אבא גורדין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אבא גורדין

מֵאִיר אַבָּא גוֹרְדִין (בכתיב יידי: גאָרדין; 1887, מיכלישקי, ליד וילנה, ליטא23 באוגוסט 1964, רמת גן) היה מחנך, סופר יידי, משורר, מתרגם, פעיל אנרכיסטי רוסי ומראשוני האנרכיסטים בישראל.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד למשפחת מתנגדים בעיירה מִיכַלִישׁוֹק שליד וילנה באימפריה הרוסית (כיום בבלארוס) בשנת 1887, וגדל בעיירת המתנגדים, אוגוסטוב, שם שימש אביו, יהודה ליב גורדין, יליד רציצה, רב העיירה. כשהיה כבן 10, עברה המשפחה בעקבות האב לעיירה אוסטרוב מזובייצקה, בעלת הרוב החסידי, בה מונה האב לרב העיירה במסגרת הסכם בין שתי הקהילות (המתנגדת והחסידית).[1]

באוסטרוב למד בחינוך דתי מסורתי, ואף השלים לימודיו בישיבה גבוהה, על אף ש"התפקר" ואיבד את אמונתו כבר בגיל 14.[2] את "ההתפקרות" ייחס לאותו מעבר בין אוגוסטוב הליטאית לאוסטרוב החסידית, מעבר שיצר אצלו ריאקציה וניכור לסביבתו החדשה.[3] בצורה אוטודידקטית החל ללמד את עצמו דקדוק עברי, שפות ומדעים ולקרוא ספרות יפה.[1]

פעילות ציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות פרעות קישינב ב-1903, נתפס לפעילות ציונית, וארגן, יחד עם אחיו ואחיותיו, חוגים עיוניים ציוניים, בכללם חוג דוברי עברית בהגייה הספרדית. בנוסף, הקימו האחים ספרייה עברית, והפיצו בולי קק"ל ושקלים.[1] בעת ההיא, שלל גורדין את גישת הציונות הרוחנית של אחד העם, ותמך בציונות המדינית של בנימין זאב הרצל ומקס נורדאו. כמו כן, החל "להחטיא" את הרבים, חבריו לישיבה, בפרסום של ספרי מין בקרב צעירי העיירה ובהטפה לציונות.[4][1]

עם המשך פעילותם הציונית של האחים אבא וזאב וולף גורדין, גדל הקרע עם הוריהם ומשפחתם, והם עזבו את הבית. בחייהם העצמאיים החלו להתעמק בזרמים הפוליטיים השונים באימפריה הרוסית, ונתפסו גם לפעילות סוציאליסטית. באותה תקופה הפך אבא לפעיל בתנועת "צעירי ציון" בדווינסק.

פעילות מהפכנית ואנרכיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהפכת 1905[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מהפכת 1905 עשה את דרכו למוסקבה, והפך לפעיל בתנועה להשתחררות מעול הצאר. הוא הקריב את חייו האישיים על מזבח המהפכנות, ויתר על חיי אהבה ומשפחה, ושילם מחיר ברעב, במאסר ובמצוקה.[5][1]

באותה עת מהפכנית אימץ אורח חיים צמחוני, נטש את הפעילות ב"צעירי ציון" ובתנועה הציונית, והחליט כי יש להיאבק על זכויות היהודים ברוסיה עצמה, לצד מאבק בלתי מתפשר במשטר העריץ של הצאר.[1] הוא ואחיו זאב התקרבו לתנועה האנרכיסטית והושפעו מספרו של מקס שטירנר, "האגו ועצמו", ומכתביהם של האנרכיסטים פייר-ז'וזף פרודון, מיכאיל באקונין, לב טולסטוי ופיוטר קרופוטקין.[1][6]

חינוך ופדגוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1908 פתחו צמד האחים גורדין בית ספר עברי ראשון בסמורגון בשם "עבריה", בהשראת "יאסניה פוליאנה" של לב טולסטוי. בבית ספר זה הנהיגו האחים שיטות לימוד חדשניות, כמו עברית בעברית ורעיונות של קדמה חברתית. למוסד ולאחים גורדין יצא שם טוב ברחבי "תחום המושב", מה שהוביל לסיקור נרחב ולביקורים תכופים מצד רבים מקרב הקהילה היהודית. שיטתם הפדגוגית כבשה את לבם של מחנכים עבריים מרכזיים כשמואל לייב גורדון, יצחק אלטרמן ויצחק אפשטיין. באותן שנים כתב גורדין, יחד עם אחיו וגם בנפרד, ספרי ילדים, ספרי הדרכה וחינוך ("גן תאטרוני"), ספרי הגות ("ספר הגולה – מגילה ליהודים בגלות") וספרי שירים, שאליהם נלוו תווי הנגינה והשירה שלהם.[1]

לאחר מספר שנים עזבו האחים את בית הספר שהקימו מאחוריהם, ובפרוץ מלחמת העולם הראשונה נדדו ברחבי אוקראינה, מעיר לעיר לאורכו של הדנייפר, ועסקו למחייתם במתן שיעורים פרטיים.[1]

מהפכת 1917[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1917 הגיע אבא גורדין למוסקבה והצטרף למהפכני רוסיה, נכלא על סירובו לשרת בצבא הצאר במלחמה, ומתוך הכלא, עשה תעמולה לתורה האנרכיסטית בקרב חבריו האסירים. מנגד, הצטרף אחיו למהפכנים בפטרוגרד. לאחר הדחת הצאר ניקולאי השני ושחרורו מהכלא, פעל אבא להפצת והגשמת התורה האנרכיסטית, הוא ערך והוציא לאור במוסקבה עיתון יומי בשם "אנרכיה", שזכה לתפוצה של כ-50 עד 70 אלף איש, בעוד אחיו פרסם את דבריו בעיתון אנרכיסטי דומה בפטרוגרד תחת השם "בורעוועסטקניק" ("מבשר הסער") (Burevestnik (Petrograd, 1917). בנוסף, ארגן אבא כינוסים והרצאות, ונאם ברחבי מוסקבה, ברחובות ובמועדונים, בבתי החרושת ובמחנות הצבא. באותה העת הסיסמה "בתי החרושת לפועלים" החלה לכבוש את לבם של רבים, והסיסמה "דירות לעם" הוגשמה על ידי אבא וחבריו האנרכיסטים ללא אלימות, כששיכנו אלפי משפחות עניות בוילות המפוארות של מוסקבה. באותה עת פעל אבא מתוך "בית האנרכיה", מרכז אגודת האנרכיסטים במוסקבה, שעליו התנוסס הדגל השחור האנרכיסטי, ועל הגנתו הופקד "המשמר השחור" (Black Guards) החמוש. האנרכיסטים באותה עת חתרו לסיום מלחמת העולם ולהמשך המהפכה עד לביטול המדינה, על מוסדותיה וארגוניה הדכאניים, תוך הבטחת חופש וצדק ליחיד ולקולקטיב. הם התנגדו בחריפות למשטרו של אלכסנדר קרנסקי שעלה בעקבות הדחת הצאר ופסח על שני הסעיפים, המשיך במלחמה והוציא להורג עריקים מהחזית, כמו גם ערך פעולות תגמול נגד איכרים חסרי אדמה.[7][1] לאחר מהפכת אוקטובר, המשיך אבא להפיץ הגות אנרכיסטית, וביקר בעיתונו ובעל פה את סיסמאותיהם ושיטותיהם של הבולשביקים תאבי השררה, שהחליפו לדידו את שלטון הדיכוי הישן בשלטון דיכוי של "המעמד החדש" ("הדיקטטורה של הפרולטריון"): המפלגה, המנגנון, הרודנות.[1]

מלחמת האזרחים ברוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת האזרחים ברוסיה, נטל בה אבא חלק, לצד הכוחות האנרכיסטיים והצבא השחור, שנתנו את הטון בפדרציות בערי התעשייה הגדולות: מוסקבה, פטרוגרד, דווינסק, כמו גם בקרב החיילים והמלחים בקרונשטט. הוא עצמו נפצע בקרבות, וגם האחות שטיפלה בפציעתו נהרגה מרסיס של רימון. בעיתונו, המשיך לתאר בהתרגשות את ניצחונותיהם של האנרכיסטים במקומות רבים ברוסיה, בתארו את העם המביע את מורת רוחו מסיאובה ומסילופה של ההתקוממות העממית נגד השעבוד על ידי שלטון הבולשביקים הרודני. גם אחרי ניצחונם של הבולשביקים, הוא האמין כי האנרכיזם עוד ישוב וינצח, וכי הוא העתיד של רוסיה. בזמן זה כתב עשרות כרכים (ביידיש, באנגלית ובעברית) במדעי החברה והמוסר, שבהם הביע את שלילת הקפיטליזם והמרקסיזם, לאור הוגים אנרכיסטיים שהשפיעו על כתיבתו, כגון פרודון, קרופוטקין, באקונין, טולסטוי, אריקו מלטסטה, אליזה רקליו.[1] ניצחון אוקטובר והשתלטות הבולשביקים לא גרם באופן מיידי למשטר הרודנות, והבולשביקים טרם העזו ליטול לעצמם מונופול על ההמונים, ועדיין אפשרו את השתתפותם של הסוציאליסטים המהפכנים בשלטון, ואת פעילותם של האנרכיסטים ברחוב, כשרבים עדיין נמנו על אוהדיהם. עם זאת, בהדרגה, הלכה וגברה ההתנכלות אליהם מצד השלטונות. גורדין, לעומת אנרכיסטים אחרים, החליט שאין זה נכון להילחם בבולשביקים בכוח בשלב זה, אך זעק מעל דפי עיתונו כנגד ההוצאות ההמוניות להורג ללא חקירה ומשפט, בכותבו כי "אכן כדאי היה לסלק את ניקולאי וקלגסיו, להדיח את קרנסקי ולבצע את המהפכה, כדי לחזור, מחמת גורל ביש לראשית ממש, לתקופת איוואן האיום-(לאון האיום)" ו"מוציאים להורג ללא כל משפט, ללא כל חקירה, לפי שרירות-לב פרועה, לפי קפריזה של מפקד משטרה שיכור, שכיום שמו "קומיסר", לפי צו מי ממיתים? לפי צו המפלגה שעשתה את הקריירה הפוליטית שלה על גבי צעקותיה נגד גזר דין מוות". משטר הרודנות הבולשביקי, יחד עם הסוציאליסטים המהפכניים, פירק את נשקו של "המשמר השחור" האנרכיסטי, אסר אלפי פעילים אנרכיסטים ברחבי רוסיה, וסגר את מועדוניהם.[8][1]

פעילות אנרכיסטית בברית המועצות של הבולשביקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם לאחר צעדי הדיכוי ההולכים וגדלים, האנרכיסטים, וגורדין בתוכם, המשיכו לתבוע את קיום הבטחותיה של מהפכת אוקטובר: שלום, לחם, חופש, אדמה לאיכרים ועצמאות אמת. בעיני הבולשביקים היו הם "זעיר בורגנים" שאין להם תקנה, הבולשביקים לא האמינו כי ניתן לקיים אוכלוסייה ללא מדינה ושלטון ריכוזי, על בסיס התאגדות חופשית, תוך הבטחת שוויון, חירות וסולידריות חברתית, על בסיס התאוריה האנרכיסטית.

וככל שגבר הדיכוי השלטוני, כך החריפה תגובת האנרכיסטים, ובעיתונו של גורדין התפרסמו מאמרים בלשון חריפה וללא פשרות, "לא אין אתם מסוגלים לדבר אמת, אתם המכנים את ביטאון מפלגתם "אמת" ("פראבדה"), כל מדיניותכם מושתתת על שקר, על הבטחות שאין בדעתכם לקיימן. ואפילו אותנו, תנועה סמוכה לכם במערכות הדמים של אוקטובר, רימיתם, באורח שפל, בערמת בגידה. המהפכה הסוציאלית - הרי זו הייתה למילה שהתרוקנה מתוכנה...ריקה אפילו יותר מהמילה חופש על שפתי הרמייה שלכם....זאת מכנים אתם דיקטטורה של הפרולטריון? לא, אדונים, זו הדיקטטורה של הביורוקרט. הרודנות הגרועה ביותר. זו היא שרירותו הפרועה של רודן פורע פרעות. ופרעות - זו מלאכתם של אנשי המאה השחורה. פועלים, פקחו עיניכם וראו הנעשה בשמכם, שכורי יין השלטון אתם!...אכן, מוגרה הקונטר-רבולוציה, אולם היא חיה, וקן בנתה לעצמה בתוך המהפכה. גם אלת המהפכה נטעה בגנה שני עצים: עץ החירות ועץ השלטון. ותצווה: מכל עצי הגן אכל תאכלו, ואך מעץ השלטון לא תאכל שביום אכלכם ממנו מות תמותו וגרש תגורשו. חולים חדשים. דם נשפך. הרס לא ישוער. רעב. התפוררות. בריונות. יצרים פרועים".[1].

עם צמצום חופש העיתונות, הגברת הצנזורה הבולשביקית ואיסור הופעתם של עיתונים רבים, ניסה גורדין להילחם על "חופש הביטוי", על זכותו לפרסם את ספריו, מחקריו ושיריו. גורדין הבין שמחנה האנרכיסטים נחל תבוסה, והוכרע בידי כוח אלים, ובוגדני לשיטתו. והבין כי מעתה אין דרך אלא לנסות ולהסתגל למצב, ולנצל את סדקי חופש הביטוי היחסי עד תום, לצורכי הפצת האנרכיזם. רבים מהאנרכיסטים, כמו גם אחיו זאב וולף, חלקו על דעתו, ירדו למחתרת, והמשיכו בלחימתם במשטר, גם עם נשק בידם.[1]

לצד ניסיונותיו להסתגל למצב, המשיכו הרדיפות אחר מתנגדי המשטר, ובבית הסוהר נפגשו האחים גורדין מחדש. באותה עת, ניסח אבא הצהרה על מטרות האנרכיזם בתנאים הקיימים בברית המועצות, והביע בה את האמונה שהמרקסיזם ימגר את הקפיטליזם, ואילו האנרכיזם יירש לבסוף את המרקסיזם באופן דטרמיניסטי, ומכאן שאין לו עניין מיוחד במיגור בכוח של השלטון הבולשביקי. הוא שלל הן שיתוף פעולה עם הדיקטטורה הבולשביקית והן פעולות מחתרת כנגדה. עם זאת, באותה עת נבחר כאנרכיסט לסובייט המוסקבאי. בשעת הבחירות וההצבעה לסובייט זה נכחו באותה עת גם אנרכיסטים ידועי שם שגורשו מאמריקה - אמה גולדמן ואלכסנדר ברקמן.[1]

ב-1922 המשיך גורדין להיאסר באופן תדיר, ופגש בבתי הסוהר גם את הסוציאליסטים המהפכניים, שגם אותם החלו כבר לרדוף. מחוץ לכלא, המשיכה הפעילות האנרכיסטית, כשחבריו של גורדין מארגנים הרצאות, ומקימים מועדון, ירחון ותיאטרון.

עלייתו של סטלין, נטישת ברית המועצות והשתקעותו בסין ובארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של לנין, ועלייתו של סטלין, הבין גורדין שביטחונו האישי בסכנה גדולה אף יותר מבעבר. בזיכרונותיו הוא מספר כי כשהחליט לצאת את ברית המועצות, פנה לידידו ומגנו בסובייט המוסקבאי, לב קמנייב, שטח בפניו את תחושותיו, ביקש רישיון יציאה, והזמין אותו להצטרף אליו. קמנייב, שהיה באותה עת יושב ראש הסובייט המוסקבאי, יושב ראש המועצה לעבודה ולהגנה, ובעל תפקיד בכיר בסובנארקום, סירב, כמצופה, להצעתו של גורדין. שנים מספר לאחר מכן סיים את חייו בהוצאה להורג בתקופת "הטיהורים הגדולים".[9][1]

משלא קיבל אישור יציאה, ברח גורדין ממוסקבה ב-1924, תחילה לסמרה, אז לאירקוטסק, שם קיבל המלצה מרב המקום על מישהו שיכול להבריח אותו מברית המועצות, ואז, בהסגת גבול, מצא את עצמו בחרבין שבסין. לאחר התיישב בשאנגחאי, הרצה והסביר בה את המתרחש ברוסיה מנקודת מבט אנרכיסטית, וניסה למשוך אנשים נוספים לאמץ את ההשקפה האנרכיסטית.[10][1] ב-1926 הגיע לארצות הברית והשתקע בניו יורק, בה ארגן חוגים אנרכיסטים, ופרסם את שירתו ביידיש, את כתביו האנרכיסטים, ושני כרכי אוטוביוגרפיה על רקע פעילותו המהפכנית ברוסיה בשם "זכרונות וחשבונות". בארצות הברית חזר בתשובה, ונמנה עם מייסדי "החברה המוסרית היהודית", שמטרתה המוצהרת הייתה "לבצר את יסודותיה של תורת המידות שביהדות, ולהפיץ השכלה וחינוך מוסריים בהמוני העם" ו"לחשוף את היהדות שביהודי...לעצבו כאדם נאמן ליושר האוניברסלי ולצדק הכלל אנושי". הוא הפך לעורך ומוציא לאור של בטאונה - "יידישע שריפטן" (בעברית: כתבים יהודים), תפקיד אותו מילא בין השנים 1936-1957. חזרתו בתשובה לא גרמה לו להתנער מאמונותיו האנרכיסטיות, וב"יידישע שריפטן" ביטא אמונה בערכו הנצחי של מוסר היהדות כעוגן הצלה לעולם כולו. בכתב העת פורסמו מאמרים כנגד המרקסיזם, ה"אפיקורסיות" ודוקטרינות שונות באנרכיזם, לצד ציטוטים מ"הקפיטל" של קרל מרקס ומ"חובות הלבבות" של רבי בחיי אבן פקודה.[11] כמו כן, באותה תקופה, פרסם מאמרים בכתב העת היידי לספרות "היימיש".[12]

הגירתו לישראל ואחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1958 היגר לישראל וחי ברמת גן. בארץ הקים אגודה אנרכיסטית בשם "אגודת שוחרי חופש" (אשו"ח), בה היו, לפי ההערכות, כ-150 חברים ואוהדים שהגיעו להרצאות ולימי עיון שארגנה האגודה.[13] בספריית האגודה רוכזה ספרות אנרכיסטית בשלוש לשונות: יידיש, עברית ופולנית. גורדין כתב, ערך והוציא לאור את הירחון האנרכיסטי של "אגודת שוחרי חופש", "פרובלימות: ירחון לבעיות החברה והתרבות" ("פראבלעמען : חודש-שריפט פאר געזעלשאפט און קולטור-פראגעס"), שהיה דו-לשוני (ביידיש ובעברית), בין השנים 19591964. הוא האמין באנרכיזם כתורת המשך לנבואה ולחסידות, וכדרך יהודית מקורית לתיקון עולם. ברוח זו ערך את כתב העת והטיף למאזיניו.

בתקופת ישיבתו בארץ חיבר גורדין סדרת חוברות לנוער על גדולי ישראל, ובהם רש"י, המהר"ל מפראג והאר"י.

גורדין פרסם ביידיש למעלה משלושים כרכים של הגות, שירה, מסות, תורת האנרכיה ומאמרים שונים. לעברית תורגמו אחדים מהם, וכן נתפרסמו תרגומיו מרוסית לעברית.

אבא גורדין נפטר בבית החולים תל השומר שברמת גן ב-1964, בגיל 77, ונטמן בבית הקברות קריית שאול.[14]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורדין היה בנו של הרב יהודה לייב גורדין. הוא עצמו לא נישא מעולם ולא היו לו ילדים.

אחת מאחיותיו הייתה מאשה רגנשברג, אשתו של רבי חיים-דוד רגנשברג, ר"מ ה"בית מדרש לתורה" בשיקגו ולאחר מכן ראש ה-"Hebrew Theological College" בסקוקי.[15][16]

אחות אחרת הייתה בלומה רזיאל (1914-1884), שבין ילדיה, אחייניו, היו מפקד האצ"ל, דוד רזיאל וחברת הכנסת מטעם חרות, אסתר רזיאל-נאור.[17]

מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבא גאָרדין, גרונטפרינציפן פון אידישקייט, ניו יורק: קאאפעראטיוון פארלאג פון דער יידיש עטישער קולטור געזעלשאפט, 1938.
  • אבא גאָרדין, די פרוי און די ביבל, ניו יורק: ארויסגעגעבן פון קאאפעראטיוון פארלאג פון דער יידיש עטישער קולטור געזעלשאפט, 1939.
  • אבא גאָרדין, יידישער וועלט באנעם, ניו יורק: ארויסגעגעבן פון קאאפעראטיוון פארלאג פון דער יידיש עטישער קולטור געזעלשאפט, 1939.
  • אבא גאָרדין, מאראל אין יידישן לעבן, ניו יורק: ארויסגעגעבן פון קאאפעראטיוון פארלאג פון דער יידיש עטישער געזעלשאפט, 1940.
  • אבא גאָרדין, סאציאלע אבערגלויבעריי און קריטיק, ניו יורק: יידיש-עטישער געזעלשאפט, 1941.
  • אבא גאָרדין, דענקער און דיכטער: עסייען, ניו יורק: איקופ, 1949.
  • אבא גאָרדין, אין געראנגל פאר פרייהייט, בואנוס איירס: בוכגעמיינשאפט ביי דער יידישער ראציאנאליסטישער געזעלשאפט, 1956.
  • אבא גאָרדין, זכרונות און חשבונות: מעמוארן פון דער רוסישער רעוואלוציע, בואנוס איירס: בוכגעמיינשאפט ביי דער יידישער ראציאנאליסטישער געזעלשאפט, 1955–1957.
  • אבא גאָרדין, דרייסיק יאר אין ליטע און פוילן: אויטאביאגראפיע [שלושים שנה בליטא ופולין: אוטוביוגרפיה], בואנוס איירס: בוכגעמיינשאפט ביי דער יידישער ראציאנאליסטישער געזעלשאפט, 1958.
  • אבא גאָרדין, משה: מיין לעבן און לערע, תל אביב: מנורה, תשכ"ב-1962.

בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבא גורדין, בעיות החברה, לוס אנג'לס: ש. ינובסקי ועד לתרבות על ידי קרפוטקין-ברענטש, תשי"ט-1958.
  • ספר יזכור לקהילת אטסורוב - מאזוביצק, בספריית העיר ניו יורק, "ספר הזיכרון לקהלת אוסטרוב - מזוביצק", 1960, עורך החלק העברי.
  • אבא גורדין, האר"י: ר' יצחק בן שלמה אשכנזי, רמת-גן, מסדה, 1960.
  • אבא גורדין, המהר"ל מפראג: ר' יהודה ליווא בן ר' בצלאל, רמת-גן, מסדה, 1960.
  • אבא גורדין, רש"י: רבנו שלמה יצחקי, רמת-גן, מסדה, 1961.
  • אבא גורדין, פזמונות, רמת-גן, שמ"י (שוחרי מוסר ישראל), תשכ"ג-1963.
  • אבא גורדין, מוסר היהדות: אגולוגיה ואגוסופיה (תורגם מיידיש לעברית בידי המחבר), [תל אביב]: הוועדה להוצאת כתבי אבא גורדין ז"ל, תשכ"ה-1965 (נדפס במקור ביידיש בניו יורק בשנת 1937).

מתרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פיוטר קרופוטקין, הפילוסופיה של האנרכיה (תרגום מרוסית: אבא גורדין), לוס אנג'לס 1957.
  • פיוטר קרופוטקין, דבר אל הדור הצעיר (תרגום מרוסית, עם הקדמה: אבא גורדין), לוס אנג'לס 1958.
  • פיוטר קרופוטקין, המוסר של האנרכיה (תרגום מרוסית: אבא גורדין), לוס אנג'לס 1958.
  • אטיין דה לה בואטי, עבדות מתוך רצון חופשי, לוס אנג'לס 1959.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 1.16 1.17 אבא גורדין – ראש האנארכיזם הרוסי והיהודי
  2. ^ יוסף כרוסטאבא גורדין - בן הרב, המהפכן, המורד הנצחי, חרות, 24 באוקטובר 1958.
  3. ^ שם
  4. ^ יוסף כרוסטאבא גורדין - בן הרב, המהפכן, המורד הנצחי, חרות, 24 באוקטובר 1958
  5. ^ יוסף כרוסטאבא גורדין - בן הרב, המהפכן, המורד הנצחי, חרות, 24 באוקטובר 1958
  6. ^ אבא אחימאירשתיים שלש פגישות, חרות, 10 במאי 1950.
  7. ^ יוסף כרוסטאבא גורדין - בן הרב, המהפכן, המורד הנצחי, חרות, 24 באוקטובר 1958
  8. ^ יוסף כרוסטאבא גורדין - בן הרב, המהפכן, המורד הנצחי, חרות, 24 באוקטובר 1958
  9. ^ אבא גורדין, אילו שמע קמיינייב בקולי, חרות, 20 ביוני 1958
  10. ^ יוסף כרוסטאבא גורדין - בן הרב, המהפכן, המורד הנצחי, חרות, 24 באוקטובר 1958
  11. ^ י. צדדי, בעלי תשובה, הצופה, 11 ביולי 1947; י. צדדי, על מזווג-זיווגים בין האנרכיה ומוסר היהדות (ליובל השישים של ר' אבא גורדין, איש סמורגון וניו יורק), הצופה, 16 בינואר 1948.
  12. ^ "היימיש", דבר, 30 בנובמבר 1956; "היימיש, דבר, 24 באפריל 1958.
  13. ^ [1]
  14. ^ נפטר המשורר אבא גורדין, חרות, 23 באוגוסט 1964; מת הסופר אבא גורדין, מעריב, 23 באוגוסט 1964; אנו מודיעים בצער, מעריב, 23 באוגוסט 1964 (מודעה); אבא גורדין ז"ל - למנוחת עולמים, מעריב, 24 באוגוסט 1964; א. גורדין למנוחות, דבר, 24 באוגוסט 1964.
  15. ^ [2]
  16. ^ הרבנית מ. רגנשברג ז"ל (למלאות "שלושים" לפטירתה), חרות, 17 בפברואר 1959.
  17. ^ אבא אחימאירשתיים שלש פגישות, חרות, 10 במאי 1950; אבא גורדין, אילו שמע קמיינייב בקולי, חרות, 20 ביוני 1958; בלומה רזיאל - איננה, חרות, 3 במרץ 1959; מודעת אבל, חרות, 3 במרץ 1959.