חנוך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ציור משנת 1728 המראה את עליית חנוך לשמיים

בתנ"ך, חֲנוֹךְ היה דור שביעי לאדם הראשון, בנו של ירד ואבא של מתושלח. בתיאור חייו מופיע הביטוי "ואיננו כי לקח אותו האלוהים", במקום הציון "וימת" המופיע אצל שאר הנמנים באותו פרק. בעקבות זאת נוצרה במשך הדורות ספרות עשירה על דמותו כצדיק שלא מת.

בין היתר, על שמו נקראים הספרים החיצוניים "ספר חנוך א'" ו"ספר חנוך ב'".

בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנוך מופיע בספר בראשית ברשימה של דורות בין אדם הראשון לנח. תיאורו ברשימה הוא:

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ, חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים, וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים

.

תיאור זה שונה מהתיאור של שאר הנמנים ברשימה במספר עניינים: הציון "ויתהלך חנוך את האלהים"; הכתוב "ואיננו כי לקח אותו אלהים" במקום "וימת" המופיע אצל שאר האישים ברשימה; שנות חייו הן 365, הרבה פחות משאר האישים ברשימה. הבדלים אלו היו מקור לאגדות ומדרשים, לא רק בקרב היהודים אלא גם בקרב הנוצרים והמוסלמים השיעים.

על פי חישוב של השנים המופיעים בתורה, חנוך נולד בשנת תרכ"ב לבריאת העולם (3139 לפנה"ס) ונלקח אל אלוהים בשנת תתקפ"ז[1] (2774 לפנה"ס).

חנוך בספרים החיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של חנוך היא דמות מרכזית בספרים החיצוניים. חנוך הוא זה שקיבל ממלאכי האלוהים את הכתב ואת המדע והנחיל אותו לבני האדם. חנוך דן בבריאת העולם עם אלוהים ולאחר מכן, מצווה עליו אלוהים לשוב לכדור הארץ ולהעביר את הידע שצבר לבני האנוש. חנוך מלמד במשך 30 ימים, שלאחריהם הוא נלקח השמיימה והופך למלאך מטטרון.

קיימים חמישה ספרי חנוך:

  • פרקים א'-ה' פתיחה.
  • ספר ראשון – פרקים ו'-לו', מכונה ספר עירין BW, עניינו מרד המלאכים ומסעות חנוך.
  • ספר שני – פרקים לז'-עא' ,BP עניינו משלי חנוך. מתואר מסעו של חנוך בשבעת הרקיעים ופגישתו עם אלוהים.
  • ספר שלישי - פרקים עב'- פב'- AB כנראה הקדום ביותר, עניינו באסטרונומיה, מראים לחנוך את גרמי השמים.
  • ספר רביעי – פרקים פג'- צ', BD ענייני חזיונות חנוך.
  • ספר חמישי –צא' –קה', EE עניינו ההטפות, חנוך מודיע למתושלח לפני שהוא מת.
  • נספחים – קו'-קז', יש קטע מספר נח'. נח הוא נין של חנוך והוא מתקשר לספר העירין. נח היה יפה ומיד ידע קרוא וכתוב, ולכן למך היה בטוח שאשתו בגדה בו עם מלאך, וחנוך בדק זאת והתברר שהוא ילדו של למך. וזה סיפור לידת נוח.
  • אגרת חנוך - פרק ק"ח: שולח מהשמיים למתושלח בנו.

בספר היובלים מצוין שאמו של חנוך הייתה ברכה בת רצוצאל (בת דודתו מצד אביו)[2] ושם אשתו היה עדנה בת דניאל.[3]

דמיון למסורת המסופוטמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרת על המלך השביעי בשורת מלכים שמלכו לפני המבול (שבעת מלכי שומר הקדומים), Enmeduranki מלך סיפר (עיר מרכז עבודת אל השמש), והחכם שלו Utuabzu. אנמדוראנכי מצטייר כמי שזכה לשבת על כסא זהב (הניצב בפתח ההיכל השביעי [סינופסיס לספרות היכלות §2)] לפני האלים שמש ואדד, שהעניקו לו את חוכמת הניחוש על פי אותות (במיוחד לפי השמן והכבד), שאותה העביר לבני אדם. על החכם שלו, אותואבזו נשתמרו מסורות, שלפיהן "עלה לשמיים". נחשב לאביהם של המנחשים, גם כאבי תורתם וגם כאביהם ממש.

דמיון למיתולוגיה היוונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במיתולוגיה היוונית המקביל לחנוך הוא הרמס אשר הביא לעולם את המדע.[4] דמותו של חנוך המביא לעולם את המדע של תנועת הכוכבים והמאורות נמצאת בספר חנוך א'.[5] הקבלה נוספת ניתן למצוא בסיפורו של פרומתאוס, האדם שגנב את האש מן האלים והביאה לאנושות. פרומתאוס נענש על מעשהו ביסורי נצח.

השפעתו של חנוך ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל הפרשנים היהודים מופיעים מדרשים הדורשים את חנוך כצדיק ואחרים המציגים דמות יותר מורכבת.

למשל: "כל השביעין חביבין... בדורות השביעי חביב: אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך – 'ויתהלך חנוך את האלוהים' (בראשית, ה', כ"ב); באבות השביעי חביב: אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה – 'ומשה עלה אל האלוהים' (שמות, י"ט, ג')." (פסיקתא דרב כהנא, פרשה כג)

על פי מדרש אחר, חנוך היה בין הבודדים שנכנסו בחייהם לגן עדן, המדרש המצביע על כך כי חסידי אומות העולם יורשים גן עדן: "תשעה נכנסו בחייהם בגן עדן, ואלו הן: חנוך בן ירד, ואליהו ומשיח, ואליעזר עבד אברהם, וחירם מלך צור, ועבד מלך הכושי, ויעבץ בנו של רבי יהודה הנשיא, ובתיה בת פרעה, וסרח בת אשר, ויש אומרים אף רבי יהושע בן לוי."[6] בהתאם לכך מפרש הרלב"ג: "והנה לזאת הסיבה לא זכר בו מיתה, וזכרה בשאר האנשים שנזכרו עמו, להורות על ההבדל שהיה בינו וביניהם, כי הוא השלים נפשו והגיע בו שלמותו, ושאר האנשים ההם מתו בלא חמדה." כלומר חנוך הגיע לשלמות בחייו הקצרים, ולא נותר לו אלא להלקח אל האלוהים.

לעומת זאת, רבי איבו אומר: "חנוך חנף היה, פעמים צדיק, פעמים רשע. אמר הקב"ה: עד שהוא בצדקו אסלקנו.[7]"

רש"י בחר דווקא לצטט את המדרש המייחס לחנוך דמות מורכבת: "ויתהלך חנוך - צדיק היה וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו, וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב 'ואיננו' בעולם למלאות שנותיו, 'כי לקח אותו' - לפני זמנו."

לפי תרגום יונתן, המבוסס על האגדה, חנוך עלה לשמים עוד בחייו והפך למלאך בשם מטטרון. את הפסוק "כי לקח אותו אלוהים" תרגם יונתן: "והא ליתוהי עם דיירי ארעא ארום אתנגיר וסליק לרקיעא במימר קדם ה' וקרא שמה מטטרון ספרא רבא".

עונשו של חנוך-מטטרון בספרות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת סנהדרין לח ע"ב[8], וכן במדרש על ארבעה תנאים שנכנסו לשדה (חגיגה יד' :, טו' .)[9], חנוך-מטטרון קיבל את העונש החמור ביותר שניתן אי פעם (בגמרא): שישים פולסא דנורא, מכיוון שאחד מהארבעה (אלישע בן אבויה) כפר בעיקר לאחר שראה את מטטרון יושב וכותב ספרים, כיוון וחשב בטעות כי חלילה "שתי רשויות המה" בשמיים[10], כאשר המנצח, הוא מנהיג הפרושים בתקופה החדשה, בתיאור ולשון השמורה במשנה יומא ז', ד' ובתפילת מוסף של יום כיפור לתיאור הכוהן הגדול ביום הכיפורים היוצא בשלום מן הקודש, ובכך ייתכן ומרומזת הכוונה שהחליף את הנבחר - חנוך לשמש את הקב"ה, המתואר כמי ש'קשר כתרים לראשו" (לקונו), הכתר שהיה שמור עד אז רק למטטרון, ו"כתב באצבעו בעט שלהבת על כתר שבראשו אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (סינופסיס, סעיפים 16–17), הוא שהקדוש ברוך שאהבו וחיבבו יותר מכל בני מרומים.

חטאו של חנוך מספרות זו: לאחר כל התכונות הנוספות הניתנות למטטרון, הוא נעשה דומה במידה רבה לאל עצמו, וזוכה לשבת בכיסא כבוד הניצב בפתח ההיכל השביעי, שם נמצא כיסא כבודו של האל עצמו. הוא לובש לבוש של אור ועל כתרו ה' כותב אותיות שבהם נברא העולם. הוא אף מכונה בשם "ה' הקטן". ייתכן ואלו הביאו את רבי עקיבא והתנאים, להרחיק את חנוך מקרבה לגדולת הקב"ה, ולהרחיק אפשרות שעדיין ניתן להבין כי ייתכנו שתי רשויות בשמיים.

חנוך באגדת "ספר הישר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"ספר הישר" מסופר:

"ויתהלך חנוך את האלהים... ויפרד בחכמתו את נפשו מבני האדם ויסתר את נפשו מהם ימים רבים. ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים... ויאמר אליו קום צא מביתך וממקומך אשר נחבאת שמה. ומלכת על כל בני האדם למען אשר תלמדם את הדרך אשר ילכו בה... וילך את בני האדם וילמדם דרך ה'... ויתקבצו כולם, כשלושים ומאת מלכים ושרים, וימליכו את חנוך עליהם ויהיו כולם תחת ידו... וישם שלום בין כולם ויהי שלום בכל הארץ בימי חנוך.
"וישם חנוך על לבו להפרד ולהבדל מבני האדם ולהסתר מהם כבראשונה... וייסתר מבני האדם שלושת ימים וייגלה להם יום אחד... וייגלה לעמו יום אחד לשבעה ימים, ואחרי כן יום אחד בחודש, ויום אחד בשנה, עד אשר בקשו פניו כל המלכים וכל השרים וכל בני האדם ויתאוו כולם לראות את פני חנוך ולשמוע את דבריו ולא יכולו... ויתיעצו כל המלכים וכל השרים לאסוף את כל בני האדם יחד ולבוא אל חנוך מלכם... ויצא חנוך אליהם... ויתבהלו מאד כל בני האדם ויתמהו ממנו על חכמתו וישתחוו לפניו כולם ארצה ויאמרו 'יחי המלך!'.
"ויקרא מלאך ה' אל חנוך מן השמים בעת ההיא ויאמר להעלותו השמים להמליכו על בני האלהים בשמים כאשר מלך על בני האדם בארץ... כשמוע חנוך את הדבר הזה ויצו ויקבצו לו את כל יושבי הארץ... ויאמר אליהם נשאול נשאלתי לעלות השמים לא ידעתי יום לכתי... וישם להם חוקים ומשפטים לעשותם בארץ וישם להם שלום ויורה אותם חיי עולם... וישאו עיניהם ויראו והנה דמות סוס גדול יורד מן השמים... ויאמר אליהם חנוך בעבורי הסוס ההוא יורד לארץ. כי הגיע העת והיום אשר אלך לי מאתכם... בעת ההיא ויעבירו קול לאמר 'מי האיש אשר יחפוץ לדעת דרכי ה' אלהיו, יבוא ביום הזה אל חנוך טרם הלקחו ממנו'... וישם שלום עוד בין כולם.
"ויהי אחרי כן ויקם וירכב על הסוס... וילכו אחריו כל בני האדם, כשמונה מאות אלף איש. וילכו אתו מהלך יום אחד. ויהי ביום השני ויאמר אליהם 'שובו לכם לאהליכם, למה תלכו פן תמותו' וישובו מהם מעליו. והנשארים מהם הלכו אתו מהלך ששת ימים, וחנוך דובר אליהם בכל יום 'שובו לאהליכם פן תמותו' ולא אבו לשוב וילכו אתו". ביום הששי דיבר "עוד חנוך אליהם לאמר 'שובו לכם לאהליכם מאתי כי מחר אעלה לי השמימה והיה כל הנשאר מכם אתי ימות'... ויהי ביום השביעי ויעל חנוך בסערה השמימה בסוסי אש ורכבי אש".
ביום השמיני, "וימצאו כל הארץ מלאה שלג במקום ההוא... האנשים אשר היו עם חנוך מתים תחת השלג ויבקשו את חנוך ולא מצאו כי עלה השמימה. ויהו כל ימי חנוך אשר חי בארץ שלש מאות שנה וחמש וששים שנה... ויהי בעלות חנוך השמים ויקומו כל מלכי הארץ ויקחו את מתושלח בנו וימשחו אותו וימליכוהו עליהם תחת אביו".

השפעתו בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר חנוך נחשב מחשובי הספרים האפוקאליפטיים מימי בית שני. ראשוני הנוצרים ראו בספר חנוך נבואה אמיתית, ועד המאה ה-3 לסה"נ נחשב הספר כאחד מכתבי הקודש, אבל לאחר מכן הופקע מקדושתו ונעשה אחד מהספרים החיצוניים, ונשמר במלואו רק בכנסייה ובתרגום החבשי.

פתיחת ספר חנוך מובאת באגרת יהודה (פס' יד') שבברית החדשה, ופסוק ו' באגרת מרמז על פרק י' בספר. לפי תיקון חוקרים, האיגרת הראשונה של פטרוס (ג' 19) מרמזת על ספר חנוך. האיגרת החיצונית של בר-נבא (טז' 5;ד' 3) מביאה מספרי חנוך (עט' 56–58).

העובדה שחנוך, על פי המסורת, לא מת, שימשה בידי הנוצרים הראשונים טיעון לאישוש עלייתו של ישו כביכול השמיימה.

השפעתו בדתות דואליסטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מני, מייסד הדת המניאכיסטית בבבל במאה ה-3 לספירה, חונך בילדותו בקרב כת האלכסאים, כת-נטבלים יהודית נוצרית, ששמה ללעג את עולם השדים הפרסי. כאשר החל מני להתנבא הוא הוריד את מעמדו של משה כנביא והדגיש את מעמדם של הדורות הראשונים לעולם ובהם אדם, חנוך, מתושלח ונח. שימת הדגש על שושלת צאצאי אדם שמה דגש על חשיבותם של אברהם, יצחק ויעקב על פני משה. מני מת בשנת 276. מאמיניו המשיכו לחיות בעיקר בעיר חירה שעל חורבותיה בנה עלי בן אבי טאלב את העיר כופה.[4] הדת המניכאית התפשטה בעיקר למרכז אסיה (טורקמניסטן) ונגזרות דואליסטיות שלה התקיימו בבלקן עד המאה ה-15 (בוגומילים, פאוליקנים).

השפעתו באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אדריס (נביא באסלאם)

בדומה למניכאיזם, גם האסלאם נותן מקום של כבוד לאבות עולם ובהם חנוך המוזכר בקוראן בשם אדריס. והמסורת מספרת שהוא "הועלה למקום גבוה". חנוך נזכר גם בתיאור המסע הלילי של מוחמד, אם כי בתפקיד משני. השיעים מאמינים כי עלי בן אבי טאלב, מייסד השיעה, הוא צאצא של חנוך ושל אבות עולם, ולפיכך משייכים לאימאמים שלהם רקע ארוך של נבואה הרבה מעבר לעלי ולנביא מוחמד. כמו בקרב הנוצרים, שאבו השיעים מסיפור חנוך את רעיון העלייה השמימה. הם מאמינים כי מותו של עלי או אחד מצאצאיו אינו אמיתי וכי רגע לפני מותם מגיע להם מחליף משמים ואילו הם עולים השמיימה ונמצאים בנבצרות. אלו הם האימאמים. האימאם האחרון צפוי לחזור לארץ כמשיח ונקרא מהדי.[4]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חנוך בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סדר הדורות שנת תתקפ"ז, וראו שנות תרפ"ז ותתק"ל. ב"דובר שלום" שבסדור "אוצר התפלות" דף תנד כתוב שלוקח אל אלוהים בא' בתשרי.
  2. ^ ספר היובלות, פרק ד, פסוק טז. בתרגום אליה שמואל הרטום: "לקח לו ירד אשה ושמה ברכה בת רסויל בת אחות אביו".
  3. ^ ספר היובלות, פרק ד, פסוק יט. בתרגום הרטום: "אדני בת דנל בת אחות אביו". ראו גם: ספר חנוך א', פרק פה, פסוק ג: "עדנה".
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 הרצאתו של פרופסור יהורם ארדר, במסגרת הקורס "יהודי בבל בתקופה המוסלמית הראשונה, 26.6.08, סמסטר ב', התשס"ח.
  5. ^ ורמן, כנה. (2003) הספרות האפוקליפטית בימי בית שני. אוניברסיטה משודרת, הוצאת משרד הביטחון. ישראל. עמ' 17–25.
  6. ^ מסכת דרך ארץ זוטא, באתר "דעת"
  7. ^ בראשית רבה, פרשה כ"ה, פסקה א'
  8. ^ "אמר ההוא מינא לרב אידית: כתיב, "ואל משה אמר עלה אל ה'". 'עלה אלי' מיבעי ליה. א"ל, זהו מטטרון ששמו כשם רבו, דכתיב, "כי שמי בקרבו". אי הכי ניפלחו ליה? כתיב, "אל תמר בו", אל תמירני בו (בעברית: אמר אותו המין לרב אידית: כתוב "ואל משה אמר: עלה אל ה'", "עלה אליי" היה צריך לומר? אמר לו: זהו מ"ט ששמו כשם רבו, שכתוב: "כי שמי בקרבו". (שאלו המין:) אם כך יעבדו (עם ישראל) אותו? (השיב לו רב אידית:) "אל תמר בו" - אל תמירני בו).
  9. ^ "חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל. אמר, גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי; שמא חס ושלום ב' רשויות הן? אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא" (בעברית: ראה את מ"ט שניתנה לו רשות לשבת ולכתוב את זכויות ישראל. אמר: קיבלתי מרבותיי שלמעלה אין לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי; שמא חס ושלום ב' רשויות הן?! הוציאוהו למ"ט והיכוהו שישים מכות אש).
  10. ^ "בתחלה הייתי יושב על כיסא כבוד גדול בפתח היכל שביעי ודנתי את כל בני מרומים... וכיון שבא אחד להסתכל בצפיית המרכבה ונתן עיניו בי... כשראה אותי שאני יושב כיסא כמלך ומלאכי השרת היו עומדים כעבדים, באותה שעה פתח את פיו ואמר ודאי שתי רשויות בשמים... באותה שעה בא ענפיאל ה' השר הנכבד... משליחות של הברוך הוא והכני ששים פולסאות של אור והעמידני על רגלי"