מסאי (שבט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מסאים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אישה מסאית, עם תכשיטים מסורתיים
מסאי צעיר

בני המסאי(מכונים גם שבט המסאי או מסאים), שבט של נוודים למחצה החיים בעיקר בקניה וצפון טנזניה, והם ככל הנראה אחד מהשבטים הקדומים והעיקריים במזרח אפריקה.

למרות חדירת תרבות המערב לאפריקה והגידול בשימוש בטכנולוגיה, המסאים מנהלים את חייהם בדרכם המסורתית זה דורות, ומוכרים בעיקר בזכות לבושם המיוחד, סוג של שמלה אדומה. השמירה על החיים המסורתיים של המסאים נעשית קשה יותר ויותר במשך הזמן, לאור ההתפתחות והתיעוש המתקדמים ביבשת אפריקה כולה.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ההערכות, ישנם בסך הכול כתשע מאות אלף בני מסאי, כששלוש מאות וחמישים אלף עד ארבע מאות וחמישים אלף חיים בקניה עצמה, בעיקר בשמורת מסאי מארה. עם זאת, דיוק סטטיסטיקות האלה מוטל בספק, בעיקר בגלל אי יעילותם של הממשלה ושירותי המפקד באזור. רובה המוחלט של אוכלוסיית המסאים חיה עדיין חיים ריכוזיים, בכפרים ובהם בקתות עשויות בוץ ועצים ומצופות בגללי בקר. רוב רובם של המסאים לא נפתחו כלפי הטכנולוגיה העכשווית והעולם המודרני וכלכלתם עדיין מתבססת בעיקר על רעיית צאן וציד.

זיהוי אנתרופולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסאי מקושט

שבט המסאי הם חלק מהקבוצה האתנית ומשפחת העמים הנילוטים, שבה חברים עוד מספר שבטים מזרח-אפריקניים. ככל הנראה, הם היגרו ונדדו מעמק הנילוס שבסודאן אל מיקומם הנוכחי, בדרום קניה וצפון טנזניה בסביבות שנת 1500 לספירה, יחד עם הבקר והצאן המבוית שלהם.

המסאים מדברים בשפה המסאית, המשתייכת למשפחת השפות המזרח-נאוליתיות, שפה זו קשורה גם לשפת הסמבורו, המדוברת בפי שבט הסמבורו, החי במרכז קניה, וכן למספר שפות נוספות של שבטים מקומיים. ככל הנראה לכל השפות האלו היה מקור משותף, אולם הן התפצלו במשך הזמן כתוצאה מנדידת השבטים והשפעת הסביבה. רובם של בני המסאי דוברים גם את הסווהילית, שפתם של שבט הסווהלים, המהווה את שפת הלינגואה פרנקה של מזרח אפריקה.

למרות שחלק גדול מהשבטים האפריקניים האחרים התארגנו עם השנים ואף הקימו ממלכות בעלות צבא חזק יחסית (כמו בני הזולו למשל, שנלחמו בבריטים בהצלחה בקרב איסאנדלוואנה), המסאים מעולם לא שינו את אורח חייהם החצי נוודי, ומעולם לא התארגנו בממלכה ובמבנה השונה משבט חצי נודד. שבטי קניה ובכללם המסאי היו מלוכדים עד שנת 1870 תחת האיגוד הפוליטי והצבאי ליבון.

תרבות ואורח חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוראנים צעירים
בני המסאי בריקוד מסורתי, בשמורת מסאי מארה בשנת 2004
אישה מסאית בלבוש מסורתי אופייני. נשים מסאיות קלות לזיהוי בזכות ראשן המגולח, וחרוזים השזורים על בגדיהן. כמו כן, נוהגות הנשים לעקור את אחת משינהן התחתונות.
חבורת מסאים

תרבותם ואורח חייהם של המסאים כמעט ולא השתנו במשך הזמן ותחת כל הממלכות, והשליטים שמשלו באפריקה במשך השנים. למרות זאת, במאה השנים האחרונות, למסאי היה קשה יותר ויותר להתפרנס מרעיית צאן, כתוצאה מהתיעוש באפריקה ומהפיתוח המהיר בה. כדי למנוע זאת וכדי לשמר את חייהם, הקדישו ממשלות טנזניה וקניה למסאים טריטוריות ושטחי מרעה, בעיקר בשמורות הטבע מסאי מארה ונגורו-נגורו. בעבר חיו בשמורת הסרנגטי עד הפיכתה לפארק לאומי האסור לניהול לחיי אדם.

למרות המוניטין שיצאו למסאים, בדומה לשבטים אפריקניים אחרים, כלוחמים אמיצים ונטולי חת, רוב בני המסאי כלל אינם צדים את מזונם, אלא מתבססים בעיקר על בקרם וצאנם אותם הם מגדלים. המסאים משתמשים בבקר בדרכים שונות למגוון מטרות המקיפות את כל אורחות חייהם: הם אוכלים את בשרם, מכינים בגדים מעורם, מכינים את הבקתות והצריפים שבהם הם גרים מגללי הבקר ושותים בטקסים משקה העשוי מחלב המעורבב עם דם פרה.

אצל המסאים, הגברים מקיימים מסורות וטקסים רבים שעברו מדור ולדור ומאב לבנו. אחד מהטקסים המוכרים ביותר הוא 'ריקוד הקפיצות' שמבצעים בני מסאי צעירים בטקס ההתבגרות; הם מזנקים לאוויר מעמידה ישרה, כדי להפגין את חוזקם וזריזותם. עד לאחרונה, גברים צעירים נדרשו גם להרוג אריה מבלי להשתמש ברובים או כל נשק חם אחר, כדי לזכות בזכות לשאת אישה. רשמית, מנהג זה פסק, אולם יש עדויות לכך שבאזורים המרוחקים והנידחים יותר של קניה, יש מקומות שבהם עדיין מבצעים טקס זה. בתקופה מאוחרת יחסית, לפני מאות שנים, נדרשו נערים לבנות כפר משל עצמם ולשרוד בו לבדם כדי להוכיח את בגרותם, אולם מנהג זה נשכח בגלל חוסר נוחות.

המסאיים מאמינים באל אנגאי השוכן לאמונתם בהר הגעש אול דויניו לנגאי. מאנגאי קיבלו את ההרשאה להיות רועי צאן, ואת כל הבקר שבעולם.

ארגון חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלוקה השבטית אצל המסאים נערכת לפי גילאים. שיטה זו מתייחסת לגברים. בתור ילדים המסאים מבלים עם הוריהם, רחוק מהקהילה בגידול בקר.  בגילאי 12-14 הם עוברים את טקס ברית המילה. טקס זה מסמל את המעבר לבגרות ובעיקר למעמד של מוראנס – לוחמים. מעמד זה נמשך כשבע שנים, שבמהלכן הם מתאמנים במחנה מרוחק. אימונים אלו נועדו להגנה שבטית מפני חיות טרף כגון אריות ומפני גנבים. במהלך זמנם כמוראנים הם אינם רשאים להינשא או לקחת חלק ביחסים עם המין השני.

לאחר 7 שנים הם עוברים טקס מעבר, בו הופכים ל"בוגרי השבט". בטקס זה הם שותים דם של פרה שהוקרבה לצורך הטקס וכך הם נהפכים למקבלי ההחלטות בשבט ולדוברי הקהילה. בזמן זה הם מנסים להשיג מספיק בקר כדי שיוכלו לשלם את המוהר ולהתחתן. גיל ממוצע לנישואין של אישה הוא 17-18 וגיל ממוצע של גברים הוא 25-35, בממוצע לכל גבר יש שלוש נשים.[1]

נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים בשבט המסאי חיות מציאות מורכבת ביותר. כילדות הם לומדות את מטלות הבית השונות, חליבה, בישול וכדומה. בגילאי 10-12 מתקיים טקס מעבר מילדה לאישה. טקס זה נקרא טקס החדירה. בטקס זה מוראנים – לוחמי השבט מתבקשים לחדור אל הנערות כנהוג במסורת המסאית. החדירה מונחית על ידי נשים מקבוצת הגיל של אמהות הלוחמים. החדירה מתרחשת בכמה פגישות ומטרתה להפוך את הילדות לנשים, טקס זה מתקיים מתוך האמונה המסאית שהזרע הגברי ממלא את האישה, הופך אותה לפוריה וגורם לאיבריה הנשיים לגדול. חלק מן הילדות לא מעוניינות לקחת חלק בטקס והם מחויבות להשתתף על ידי הוריהם וזקני השבט מתוך ההכרה השבטית כי ללא טקס המעבר לא יהפכו לנשים פוריות.

הטקס המשמעותי הבא בחיי הנשים המסאיות הוא טקס המילה הנשית. כאשר אישה משבט המסאי עומדת לפני נישואים היא צריכה לעבור מילה. מילה בשבט המסאי כוללת הסרה של הדגדגן והשפתיים הפנימיות. מילה זו מתקיימת מתוך אמונה שללא מילה נשית נשות המסאי ימותו ביחד עם תינוקן במהלך הלידה. ארגונים רבים פועלים כדי לבטל את המילה בשבט המסאי אשר הוצאה מהחוק בטנזניה. המילה גורמת לבעיות רבות, ביניהן: העברת מחלות מין, חולשה ואף מוות בשל אובדן דם, זיהומים ובעיות רבות נוספות.

לאחר המילה הנשים נכנסות לתקופת החלמה, תקופה זו אורכת כארבעה חודשים בה הן מסתגרות בבית אימן. לאחר הנישואים, לנשים המסאיות קיימת חירות לבחירת מאהבים. ההגבלה היחידה בבחירת מאהב היא שיחלוק את אותה קבוצת גיל עם הבעל. נשים מסאיות רבות מוצאות אהבה עם המאהבים ונהוג להכין שרשראות וצמידים למאהבים ולא לבעלים.[2]

בניגוד לתרבויות שבטיות אחרות, אצל בני המסאי לנשים זכויות מסוימות והן אינן מדוכאות לחלוטין, אם כי יחסית לתרבות המערבית, מעמד הנשים אצל המסאים הוא נמוך מאוד.

האישה נחשבת לרכוש הגבר; היא אינה יכולה לקבל ירושה, ותפקידה העיקרי הוא גידול הילדים. למעשה, עיקר כוחו ומעמדו החברתי של הגבר נקבע לפי מספר נשותיו (אצל המסאים קיימת פוליגיניה) ולפי גודל עדר צאנו.

נשים מסאיות קלות לזיהוי בזכות ראשן המגולח, והחרוזים השזורים על בגדיהן. כמו כן, נוהגות הנשים לעקור את אחת משיניהן התחתונות. מילה מבוצעת אצל המסאים לגברים ולנשים, כשהגברים הבכירים מלים את הילדים והנשים הבכירות את הילדות. ניסיונות של הממשלה הקנייתית לביטול מילת הנשים לא צלחו, בעיקר בגלל שהנשים הן הקול הדומיננטי והן אלה שמגינות על מנהג המילה.[דרוש מקור]

תזונה ובריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תזונה ובריאות בשבט המסאי

בהתמודדות עם התזונה והבריאות בשבט המסאי בא לידי ביטוי בעוצמה גבוהה הקונפליקט שבין קידמה למסורת. המסאים חיים ללא מים זורמים, ובמיעוט אמצעים להגיינה. מסורותיהם כוללות טקסים שונים, כניקוב חורים באוזנים וקעקועים, אותם הם מבצעים בשטח וללא חיטוי. עם זאת, הם משמרים באופן מרתק את אורח חייהם המסורתי, ואינם מאפשרים לרוחות המערב לפגוע במסורותיהם.

התזונה המסורתית של המסאי מורכבת מחלב, דם ובשר נא, כאשר התזונה מבוססת על הבקר המגודל בשבט. התזונה בשבט המסאי עברה שינוי משמעותי וכיום התזונה בשבט המסאי מכילה גם דייסה, סוכר, פירות, ירקות ומהחלב המסאים מכינים חמאה אשר משמשת אותם רבות. אדם ממוצע בשבט המסאי שותה כליטר חלב ביום. 

זיהוי חיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיהוי גופני[עריכת קוד מקור | עריכה]

חירור ומתיחת תנוך האוזן מקובל בשבט המסאי כמו גם בשבטים אחרים. חומרים שונים ומשונים משומשים לחירור ולמתיחה כגון: ענפים, אבנים, חטים של פילים וקופסאות ריקות של סרטי צילום. לאורך השנים המנהג הולך ופוחת בעיקר בקרב המין הגברי. הנשים מקושטות עם חרוזים שונים בתנוך האוזן ובחלקה העליון של האוזן. 

שיער[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישה מסאית בלבושה החגיגי

גילוח ראש נפוץ בחלק ניכר מטקסי המעבר, והוא מסמל את המעבר החדש שיתקיים בשל המעבר לשלב הבא. הלוחמים הם היחידים בשבט בעלי שיער ארוך, אותו הם קולעים בצמות צפופות. בהגיעם לגיל 3 חודשים, ניתן לילד שם וראשו מגולח. נשים אשר הפילו את עוברן בהריון קודם יעצבו את שיערן בקדמת או בקודקוד ראשן. תלוי אם איבדה בן או בת.

לבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלבוש משתנה בהתאם למיקום ולגיל. לדוגמה לאחר המילה הגברית, הגברים הנימולים לובשים שחור במשך חודשים ספורים. האדום הוא הצבע האהוב ביותר בשבט המסאי, אך לבושם מורכב מצבעים נוספים, כאשר כל צבע מסמל משמעות שונה. לדוגמה לבן – שלום, כחול – מים, אדום – גבורה/לוחם/דם. ניתן לראות את שבט זה בעיקר בדרום קניה ובצפון טנזניה, ולזהותם בזכות לבושים האדום הייחודי, מעין שמלה שמשמשת את הגברים והנשים כאחד.[3]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Sindiga Isaac, Fertility Control and Population Growth among the Maasai, Human Ecology
  2. ^ Talle Aud, Serious Games': Licences and Prohibitions in Maasai Sexual Life, Journal of the International African Institute
  3. ^ L. Hodgson Dorothy, My Daughter... Belongs to the Government Now": Marriage, Maasai and the TanzanianState, Canadian Journal of African Studies

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מסאי מארה - שמורת טבע שבה חיים רבים מבני המסאי, ולה העניקו את שמה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]