מרדכי פריזנט נולד בעיירה דונייבצי במחוז פודוליה באימפריה הרוסית. הוא היה הבן השישי מתוך שמונת ילדיהם של ישעיהו ופייגה. דודו היה המשורר והמתרגם אברהם רוזן (רוזנצוויג) (1889-1974). המשפחה חיה בכפר, הסמוך לעיר. אביו היה סוחר ממשפחה מקורבת לצאר, שירד מנכסיו. אמו הייתה עקרת בית, ונפטרה כשהיה ילד קטן. בעקבות המצב הקשה בביתו, הוא עבר להתגורר בבית סבתו בעיר.
גדל במשפחה יהודית מסורתית, ובילדותו קיבל חינוך תורני בחדר. כאשר לא היה לו הכסף לשלם את דמי-הנסיעה, דבר שהיה קורה לעיתים קרובות, הוא היה נאלץ ללכת ברגל, מרחק של 7–8 קילומטרים, זאת רק על מנת לקבל חינוך יהודי דתי. כשהיה בן 15, המצב של אביו התדרדר, והוא נאלץ להפסיק את לימודיו בחדר. אף על פי שלא קיבל תמורה, אחד ממוריו המשיך ללמד אותו את התורה שבעל-פה. בתקופה זו, פריזנט הקדיש את עצמו לקריאת הספרות העברית החדשה, בנוסף להתעמקותו בתנ"ך ובאגדות עין יעקב. בתקופת נעוריו, כתב מספר אגדות ומעשיות אותן פרסם לעיתים בעיתוני ילדים. בנוסף הוציא ביחד עם חבריו בגיל 17 קובץ ספרותי לנער בשם "בגינה".
טקס הסיום של המדרשה לחינוך, מרדכי מיכאלי השמיני מימין.
כשעלה לארץ, פריזנט השתקע בירושלים ושאף לחנך את הנוער לצד עבודתו הספרותית. לכן, הוא למד בבית המדרש למורים. בתקופה זו, של מלחמת השפות התחשלה אהבתו לעברית, ואף עברת את שמו ל"מיכאלי". בהדרכת מורים כמו אליעזר מאיר ליפשיץ ודוד ילין התעמקה אהבתו לתורה ולתרבות ישראל. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא העות'מאני והגיע אף לקצונה. מיכאלי הזדעזע מזוועות המלחמה ולכן הסתיר תקופה זו ממשפחתו ומחבריו. לאחר סיום המלחמה הוא גמר את חוק לימודיו ועבר לשמש כמורה בבית הספר תחכמוני בירושלים.
בבית הספר הוא אמנם קידש את ערכי היהדות, אך הקפיד על גישה פתוחה ופלורליסטית. הוא ניהל את עיתון התלמידים "חברנו" שהכיל את חיבורי התלמידים לצד חיבורי המורים. עמיתיו להוראה היו גם חבריו ושותפיו לחברה האינטלקטואלית בירושלים. בספרו סיפור על אהבה וחושך, מתאר עמוס עוז שהיה אחד מתלמידו של מיכאלי, את שיעוריו כך: ”ואילו אדון מיכאלי, מרדכי מיכאלי, האהוב עלי מכולם, מר מיכאלי שידו הרכות היו מבושמות תמיד כידי רקדנית ופניו רהויים, כמתביישים, הוא היה מתיישב [...] ובמקום להרביץ בנו תורה היה נסחף שעות שלמות בסיפורי אגדות ומעשיות...”.[3] במקביל להוראה, הוא למד מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים. שם הוא היה אחד ממסיימי המחזור הראשון וקיבל תואר מוסמך.
מיכאלי במשרדו
ב-1953 הוא נשא לאישה את פאניה בת שלמה חיים בר סלע, אך לפני שהספיק להקים משפחה הוא נפטר במפתיע ב-1957 ונקבר בהר המנוחות.[4][5] בבית הספר תחכמוני הוקמה ספרייה לזכרו. הוקמה לזכרו הקרן החינוכית "קרן מרדכי". עיתון "חברנו" הוציא מהדורה מיוחדת בתאריך מותו. ב-1963 יצא לזכרו הספר "האיש ופעלו", הספר כלל הספדים בין מאת חבריו: יוסף קלוזנר, צבי שארפשטיין, ישורון קשת, שלמה שפאן ויצחק ספיבק.
ורד טוהר, "מאבקי כוח וזיכרון תרבותי בזירת ספרות הילדים העברית: תיאורי שלושה מקרים", עלי ספר: מחקרים בביבליוגרפיה ובתולדות הספר העברי המודפס והדיגיטלי כ"ט (תש"ף), עמ' 179 – 196.
מכתב מבית הספר תחכמוני לרגל חנוכת הספרייה לזכרו, תשי"ז
מתוך הגיליון שלאחר מותו
כתבה בעיתון חברנו לציון 3 שנים למותו
מיכאלי וידידו לוין קיפניס
מכתב העוסק ב"קרן מרדכי"
