ספר חנוך א'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מגילה 4Q201 מקומראן, המכילה קטעים מהמקור הארמי של ספר חנוך א'.

ספר חנוך א' הנקרא גם חנוך החבשי, הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך, אשר נכתב ככל הנראה בארץ ישראל במאה ה-3 לפני הספירה על ידי מחבר יהודי יחיד או קבוצת מחברים בשפה הארמית. הוא לא נכנס לקאנון התנכ"י ועל כן נחשב לספר חיצוני. הספר נקרא על שם חנוך, הדמות המקראית מספר בראשית[1].

תולדות הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר חנוך א' נכתב בארמית, כנראה סביב המאה השלישית לפני הספירה. הוא היה חיבור נפוץ ופופולרי מאוד בימי בית שני, ומוטיבים נרחבים מתוכו אומצו או עובדו-מחדש בספרים כמו ספר היובלים, "ספר הענקים", צוואות בני יעקב ועוד. יוסף בן מתתיהו, פילון האלכסנדרוני וסופרים אחרים מתייחסים במובהק אל הסיפור החנוכי; השפעתו ניכרת בחזון יוחנן.

במאה השנייה לספירה, בתקופת התגבשותה של התנועה הרבנית בארץ ישראל, קיימות עדויות למאמץ רחב-היקף לדכא את המסורות החנוכיות בכלל ואת הפרשנות המלאכית לבראשית ו' בתוכן. כשם שהמוטיב של עליית חנוך השמימה ואי-מותו הוכחש בתוקף בספרות הרבנית הקלאסית – בראשית רבה כ"ה א' הוקדש לסתירת טענות "אפיקורסים" שהצהירו "אין אנו מוצאין מיתה לחנוך" – והספרים העוסקים בו לא נכללו בקאנון התנ"ך ולא הועתקו עוד, כך נזכר בבראשית רבה כ"ו ה' שרבי שמעון בר יוחאי התעקש שבני האלוהים הם בני דיינים (בהתבסס על המילה "ידון") והיה "מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהיא". עדות נוספת להתנגדות היא ב"דיאלוג עם טריפון היהודי" של יוסטינוס מרטיר, בו אב הכנסייה שם בפי בן-שיחו היהודי את הטענה שהנוצרים כופרים בגלל אמונתם בכך שהמלאכים חטאו. אמירה זו איננה משרתת שום הקשר או מטרה בתוך החיבור, ולכן אמינותה גבוהה יחסית. חוקרים העלו מספר השערות לגבי המניע לדיכוי זה, שנבע לרוב הדעות מיריבות עם חוגים יהודיים מחוץ לטווח ההשפעה הרבני, שהוגדרו כמינים (בין אם נוצרים קדומים, נוטים למיסטיקה ואסטרולוגיה או כולם ביחד) ושאצלם הספרות החנוכית הוסיפה למלא תפקיד חשוב.[2] מוטיבים חנוכיים עלו שוב במדרשים מאוחרים כפרקי דרבי אליעזר מן המאה השמינית, אך הספר עצמו נותר עלום.

הנצרות הקדומה אחזה בפרשנות החנוכית-מלאכית לבראשית ו' א'-ד', ובספר חנוך א' ונגזרותיו בכלל, עוד כמה מאות שנים. טרטוליאנוס, למשל, פירש את החיוב לנשים לכסות את ראשן במהלך תפילה "בַּעֲבוּר הַמַּלְאָכִים" בראשונה לקורינתים י"א, כנובע מהחשש שאלו יתאוו אליהן כפי שאירע בעבר. קלמנס מאלכסנדריה, אירנאוס מליון, טטיאנוס ואבות אחרים הזכירו מסורת זו אף הם.[3] הראשון לפקפק ולהביע אי-נחת ברורה מן ההשלכות התאולוגיות של הסיפור הוא אוריגנס, שהתעקש בפולמוסו עם קלסוס שלמעשה בני האלוהים אין חשיבות יתרה ושלספר חנוך אין מעמד מקודש ברוב הכנסיות, ושלכן אין תוקף לטענה שסיפור זה מוכיח שהאינקרנציה אינה ייחודית והיו מקרים קודמים של התגשמות אלוהית בעולם הנברא. ככל שפגאנים אנטי-נוצרים, כמו יוליאנוס הכופר, אימצו טיעון זה, כך התגבר חוסר הנחת הכנסייתי מהפרשנות המלאכית. גם היעלמות ספר חנוך בקרב היהודים היוותה גורם משפיע בירידת קרנו, אך ההתפתחות העיקרית הייתה ההתמקדות הגוברת בחטא עץ הדעת כמקור הרוע האנושי; פרשנים כנסייתיים, בראש ובראשונה אוגוסטינוס מהיפו ב"עיר האלוהים", העבירו את המסורות אודות מלאכים שחטאו אל המרד בהנהגת השטן בטרם הבריאה. במאות הרביעית והחמישית, עם תחילת התגבשות הקאנון של הביבליה, אבות כנסייה כמו אתנסיוס והירונימוס סירבו לקבל את חנוך. הפרשנות המלאכית לבראשית ו' א'-ד' ירדה למעמד שולי. במזרח היווני והארמי הוסיפו להעתיק מעט שרידים, תוך ציון שמדובר בחומר מפוקפק, ובמערב הלטיני המוטיב נעלמה למעשה. רק הכנסייה האתיופית המבודדת שימרה את חנוך במלואו בתוך הקאנון שלה.[4]

עד למאה ה-18 לא היה באירופה העתק מספר זה. בשנת 1773 ג'יימס ברוס חזר מאתיופיה ובידיו 3 העתקים מהספר בשפת געז שככל הנראה נעשה מתרגום יווני של המקור הארמי של הספר. הוא העביר העתק לספרייה הבודליינית והספרייה הלאומית של צרפת. התרגומים הראשונים פורסמו במחצית הראשונה של המאה ה-19. לקראת סוף המאה ה-19 פרסמו עבודות רבות בנושא, כולל מחקר של אדולף לודס שכלל השוואה עם חלקים מהספר ביוונית. בשנות ה-50 התגלו קטעים רחבים מן המקור הארמי של הספר כחלק ממגילות ים המלח; חנוך הוא השלישי הנפוץ ביותר מבין החיבורים שנמצאו, עדות לפופולריות שלו בימי בית שני.

ספר חנוך א' הוא הקדום מבין שלושת ספרי חנוך. ספר חנוך ב', על־אף שגם הוא עוסק באותה דמות מקראית, הוא ספר נפרד לגמרי ואינו קשור לספר חנוך א'. ספר חנוך א נזכר בספר החיצוני "ספר היובלים", שנכתב מאוחר יותר[5].

מבנה הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר בנוי מ-5 חלקים. חלק מהחוקרים טוענים כי מדובר ב-5 ספרים נפרדים שאוחדו לספר אחד[6].

  1. פרקים א-לו: המלאכים שקילקלו וסיורי חנוך בשמים.
  2. פרקים לז-עא: משלי חנוך.
  3. פרקים עב-פב: ספר המאורות.
  4. פרקים פג-צ: מראה חלומות חנוך.
  5. פרקים צא-קח: נבואות חנוך לבניו.

בתרגום אליה שמואל הרטום, חמשת החלקים מחולקים לפרשות.

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנוך, גיבור הספר, מסוגל לדעת את העתידות והנסתרות, ולפיכך הוא האיש שנועד לספר על תולדות האנושות מתחילתה ועד סופה, כאשר האור יגבר על החושך, והאל יגלה לצדיקים את "הבחיר" / את "בן האדם" (המשיח). ביום הדין יישפטו הנפילים יחד עם הרוחות הרעות, השדים והמזיקים. עזאזל, המלאך הרע, יימסר לידי רפאל, ובליעל, אדון החושך ואויבו של המשיח, יישפט גם הוא ביום ההוא. גם בני האדם ירגישו בחזון הבלהות הזה: רצח בתוך המשפחה, הפלות, קניבליזם, מלחמות ועוד צרות יהיו מנת חלקם של החוטאים, בעוד הצדיקים יזכו לאושר גדול.

חלק ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשה א (פתיחה, פרקים א–ה): פרשה זו משמשת הקדמה לכל הספר. חנוך מתאר חזון יום הדין לדורות הבאים[7].

פרשה ב (פרקים ו–יא): בפרשה זו מסופר על המלאכים שירדו לארץ וחמדו את בנות האדם: "ויראו אותן המלאכים בני־השמים ויחמדון העירים (אנ') ויתעו אחריהן ויאמר איש אל רעהו: הבה, נבחר לנו נשים מבנות האדם ונוליד לנו בנים"[8][9]. המלאכים, ובראשם שמחזי, נשבעו לעשות את המעשה שהחליטו עליו: "וירדו מאתים בימי ירד[10] אל ראש הר חרמונים ויקראו את ההר חרמון כי נשבעו ויחרימו איש את־רעהו במקום ההוא"[11][12]. המלאכים הזדווגו עם בנות האדם:

"ויקחו להם נשים בשנת העולם אלף מאה ושבעים[13] ויחלו להיטמֵא בהן עד המבול ותלדנה להם שלושה דורות: בראשונה ענקים גדולים, והענקים הולידו את הנפילים, ולנפילים נולד אליאוּד, וירבו לפי גדלם וילמדו אותם להכין סמים ולחשים ולכרות שורשים ויגלו להם את הצמחים. ותהרינה ותלדנה ענקים גדולים, שלושת אלפים אמה. ויאכלו את פרי עמל בני־האדם, וכאשר לא יכלו בני־אדם לכלכלם, העזו הענקים [להתנפל] עליהם ויאכלו את בני־האדם. ויחלו לחטוא בעופות ובחיות וברמשׂים ובדגים ולאכול איש את בשר רעהו וישתו את־הדם"[14].

המלאכים לימדו את בני האדם מעשים רעים וגילו להם סודות: את עשיית כלי מלחמה, את השימוש במחצבים, את האבנים היקרות, "ואת התכשיטים ואת הפּוּך ואת המשחה ליפות העפעפיים", וגם את הלחשים, את האצטגנינות ואת חכמת הראייה בכוכבים: "ותהי רשעה רבה על הארץ ויזנו ויתעו וישחיתו בכל דרכיהם... ובאבוד בני־האדם עלתה צעקתם השמימה"[15]. ארבעת שרי המלאכים (אנ') (מיכאל, אוריאל, רפאל וגבריאל) רואים מן השמים "את הדם הנשפך על הארץ וכל הרעה והרשעה הנעשות עליה" ושומעים את קול צעקות יושביה. הארבעה מתאוננים בפני אלוהים על מעשי המלאכים הרעים: "ואתה רואה את כל־אשר עשה עזאל אשר לימד את כל הרשע על הארץ ואת כל־מרמה אשר בארץ ויגל את סודות העולם אשר בשמים וילמדום וידעום בני־אדם. ואת אשר עשה שמחזי אשר נתת לו רשות למשול על כל אשר עימו... ועתה הנה רוחות נפשות המתים צועקות ומתחננות עד שערי השמים ותעל אנחתם ולא תוכל לצאת מפני הפשעים הנעשים על הארץ"[16]. אלוהים שולח את אחד מראשי המלאכים אל נח, להודיע לו כי יהיה מבול על הארץ ולהורות לו כיצד להימלט. לרפאל וגבריאל הוא מורה להעניש את המלאכים הרעים ולמיכאל הוא מורה לגלות להם כי נטמאו בטומאת הנשים שנזדווגו איתן, ולאחר שיראו את השמדת בניהם, לאסור אותם "לשבעים דורות בעמקי הארץ עד יום משפטם"[17]. הוא מודיע למיכאל על מה שיעשה לאחר שזה יטהר את הארץ: "ואז אפתח את אוצרות הברכה אשר בשמים להורידם על מעשי בני־האדם ועל עמלם"[18].

פרשה ג (פרקים יב–יג): המלאכים הנאמנים לאלוהים מטילים על חנוך להודיע לעירים את עונשם ואלה מבקשים ממנו לכתוב עבורם בקשה מאלוהים. חנוך עושה זאת ומקבל תשובה בחזון[19].

פרשה ד (פרקים יד–טז): פרשה זו נפתחת בכותרת המכנה אותה "ספר דברי צדק והאשמה לעירים", שבו חנוך מספר לעירים את חזונו ושבקשתם לא נתקבלה. חנוך מועלה לשמיים ורואה את מושב כבוד אלוהים, שבעצמו מצווה על חנוך להוכיח את העירים על חטאיהם ולפרש להם את עונשם[20].

פרשה ה (פרקים יז–כ): לאחר מכן נלקח חנוך על ידי "המלאכים הקדושים" למסע בשמיים ובארץ. פרשה זו כוללת את הסיפור הראשון על מסעו. הוא מבקר במקומות בהם מתהווים גופים שמימיים ותופעות שונות. פרק כ כולל רשימה של מלאכים ותפקידיהם[21].

פרשה ו (פרקים כא–לו): פרשה זו כוללת את הסיפור השני של מסע חנוך. הוא רואה את מקום מושבן של נפשות המתים עד יום הדין (ובהן את נפשו של הבל), את האש המעניקה את אורה למאורות השמיים, את ההרים שבהם כסא הכבוד ועץ החיים, את עץ הדעת ואת שערי השמיים שמהם יוצאים כוכבי השמיים והרוחות[22].

חלק שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקדמה (פרק לז): הפרק משמש הקדמה לחלק הנקרא "ספר המשלים", העוסק במשיח ובגורל הצדיקים והרשעים[23].

פרשה א (פרקים לח–מד): המשל הראשון. משפט הרשעים. חנוך רואה בחזון את משכן הצדיקים והמשיח ומלאכי הפנים. נגלים לו סודות השמש, הירח והכוכבים, והיווצרותם של הברקים[24].

פרשה ב (פרקים מה–נז): המשל השני. גורל הכופרים; "ראש הימים" (אלוהים) ובן האדם שעמו (המשיח); נקמת הצדיקים; מקורות הצדק; עונש השליטים; כוחו וחוכמתו של המשיח; יום הדין ותחיית המתים; הרי המתכות והעמק בו מכינים "מלאכי הפורענות" את "כלי השטן" המיועדים "למלכים ולאדירי הארץ למען יושמדו בהם"; המבול; הפרתים והמדיים[25].

פרשה ג (פרקים נח–עא): המשל השלישי. אושרם של הקדושים; סודות הברקים, המאורות והרעם; רעידת השמיים; לויתן ובהמות; סודות תופעות הטבע; המלאכים מודדים את מקום מושב הצדיקים; משפט הקדושים ומשפט השליטים; אושר הצדיקים ודחיית בקשת השליטים להתוודות על חטאיהם; מקום הימצאם של המלאכים שירדו על הארץ; נח קורא לחנוך וזה מיידע אותו כי יבוא מבול והוא ימלט ממנו; הבטחות אלוהים לנח, המלאכים הרעים נענשים בנהרות אש שבהם יענשו גם השליטים; מיכאל ורפאל על דינם של המלאכים הרעים; שמות המלאכים הרעים ותפקידיהם; השבועה אשר עליה מיוסד העולם. לאחר המשל השלישי, מסופר בשני הפרקים האחרונים על חנוך שהועלה לשמיים וראה את סודות השמיים והמלאכים[26].

חלק שלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

(פרקים עב–פב): חלק זה מהווה ספר בפני עצמו, בשם "ספר חליפות מאורות השמיים", המתאר את מהלך המאורות, שנת הירח ושנת החמה, דרכי רוחות העולם, שבעת הריו ושבעת נהרותיו, לוחות השמיים וחלקי הארץ. מסופר על שליחותו של חנוך ודבריו אל מתושלח, בנו[27].

חלק רביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשה א (פרקים פג–פד): חנוך מספר לבנו, מתושלח, על חלומו בבית מהללאל, שפתר לו את החלום, המבשר חורבן על הארץ. חנוך מתפלל שלא יהיה חורבן גמור. החורבן הנרמז הוא המבול[28].

פרשה ב (פרקים פה–צ): חנוך מספר למתושלח על חלומו השני, בו נרמזות תולדות בני האדם ובני ישראל מאדם הראשון ועד תקופת החשמונאים ולאחר מכן ימות המשיח. בני ישראל מכונים "צאן",מנהיגי העם "כבשים", "טלאים" ו"איילים", והגויים שונאי ישראל חיות רעות ועופות טורפים[29].

חלק חמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשה א (פרקים צא–צג): בפרשה זו נשתבש הסדר: פרק צא פסוק יב הוא המשך של פרק צג, פסוק י. על פי הדברים בתחילת פרק צב, מתחיל שם ספר חדש. נראה כי הסדר המקורי הוא: פרק צב; פרק צא, א–י, יח–יט; פרק צג, א–י; פרק צא, יא–יז. חנוך מדבר אל צאצאיו ודבריו מבשרים פורענות לרשעים. תיאור המאורעות העתידיים מחולקים לעשרה שבועות[30].

פרשה ב (פרקים צד–קא): בפרשה זו מובע הרעיון של שכר לצדיקים ועונש לרשעים, ובסופה קריאה ליראת אלוהים[31].

פרשה ג (פרקים קב–קה): פרשה זו מבקשת לעודד את הצדיקים הסובלים בעולם הזה. בתחילתה מופיע תיאור יום הדין ולאחר מכן חנוך משיב על דברי הרשעים על כך שסופם יהיה כסופם של הצדיקים. לצדיקים יינתנו ספרי חנוך והם מצווים להעיד על החוכמה שלמדו מהם[32].

פרשה ד (פרקים קו–קז): פרשה זו היא כנספח לספר חנוך והיא כוללת את סיפור הוולדו של נח והודעתו של חנוך אליו על המבול העתידי, ודברים על הרשע שיהיה לאחר מכן ועל ימות המשיח. הפרק על לידת נח מעיד על כך שלפני מחבר ספר חנוך עמד נוסח תורה שונה מנוסח המסורה ומנוסח תרגום השבעים, משום שלפי הנוסחים הללו, נולד נח שנים רבות לאחר שנלקח חנוך[33].

פרשה ה (פרק קח): "אגרת חנוך". פרשה זו היא נספח לספר. אין לה קשר עם הפרשה הקודמת לה והיא אינה מופיעה בפפירוס היווני שנשתמר. על פי הפסוק הראשון שלה, מדובר בספר נפרד, "אשר כתב חנוך לבנו מתושלח", שדבריו מיועדים גם לצדיקים שבדורות הבאים, והם עוסקים בגורל הרשעים בגיהנום ובטוב המחכה לצדיקים[34].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספר חנוך / מתרגם משפת כושית בעברית עם באור נרחב מאת יוסף הלוי, פריז: דפוס משה מרדכי צוקקערמאנן, תרנ"ב.
  • אברהם כהנא, ספר חנוך א', בתוך: ספרים החיצונים - חלק ראשון, תל אביב, תרצ"ז, עמ' 35–117.
  • א. ש. הרטום, חנוך, בתוך: הספרים החיצונים, חזיונות, כרך א, הוצאת יבנה תל אביב, עמ' 7–144.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר בראשית, פרק ה', פסוקים י"ח-כ"ד.
  2. ^ יושיקו ריד, עמ' 136-140.
  3. ^ Annette Yoshiko Reed, Fallen Angels and the History of Judaism and Christianity: The Reception of Enochic Literature, עמ' 147-150.
  4. ^ יושיקו ריד, עמ' 202–205, 218-223, 226-232.
  5. ^ ספר היובלים, ד, כה.
  6. ^ Vanderkam, JC. (2004). 1 Enoch: A New Translation. Minneapolis: Fortress. עמ' 1ff (ie. preface summary). ; Nickelsburg, GW. (2004). 1 Enoch: A Commentary. Minneapolis: Fortress. עמ' 7–8. 
  7. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק ראשון, פרשה א, מבוא, עמ' 13.
  8. ^ חנוך א, ו, ב (תרגום הרטום).
  9. ^ לפי ספר צוואות בני יעקב (צוואת ראובן, פרק ה, סעיפים ו–ז), שנכתב מאוחר יותר מספר חנוך א, לא היו אלה המלאכים שיזמו את החטא, אלא בנות האדם פיתו אותם.
  10. ^ בספר היובלים, ד, יז–יח, נאמר כי ירד, אביו של חנוך, נקרא כך "כי בימיו ירדו מלאכי ה' הנקראים שומרים (או עירים) על־הארץ".
  11. ^ חנוך א, ו, ו (תרגום הרטום).
  12. ^ על פי ספר היובלים, ה, ב, המלאכים ירדו קודם כדי ללמד את בני האדם, ורק לאחר שירדו חמדו את בנותיהם.
  13. ^ על פי ספר היובלים, ה, ב, מעשה לקיחת הנשים היה ביובל ה-25, כלומר בשנים 1219–1225.
  14. ^ חנוך א, ז (תרגום הרטום).
  15. ^ חנוך א, ח (תרגום הרטום).
  16. ^ חנוך א, ט (תרגום הרטום).
  17. ^ חנוך א, י, א–יב (תרגום הרטום).
  18. ^ חנוך א, יא (תרגום הרטום).
  19. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק ראשון, פרשה ג, מבוא, עמ' 24.
  20. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק ראשון, פרשה ד, מבוא, עמ' 26.
  21. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק ראשון, פרשה ה, מבוא, עמ' 31, 35.
  22. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק ראשון, פרשה ו, מבוא, עמ' 36.
  23. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק שני, הקדמה, מבוא, עמ' 45.
  24. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק שני, פרשה א, מבוא, עמ' 46.
  25. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק שני, פרשה ב, מבוא, עמ' 52.
  26. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק שני, פרשה ג, מבוא, עמ' 60–61.
  27. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק שלישי, מבוא, עמ' 78–79.
  28. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק רביעי, פרשה א, מבוא, עמ' 98.
  29. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק רביעי, פרשה ב, מבוא, עמ' 100–101.
  30. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק חמישי, פרשה א, מבוא, עמ' 117.
  31. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק חמישי, פרשה ב, מבוא, עמ' 121.
  32. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק חמישי, פרשה ג, מבוא, עמ' 129.
  33. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק חמישי, פרשה ד, מבוא, עמ' 133.
  34. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק חמישי, פרשה ה, מבוא, עמ' 136.


Stub judaism.png ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.