משתמשת:Hila Tizazo/חנוך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הערך נמצא בשלבי עבודה במסגרת מיזם "עבודות ויקידמיות". נא לא לערוך ערך זה עד להסרת התבנית. הערות לערך נא להוסיף בדף השיחה.
העבודה על הערך עתידה להסתיים בתאריך 30/07/16. ניתן להסיר את התבנית משחלפו שלושה שבועות מן התאריך הנקוב.
הערך נמצא בשלבי עבודה במסגרת מיזם "עבודות ויקידמיות". נא לא לערוך ערך זה עד להסרת התבנית. הערות לערך נא להוסיף בדף השיחה.
העבודה על הערך עתידה להסתיים בתאריך 30/07/16. ניתן להסיר את התבנית משחלפו שלושה שבועות מן התאריך הנקוב. שיחה


בתנ"ך, חֲנוֹךְ היה דור שביעי לאדם הראשון, בנו של ירד ואבא של מתושלח. בתיאור חייו מופיע הביטוי "ואיננו כי לקח אותו האלוהים", במקום הציון "וימת" המופיע אצל שאר הנמנים באותו פרק. בעקבות זאת נוצרה במשך הדורות ספרות עשירה על דמותו כצדיק שלא מת. על פי סדר דורות האדם שהוצג לעיל, חנוך בן ירד הוא ראשון העדים על מסורת כוהנית נבואית, על זמנית זו הידועה כמסורת המרכבה הקשורה בתבנית שמימית ובייצוג פולחני של ארבע כנפי הכרובים, ארבע חיות הקודש, וארבעת הפנים של המרכבה (יחזקאל א' פרק י').

חנוך בן ירד (בראשית ה', כ"א –כ"ד) מתואר בספרות הכוהנית העשירה שנכתבה במאות האחרונות לפנה"ס. כישות שאין דומה לו המגלמת את ראשית התודעה הכרוכה בדעת, בעדות, בזיכרון כתוב ובידע הנגלה בחזון הנפרש מעבר לקיומם של ברי חלוף. שמו של חנוך שזור בראשית הלימוד ובדעת ממקום שמימי, בראשית התודעה ההיסטורית וברוחב אופקים, בהנחלת ידע כתוב, בעדות ובזיכרון, בתום ובצדק, בכתיבה ובקריאה בספרים.

חנוך שהתהלך עם המלכים או עם האלוהים ונלקח למחיצת מלאכי השמיים. מתואר כאדם הראשון שרכש דעת בדבר הקשר בין הנגלה לנסתר בעת שירד לעומק משמעותה של מחזוריות הזמן האלוהית. הוא למד על זיקתה של מחזוריות זו להיסטוריה המקודשת, המיוסדת על ברית ושבועה.

חנוך נבחר להיות ממייסדי הכהונה: 'שביעי באנוש רעותה ויקרה ויתאמר... יתבחר לכהן עלמין' (6–5, 3 4Q545). מספר שנות חייו תואם למספר ימי שנת השמש (בראשית ה', כ"ג-כ"ד). הוא הועלה השמימה, לפי המסורת הכוהנית, במטרה ללמוד ממלכי הפנים.

חנוך הנו  הראשון בבני האדם אשר נלקח לעולמות עליונים, רואה חזון שמימי של דביר הקודש שבו ישויות החורגות מגבולות עולם החושים ומצויות בתחום הנצחי, אותן הוא מתאר כ'מראה כרובים', 'שרפים, כרובים, אופנים ומלאכים' (חנוך א יד, ח-כה; ע"א, ו-ח). הביטויים הללו קשורים בד ובד  למרחב המקודש השמימי ולייצוגו המטונימי במרחב המקודש הארצי, כלומר למסורת המרכבה ולעולם המלאכים הקשורים במקדש ונזכרים בחזון ישעיה (ו, ב-ג), בחזון יחזקאל (פרקים א, י) בשירי דוד (שמואל ב' כ"ב, ז-י"ז; תהילים; דברי הימים א' כ"ח, י"ח) ובתיאור קודש הקודשים בהיכל (מלכים א' ו-ז; דברי הימים ב', ג', י'-י"ג). חנוך הופך לבן שמים בזמן שהוא חוצה בחזונו את סדרי הזמן והמקום ואת גבולות החיים והמוות, במטרה ללמוד מהמלאכים ידע כתוב ורוחב אופקים החורג מהראייה האנושית, התחומה בדרך כלל בגבולות הזמן והמקום. בנוסף לכך, לומד חנוך מהמלאכים תבנית שמימית של לוח המכונה 'מרכבות השמים' (חנוך א, פרקים ע"ב-פ"ב; ע"ה, ג' ,ח') שיוצב במסד הלוח הפולחני של הזמן המקודש שמקורו משמים. 

בין היתר, על שמו נקראים הספרים החיצוניים "ספר חנוך א'" ו"ספר חנוך ב'".

בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנוך מופיע בספר בראשית ברשימה של דורות בין אדם הראשון לנח. תיאורו ברשימה הוא: ”וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-מְתוּשֶׁלַח, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְהִי כָּל-יְמֵי חֲנוֹךְ, חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים” (ה', כא-כה).

תיאור זה שונה מהתיאור של שאר הנמנים ברשימה במספר עניינים:

  1. הציון: "ויתהלך חנוך את האלהים"
  2. הכתוב "ואיננו כי לקח אותו אלהים" במקום "וימת" המופיע אצל שאר האישים ברשימה
  3. שנות חייו נרשמים כ-365, הרבה פחות משאר האישים ברשימה.

הבדלים אלו היו מקור לאגדות ומדרשים, לא רק בקרב היהודים אלא גם בקרב הנוצרים והמוסלמים השיעים.

חנוך בספרים החיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של חנוך הינה דמות מרכזית בספרים החיצוניים. חנוך הוא זה שקיבל ממלאכי האלוהים את הכתב ואת המדע והנחיל אותו לבני האדם. חנוך דן בבריאת העולם עם אלוהים ולאחר מכן, מצווה עליו אלוהים לשוב לכדור הארץ ולהעביר את הידע שצבר לבני האנוש. חנוך מלמד במשך 30 ימים, שלאחריהם הוא נלקח השמיימה והופך למלאך מטטרון. קיימים חמישה ספרי חנוך: פרקים א'-ה' פתיחה. ספר ראשון – פרקים ו'-לו', מכונה ספר עירין BW, עניינו מרד המלאכים ומסעות חנוך. ספר שני – פרקים לז'-עא' ,BP עניינו משלי חנוך. מתואר מסעו של חנוך בשבעת הרקיעים ופגישתו עם אלוהים. ספר שלישי - פרקים עב'- פב'- AB כנראה הקדום ביותר, עניינו באסטרונומיה, מראים לחנוך את גרמי השמים. ספר רביעי – פרקים פג'- צ', BD ענייני חזיונות חנוך. ספר חמישי –צא' –קה', EE עניינו ההטפות, חנוך מודיע למתושלח לפני שהוא מת. נספחים – קו'-קז', יש קטע מספר נח'. נח הוא נין של חנוך והוא מתקשר לספר העירין. נח היה יפה ומיד ידע קרוא וכתוב, ולכן למך היה בטוח שאשתו בגדה בו עם מלאך, וחנוך בדק זאת והתברר שהוא ילדו של למך. וזה סיפור לידת נוח. אגרת חנוך - פרק ק"ח: שולח מהשמיים למתושלח בנו.

בחמש מסורות שונות ניתן להתוודע לקורותיו של חנוך המאוגדות הן בספר חנוך הראשון אשר נכתב בראשית המאה השנייה לפני הספירה והן בספר חנוך השני אשר נכתב במאה הראשונה לפני הספירה או בראשית המאה הראשונה לספירה. ניתן לאשש את הנ"ל בספרים החיצוניים כדלהלן:

בספר היובלים מצוין שאמו של חנוך הייתה ברכה בת רצוצאל (בת דודתו מצד אביו) ושם אשתו היה עדנה בת דניאל. יתרה מזאת, עוד צוין כי: "הוא הראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ אשר למד כתיבה ומדע וחכמה ויכתוב את אותות השמיים בסדר חודשיהם בספר למען ידעו בני האדם את זמן השנים לסדרם לחודשיהם. הוא החל לכתוב עדות ויעד לבני האדם בתולדות הארץ ושבועות היובלים אמר ויגד את ימי השנים ויסדר את החודשים ויאמר את שבתות השנה כאשר הגדנוהו. וירא את אשר היה ואת אשר יהיה בחזות לילה בחלום את אשר יהיה לבני האדם בדורותם עד יום הדין, הכל ראה וידע ויכתבנו לעדות מלאכי יי ששה יובלות שנים ויראוהו את כל אשר בארץ ובשמים ממשלת השמש ויכתוב את הכל...ויעד חנוך על כולם: וילקח מתוך בני האדם ונוליכהו אל גן עדן לגדולה ולכבוד והנהו שם כותב דין ומשפט לעולם...ארץ עדן כי שם ניתן לאות ולמען יעיד לכל בני האדם להגיד כל מעשי הדורות עד יום הדין. ויקטר קטורת בית המקדש אשר נרצה בעיני יי בהר הדרום" (היובלים ד' י"ז-כ"ה).

בצוואת השבטים אשר נכתבו בסמוך לתקופה המדוברת, בספר בן סירא (שנכתב בראשית המאה השנייה לפנה"ס), בספר הענקים, ובמגילה החיצונית לבראשית (שנכתבו אף הם ככל הנראה בתקופה זאת), אחד עשר קטעי מגילות כתובים בארמית מלפנה"ס שנמצאו במערות קומראן במדבר יהודה - טומנים בחובם מסורות שונות בעברית ובארמית על חנוך הנחשב לסופר נצחי היודע את הנסתר, הקושר בין הנצח לבין הזמן, ובין הקדושה למקום, המסוגל להשיג את הלא מושג בכוחם של ספרים ומספרים. מן הראוי לציין כי המסורות הללו מגוללות את קורותיו של חנוך, סופר הצדק, ואף מתארות את הבאת החוק הכתוב משמים ואת הבאת הלוח המלמד את הממד המספרי המחזורי והפולחני של המציאות הקשורה בדעת, במשפט ובצדק מן המלאכים. המצע המשותף לחיבורים אלו, מהמאות האחרונות לפנה"ס ומהמאות הראשונות לספירה הוא השיקה המובהקת להיסטוריה כוהנית מיתית, מיסטית ופולחנית.

פרשנות סיפור חנוך ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית, יש לציין כי השפעתה של ספרות חנוך נראית בספרות העברית המאוחרת בכלל ובפרט באותה הספרות המאוחרת המוקדשת לחנוך בייחוד, והם המדרשים הקטנים כגון: ספר היכלות ושיעור קומה ומרכבה רבה וכיו"ב. ספרות מאוחרת זו הנה ספוגה בתיאורים ורעיונות הלקוחים מספר חנוך הקדום.

עוד נדגיש כי, תיאורי המיסטיקונים היהודים מראים כי ראו התאחדות האדם עם השכל הפועל או עם מלאך עליון בהתאחדות בין חנוך למטטרון. כלומר, התאחדות המיסטיקון עם מטטרון בימי הביניים , מגלמת בתוכה בין היתר התאחדות עם "האדם" האידיאלי ,בצורה המזכירה את הזדהותו של חנוך עם "בן האדם" בחנוך החבשי . ניתן לעמוד על מקומה של עליית חנוך במיסטיקה היהודית. גם אם ההגות הרבנית הסתייגה חד משמעית מהערכה חיובית לדמות של חנוך הרי לא מן הנמנע, כי בספרות ההיכלות הפכה האיפותאוזה של חנוך לאידיאל בעיני המיסטיקן היהודי, והמשיכה בתפיסה אשר הייתה קיימת כבר בחשיבה היהודית , שלפיה חנוך נהפך למלאך.

כמו כן, בספר הזוהר חנוך מקבל את הנשמה העליונה - זיהרא עלאה - שפרחה מאדם הראשון עקב חטאו. אם כן, מדובר על טרנספורמציה המעלה את האדם לדרגת קיום אחרת על ידי תוספת של מעין הילה אורית.

אצל הפרשנים היהודים מופיעים מדרשים הדורשים את חנוך כצדיק ואחרים המציגים דמות יותר מורכבת.

למשל:

כל השביעין חביבין... בדורות השביעי חביב: אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך - 'ויתהלך חנוך את האלוהים' (בראשית ה', כב); באבות השביעי חביב: אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה - 'ומשה עלה אל האלוהים' (שמות י"ט, ג).

פסיקתא דרב כהנא, פרשה כג

על פי מדרש אחר, חנוך היה בין הבודדים שנכנסו בחייהם לגן עדן, המדרש המצביע על כך כי חסידי אומות העולם יורשים גן עדן: "תשעה נכנסו בחייהם בגן עדן, ואלו הן: חנוך בן ירד, ואליהו ומשיח, ואליעזר עבד אברהם, וחירם מלך צור, ועבד מלך הכושי, ויעבץ בנו של רבי יהודה הנשיא, ובתיה בת פרעה, וסרח בת אשר, ויש אומרים אף רבי יהושע בן לוי."[1]

בהתאם לכך מפרש הרלב"ג:

והנה לזאת הסיבה לא זכר בו מיתה, וזכרה בשאר האנשים שנזכרו עמו, להורות על ההבדל שהיה בינו וביניהם, כי הוא השלים נפשו והגיע בו שלמותו, ושאר האנשים ההם מתו בלא חמדה. כלומר חנוך הגיע לשלמות בחייו הקצרים, ולא נותר לו אלא להלקח אל האלוהים.

לעומת זאת, רבי איבו אומר:

חנוך חנף היה, פעמים צדיק, פעמים רשע. אמר הקב"ה: עד שהוא בצדקו אסלקנו)

[2].

רש"י בחר דווקא לצטט את המדרש המייחס לחנוך דמות מורכבת:

ויתהלך חנוך - צדיק היה וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו, וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב 'ואיננו' בעולם למלאות שנותיו, 'כי לקח אותו' - לפני זמנו.

לפי תרגום יונתן, המבוסס על האגדה, חנוך עלה לשמים עוד בחייו והפך למלאך בשם מטטרון. את הפסוק "כי לקח אותו אלוהים" תרגם יונתן: "והא ליתוהי עם דיירי ארעא ארום אתנגיר וסליק לרקיעא במימר קדם ה' וקרא שמיה מטטרון ספרא רבה".

לפי דוד רבי קמחי (הרד"ק): "כי חנוך (ו)אליהו הכניסם אל החיים בגן עדן בנפש ובשר ועודם שם חיים. אוכלים מפרי העץ ועובדים את ה' כמו שהיה אדם הראשון קודם שחטא. ויהיו שם עד ימות המשיח".

ברור בעליל כי חנוך חזר למצבו של האדם הראשון טרם החטא, אולם רד"ק מעיד על קיומה של תפיסה מפותחת יותר מאשר זו המוצגת במדרשים אודות כניסתו של חנוך לגן העדן עוד בחייו לאור העובדה שבמקורות המדרשים אין מדובר על האדם לפני החטא.

כרונולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חישוב של השנים המופיעים בתורה, חנוך נולד בשנת תרכ"ב לבריאת העולם (3139 לפנה"ס) ומת בשנת תתקפ"ז (2774 לפנה"ס). על פי סדר הדורות לוקח אל אלוהים בא' בתשרי[3] שנת תתקפ"ז[4].

המחלוקת והמתח בין חנוך (מטטרון) לרבי עקיבא והתנאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת סנהדרין לח ע"ב[1], וכן במדרש על ארבעה תנאים שנכנסו לשדה (חגיגה יד' :, טו' .)[2], חנוך-מטטרון קיבל את העונש החמור ביותר שניתן אי פעם (בגמרא): שישים פולסא דנורא, מכיוון שאחד מהארבעה (אלישע בן אבויה) השתגע לאחר שראה את מטטרון יושב וכותב ספרים, כיוון וחשב בטעות כי ישנם חלילה יש "שתי רשויות המה?" בשמיים[3], כאשר המנצח, הוא מנהיג הפרושים בתקופה החדשה, בתיאור ולשון השמורה במשנה יומא ז', ד' ובתפילת מוסף של יום כיפור לתיאור הכוהן הגדול ביום הכיפורים היוצא בשלום מן הקודש, ובכך ייתכן ומרומזת הכוונה שהחליף את הנבחר - חנוך לשמש את הקב"ה, המתואר כמי ש'קשר כתרים לראשו"  (לקונו), הכתר שהיה שמור עד אז רק למטטרון, ו"כתב באצבעו בעט שלהבת על כתר שבראשו אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (סינופסיס, סעיפים 16-17), הוא שהקדוש ברוך שאהבו וחיבבו יותר מכל בני מרומים.

חטאו של חנוך מספרות זו: לאחר כל התכונות הנוספות הניתנות למטטרון, הוא נעשה דומה במידה רבה לאל עצמו, וזוכה לשבת בכיסא כבוד הניצב בפתח ההיכל השביעי (§20), שם נמצא כיסא כבודו של האל עצמו. הוא לובש לבוש של אור (§13) ועל כתרו ה' כותב אותיות שבהם נברא העולם (§16). הוא אף מכונה בשם "ה' הקטן" (§15(. ייתכן ואילו הביאו את רבי עקיבא והתנאים, להרחיק את חנוך מקרבה לגדולת הקב"ה, ולהרחיק אפשרות שעדיין ניתן להבין כי ייתכנו שתי רשויות בשמיים.

[1] "אמר ההוא מינא לרב אידית: כתיב, "ואל משה אמר עלה אל ה'". 'עלה אלי' מיבעי ליה. א"ל, זהו מטטרון ששמו כשם רבו, דכתיב, "כי שמי בקרבו". אי הכי ניפלחו ליה? כתיב, "אל תמר בו", אל תמירני בו (בעברית: אמר אותו המין לרב אידית: כתוב "ואל משה אמר: עלה אל ה'", "עלה אליי" היה צריך לומר? אמר לו: זהו מ"ט ששמו כשם רבו, שכתוב: "כי שמי בקרבו". (שאלו המין:) אם כך יעבדו (עם ישראל) אותו? (השיב לו רב אידית:) "אל תמר בו" - אל תמירני בו(.

[2] "חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל. אמר, גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי; שמא חס ושלום ב' רשויות הן? אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא" (בעברית: ראה את מ"ט שניתנה לו רשות לשבת ולכתוב את זכויות ישראל. אמר: קיבלתי מרבותיי שלמעלה אין לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי; שמא חס ושלום ב' רשויות הן?! הוציאוהו למ"ט והיכוהו שישים מכות אש).

[3] "בתחלה הייתי יושב על כיסא כבוד גדול בפתח היכל שביעי ודנתי את כל בני מרומים... וכיון שבא אחד להסתכל בצפיית המרכבה ונתן עיניו בי... כשראה אותי שאני יושב כיסא כמלך ומלאכי השרת היו עומדים כעבדים, באותה שעה פתח את פיו ואמר ודאי שתי רשויות בשמים... באותה שעה בא ענפיאל ה' השר הנכבד... משליחות של הברוך הוא והכני ששים פולסאות של אור והעמידני על רגלי"

חנוך באגדת "ספר הישר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"ספר הישר" מסופר:

"ויתהלך חנוך את האלהים... ויפרד בחכמתו את נפשו מבני האדם ויסתר את נפשו מהם ימים רבים. "ויהי מקץ ימים רבים ושנים... ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים... ויאמר אליו קום צא מביתך וממקומך אשר נחבאת שמה. ומלכת על כל בני האדם למען אשר תלמדם את הדרך אשר ילכו בה... "ויקם חנוך ויצא מביתו... וילך את בני האדם וילמדם דרך ה'... וימלוך חנוך על בני האדם... ויבואו וישתחוו לו ארצה... וגם כל מלכי בני האדם הראשונים והאחרונים ושריהם ושופטיהם באו אל חנוך כשמעם את חכמתו וישתחוו לו אפים ארצה... ויתקבצו כלם כשלשים ומאת מלכים ושרים וימליכו את חנוך עליהם ויהיו כלם תחת ידו... וישם שלום בין כלם ויהי שלום בכל הארץ בימי חנוך. וימלוך חנוך על כל בני האדם מאתים וארבעים שנה ושלש שנים ויהי עושה משפט וצדקה לכל עמו... "ואלה תולדות חנוך מתושלח ואלישוע ואלימלך בנים שלשה, ואחיותיהם מלכה ונעמה... "ויהי בשנת מות אדם [הראשון] היא שנת מאתים וארבעים שנה ושלש שנים למלכות חנוך... וישם חנוך על לבו להפרד ולהבדל מבני האדם ולהסתר מהם כבראשונה... ויסתר מבני האדם שלשת ימים ויגלה להם יום אחד... וביום אשר יצא אל עבדיו להראות להם ולמד להם דרך ה' וכל אשר ישאלו ממנו דובר אליהם. ויעש כמעשה הזה ימים רבים ושנים", ו"אחרי כן ויסתר את נפשו ימים ויגלה לעמו יום אחד לשבעה ימים ואחרי כן יום אחד בחדש ויום אחד בשנה עד אשר בקשו פניו כל המלכים וכל השרים וכל בני האדם ויתאוו כלם לראות את פני חנוך ולשמוע את דבריו ולא יכולו. כי יראו כל בני האדם מחנוך יראה גדולה וייראו מגשת אליו", ו"לא יוכל איש לראות את פניו פן יוסר וימות". "ויתיעצו כל המלכים וכל השרים לאסוף את כל בני האדם יחד ולבא אל חנוך מלכם לדבר כלם עמו... ויעשו כן... ויצא חנוך אליהם", ונתקבצו כולם ובאו אליו, "ויתבהלו מאד כל בני האדם ויתמהו ממנו על חכמתו וישתחוו לפניו כלם ארצה ויאמרו יחי המלך". "ויהי מימים... וחנוך מלמד אותם את דרכי ה'. ויקרא מלאך ה' אל חנוך מן השמים בעת ההיא ויאמר להעלותו השמים להמליכו על בני האלהים בשמים כאשר מלך על בני האדם בארץ... "כשמוע חנוך את הדבר הזה ויצו ויקבצו לו את כל יושבי הארץ... ויאמר אליהם נשאול נשאלתי לעלות השמים לא ידעתי יום לכתי. ועתה אלמד אתכם חכמה ומוסר... וישם להם חוקים ומשפטים לעשותם בארץ וישם להם שלום ויורה אותם חיי עולם. וישב אתם ימים אחדים... "ויהי בעת ההיא ובני האדם יושבים את חנוך... וישאו עיניהם ויראו והנה דמות סוס גדול יורד מן השמים... ויגידו לחנוך את אשר ראו ויאמר אליהם חנוך בעבורי הסוס ההוא יורד לארץ. כי הגיע העת והיום אשר אלך לי מאתכם... וירד הסוס ההוא בעת ההיא ויעמוד לפני חנוך... "ויצו עוד חנוך בעת ההיא ויעבירו קול לאמר מי האיש אשר יחפוץ לדעת דרכי ה' אלהיו יבא ביום הזה אל חנוך טרם הלקחו ממנו". ובאו כולם אל חנוך, "וגם כל מלכי הארץ ושריהם ורוזניהם לא סרו מאתו ביום ההוא". ולימד את כולם "חכמה ודעת ומוסר ה' ביום ההוא... וישם שלום עוד בין כלם". "ויהי אחרי כן ויקם וירכב על הסוס... וילכו אחריו כל בני האדם כשמונה מאות אלף איש. וילכו אתו מהלך יום אחד. ויהי ביום השני ויאמר אליהם שובו לכם לאהליכם למה תלכו פן תמותו וישובו מהם מעליו". והנשארים מהם הלכו אתו מהלך ששת ימים, "וחנוך דובר אליהם בכל יום שובו לאהליכם פן תמותו ולא אבו לשוב וילכו אתו". ביום הששי דיבר "עוד חנוך אליהם לאמר שובו לכם לאהליכם מאתי כי מחר אעלה לי השמימה והיה כל הנשאר מכם אתי ימות. וישובו עוד מהם... ויותרו עוד אנשים וידבקו עמו. ויאמרו אליו עמך נלך אל המקום אשר תלך, חי ה' כי המות יפריד בינינו... ויהי כי מתאמצים הם ללכת אתו ויחדל לדבר אליהם וילכו אחריו ולא שבו להם... "ויהי ביום השביעי ויעל חנוך בסערה השמימה בסוסי אש ורכבי אש". ביום השמיני, "וישלחו כל המלכים... לקחת את מספר האנשים אשר נשארו עם חנוך... וילכו מלאכי כל המלכים האלה... וימצאו כל הארץ מלאה שלג במקום ההוא ועל השלג אבנים גדולות מאבני שלג. ויאמרו איש אל רעהו לכו ונבקע את השלג הזה ונראה פן מתו האנשים אשר נשארו עם חנוך תחת השלג הזה... ויבקשו בכל השלג", ומצאו את "האנשים אשר היו עם חנוך מתים תחת השלג ויבקשו את חנוך ולא מצאו כי עלה השמימה". "ויהו כל ימי חנוך אשר חי בארץ שלש מאות שנה וחמש וששים שנה. בשנת מאה ושלשת עשרה שנה לחיי למך בן מתושלח עלה חנוך השמימה. ויהי בעלות חנוך השמים ויקומו כל מלכי הארץ ויקחו את מתושלח בנו וימשחו אותו וימליכוהו עליהם תחת אביו".

דמיון למיתולוגיה היוונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במיתולוגיה היוונית המקביל לחנוך הוא הרמס אשר הביא לעולם את המדע.‏‏[5] דמותו של חנוך המביא לעולם את המדע של תנועת הכוכבים והמאורות נמצאת בספר חנוך א'.‏‏[6] הקבלה נוספת ניתן למצוא בסיפורו של פרומתאוס, האדם שגנב את האש מן האלים והביאה לאנושות. פרומתאוס נענש על מעשהו ביסורי נצח.

השפעת סיפור חנוך על הנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר חנוך השפיע רבות על מהלך המחשבה הנוצרית, כך שהיו מסתייעים בו כבר-סמכא. השפעתו ניכרת כבר בראשוני הספרים החיצוניים כדוגמת: צוואות השבטים, ספר היובלים, חזור ברוך הסורי.

ספר חנוך נחשב מחשובי הספרים האפוקליפטיים מימי הבית השני. ראשוני הנוצרים ראו בספר חנוך נבואה אמיתית, ועד המאה ה-3 לסה"נ נחשב הספר כאחד מכתבי הקודש, אבל לאחר מכן הופקע מקדושתו ונעשה אחד מן הספרים החיצוניים, ונשמר במלואו רק בכנסייה ובתרגום החבשי.

פתיחת ספר חנוך מובאת באגרת יהודה (פס' יד') שבברית החדשה, ופסוק ו' באגרת מרמז על פרק י' בספר. לפי תיקון חוקרים, האיגרת הראשונה של פטרוס (ג' 19) מרמזת על ספר חנוך. האיגרת החיצונית של בר-נבא (טז' 5;ד' 3) מביאה מספרי חנוך (עט' 56-58).

העובדה שחנוך, על פי המסורת, לא מת, שימשה בידי הנוצרים הראשונים טיעון לאישוש עלייתו של ישו השמיימה.

השפעת סיפור חנוך על דתות דואליסטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מני, מייסד הדת המניאכיסטית בבבל במאה ה-3 לספירה, חונך בילדותו בקרב כת האלכסאים, כת-נטבלים יהודית נוצרית, ששמה ללעג את עולם השדים הפרסי. כאשר החל מני להתנבא הוא הוריד את מעמדו של משה כנביא והדגיש את מעמדם של הדורות הראשונים לעולם ובהם אדם, חנוך, מתושלח ונח. שימת הדגש על שושלת צאצאי אדם שמה דגש על חשיבותם של אברהם, יצחק ויעקב על פני משה. מני מת בשנת 276. מאמיניו המשיכו לחיות בעיקר בעיר חירה שעל חורבותיה בנה עלי בן אבי טאלב את העיר כופה.[5] הדת המניכאית התפשטה בעיקר למרכז אסיה (טורקמניסטן) ונגזרות דואליסטיות שלה התקיימו בבלקן עד המאה ה-15 (בוגומילים, פאוליקנים).

מסורת מסופוטאמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרת על המלך השביעי בשורת מלכים שמלכו לפני המבול (שבעת מלכי שומר הקדומים), מלך סיפר (עיר מרכז עבודת אל השמש) והחכם שלו. אנמדוראנכי מצטייר כמי שזכה לשבת על כסא זהב (הניצב בפתח ההיכל השביעי [סינופסיס לספרות היהכלות §2)] לפני האלים שמש ואדד, שהעניקו לו את חכמת הניחוש על פי אותות (במיוחד לפי השמן והכבד), שאותה העביר לבני אדם. על החכם שלו, אותואבזו נשתמרו מסורות, שלפיהן "עלה לשמיים". הוא נחשב לאביהם של המנחשים, גם כאבי תורתם וגם כאביהם ממש.

השפעת סיפור חנוך על האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה למניכאיזם, גם האסלאם נותן מקום של כבוד לאבות עולם ובהם חנוך המוזכר בקוראן בשם אדריס. והמסורת מספרת שהוא "הועלה למקום גבוה". חנוך נזכר גם בתיאור המסע הלילי של מוחמד, אם כי בתפקיד משני. השיעים מאמינים כי עלי בן אבי טאלב, מייסד השיעה, הוא צאצא של חנוך ושל אבות עולם, ולפיכך משייכים לאימאמים שלהם רקע ארוך של נבואה הרבה מעבר לעלי ולנביא מוחמד. כמו בקרב הנוצרים, שאבו השיעים מסיפור חנוך את רעיון העלייה השמימה. הם מאמינים כי מותו של עלי או אחד מצאצאיו אינו אמיתי וכי רגע לפני מותם מגיע להם מחליף משמים ואילו הם עולים השמיימה ונמצאים בנבצרות. אלו הם האימאמים. האימאם האחרון צפוי לחזור לארץ כמשיח ונקרא מהדי.[5]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מסכת דרך ארץ זוטא, באתר "דעת"
  2. ^ בראשית רבה, פרשה כה
  3. ^ "דובר שלום" בסדור "אוצר התפלות" דף תנד.
  4. ^ סדר הדורות שנת תתקפ"ז, וראה שנות תרפ"ז, תתק"ל.
  5. ^ 1 2 3 ‏הרצאתו של פרופסור יהורם ארדר, במסגרת הקורס "יהודי בבל בתקופה המוסלמית הראשונה, 26.6.08, סמסטר ב', התשס"ח.‏
  6. ^ ‏ורמן, כנה. (2003) הספרות האפוקליפטית בימי בית שני. אוניברסיטה משודרת, הוצאת משרד הביטחון. ישראל. עמ' 17–25.‏


קטגוריה:שושלת שת קטגוריה:תשעה שנכנסו בחייהם לגן עדן