מעבר לשיטה המטרית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מד מהירות (טכומטר) של מכונית אמריקאית המציג הן יחידות מהירות ביחידות של מייל לשעה (בלבן) והן יחידות מהירות של קילומטר לשעה (באדום)

המעבר לשיטה המטרית הוא תהליך המעבר של מדינות שונות לשימוש בשיטה המטרית, כתחליף לשימוש ביחידות מידה שהיו נהוגות קודם לכן. הליך זה החל בצרפת ב-1790, לאחר המהפכה הצרפתית, והתפשט לשאר מדינות העולם. כיום, 95% מאוכלוסיית העולם משתמשים בשיטה המטרית[דרוש מקור]. לאחרונה סיימו המדינות אשר היוו בעבר את חבר העמים הבריטי את המעבר לשיטה המטרית, כשהאחרונה בהן, אירלנד, סיימה את המהלך ב-20 בינואר 2005. למעט ארצות הברית, מיאנמר (בורמה) וליבריה, כל מדינות העולם משתמשות כעת בשיטה המטרית כשיטה רשמית‏, ושתי האחרונות משתמשות בה בפועל‏[1]. בבריטניה, אף שהשיטה המטרית היא שיטה רשמית, המעבר המלא לשיטה זו טרם הסתיים, וכך גם בגויאנה ובאנטיגואה‏‏[2].

במדינות רבות (ובעיקר בצרפת, בבריטניה, בקנדה וביפן), עורר הליך המעבר לשיטה המטרית התנגדות רבה, ובארצות הברית עדיין ישנה התנגדות רבה לניסיונות הממשל הפדרלי לעבור לשיטה המטרית. השימוש של האיחוד האירופאי בשיטה המטרית, ודרישתו שעד שנת 2010 כל הסחר עימו יתנהל בשיטה זו, מהוות גורם רב השפעה בהחלטת מדינות בהן עדיין לא יושמה השיטה במלואה, להתחיל וליישמה‏‏[3].

המצב לפני המעבר לשיטה המטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של שיטות המדידה

בימי הביניים נקבעו שיטת המדידה בכל עיר ועיר על ידי הגילדות המקומיות. נוהג זה גרם להיעדר אחידות בין הערים השונות, ולעתים אף באותה עיר עצמה. דוגמה לכך היא יחידת המידה "אל" (ell או elle) שהייתה מקובלת באירופה בימי הביניים. גודלה הממוצע בגרמניה היה 40.2 ס"מ, אולם בהולנד היה גודלה הממוצע של היחידה 70 ס"מ ובאדינבורו 94.5 ס"מ. כדוגמה נוספת ניתן להביא סקר שנערך בשווייץ בשנת 1838, וגילה כי ליחידת המידה "רגל" יש 37 גדלים שונים במחוזותיה השונים של שווייץ, וליחידת ה"אל" יש 68 גדלים שונים. הסקר גילה 63 יחידות שונות למדידת משקל (מידת היבש) ו-70 למדידת נוזלים (מידת הלח). המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות הביאו לביטול רבות מהשיטות ולראשית ההאחדה והמעבר לשיטה המטרית. התפתחות המסחר הבינלאומי והצורך בסטנדרטים ובאחידות בשיטות המדידה היו הגורם המכריע לכך שהשיטה המטרית היא השיטה השלטת כיום ב-95% מהעולם.

מערכת היחידות הבינלאומית - (SI (Système International[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – SI

מדענים רבים, ובייחוד מדענים צרפתים, תמכו כבר בשנת 1640 במעבר לשיטה מטרית‏[4]. השיטה אומצה לראשונה לאחר המהפכה הצרפתית, ב-1789, בהתאם לעקרונות המהפכה והעדפת "היגיון מדעי" על פני מסורות ומקובלות קודמות. בתחילה נבחרו היחידות "מטר" (metre) למדידת מרחק, "גרם" (gram) למדידת מסה ו"שנייה" (second) למדידת זמן. באמצעות יחידות אלה ניתן למדוד גם מהירות (מטרים לשנייה), תאוצה (מטרים לשנייה-לשנייה) וכו'. השיטה המקובלת כיום נקבעה בשנת 1971, והיא מפוקחת על ידי הלשכה הבינלאומית למידות ומשקלות (Bureau International des Poids et Mesures), המחזיקה ביחידות מידה סטנדרטיות (international prototype) וכן במתכון להכנת יחידות אלה. כך, לדוגמה, שומרת הלשכה הבינלאומית למידות ומשקולות את הקילוגרם - העשוי מסגסוגת פלטינה-אירידיום המכונה - "Le Grand Kilo" ("הקילו הגדול") ואת אופן היצירה המדויק של יחידה זו.

מדידת הזמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לוח השנה המהפכני בצרפת

לאחר המהפכה הצרפתית ניסו להפוך גם את מדידת הזמן למדידה עשרונית, אולם ניסיון זה נכשל. בשיטה המטרית הצרפתית המקורית הם חולק לוח השנה מחדש ונוצר הלוח הצרפתי המהפכני, שקבע חלוקה חדשה של השנה, בניסיון לסדר בצורה יותר מדעית את 12 החודשים. כל חודש חולק לשלושה שבועות וכל שבוע עבודה הורכב מ-10 ימים, יום הורכב מ-10 שעות, שעה הורכבה מ-100 דקות, ודקה הורכבה מ-100 שניות. משתמע מכך שביום אחד היו 100,000 שניות במקום 86,400, והשנייה המטרית הצרפתית הייתה קצרה ב-14% מהשנייה המקובלת. הלוח הצרפתי הונהג על ידי הממשלה הצרפתית ב-24 באוקטובר 1793 בתקופת שלטון המהפכה הצרפתית ועמד בתוקף משך 13 שנים. הלוח המהפכני בוטל על ידי נפוליאון עקב התנגדות ההמונים והתנגדות הכנסייה הקתולית, כיוון שהחלוקה החדשה ביטלה לחלוטין את השבוע המסורתי על הקשריו הדתיים, ואת הימים הקדושים לנצרות. גם בסין, במאה ה-17 נהגו למדוד זמן בשיטה מטרית זהה לשיטה המטרית הצרפתית‏‏[5].

דרכים לאימוץ השיטה המטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן שלוש דרכים עיקריות לביצוע המעבר משיטה מסורתית לשיטה מטרית:

  • הדרך הראשונה מכונה "מפץ גדול" - שיטה זו ננקטה על ידי הודו. על פי שיטה זו ביום מסוים נאסר השימוש בשיטות הישנות והתבצע מעבר לשיטה מטרית. השיטה המטרית הפכה לשיטה החוקית בהודו ב-1 באפריל 1960 וב-1 באפריל 1962 נאסר, על פי חוק, השימוש בשיטות אחרות.
  • הדרך השנייה הדרגתית יותר - ובמהלכה מותר השימוש בשתי שיטות בו זמנית, ובהמשך נאסר בצורה הדרגתית השימוש בשיטות אחרות. זהו הליך איטי וממושך. האימפריה הבריטית התירה שימוש בשיטה המטרית בשנת 1873, אולם לא נאסרו שימושים בשיטות הישנות עד שנות ה-80 של המאה ה-20. גם ביפן נמשך המעבר מהשיטה המסורתית לשיטה המטרית כ-70 שנה.
  • דרך אחרת היא להגדיר מחדש את היחידות המסורתית כך שיקבלו ערכים מטריים. שיטה זו ננקטה בסין, כאשר יחידת מדידת המשקל המסורתית, ג'ין, הוגדרה מחדש והיא שקולה כיום לק"ג. בבריטניה הוצע להגדיר מחדש את היחידה של 500 ליבראות כ-500 ק"ג, אולם רעיון זה לא זכה לתמיכת הממשלה.
  • ברוב המדינות במזרח התיכון וגם בישראל אומצה הגדרה חדשה למידה המסורתית "דונם". כיום מוגדר דונם כ-1000 מטרים רבועים, כך שהוא משתלב בשיטה המטרית. בדרך כלל, האוכלוסייה המבוגרת מתקשה להסתגל למעבר בין השיטות. בקנדה, למשל, מרבית התושבים עדיין משתמשים למדידת טמפרטורה במעלות פרנהייט (בעיקר כאשר מדובר בטמפרטורות בישול).

אימוץ השיטה המטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימוץ השיטה המטרית במדינות העולם

השיטה המטרית, שפותחה בצרפת, אומצה במהרה על ידי מדענים וסוחרים אירופיים, ובהמשך, בלחץ הציבור, התקבלה על ידי הממשלות השונות. ממלכת הולנד (שכללה את הולנד, בלגיה ולוקסמבורג) אימצה את השיטה ב-1820. ספרד ומושבותיה בדרום אמריקה אימצו את השיטה בשנות ה-50 של המאה ה-19. איטליה ב-1861 וגרמניה ב-1871 אימצו את השיטה לאחר איחודן. בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 אימצו את השיטה פורטוגל, נורבגיה, שבדיה והאימפריה האוסטרו הונגרית. עד שנת 1900 אימצו את השיטה 39 מדינות באירופה ובאמריקה הלטינית.

המדינה האסייתית הראשונה שאימצה את השיטה הייתה מונגוליה, ב-1918, ולאחריה קמבודיה ואפגניסטן, בשנות ה-20 של המאה ה-20. יפן החלה את המעבר לשיטה המטרית ב-1891, וב-1924 החליטה ממשלת יפן להחליף את השיטה המסורתית בשיטה המטרית, אולם בשל התנגדות הציבור הדבר לא יצא לפועל. השלטון הצבאי האמריקאי ביפן השליט את המידות האמריקאיות לזמן מה, אך רק ב-1969 הסתיים המעבר לשיטה המטרית (אף שיש עוד אנשים המשתמשים בשיטת המדידה היפנית המסורתית - שאקו קאן).

בהודו המעבר לשיטה המטרית היה מהיר ביותר, בעיקר בשל העובדה שמרבית התושבים היו אנאלפביתים וכלל לא היו מודעים לשיטה המסורתית הבריטית, שהונהגה על ידי השלטונות הבריטיים בהודו. בפועל, מרבית תושבי הודו (למעט בני המעמדות העליונים שהתחנכו בבריטניה) השתמשו בשיטות מסורתיות ולא היה סטנדרט לאומי.

סין החלה את המעבר לשיטה המטרית בשנות ה-20 של המאה ה-20, אולם התהליך הסתיים רק תחת השלטון הקומוניסטי, תוך שינוי יחידות המידה המסורתיות - והיחידה "ג'ין" הפכה למידת משקל של 500 גרם. לאחר מהפכת אוקטובר הורו השלטונות בברית המועצות על מעבר משיטה מסורתית לשיטה המטרית ב-1924.

במדינות שהיו מושבות של צרפת אומצה השיטה המטרית על ידי השלטונות המקומיים - באלג'יריה ב-1840 ובתוניסיה ב-1890. לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית ומתן מנדט צרפתי לחלק מהשטחים שהיו בשליטת האימפריה, אומצה השיטה המטרית גם בשטחי סוריה ולבנון. ירדן, שהייתה תחת שליטה בריטית, אימצה את השיטה המטרית רק ב-1950.

המושבות הגרמניות באפריקה, רואנדה, בורונדי וקונגו הבלגית (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) אימצו את השיטה המטרית ב-1910.

לוגו של המעבר לשיטה המטרית באוסטרליה

בריטניה ומושבותיה עברו לשיטה המטרית רק במחצית השנייה של המאה ה-20. דרום אפריקה עברה לשיטה המטרית בהדרגה בין השנים 1967 ו-1977, ואוסטרליה החלה את המעבר ב-1969 וסיימה אותו ב-1977, לאחר קמפיין מוצלח שכלל מתן הדגמות והרצאות לציבור הרחב, ומנע התנגדות ציבורית למעבר.

קנדה וניו זילנד החלו את המעבר בשנות ה-70 וסיימו אותו בשנות ה-80, ואירלנד, אף שהחלה את המעבר בשנות ה-70, סיימה אותו ב-20 בינואר 2005.

מדינות שאינן עוברות לשיטה המטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשתי מדינות ובשני תחומים ישנה התנגדות רבה למעבר לשיטה מטרית - בבריטניה ובארצות הברית, וכן בתחום התובלה האווירית והימית.

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוגו של המעבר לשיטה המטרית בבריטניה

בריטניה החלה את המעבר לשיטה המטרית ב-1862 לפי המלצת ועדה לעניין מידות ומשקולות שהוקמה לצורך בדיקת יישום השיטה בבריטניה. כמו כן המליצה הוועדה על הפיכת השיטה המוניטרית לשיטה עשרונית. בפועל, על אף קבלת המלצות הוועדה, הפכה השיטה המוניטרית לשיטה עשרונית רק ב-1971. רוב הציבור הבריטי מתנגד לשיטה המטרית ורואה אותה ככפייה של האיחוד האירופי וכניסיון לדחות את המסורות הבריטיות. התנגדות דומה מונעת את יישומו של האירו בבריטניה. החל משנות ה-60, מערכת החינוך הבריטית מלמדת את השיטה המטרית בבתי הספר, ומרבית התעשיות בבריטניה משתמשות בשיטה המטרית. באוגוסט 2005 הודיעה המועצה האירופית כי על ממשלת בריטניה לקבוע מועד להשלמת המעבר לשיטה המטרית‏‏[6]; החוק הבריטי קבע כי הדבר צריך להתבצע עד שנת 2009, והאיחוד האירופי נתן לבריטניה ארכה עד לשנת 2010 להשלמת המעבר‏‏[7].

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוגו של המעבר לשיטה המטרית בארצות הברית
כוס מידה משנות ה-80 של המאה ה-20, מארצות הברית, המציגה במקביל את השיטה המטרית והשיטה האימפריאלית.

על אף שכבר במאה ה-18 המליץ תומאס ג'פרסון על המעבר לשיטה המטרית, ואף שהמערכת הפדרלית האמריקאית תמכה במעבר זה כבר בשנת 1866‏‏[8] ואף שארצות הברית הייתה אחת היוזמות של האמנה המטרית מ-1875[9], לא עברה ארצות הברית לשיטה המטרית. ב-1975 הועבר חוק המורה לכוחות הביטחון האמריקאים ולצבא ארצות הברית להשתמש בשיטה המטרית‏‏[10], אולם הציבור הרחב אינו משתמש בשיטה זו. השיטה המטרית נלמדת בבתי הספר במסגרת שיעורי המדעים, אך המסחר וחיי היומיום מתנהלים עד היום בשיטה המסורתית האמריקאית (השיטה האימפריאלית). חקיקה פדרלית מ-1992, שנכנסה לתוקף ב-1994, מחייבת שמוצרים המפוקחים על ידי הממשל הפדרלי יציגו במקביל לשיטה האימפריאלית גם את המידות המטריות‏‏[11]. משקאות קלים נמכרים בשיטה מעורבת - בקבוקים גדולים על פי השיטה המטרית (בקבוקים של 1, 2, 3 ליטרים או 500 מיליליטר) אולם בקבוקים קטנים יותר נמכרים על פי השיטה האימפריאלית (8 אונקיות השקולות ל-236 מיליליטר, 12 אונקיות השקולות ל-355 מילילטר ו-20 אונקיות השקולות ל-591 מיליליטר). מקורו של ההבדל בשנות ה-70, כאשר בקבוקים שנמכרו ביחידות מטריות היו זולים יותר מהבקבוקים שנמכרו ביחידות מסורתיות, ולכן התרגל הציבור ליחידות אלה.

במרבית מדינות ארצות הברית משתמשים ביחידת המיל למדידת מרחק (למעט בכבישים הסמוכים למקסיקו ולקנדה, שבהם משתמשים בשתי היחידות). בית המחוקקים של ארצות הברית קבע כי עד שנת 2000 יש לעבור לשיטת מדידה קילומטרית, אולם קביעה זו נזנחה משיקולים תקציביים. המדינות קנטקי‏‏[12] וקליפורניה[13] החליטו אפילו לעבור לשיטה האימפריאלית במדידת מרחקי דרכים.

ליבריה ובורמה (מיאנמר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליבריה השתמשה בשיטה המסורתית האמריקאית מאז הקמתה על ידי עבדים משוחררים מארצות הברית במאה ה-19. מיאנמר לא אימצה רשמית את השיטה המטרית. בפועל, משתמשות שתי מדינות אלה בשיטה המטרית‏‏[14].

תובלה אווירית וימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום התובלה הימית והאווירית התנגד למעבר לשיטה המטרית וכיום השיטה המסורתית נותרה שלטת. בתחום הימי, המיל הימי נותר בשימוש, בייחוד בשל העובדה שמיל ימי אחד שקול לדקה של היקף כדור הארץ. בהתאם, מהירות נמדדת בקשרים. יחידה זו משמשת גם למדידת מהירות בתחום האווירי.

בתחום האווירי נהוג למדוד את יחידת הגובה ברגליים ובתחום הימי בפאתום. רבים בתחום מעלים את הטענה שהמעבר לשיטה המטרית יביא לתאונות רבות מאחר שהטייסים והבקרים האוויריים התרגלו כולם לעבוד בשיטה המסורתית, אולם המתנגדים לטענה זו (והתומכים במעבר לשיטה המטרית) מביאים כדוגמה את העובדה שבמדינות ברית ורשה השתמשו בשיטה המטרית בתחום האווירי.

תאונות שאירעו בשל מעבר לשיטה המטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעבר משיטה לשיטה עורר בלבול רב, ולעתים גרם לתאונות. ב-1983, בקנדה, בגלל בלבול במעבר בין השיטות, אזל הדלק במטוס מסוג בואינג 767 בטיסה של אייר קנדה - אירוע הידוע בשם דאון גימלי. אירוע ידוע נוסף הוא התרסקות החללית מקפת האקלים של מאדים (Mars Climate Orbiter) ב-1998 כאשר נאס"א קבעה בחוזה בניית החללית דרישה שכל מערכות החללית הלא מאוישת יעבדו בשיטה המטרית, אחד מקבלני המשנה - לוקהיד מרטין, עבד בשיטה המקובלת בארצות הברית, והנתונים הלא תואמים שהועברו על ידי מערכת משנה זו למרכז הבקרה של נאס"א, הובילו להתרסקות החללית על מאדים‏‏[15].

התנגדות למעבר לשיטה המטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעבר לשיטה המטרית עורר התנגדות רבה במדינות השונות. לאחר המהפכה הצרפתית, ועל אף אי הסדר שהיה קיים בשיטות המדידה במדינה קודם לכן (לדוגמה בעיר ליון עצמה היו שתי יחידות משקל שונות - ליברה הייתה שקולה ל-14 או ל-15 אונקיות), התנגדו ההמונים לשיטה החדשה המוצעת על ידי השלטונות. נפוליאון השיב את השיטה המסורתית אולם הגדיר מחדש את היחידות במונחים מטריים וכך אפשר למעשה לציבור להתרגל לשיטה המטרית - מעבר שבוצע בפועל בשנת 1837. ביפן עורר המעבר בשנות ה-20 של המאה ה-20 התנגדות רבה בטענה שהשיטה היא ניסיון לרמוס את המסורות היפניות בשל השפעות מערביות. בשנת 1933 הוחלט אף לדחות את המעבר בכמה שנים בגלל ההתנגדות הציבורית. הכיבוש האמריקאי של יפן, בתום מלחמת העולם השנייה, הביא להחלפת השיטה היפנית המסורתית, תוך כמה שנים, בשיטה האמריקאית, אולם ההתפתחות הכלכלית של שנות ה-60, והלחץ המסחרי לעבור לסטנדרטים בינלאומיים, הביאו להשלמת המעבר ב-1969.

בהכללה אפשר להגיד שבמדינות, בהן מרבית האוכלוסייה הייתה משכילה, הייתה התנגדות למעבר. במדינות, בהן מרבית האוכלוסייה לא הייתה משכילה, ולא היו סטנדרטים מקובעים אחרים, כגון: רוסיה, הודו וסין, האוכלוסייה לא התנגדה למעבר. אירלנד הייתה יוצאת מהכלל, מאחר שתושביה ראו את השיטה האימפריאלית כסמל לשלטון הממלכה המאוחדת בארצם, לכן הציבור תמך בביטול השיטה המסורתית, שסימלה עבורם את התקופה שקדמה לעצמאותם[דרוש מקור].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנגדות לשיטה המטרית:

המרת יחידות:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]