לדלג לתוכן

משתמש:Arie Duvdevani/דת בגרמניה הנאצית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

גרמניה הנאצית הייתה מדינה נוצרית באופן מובהק. מפקד שנערך במאי 1939, שש שנים לאחר תחילת תקופת הנאצים[1] לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה והכיבוש הגרמני של צ'כוסלובקיה[2] , מצביע על כך[3] ש-54% מהאוכלוסייה הגדירו עצמם פרוטסטנטים, 41% הגדירו עצמם קתולים, 3.5% זיהו עצמם כמאמינים חסרי דת[4] ,[5] ו-1.5% כאתאיסטים.[4] לפרוטסטנטים היה ייצוג יתר בהמפלגה הנאצית, והקתולים היו מיוצגים בחסר.[6][7][8][9][10]

יחס השלטון הנאצי לדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנאצים נחלקו בדעותיהם לגבי עתיד הדת בגרמניה. רדיקלים אנטי-דתיים כללו את מזכירו האישי של היטלר מרטין בורמן, את איש התעמולה אלפרד רוזנברג, ואת היינריך הימלר. חלק מהנאצים, כמו הנס קרל, ששימש כשר לענייני הכנסייה של היטלר, תמכו ב"נצרות חיובית", צורה ייחודית של נצרות נאצית שדחתה את מוצאה היהודי של הנצרות ואת התנ"ך, ותיארה את הנצרות ה"אמיתית" כמאבק נגד היהודים, כאשר ישו מתואר כבן הגזע הארי.[11]

הנאציזם רצה להפוך את התודעה הסובייקטיבית של העם הגרמני - את עמדותיו, ערכיו ודרכי חשיבתו - ל"קהילה לאומית" ממושמעת בעלת דעה אחת. הנאצים האמינו שלכן יהיה עליהם להחליף את המחויבויות המעמדיות, הדתיות והאזוריות.[12] במסגרת תהליך הגלייכשאלטונג (האחדה), היטלר ניסה ליצור את הכנסייה הפרוטסטנטית המאוחדת של הרייך מתוך 28 הכנסיות הפרוטסטנטיות הקיימות בגרמניה. לתוכנית קמה התנגדות חריפה בקרב חלק מהכמרים הפרוטסטנטיים, והם אף הקימו את כנסיית הווידוי כחלק מהמאבק על עצמאות הממסד הדתי. רדיפת הכנסייה הקתולית בגרמניה באה בעקבות עליית הנאצים לשלטון. היטלר פעל במהירות כדי לחסל את התנועות הקתוליות הפוליטיות. על רקע התנכלויות לכנסייה, נחתם ב-1933 הסכם הקונקורדט של הרייך עם הוותיקן, שהבטיח לכבד את האוטונומיה של הכנסייה. היטלר התעלם בקביעות מההסכם, וסגר את כל המוסדות הקתוליים שתפקידם לא היה דתי במובהק. אנשי כמורה, ונזירות היו מטרה לרדיפה פוליטית, ויחד עם מנהיגים חילוניים הם נעצרו באלפים במהלך השנים שלאחר מכן.

הכנסייה הקתולית האשימה את המשטר ב"עוינות בסיסית לישו ולכנסייתו".[13] היסטוריונים רבים מאמינים שהנאצים התכוונו להשמיד את הצורות המסורתיות של הנצרות בגרמניה לאחר הניצחון במלחמה.[14]

מיעוטים דתיים קטנים יותר כגון עדי יהוה ודת הבהאים בגרמניה נאסרו בגרמניה, בעוד שהשמדת יהדות נעשתה לצד רצח העם של מאמינה. כנסיית צבא הישוע נעלמה מגרמניה, וכנסיית אדוונטיסטים של היום השביעי נאסרה לזמן קצר, אך עקב כניעה מצד רשויות הכנסייה, הוחזרה מאוחר יותר. בדומה, אסטרולוגיה, מרפאים אלטרנטיביים, מגלי עתידות, ומכשפים נאסרו כולם.[15] כמה קבוצות של מיעוטים דתיים ניהלו יחסים מורכבים יותר עם המדינה החדשה, כגון הכנסייה של ישו המשיח של קדושי אחרית הימים (מורמונים), שהסיגה את המיסיונרים שלה מגרמניה וצ'כוסלובקיה בשנת 1938. לסניפי כנסיית המורמונים בגרמניה הותר להמשיך לפעול לאורך המלחמה, אך נאלצו לערוך כמה שינויים במבנה הדת ובתורותיה.[16][17]

נתונים סטטיסטיים דתיים של גרמניה, 1910–1939[18]
שנה סך כל האוכלוסייה פרוטסטנטים קתולים אחרים (כולל יהודים) יהודים
1910א 64,926,000 39,991,000 (61.6%) 23,821,000 (36.7%) 1,113,000 (1.7%) 615,000 (1.0%)
1925ב 62,411,000 40,015,000 (64.1%) 20,193,000 (32.4%) 2,203,000 (3.5%) 564,000 (0.9%)
1933ב 65,218,000 40,865,000 (62.7%) 21,172,000 (32.5%) 3,181,000 (4.8%) 500,000 (0.8%)
1933ב 65,218,000 43,696,060 (67.0%) 21,521,940 (33.0%) - (<1%) - (<1%)
1939ב 69,314,000 42,103,000 (60.8%) 23,024,000 (33.2%) 4,188,000 (6.0%) 222,000 (0.3%)
1939ג 79,375,281 42,862,652 (54.0%) 31,750,112 (40.0%) 4,762,517 (6.0%)ד -
א. גבולות האימפריה הגרמנית.
ב. גבולות רפובליקת ויימאר, כלומר גבולות המדינה הגרמנית ב-31 בדצמבר 1937.[19][20]
ג. גבולות גרמניה הנאצית במאי 1939. נתוני מפקד רשמיים.[3]
ד. כולל מאמינים חסרי דת ב-3.5%, חילוניים ב-1.5%, ודתות אחרות ב-1.0%.[3]

מגמות עדתיות בתקופת הנאצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דת בגרמניה (1933)[18]

  פרוטסטנטים (62.7%)
  קתולי (32.5%)
  יהודי (0.8%)
  דת אחרת או חסר דת (4.0%)

הנצרות בגרמניה הייתה מאז הרפורמציה הפרוטסטנטית ב-1517 מחולקת בין קתוליות רומית ופרוטסטנטיות. כתוצאה ספציפית של הרפורמציה בגרמניה, הזרמים הפרוטסטנטיים הגדולים מאורגנים בלאנדסקירכן (בערך: כנסיות מדינה). המילה הגרמנית לעדה דתית היא קונפסיון. עבור הכנסיות הגדולות בגרמניה (קתולית ואוונגלית, כלומר פרוטסטנטית) הממשלה הגרמנית גובה את מס הכנסייה, שאז ניתן לכנסיות אלו. מסיבה זו, חברות בכנסייה הקתולית או האוונגלית נרשמת באופן רשמי.[21] נראה שהן היו ממניעים פוליטיים. מסיבה זו טוען ההיסטוריון ריצ'רד שטייגמן-גאל כי "חברות עדתית נומינלית היא מדד לא אמין מאוד לדבקות אמיתית בהקשר זה"[22] וקביעת האמונות הדתיות האמיתיות של מישהו צריכה להתבסס על קריטריונים אחרים. חשוב לזכור את ההיבט ה'רשמי' הזה כשפונים לשאלות כמו האמונותיו הדתיות של אדולף היטלר או אלה של יוזף גבלס. שני האנשים הפסיקו להשתתף במיסות קתוליות או ללכת לוידוי זמן רב לפני 1933, אך אף אחד מהם לא עזב רשמית את הכנסייה ואף אחד מהם לא סירב לשלם את מיסי הכנסייה שלהם.[21]

דת בגרמניה (1933)[18]

  פרוטסטנטיים (62.7%)
  קתולי (32.5%)
  יהודי (0.8%)
  דת אחרת או חסר דת (4.0%)

היסטוריונים בחנו את מספר האנשים שעזבו את הכנסייה שלהם בגרמניה בתקופה 1933–1945. לא הייתה "ירידה משמעותית בפרקטיקה הדתית ובחברות בכנסייה בין 1933 ל-1939".[23] האפשרות להימחק מרשימות הכנסייה (קירכנאוסטריט) קיימת בגרמניה מאז 1873, כאשר אוטו פון ביסמרק הנהיג אותה כחלק מהקולטורקאמפף שכוון נגד קתוליות.[24] מטעמי שוויון זה התאפשר גם לפרוטסטנטים, ובמשך 40 השנים הבאות בעיקר הם ניצלו זאת.[24] קיימים נתונים סטטיסטיים מאז 1884 לכנסיות הפרוטסטנטיות ומאז 1917 לכנסייה הקתולית.[24]

ניתוח של נתונים אלה לתקופת שלטון הנאצים זמין במאמר של סוון גרנזו ואחרים, שפורסם באוסף בעריכת גץ עלי. בסך הכל יותר פרוטסטנטים מאשר קתולים עזבו את הכנסייה שלהם, אך באופן כללי פרוטסטנטים וקתולים החליטו באופן דומה.[25] צריך לזכור שהפרוטסטנטים הגרמנים היו כפליים ממספר הקתולים. הזינוק במספרים מ-1937 ל-1938 הוא תוצאה של סיפוח אוסטריה ב-1938 ושטחים אחרים. מספר הקירכנאוסטריטה הגיע ל"שיא ההיסטורי"[26] שלו ב-1939 כאשר הוא הגיע ל-480,000. גרנזו ואחרים רואים את המספרים לא רק ביחס למדיניות הנאצית כלפי הכנסיות,[27] (שהשתנתה באופן דרסטי מ-1935 ואילך) אלא גם כמדד לאמון בפיהרר ובהנהגה הנאצית. הירידה במספר האנשים שעזבו את הכנסייה לאחר 1942 מוסברת כתוצאה מאובדן האמון בעתיד גרמניה הנאצית. אנשים נטו לשמור על הקשרים שלהם עם הכנסייה, כי הם חששו מעתיד לא ודאי.[26]

לפי אוונס, אותם חברים בהשתייכות גוטגלאוביג (מילולית "מאמינים באל", השקפת עולם דתית לא-עדתית מנאצפת, שמתוארת לעתים קרובות כמבוססת בעיקר על השקפות בריאתניות ודאיסטיות[5]), "היו נאצים משוכנעים שעזבו את הכנסייה שלהם לבקשת המפלגה, שניסתה מאז אמצע שנות ה-30 להפחית את השפעת הנצרות בחברה".[4] היינריך הימלר היה מקדם חזק של תנועת הגוטגלאוביג והוא לא הרשה לאתאיסטים להצטרף לאס אס, בטענה ש"סירובם להכיר בכוחות עליונים" יהיה "מקור פוטנציאלי של חוסר משמעת".[28] רוב שלושת מיליון חברי המפלגה הנאצית המשיכו לשלם את מיסי הכנסייה שלהם ולהירשם כרומא-קתוליות או פרוטסטנטים.[29] ארגון הצלה, קדושים נוצריים וכנסיית אדוונטיסטים של היום השביעי נעלמו כולם מגרמניה בתקופת הנאצים.[15]

מספר היסטוריונים טוענים שלנאצים הייתה תוכנית סמויה כללית, שיש הטוענים שהייתה קיימת עוד לפני עליית הנאצים לשלטון,[30] להרוס את הנצרות בתוך הרייך.[14] עד כמה תכנית כזו להכפיף את הכנסיות ולהגביל את תפקידן בחיי המדינה הייתה קיימת לפני עליית הנאצים לשלטון, ובדיוק מי מבין מנהיגי הנאצים תמך בצעד כזה עדיין שנוי במחלוקת.[30] עם זאת, מיעוט של היסטוריונים טוען, בניגוד לקונצנזוס, שתוכנית כזו לא הייתה קיימת.[31][32][33][34][35][36] על פי סיכום דו"ח של משרד שירותים אסטרטגיים מ-1945, הטור של ניו יורק טיימס ג'ו שארקי, ציין שלנאצים הייתה תוכנית "לחתור ולהרוס את הנצרות הגרמנית", שעמדה להתבצע באמצעות שליטה וחתרנות של הכנסיות ולהסתיים לאחר המלחמה.[37][38][39] עם זאת, הדו"ח ציין שמטרה זו הוגבלה ל"מגזר במפלגה הנאצית", דהיינו אלפרד רוזנברג ובלדור פון שיראך.[40] ההיסטוריון רוג'ר גריפין טוען: "אין ספק שבטווח הארוך מנהיגים נאצים כמו היטלר והימלר התכוונו להשמיד את הנצרות באכזריות בדיוק כמו כל אידיאולוגיה יריבה אחרת, גם אם בטווח הקצר הם נאלצו להסתפק בפשרות איתה."[38] במחקרו האימפריה הקדושה, ההיסטוריון ריצ'רד שטייגמן-גאל מגיע למסקנה ההפוכה, "לחלוטין נעדרות, מלבד הבלבול העמום של היטלר, עדויות מוצקות לכך שהיטלר או הנאצים הולכים 'להרוס' או 'לבטל' את הכנסיות לאחר שהמלחמה תסתיים."[31] לגבי התזה הרחבה יותר שלו, לפיה "נאצים מובילים למעשה ראו את עצמם נוצרים" או לפחות הבינו את תנועתם "בתוך מסגרת התייחסות נוצרית",[41] שטיינמן-גאל מודה שהוא "טוען נגד הקונצנזוס שהנאציזם בכללותו לא היה קשור לנצרות או התנגד לה באופן פעיל."[42]

אף שיש מקרים בולטים של לותרנים וקתולים בודדים שמתו בכלא או במחנות ריכוז, המספר הגדול ביותר של נוצרים שמתו היו נוצרים ממוצא יהודי או מישלינגה שנשלחו למחנות המוות בגלל גזעם ולא בגלל דתם.
שגיאות פרמטריות בתבנית:מקור
פרמטרים [ נדרש תאריך ] לא מופיעים בהגדרת התבנית [דרוש מקור] קאהאן (1999) מצטט הערכה שהיו כ-200,000 נוצרים ממוצא יהודי בגרמניה הנאצית.[43] מבין הנוצרים הלא-יהודים, 11,300 עדי יהוה הוכנסו למחנות, וכ-1,490 מתו, מתוכם 270 הוצאו להורג כסרבני מצפון.[44] בדכאו היה "בלוק כמרים" מיוחד. מתוך 2,720 הכמרים (ביניהם 2,579 קתולים) שהוחזקו בדכאו, 1,034 לא שרדו את המחנה. רוב הכמרים הללו היו פולנים (1,780), שמתוכם 868 מתו בדכאו.

הכנסייה הקתולי[עריכת קוד מקור | עריכה]


שגיאות פרמטריות בתבנית:הפניה לערך מורחב
פרמטרים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית יחס המפלגה הנאצית כלפי הכנסייה הקתולית נע בין סובלנות לכמעט התכחשות מוחלטת ותוקפנות גלויה.[45] בולוק כתב שלהיטלר הייתה מידה של הערכה לכוח הארגוני של הקתוליות, אך הוא בז לתורותיה המרכזיות, שלדבריו, אם יילקחו עד לסופן, "יובילו לטיפוח שיטתי של כשלון האדם".[46] רבים מהנאצים היו אנטי-קליריקלים הן בחיים הפרטיים והן בחיים הציבוריים.[47] למפלגה הנאצית היו יסודות פגאניים מובהקים.[48] עמדה אחת היא שהכנסייה ופשיזם אף פעם לא יכולים היו לקיים קשר מתמשך כי שניהם הם "השקפת עולם הוליסטית" הטוענת לכל האדם.[45]

אדולף היטלר עצמו תואר על ידי לאקר כ"ספיריטואליסט", אך בולוק תיאר אותו כ"רציונליסט" ו"מטריאליסט" ללא הערכה לצד הרוחני של האנושות;[49] וביילני כ"אתאיסט" פשוט.[50] חברו הפשיסטי בניטו מוסוליני היה אתאיסט.[51] שניהם היו אנטי-קליריקלים, אך הבינו שיהיה פזיז להתחיל את הקולטורקאמפף שלהם נגד הקתוליות בטרם עת. עימות כזה, גם אם אולי בלתי נמנע בעתיד, נדחה בזמן שהם התמודדו עם אויבים אחרים.[52]

אופי היחסים בין המפלגה הנאצית להכנסייה הקתולית הרומית היה גם הוא מורכב. העיתון היומי של הוותיקן לוסרבטורה רומנו שבבעלות הכס הקדוש גינה את אדולף היטלר, הנאציזם, הגזענות והאנטישמיות בשמם,[53] וב-1930 באישור האפיפיור פיוס השנים עשר (אז מזכיר המדינה יוג'ניו פצ'לי), העיתון הצהיר כי "השתייכות למפלגה הנאצית של היטלר אינה מתיישבת עם המצפון הקתולי."[54] בתחילת 1931, בישופי גרמניה הוציאו צו הנדרה מלאה לכל מנהיגי המפלגה הנאצית ואסרו על כל הקתולים להיות חברים במפלגה.[55] החרם עודכן בהסתייגות ב-1933 כאשר החוק הממלכתי קבע כי כל עובדי האיגודים המקצועיים ועובדי המדינה חייבים להיות חברים במפלגה הנאצית. ביולי 1933 נחתם הסכם הסכמה הסכם הרייכסקונקורדט עם הוותיקן שמנע מהכנסייה בגרמניה לעסוק בפעילות פוליטית; עם זאת, הוותיקן המשיך להשמיע את קולו בנושאי אמונה ומוסר והתנגד לפילוסופיה הנאצית.

ב-1937 האפיפיור פיוס האחד עשר פרסם את האנציקליקה עם דאגה בוערת שגינתה את האידיאולוגיה הנאצית, ובייחוד את מדיניות הגלייכשאלטונג שכוונה נגד השפעות דתיות על החינוך, כמו גם את הגזענות הנאצית ואת האנטישמיות. מותו מנע את פרסום האנציקליקה המתוכננת הומני ג'נריס ספייס, אך הסומי פונטיפיקטוס הדומה הייתה האנציקליקה הראשונה שפורסמה על ידי יורשו (פיוס השנים עשר), באוקטובר 1939. אנציקליקה זו גינתה בחריפות הן גזענות והן טוטליטריות, ללא האנטי-יהדות שהייתה קיימת בטיוטה שהוצגה לפיוס האחד עשר עבור הומני ג'נריס ספייס. ההתנגדות הקתולית ההמונית לתוכניות ההמתת החסד הנאציות הובילה להשתקתן ב-28 באוגוסט 1941.[56] קתולים, מדי פעם, מחו בפומבי ובגלוי נגד האנטישמיות הנאצית דרך כמה בישופים וכמרים כמו הבישוף קלמנס אוגוסט גראף פון גאלן ממינסטר. בגרמניה הנאצית, מתנגדים פוליטיים נכלאו, וכמה כמרים גרמנים נשלחו למחנות הריכוז בגלל התנגדותם, כולל הכומר של הקתדרלה הקתולית של ברלין ברנהרד ליכטנברג והסמינריסט קרל לייזנר.[57]

ב-1941 הרשויות הנאציות גזרו על פירוק כל המנזרים והאבטיות ברייך הגרמני, רבים מהם נתפסו ועברו חילון בידי האלגמיינה אס אס בהנהגת הימלר. עם זאת, ב-30 ביולי 1941 מבצע אקציון קלוסטרשטורם (מבצע סערת המנזר) הובא לקיצו בצו של היטלר, שחשש שהמחאות ההולכות וגוברות מצד הפלג הקתולי של האוכלוסייה הגרמנית עלולות להוביל למרד פסיבי ובכך לפגוע במאמץ המלחמתי הנאצי בחזית המזרחית.[58]

תוכניות להכנסייה הקתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון היינץ הורטן (פרופסור אמריטוס באוניברסיטה הקתולית של אייכשטאט) ציין שלמפלגה הנאצית היו תוכניות לגבי הכנסייה הקתולית הרומית, לפיהן הכנסייה אמורה הייתה "לאכול מידיה של הממשלה". הורטן מפרט את רצף התוכניות הללו: ביטולהפרישות הכמורתי ולאום של כל רכוש הכנסייה, פירוק מוסדות המסדרים הדתיים, וסיום השפעת הכנסייה הקתולית על החינוך. הורטן מציין שהיטלר הציע להפחית את הקריאה לכמורה על ידי איסור על בתי מדרש לקבל מועמדים לפני גיל 25, ובכך קיווה שגברים אלה יתחתנו קודם, במהלך הזמן (18-25 שנים) שבו הם היו מחויבים לעבוד בשירות צבאי או בשירות העבודה. כמו כן, יחד עם תהליך זה, הסקרמנטים של הכנסייה אמורים היו לעבור שינוי ולהפוך ל"חגיגות חיים" (Lebensfeiern), חגיגות לא-נוצריות של תקופות חיים שונות.[59]

היו הבדלים ניכרים בין בכירים במפלגה הנאצית בשאלת הנצרות. גבלס, כך נטען, חשש מיצירת חזית שלישית של קתולים נגד המשטר שלהם בגרמניה עצמה. ביומנו, גבלס כתב על "הבוגדים של האינטרנציונל השחור ששוב דקרו את ממשלתנו המפוארת בגב בביקורת שלהם", שלפי הורטן התכוון בכך לכמרים הקתולים שהתנגדו באופן עקיף או פעיל (שלבשו גלימות שחורות).[60]

הפרוטסטנטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי פיטר סטכורה, עמוד השדרה של תמיכת המצביעים הנאצים היה המעמד בינוני הפרוטסטנטי הכפרי ומעיירות קטנות, בעוד שהקתולים הגרמנים דחו את המפלגה וברובם המוחלט הצביעו למפלגה הקתולית הווידויית ולמפלגת העם הבווארית.[61] הן כמרים והן חילונים פרוטסטנטים באופן כללי תמכו בנציונל סוציאליזם,[62] כאשר פאול אלטהאוס כותב ש"הכנסיות הפרוטסטנטיות שלנו קידמו בברכה את נקודת המפנה של 1933 כמתנה ונס מאלוהים".[63] לפי רוברט אריקסן, דרשות בכנסיות פרוטסטנטיות היו מלאות בשבחים למשטר החדש, כאשר כנסייה פרוטסטנטית בבוואריה הכריזה שמפלגת הנאצים "יכולה לצפות לא רק למחיאות כפיים אלא לשיתוף פעולה נלהב של הכנסייה."[63] לותרנים תמכו במשטר הנאצי במיוחד, כאשר מגזין דיוקסאלי לותרני Allgemeine Evangelisch-Lutherische Kirchenzeitung בירך על עליית היטלר כ"דבר נפלא [ש]אלוהים עשה עבור העם שלנו" באפריל 1933.[63] אריקסן מציין גם כי "האזורים הפרוטסטנטיים ביותר בגרמניה נתנו למפלגה הנאצית את התמיכה החזקה ביותר שלהם".[63] הפרוטסטנטים היו מיוצגים יתר על המידה בתוך המפלגה הנאצית, ולפי יורגן פלטר, 83% ממגויסי המפלגה הנאצית בין 1925 ל-1932 היו פרוטסטנטים.[64] פלטר מציין כי המפלגה הנאצית התקשתה לבנות תמיכה בקרב קתולים, והצליחה הרבה פחות טוב מבחינת תמיכה בקלפיות וגם מגויסים חדשים באזורים קתוליים.[64]

ריצ'רד שטייגמן-גאל מעיר כי "המחקר מאז שנות ה-80 הדגים בצורה די ברורה שחברות עדתית נומינלית פרוטסטנטית הייתה מדד טוב יותר למי הצביע למפלגה הנאצית (NSDAP) מאשר כל קטגוריה אחרת כמו מעמד, אזור, גיאוגרפיה או מגדר."[65] בניתוח תוצאות הבחירות הפדרליות בגרמניה, יולי 1932, שטייגמן-גאל מסיק שדבקות דתית בקרב פרוטסטנטים גרמנים, ולא כפירה בדת, הייתה הגורם המכריע ביחס לתמיכה בנציונל סוציאליזם, כאשר רוב הפרוטסטנטים הדתיים היו בעלי הסבירות הגבוהה ביותר להצביע למפלגה הנאצית.[65] הוא מציין גם ניגוד חד בין מצביעים קתוליים לפרוטסטנטים באזורים מעורבים; לגבי באדן, שטייגמן-גאל מציין כי "בניגוד לדרום הקתולי, שראה התנגדות כמעט מוחלטת לנאצים, בצפון הפרוטסטנטי נצפתה עליונות ברורה למפלגה הנאצית", בעוד ש"בבון, המיטלשטאנד הפרוטסטנטי היווה את עיקר הצלחת המפלגה, בעוד שהאוכלוסייה הקתולית כמעט לחלוטין נשארה מרוחקת".[65] שטייגמן-גאל מסיק כי "חלקה של המפלגה הנאצית בקולות אזור היה הפוך פרופורציונלית לאחוז האוכלוסייה הקתולית בו".[65]

לפי אריקסן, הסיבה לתמיכת הפרוטסטנטים בסוציאליזם הלאומי הייתה האופי הריאקציונרי והלאומני של הפרוטסטנטיות הפוליטית, בציינו כי "הכנסייה הפרוטסטנטית הגרמנית הייתה מקום שבו היפר-לאומנות, מיליטריזם גלוי, ועוינות כלפי התרבות המודרנית היו בשיא פריחתם".[63] למרות היחס התומך באופן כללי כלפי הנציונל סוציאליזם בקרב פרוטסטנטים גרמנים, הייתה גם התנגדות. כמה תיאולוגים פרוטסטנטים כמו דיטריך בונהופר היו מתנגדים בולטים למשטר החדש מראשיתו, בעוד אחרים כמו מרטין נימלר החלו להתנגד למפלגה הנאצית ברגע שאופיו הקיצוני של שלטונה התגלה.[63] ריצ'רד שטייגמן-גאל סבור כי ההתנפנפות לכיוון הימין של הפרוטסטנטים הגרמנים ניתנת לייחוס לאופי הלאומני והריאקציונרי שהכנסיות הפרוטסטנטיות לקחו על עצמן בתקופת הקיסרות והקולטורקאמפף. האמונה הייתה כי "הגרמני האמיתי הוא פרוטסטנטי",[66] וככזה, "הנרטיב של הזהות הלאומית בגרמניה נכתב בשפה פרוטסטנטית מובהקת".[65] התיאולוגיה הפרוטסטנטית התמקדה בלאומנות גרמנית והראתה את גרמניה כאומה המועדפת על ידי אלוהים עצמו, מה ששטיינמן-גאל מכנה "תאולוגיית מלחמה".[65] המקרה הידוע הראשון של מיתוס הדקירה בגב הגיע מכומר בית המשפט הפרוטסטנטי ברונו דוהרינג, ולאחר תום מלחמת העולם הראשונה, השפעה הפוליטית והחברתית שצברו הכנסיות הפרוטסטנטיות שימשה לתקיפת רפובליקת ויימאר, תוך הצגתה כ"מטפורה לניוון תרבותי וחברתי".[65]

מרטין לותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה, מנהיגים פרוטסטנטיים גרמנים השתמשו בכתביו של לותר כדי לתמוך במאמץ הלאומני גרמני.[67] לרגל 450 שנה להולדתו של לותר, שחל רק כמה חודשים לאחר שהמפלגה הנאצית החלה את תפיסת השלטון ב-1933, נערכו חגיגות נרחבות הן על ידי הכנסיות הפרוטסטנטיות והן על ידי המפלגה הנאצית.[68] בחגיגה בקניגסברג, אריך קוך, שהיה באותה עת גאולייטר של מזרח פרוסיה, נשא נאום שבו, בין היתר, השווה את אדולף היטלר למרטין לותר וטען שהנאצים נלחמו ברוח לותר.[68] ניתן לפטור נאום כזה כתעמולה בעלמא,[68] אך, כפי ששטיגמן-גאל מציין: "בני הזמן ראו בקוך נוצרי אותנטי שהגיע לעמדתו [כנשיא הנבחר של סינודוס כנסייתי מחוזי] דרך מחויבות אמיתית לפרוטסטנטיות ולמוסדותיה."[69] עם זאת, שטייגמן-גאל קובע כי הנאצים לא היו תנועה נוצרית.[70]

התיאולוג הפרוטסטנטי הבולט קרל בארת, מהכנסייה הרפורמית השווייצרית, התנגד לניכוס זה של לותר הן בהאימפריה הגרמנית והן בגרמניה הנאצית, כשקבע ב-1939 שכתביו של מרטין לותר שימשו את הנאצים לשם הילת המדינה ואבסולוטיזם מדינתי: "העם הגרמני סובל תחת טעותו ביחס בין החוק לתנ"ך, בין חילוני לרוחני כוח",[71] שבו לותר הפריד את המדינה הטמפורלית מהמדינה הפנימית, בהתמקדו במקום זאת בעניינים רוחניים, ובכך הגביל את יכולת הפרט או הכנסייה לערער על פעולות המדינה,[72] שנתפסה ככלי מטעם האל.[73]

בפברואר 1940, בארת האשים באופן ספציפי את הלותרנים הגרמנים בהפרדת התורות המקראיות מתורות המדינה ובכך העניקו לגיטימציה לאידיאולוגיית המדינה הנאצית.[74] הוא לא היה לבדו בדעתו זו. כמה שנים קודם לכן, ב-5 באוקטובר 1933, הכומר וילהלם רם מרויטלינגן הכריז בפומבי כי "היטלר לא היה אפשרי בלי מרטין לותר",[75] אם כי רבים גם טענו את אותה הטענה לגבי השפעות אחרות על עליית היטלר לשלטון. ההיסטוריון האנטי-קומוניסטי פול ג'ונסון אמר כי "בלי לנין, היטלר לא היה אפשרי".[76]

קבוצות פרוטסטנטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]


שגיאות פרמטריות בתבנית:הפניה לערך מורחב
פרמטרים [ 3 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית למדינות גרמניה השונות היו וריאציות חברתיות אזוריות בנוגע לצפיפות המעמדות והעדה הדתית.[77] ריצ'רד שטייגמן-גאל טוען לקשר בין כמה כנסיות פרוטסטנטיות לבין הנאציזם.[78] הנוצרים הגרמנים (Deutsche Christen) היו תנועה בתוך הכנסייה הפרוטסטנטית של גרמניה במטרה לשנות את התורות הנוצריות המסורתיות כדי להתיישר עם האידיאולוגיה של הנאציזם ומדיניותה האנטי-יהודית.[79] פלגי הנוצרים גרמנים התאחדו במטרה להקים פרוטסטנטיות נאצית[80] ולבטל את מה שהם ראו כמסורות יהודיות בנצרות, וחלקם אך לא כולם דחו את הברית הישנה ואת תורת השליח פאולוס. בנובמבר 1933, כנס המונים פרוטסטנטי של הנוצרים גרמנים, שקיבץ מספר שיא של 20,000 איש, העביר שלוש החלטות:[81]

הנוצרים גרמנים בחרו את לודוויג מילר (1883–1945) כמועמדם לתבנית:Ill ב-1933.[82] בתגובה לקמפיין של היטלר,[83] שני שלישים מהפרוטסטנטים שהצביעו בחרו בכומר הלותרני לודוויג מילר לשלוט בכנסיות הפרוטסטנטיות.[84] מילר היה משוכנע שיש לו אחריות אלוהית לקדם את היטלר ואת רעיונותיו,[85] ויחד עם היטלר, תמך ברייכסקירכה מאוחדת של פרוטסטנטים וקתולים. רייכסקירכה זו אמורה הייתה להיות פדרציה רופפת בצורת מועצה, אך היא הייתה כפופה למשטר הנאצי.[86]

רמת הקשרים בין הנאציזם והכנסיות הפרוטסטנטיות הייתה נושא שנוי במחלוקת במשך עשורים. קושי אחד הוא שהפרוטסטנטיות כוללת מספר גופים דתיים ולרבים מהם לא היה קשר רב זה לזה. בנוסף לכך, הפרוטסטנטיות נוטה לאפשר יותר שונות בין קהילות בודדות מאשר הקתוליות או הנצרות האורתודוקסית המזרחית, מה שהופך הצהרות על עמדות רשמיות של עדות לבעייתיות. ה"נוצרים הגרמנים" היו מיעוט בתוך האוכלוסייה הפרוטסטנטית,[87] שמנה בין רבע לשליש מ-40 מיליון הפרוטסטנטים בגרמניה.[79] במאמצי הבישוף מילר ובתמיכת היטלר, ההכנסייה האוונגלית הגרמנית הוקמה והוכרה על ידי המדינה כישות משפטית ב-14 ביולי 1933, במטרה למזג את המדינה, העם והכנסייה לגוף אחד.[88] המתנגדים הושתקו על ידי גירוש או אלימות.[89]

התמיכה בתנועה הנוצרית הגרמנית בתוך הכנסיות נתקלה בהתנגדות רבים שדבקו בתורות הנוצריות המסורתיות.[90] קבוצות אחרות בכנסייה הפרוטסטנטית כללו את חברי הבקננדה קירכה, הכנסייה המוודה, שכללה חברים בולטים כמו מרטין נימלר ודיטריך בונהופר;[91] שניהם דחו את המאמצים הנאציים למזג עקרונות פולקיים עם דוקטרינה לותרנית מסורתית.[92] מרטין נימלר ארגן את פארארנוטבונד (ליגת חירום של כמרים) שקיבלה תמיכה של כמעט 40 אחוז מהכמרים האוונגליים.[93][94] הם היו, עם זאת, (נכון ל-1932) מיעוט בתוך גופי הכנסייה הפרוטסטנטית בגרמניה. אך ב-1933, מספר נוצרים גרמנים עזבו את התנועה לאחר נאום בנובמבר של ריינהולד קראוזה שקרא, בין היתר, לדחיית הברית הישנה כאמונה טפלה יהודית.[95] כך שכאשר לודוויג מילר לא הצליח לגרום לכל הנוצרים להתיישר עם הנאציזם, ולאחר שחלק מכנסי ה"נוצרים הגרמנים" והרעיונות הרדיקליים יותר יצרו תגובת נגד, התגברו היחס המזלזל של היטלר כלפי הפרוטסטנטים והוא איבד כל עניין בענייני הכנסייה הפרוטסטנטית.[83]

ההתנגדות בתוך הכנסיות לאידיאולוגיה הנאצית הייתה הארוכה והמרה ביותר מבין כל מוסד גרמני.[62] הנאצים החלישו את התנגדות הכנסיות מבפנים, אך עדיין לא הצליחו לקחת שליטה מלאה על הכנסיות, כפי שהתבטא באלפי אנשי הכמורה שנשלחו למחנות ריכוז.[62] הכומר מרטין נימלר נאסר ב-1937, בהאשמה "שימוש לרעה בבמה כדי להשמיץ את המדינה ואת המפלגה ולתקוף את סמכות הממשלה."[96] לאחר ניסיון התנקשות כושל בחייו של היטלר ב-1943 על ידי אנשי הצבא וחברי תנועת ההתנגדות הגרמנית,[97] שדיטריך בונהופר ואחרים מתנועת הכנסייה המוודה השתייכו אליה, היטלר הורה על מעצר אנשי דת פרוטסטנטים, בעיקר לותרניים. עם זאת, גם "הכנסייה המוודה הצהירה לעתים קרובות על נאמנותה להיטלר".[98] מאוחר יותר, פרוטסטנטים רבים התנגדו בתוקף לנאציזם לאחר שאופי התנועה הובן טוב יותר.תבנית:הערה דרושה עם זאת, מספר גם שמרו עד סוף המלחמה על הדעה שהנאציזם תואם את תורות הכנסייה.תבנית:הערה דרושה

האוכלוסייה המתודיסטית הקטנה נחשבה לעיתים זרה; זה נבע מהעובדה שמתודיזם התחיל באנגליה, ולא התפתח בגרמניה עד המאה ה-19 תחת הנהגתם של כריסטוף גוטלוב מילר ולואי ג'ייקובי. בגלל היסטוריה זו הם חשו בדחף להיות "יותר גרמני מהגרמנים" כדי להימנע מלעורר חשד. הבישוף המתודיסטי ג'ון ל. נלסון סייר בארה"ב מטעם היטלר כדי להגן על כנסייתו, אך במכתבים פרטיים הוא ציין כי הוא חושש ושונא את הנאציזם, ולבסוף פרש וברח לשווייץ. הבישוף המתודיסטי פ. ה. אוטו מלה נקט עמדה משתפת פעולה הרבה יותר שכללה את תמיכתו הכנראה הכנה בנאציזם. הוא אף הוכנס למוסד סמוך לסוף המלחמה. כדי להביע את הוקרתו לבישוף האחרון, היטלר העניק 10,000 מארק ב-1939 לקהילה מתודיסטית כדי שתוכל לשלם על רכישת עוגב. הכסף מעולם לא שימש.[99] מחוץ לגרמניה, דעותיו של מלה נדחו באופן גורף על ידי רוב המתודיסטים.תבנית:הערה דרושה

מנהיג הפלג התומך בנאצים של הבפטיסטים היה פאול שמידט. הרעיון של "כנסייה לאומית" היה אפשרי בהיסטוריה של הפרוטסטנטיות הגרמנית המרכזית, אך בדרך כלל נאסר בקרב האנבפטיסטים, עדי יהוה, והכנסייה הקתולית. הצורות או הענפים של הפרוטסטנטיות שתמכו בפציפיזם, אנטי-לאומיות, או שוויון גזעי נטו להתנגד למדינה הנאצית במונחים החזקים ביותר. קבוצות נוצריות אחרות הידועות במאמציהן נגד הנאציזם כוללות את עדי יהוה.תבנית:הערה דרושה

עדי יהוה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – רדיפת עדי יהוה בגרמניה הנאצית

ב-1934, חברת מגדל השומרים פרסמה מכתב בשם "הצהרת עובדות".[100] במכתב אישי זה לאז הקאנצלר היטלר, ג'יי. אפ. רתרפורד הצהיר כי "חוקרי התנ"ך של גרמניה נלחמים למען אותן מטרות ואידיאלים אתיים נעלים שגם ממשלת הרייך הגרמני הכריזה עליהם בנוגע ליחסים בין בני אדם לאלוהים, דהיינו: יושרה של הנברא כלפי בוראו".[101][102] עם זאת, בעוד שעדי יהוה ביקשו להרגיע את הממשלה הנאצית שמטרותיהם דתיות בלבד ולא פוליטיות והם הביעו תקווה שהממשלה תאפשר להם להמשיך בהטפתם, היטלר עדיין הגביל את עבודתם בגרמניה הנאצית. לאחר מכן, רתרפורד החל לגנות את היטלר במאמרים דרך פרסומיו, ואולי אף החמיר את מצבם של עדי יהוה בגרמניה הנאצית.[103]

עדי יהוה או "חוקרי התנ"ך" (Bibelforschers) כפי שנודעו בגרמניה, מנו 25,000 חברים והיו בין הנרדפים על ידי הממשלה הנאצית. כל החברים הכלואים זוהו על ידי משולש סגול ייחודי. כמה מחברי הקבוצה הדתית סירבו לשרת בצבא הגרמני או להישבע אמונים לממשלה הנאצית, ועל כך 250 מהם הוצאו להורג.[104] כ-10,000 נעצרו על פשעים שונים, ו-2,000 נשלחו למחנות ריכוז נאציים, שם כ-1,200 נרצחו.[104] בשונה מיהודים וצוענים, שנרדפו על בסיס מוצאם האתני, עדי יהוה יכלו להימנע מרדיפה ופגיעה אישית על ידי התכחשות לאמונתם הדתית באמצעות חתימה על מסמך המציין התכחשות לאמונתם, כניעה לסמכות המדינה, ותמיכה בצבא הגרמני.[105]

אתאיסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבנית:עוד ב-13 באוקטובר 1933, סגן הפיהרר רודולף הס הוציא צו האומר: "אף נאצי לאומי לא יכול לסבול כל נזק על בסיס כך שהוא אינו מצהיר על אמונה או עדה מסוימת או על בסיס שהוא בכלל לא עושה שום הצהרה על דת."[106] עם זאת, המשטר התנגד בחריפות ל"קומוניזם חסר אלוהים"[107][108] וכל ארגוני המחשבה חופשית (freigeist), האתאיסטים, וברובם השמאלנים בגרמניה נאסרו באותה שנה.[109][110]

בנאום שנישא במהלך המשא ומתן על ההסכם בין הנאצים לוותיקן מ-1933, היטלר טען נגד בתי ספר חילוניים, באומרו: "אסור לסבול בתי ספר חילוניים, מכיוון שבבתי ספר כאלה אין הוראה דתית, והוראה מוסרית כללית ללא יסוד דתי בנויה על אוויר; בהתאם לכך, כל הכשרת האופי והדת חייבת לנבוע מאמונה."[111] אחת הקבוצות שנסגרה על ידי המשטר הנאצי הייתה ליגת חופשי המחשבה הגרמנית. נוצרים פנו להיטלר לסיים את התעמולה האנטי-דתית והאנטי-כנסייתית שהופצה על ידי חופשי המחשבה,[112] ובתוך המפלגה הנאצית של היטלר, האתאיסט מרטין בורמן היה די קולני בהשקפותיו האנטי-נוצריות.[113] היינריך הימלר, שהיה מרותק לאלילות הגרמנית,[114] היה תומך חזק של תנועת הגוטגלאוביג והוא לא אפשר לאתאיסטים להצטרף לאס אס, בטענה ש"סירובם להכיר בכוחות עליונים" יהיה "מקור פוטנציאלי לחוסר משמעת".[28] באס אס, הימלר הכריז: "אנו מאמינים באל הכול יכול שעומד מעלינו; הוא ברא את העולם, את המולדת, ואת העם, והוא שלח אלינו את הפיהרר. כל אדם שאינו מאמין באלוהים צריך להיחשב יהיר, מגלומני וטיפש ולכן אינו מתאים לאס אס."[23] הוא גם הצהיר: "כסוציאליסטים לאומיים, אנחנו מאמינים בהשקפת עולם אלוהית."[23]

קבוצות אזוטריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבנית:מקור לפסקה

בשנות ה-30 כבר היה קיים זרם אזוטרי בגרמניה ואוסטריה. הארגונים בתוך זרם זה הודחקו, אך, בשונה מהבונים החופשיים בגרמניה הנאצית, הם לא נרדפו. המקרה הידוע היחיד שבו מיסטיקן ייתכן ונשלח למחנה ריכוז בשל אמונתו הוא של פרידריך ברנהרד מרבי.

כמו כן, כמה מנהיגים נאצים התעניינו באזוטריקה. רודולף הס התעניין באנתרופוסופיה. היינריך הימלר הראה עניין רב בענייני מיסטיקה.

האגודת תולה האזוטרית תמכה במפלגת הפועלים הגרמנית, שלבסוף הפכה למפלגה הנאצית ב-1920. דיטריך אקארט, שותף רחוק של אגודת תולה, אימן את היטלר על כישורי נאום שלו, ובעוד שלא הוכח שהיטלר היה חבר בתולה, הוא קיבל תמיכה מהקבוצה. מאוחר יותר היטלר הקדיש את הכרך השני של מיין קאמפף לאקארט. הדוקטרינות הגזעניות-המיסטיות של אריוסופיה תרמו לאווירת תנועת פלקיש ברפובליקת ויימאר שהובילה בסופו של דבר לעליית הנאציזם.

אמונות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנספח של The Nazi Persecution of the Churches, קונוויי כלל מסמך: "רשימת כתות שנאסרו על ידי גסטאפו עד דצמבר 1938." הוא מזכיר את "עדי יהוה הבינלאומיים" תחת מס' 1, אבל כולל גם "קבוצת לימוד למחקר פסיכי" וגם את "ה[[בהאא אללה|בהתבנית:זה סימן ניקודא]]תבנית:כה."[115]

אסטרולוגים, מרפאים ומגידי עתידות נאסרו תחת הנאצים, בעוד ש"תנועת האמונה הגרמנית" הפגאנית הקטנה, שסגדה לשמש ולעונות, תמכה בנאצים.[15]

הכנסיות ומאמץ המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היטלר קרא להפסקת אש למאבק הכנסייה עם פרוץ המלחמה, ורצה לסגת ממדיניות שסביר שתגרום לחיכוכים פנימיים בגרמניה. הוא גזר בתחילת המלחמה ש"לא ינקטו פעולות נוספות נגד הכנסיות האוונגליות והקתוליות למשך המלחמה". לפי ג'ון קונוויי, "הנאצים היו צריכים להתחשב בעובדה שעל אף כל מאמציו של רוזנברג, רק 5 אחוזים מהאוכלוסייה נרשמו במפקד של 1930 כלא קשורים יותר לכנסיות הנוצריות."[116] נדרשה תמיכתם של מיליוני נוצרים גרמנים כדי שתוכניותיו של היטלר יתגשמו. היטלר האמין שאם הדת היא עזרה, "זה יכול להיות רק יתרון". רוב שלושת מיליון חברי המפלגה הנאצית "עדיין שילמו את מסי הכנסייה" וראו עצמם כנוצרים.[117] ללא תלות בכך, מספר רדיקלים נאצים בהיררכיית המפלגה החליטו שיש להמשיך במאבק הכנסייתי.[118] בעקבות הניצחון הנאצי בפולין, הדיכוי של הכנסיות הורחב, למרות מחאותיהן המוקדמות על נאמנות למטרה.[119]

משרד התעמולה של גבלס הוציא איומים והפעיל לחץ עז על הכנסיות להביע תמיכה במלחמה, והגסטאפו אסר על פגישות כנסייה למשך כמה שבועות. בחודשים הראשונים של המלחמה, הכנסיות הגרמניות נענו.[120] לא הושמעו גינויים לפלישה לפולין, או למלחמת הבזק. להיפך, הבישוף מארהרנס הודה לאל על כך שהסכסוך הפולני הסתיים, ו"שהוא העניק לצבאותינו ניצחון מהיר." משרד ענייני הכנסייה הציע שפעמוני הכנסייה ברחבי גרמניה יצלצלו במשך שבוע חגיגות, ושכמרים ונזירים "יתנדבו בהמוניהם כקפלנים" לכוחות הגרמניים.[121] הבישופים הקתולים ביקשו מעדריהם לתמוך במאמץ המלחמתי: "אנו מצטרפים בשעה זו לעמנו בתפילה נלהבת שהשגחת האל תוביל מלחמה זו להצלחה מבורכת עבור המולדת והעם."[122] באופן דומה, האוונגליסטים הכריזו: "אנו מתאחדים בשעה זו עם עמנו בתחינה למען הפיהרר והרייך שלנו, לכל הכוחות המזוינים, ולכל מי שממלא את חובתו למען המולדת."[122]

גם נוכח עדויות לזוועות הנאצים נגד כמרים קתולים וחילונים בפולין, ששודרו ברדיו הוותיקן, המנהיגים הדתיים הקתולים הגרמנים המשיכו להביע את תמיכתם במאמץ המלחמה הנאצי. הם דחקו בעדריהם הקתולים "למלא את חובתם לפיהרר".[122] פעולות מלחמה נאציות ב-1940 וב-1941 עוררו באופן דומה את הכנסייה להביע את תמיכתה. הבישופים הצהירו כי הכנסייה "מסכימה למלחמה הצודקת, במיוחד זו המיועדת להגנת המדינה והעם" ורוצה "שלום מועיל לגרמניה ולאירופה" וקוראת למאמינים "למלא את מעלותיהם האזרחיות והצבאיות."[121] אולם הנאצים התנגדו בתוקף לרגשות נגד המלחמה שהביע האפיפיור באמצעות האנציקליקה הראשונה שלו, סומי פונטיפיקטוס ובמסר חג המולד שלו מ-1939, והם כעסו על תמיכתו בפולין ועל השימוש "המקומם" ברדיו הוותיקן על ידי הקרדינל הלונד מפולין. הפצת האנציקליקה נאסרה.[123]

קונוויי כתב שהרדיקל האנטי-דתי ריינהרד היידריך העריך בדו"ח להיטלר מאוקטובר 1939, שרוב אנשי הכנסייה תמכו במאמץ המלחמה - למרות ש"כמה מסיתים ידועים לשמצה בקרב הכמרים צריכים להיות מטופלים".[118] היידריך קבע שלא ניתן לצפות לתמיכה ממנהיגי הכנסייה בשל אופי תורותיהם והבין-לאומיות שלהם, ולכן הוא תכנן אמצעים להגביל את פעולת הכנסיות תחת כסות דחיפויות זמן מלחמה, כמו צמצום המשאבים הזמינים לעיתונות הכנסייה על בסיס קיצוב, ואיסור עליות לרגל ואסיפות כנסייה גדולות על בסיס קשיי תחבורה. כנסיות נסגרו בטענה שהן "רחוקות מדי ממקלטים". פעמונים הותכו. עיתונים נסגרו.[119]

עם הרחבת המלחמה במזרח מ-1941, באה גם הרחבה של התקפת המשטר על הכנסיות. מנזרים ואבטיות היו מטרה והפקעות של נכסי הכנסייה גברו. הרשויות הנאציות טענו שהנכסים נדרשים לצרכי זמן מלחמה כמו בתי חולים, או מגורים לפליטים או ילדים, אך במקום זאת הם השתמשו בהם למטרותיהם. "עוינות למדינה" הייתה עוד סיבה נפוצה שניתנה להפקעות, והפעולות של חבר בודד במנזר יכלו להוביל להחרמת כולו. הישועים היו מטרה במיוחד.[124] הנונציו האפיפיורי צ'זארה אורסניגו והקרדינל ברטרם התלוננו ללא הרף בפני הרשויות אך נאמר להם לצפות לעוד דרישות בשל צרכי זמן המלחמה.[125]

היבטים דתיים של הנאציזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מרכיבים של הנאציזם היו בעלי אופי מעין-דתי. הפולחן של היטלר כפיהרר, ה"קהלים העצומים, הדגלים, הלהבות הקדושות, התהלוכות, סגנון הטפה פופולרי ורדיקלי, תפילות-ותגובות, אנדרטאות ומצעדי לוויות" - כולם תוארו על ידי היסטוריונים של אזוטריקה כמו ניקולס גודריק-קלארק "כתפאורה חיונית לפולחן הגזע והאומה, למשימת גרמניה הארית ולניצחונה על אויביה."[126] ההיבטים הדתיים השונים האלה של הנאציזם הובילו מספר חוקרים לראות בנאציזם, כמו בקומוניזם, סוג של דת פוליטית.[127]

לדוגמה, תוכניתו של היטלר להקים בירה חדשה ומרהיבה בברלין (וולטהאופטשטאדט גרמניה) תוארה כניסיונו לבנות גרסה של ירושלים החדשה.[128] מאז מחקרו הקלאסי של פריץ שטרן The Politics of Cultural Despair, רוב ההיסטוריונים ראו את היחסים בין הנאציזם והדת באופן זה. היסטוריונים מסוימים רואים בתנועה הנאצית ובאדולף היטלר ככאלה שעוינים מעיקרם את הנצרות, אם כי לא חסרי דת.תבנית:מי בפרק הראשון של The Nazi Persecution of the Churches, ההיסטוריון ג'ון ס. קונוויי מפרט שהכנסיות הנוצריות איבדו את כוח המשיכה שלהן בגרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר, והיטלר הגיב לכך בהצעת "מה שנראה כאמונה חילונית חיונית במקום אמונות מפוקפקות של הנצרות."[129]

היטלר קרא לאדריכל הראשי שלו, אלברט שפר, כתב בזיכרונותיו שלהיטלר עצמו הייתה השקפה שלילית על המושגים המיסטיים שדחפו הימלר ואלפרד רוזנברג. שפר מצטט את היטלר כאומר על ניסיונו של הימלר לעטות מיתולוגיה על האס אס:[130]

איזה שטויות! סוף סוף הגענו לעידן שהשאיר מאחוריו את כל המיסטיקה, ועכשיו [הימלר] רוצה להתחיל את כל זה מחדש. אנחנו יכולים פשוט להישאר עם הכנסייה. לפחות היא הייתה בעלת מסורת. לחשוב שיום אחד אולי אהפוך לקדוש של האס אס! אתה יכול לדמיין את זה? הייתי מתהפך בקברי...

— אדולף היטלר מצוטט בבתוך הרייך השלישי של אלברט שפר

היבטים משיחיים של הנאציזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמות משמעותית של ספרות על ההיבטים הדתיים הפוטנציאליים של הנאציזם פורסמה. וילפריד דאים מציע שהיטלר וההנהגה הנאצית תכננו להחליף את הנצרות בגרמניה בדת חדשה שבה היטלר ייחשב למשיח. בספרו על הקשר בין לאנץ פון ליבנפלס והיטלר, דאים פרסם הדפסה מחדש של מסמך נטען של ישיבהתבנית:הבהרה נדרשת על "ביטול מוחלט ובלתי מותנה של כל מחויבויות דתיות (Religionsbekenntnisse) לאחר הניצחון הסופי (Endsieg)... עם הכרזה בו זמנית על אדולף היטלר כמשיח החדש."[131] דו"ח ישיבה זה הגיע מאוסף פרטי.

תפילה נוצרית גרמנית טורינגית להיטלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Schütze, Herr, mit starker Hand
unser Volk und Vaterland!
Laß' auf unsres Führers Pfade
leuchten Deine Huld und Gnade!
Weck' in unserem Herz aufs neue
deutscher Ahnen Kraft und Treue!
Und so laß' uns stark und rein
Deine deutschen Kinder sein![132]

תרגום מקורב:

הגן, הו אלוהים, ביד חזקה,
על עמנו ומולדתנו!
אפשר לאורך דרכו של מנהיגנו
לזרוח את רחמיך וחסדך!
עורר בלבנו מחדש
את כוחם ונאמנותם של אבותינו הגרמנים!
וכך תן לנו, חזקים וטהורים,
להיות ילדיך הגרמנים!

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות ומקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

  1. ^ Robert P. Ericksen, Susannah Heschel, Betrayal: German Churches and the Holocaust, Fortress Press, ISBN 978-1-4514-1744-9. (באנגלית)
  2. ^ בשנת 1930, צ'כיה מנתה 8.3 מיליון תושבים: 78.5% קתולים, 10% פרוטסטנטים (חסידים ואחים צ'כים) ו-7.8% אזרחים חסרי דת או שלא הצהירו. "Population by religious belief and sex by 1921, 1930, 1950, 1991, 2001 and 2011 censuses 1)" (בצ׳כית and אנגלית). Czech Statistical Office. ארכיון מ-17 בינואר 2017. נבדק ב-2 בינואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ 1 2 3 Ericksen & Heschel 1999, p. 10.
  4. ^ 1 2 3 ריצ'רד ג'יי אוונס; The Third Reich at War; Penguin Press; New York 2009, p. 546
  5. ^ 1 2 Lumans, Valdis O. (1993). Himmler's Auxiliaries: The Volksdeutsche Mittelstelle and the German National Minorities of Europe, 1933–1945. Univ of North Carolina Press. ISBN 9780807820667 – via Google Books.
  6. ^ "Who voted (And didn't) for Hitler, and why?". 10 באוגוסט 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Simon, Dan (15 בינואר 2021). "Who Voted for Hitler?". The Nation. {{cite journal}}: (עזרה)
  8. ^ Geary, Dick. "Who voted for the Nazis?". John D. Clare. History Today.
  9. ^ "Who Voted for Hitler?".
  10. ^ Germany and the Confessional Divide: Religious Tensions and Political Culture, 1871-1989. Berghahn Books. 10 בדצמבר 2021. ISBN 9781800730885. {{cite book}}: (עזרה)
  11. ^ Steigmann-Gall, Richard (2003). The Holy Reich. Cambridge: Cambridge University Press. pp. 13–51. ISBN 9780521823715.
  12. ^ Ian Kershaw; The Nazi Dictatorship: Problems and Perspectives of Interpretation; 4th Edn; Oxford University Press; New York; 2000; pp. 173–74
  13. ^ Antisemitism, Christian Ambivalence and the Holocaust, p. xx Indiana University Press
  14. ^ 1 2 Sharkey, Word for Word/The Case Against the Nazis; How Hitler's Forces Planned To Destroy German Christianity (אורכב 04.03.2009 בארכיון Wayback Machine), The New York Times, 13 January 2002 The Nazi Master Plan: The Persecution of the Christian Churches (אורכב 26.09.2013 בארכיון Wayback Machine), Rutgers Journal of Law and Religion, Winter 2001, publishing evidence compiled by the O.S.S. for the Nuremberg war-crimes trials of 1945 and 1946 Griffin, Roger Fascism's relation to religion in Blamires, Cyprian, World fascism: a historical encyclopedia, Volume 1, p. 10, ABC-CLIO, 2006: "There is no doubt that in the long run Nazi leaders such as Hitler and Himmler intended to eradicate Christianity just as ruthlessly as any other rival ideology, even if in the short term they had to be content to make compromises with it." Mosse, George Lachmann, Nazi culture: intellectual, cultural and social life in the Third Reich, p. 240, Univ of Wisconsin Press, 2003: "Had the Nazis won the war their ecclesiastical policies would have gone beyond those of the German Christians, to the utter destruction of both the Protestant and the Catholic Church." Shirer, William L., Rise and Fall of the Third Reich: A History of Nazi Germany, pp. 240, Simon and Schuster, 1990: "And even fewer paused to reflect that under the leadership of Rosenberg, Bormann and Himmler, who were backed by Hitler, the Nazi regime intended eventually to destroy Christianity in Germany, if it could, and substitute the old paganism of the early tribal Germanic gods and the new paganism of the Nazi extremists." Fischel, Jack R., Historical Dictionary of the Holocaust, p. 161, Rowman & Littlefield, 2020: "The objective was to either destroy Christianity and restore the German gods of antiquity or to turn Jesus into an Aryan." Dill, Marshall, Germany: a modern history, p. 365, University of Michigan Press, 1970: "It seems no exaggeration to insist that the greatest challenge the Nazis had to face was their effort to eradicate Christianity in Germany or at least to subjugate it to their general world outlook." Wheaton, Eliot Barculo The Nazi revolution, 1933–1935: prelude to calamity:with a background survey of the Weimar era, pp. 290, 363, Doubleday 1968: The Nazis sought "to eradicate Christianity in Germany root and branch." Bendersky, Joseph W., A concise history of Nazi Germany, p. 147, Rowman & Littlefield, 2007: "Consequently, it was Hitler's long range goal to eliminate the churches once he had consolidated control over his European empire."
  15. ^ 1 2 3 "GCSE Bitesize: The Treatment of Religion". BBC; online. 13 ביולי 2014. אורכב מ-המקור ב-18 בפברואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ "Chapter Forty: The Saints during World War II". www.churchofjesuschrist.org. נבדק ב-2021-03-26.
  17. ^ Minert, Roger P. (2010). "German and Austrian Latter-day Saints in World War II: An Analysis of the Casualties and Losses" (PDF). Mormon Historical Studies. 11 (2): 1–21.
  18. ^ 1 2 3 "Bevölkerung nach Religionszugehörigkeit (1910–1939)" (PDF). Band 6. Die Weimarer Republik 1918/19–1933 (בגרמנית). Deutsche Geschichte in Dokumenten und Bildern. ארכיון (PDF) מ-14 באוגוסט 2017. נבדק ב-22 בינואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Evans 2005, p. 222.
  20. ^ "The German Churches and the Nazi State". United States Holocaust Memorial Museum. ארכיון מ-27 בנובמבר 2015. נבדק ב-6 בדצמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ 1 2 Steigmann-Gall, Richard (2003). The Holy Reich. Cambridge: Cambridge University Press, p. XV.
  22. ^ Steigmann-Gall, Richard (2007). "Christianity and the Nazi Movement: A Response." (אורכב 13.10.2013 בארכיון Wayback Machine) Journal of Contemporary History 42 (2): 205.
  23. ^ 1 2 3 Ziegler, Herbert F. (2014). Nazi Germany's New Aristocracy: The SS Leadership, 1925–1939. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. pp. 85–87. ISBN 9781400860364. ארכיון מ-10 במאי 2018. נבדק ב-23 בינואר 2018. {{cite book}}: (עזרה)
  24. ^ 1 2 3 Granzow et al. 2006: 39
  25. ^ Granzow et al. 2006: 50
  26. ^ 1 2 Granzow et al. 2006: 58
  27. ^ Granzow et al. 2006: 42-46
  28. ^ 1 2 בורלי, מייקל: The Third Reich: A New History; 2012; pp. 196-197
  29. ^ The Nazi Persecution of the Churches, 1933-1945 By John S. Conway p. 232; Regent College Publishing
  30. ^ 1 2 Bonney, Richard, Confronting the Nazi war on Christianity: the Kulturkampf newsletters, 1936–1939, p. 10, Peter Lang, 2009
  31. ^ 1 2 Steigmann-Gall, Richard (2003)' The Holy Reich: Nazi Conceptions of Christianity, 1919–1945. Cambridge: Cambridge University Press, 259-260.
  32. ^ Snyder, Louis L. (1981) Hitler's Third Reich: A Documentary History. New York: Nelson-Hall, p. 249.
  33. ^ Dutton, Donald G. (2007). The Psychology of Genocide, Massacres, and Extreme Violence. Westport, CT: Greenwood Publishing Group, p. 41.
  34. ^ Heschel, Susannah (2008). The Aryan Jesus. Princeton NJ: Princeton University Press, p. 23.
  35. ^ Confino, Alon (2014). A World Without Jews: The Nazi Imagination from Persecution to Genocide. New York: Yale University Press, p. 127.
  36. ^ Confino, Alon (2011). Foundational Pasts: The Holocaust as Historical Understanding. Cambridge: Cambridge University Press, p. 150.
  37. ^ Sharkey, Word for Word/The Case Against the Nazis; How Hitler's Forces Planned To Destroy German Christianity (אורכב 04.03.2009 בארכיון Wayback Machine), The New York Times, 13 January 2002
  38. ^ 1 2 גריפין, רוג'ר (2006). "Fascism's relation to religion", in Cyprian Blamires World Fascism: a historical encyclopedia, Volume 1. Santa Barbara CA: ABC-CLIO, p. 10
  39. ^ The Nazi Master Plan: The Persecution of the Christian Churches (אורכב 26.09.2013 בארכיון Wayback Machine), Rutgers Journal of Law and Religion, Winter 2001, publishing evidence compiled by the O.S.S. for the Nuremberg war-crimes trials of 1945 and 1946
  40. ^ OSS (1945). The Nazi Master Plan: The Persecution of the Christian Churches (אורכב 26.09.2013 בארכיון Wayback Machine), p. 6.
  41. ^ Steigmann-Gall (2003), p. 3.
  42. ^ Steigmann-Gall, Richard (2003). The Holy Reich: Nazi Conceptions of Christianity. Cambridge: Cambridge University Press. pp. abstract. ISBN 0-521-82371-4.
  43. ^ Charlotte Kahane. Rescue and Abandonment: The Complex Fate of Jews in Nazi Germany 1999 ".3 " The total number of Christians of Jewish descent in the Third Reich is estimated at around 200000 – although the true figure remains unknown, as many Mischlinge tried to hide their real status. The Jews remained unprotected"
  44. ^ "Die NS-Verfolgung der Zeugen Jehovas in Köln (1933 – 1945)" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2009-03-05. נבדק ב-2009-03-05., p. 34
  45. ^ 1 2 Laqueur, Walter Fascism: Past, Present, Future p.41 1996 Oxford University Press]
  46. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם Hitler p. 218
  47. ^ Laqueur, Walter Fascism: Past, Present, Future p.42 1996 Oxford University Press]
  48. ^ Laqueur, Walter Fascism: Past, Present, Future p.148 1996 Oxford University Press]
  49. ^ Alan Bullock; Hitler: A Study in Tyranny; HarperPerennial Edition 1991; p219
  50. ^ Geoffrey Blainey; A Short History of Christianity; Viking; 2011; pp.495-6
  51. ^ Jesse Greenspan (25 באוקטובר 2012). "9 Things You May Not Know About Mussolini". ארכיון מ-18 באוקטובר 2018. נבדק ב-28 בנובמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  52. ^ Laqueur, Walter Fascism: Past, Present, Future pp. 31, 42, 1996 Oxford University Press]
  53. ^ Marchione, Margherita (2006). Crusade of charity: Pius XII and POWs (1939-1945). Mahwah, New Jersey: Paulist Press. p. 31. ISBN 0-8091-4420-4. The Vatican newspaper L'Osservatore Romano did condemn Adolf Hitler, Nazism, racism, and anti-Semitism by name.
  54. ^ Marchione 2006, p. 262: "As early as 1930, the paper had declared, with Pacelli's approval, that "belonging to the National Socialist Party of Hitler is irreconcilable with the Catholic conscience.""
  55. ^ William L. Shirer, Rise and Fall of the Third Reich, 1960, Simon & Schuster, pp. 180-225
  56. ^ Spielvogel pp. 257–258.
  57. ^ Alban Butler; Paul Burns (1995). Butler's lives of the saints: November. Continuum International Publishing Group. pp. 42–. ISBN 978-0-86012-260-9. נבדק ב-23 באפריל 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  58. ^ Mertens, Annette, Himmlers Klostersturm: der Angriff auf katholische Einrichtungen im Zweiten Weltkrieg und die Wiedergutmachung nach 1945, Paderborn; München; Wien; Zürich : Schöningh, 2006, pp. 33, 120, 126.
  59. ^ HÜRTEN, H. `Endlösung` für den Katholizismus? Das nationalsozialistische Regime und seine Zukunftspläne gegenüber der Kirche, in: Stimmen der Zeit, 203 (1985) pp. 535-538
  60. ^ HÜRTEN, H. `Endlösung` für den Katholizismus? Das nationalsozialistische Regime und seine Zukunftspläne gegenüber der Kirche, in: Stimmen der Zeit, 203 (1985) pp. 534-546
  61. ^ Stachura, Peter (1993). The NSDAP and the German Working Class, 1925-1933. pp. 131–134. נבדק ב-2022-08-25.
  62. ^ 1 2 3 Yahil, Leni; Friedman, Ina; Galai, Hayah (1991). The Holocaust: the fate of European Jewry, 1932–1945. Oxford University Press US. p. 57. ISBN 978-0-19-504523-9. נבדק ב-10 באוגוסט 2009. {{cite book}}: (עזרה)
  63. ^ 1 2 3 4 5 6 Ericksen, Robert P. (15 באפריל 2013). German Churches and the Holocaust: Assessing the Argument for Complicity (PDF). The University of Vermont: The Carolyn and Leonard Miller Center for Holocaust Studies. pp. 4–10. נבדק ב-2023-02-16. {{cite book}}: (עזרה)
  64. ^ 1 2 Falter, Jürgen W. (1996). "The Young Membership of the NSDAP between 1925 and 1933. A Demographic and Social Profile". Historical Social Research / Historische Sozialforschung. Supplement, no. 25: 260–279. JSTOR 23608833. נבדק ב-2022-08-25.
  65. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Steigmann-Gall, Richard (באוקטובר 2000). "Apostasy or Religiosity? The Cultural Meanings of the Protestant Vote for Hitler". Social History. Taylor & Francis, Ltd. 25 (3): 267–284. doi:10.1080/03071020050143310. JSTOR 4286678. S2CID 143132907. נבדק ב-2022-08-25. {{cite journal}}: (עזרה)
  66. ^ אנדז'יי חוואלבה - Historia Polski 1795-1918 pages 175-184, 461-463
  67. ^ Wiley InterScience: Jan Herman Brinks - Luther and the German State (Abstract)
  68. ^ 1 2 3 Steigmann-Gall 2003:1
  69. ^ Steigmann-Gall 2003:2
  70. ^ Steigmann-Gall, R. (2007). "Christianity and the Nazi Movement: A Response". Journal of Contemporary History. 42 (2): 187. doi:10.1177/0022009407075560. ISSN 0022-0094. S2CID 144033982.
  71. ^ Karl Barth, Eine Schweizer Stimme, Zürich 1939, 113
  72. ^ Karen L. Bloomquist; John R. Stumme (1998). The Promise of Lutheran Ethics. Augsburg Fortress, Publishers. pp. 99–. ISBN 978-0-8006-3132-1. נבדק ב-26 באפריל 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  73. ^ John R. Stumme; Robert W. Tuttle (2003). Church and State: Lutheran Perspectives. Fortress Press. pp. 58–. ISBN 978-1-4514-1748-7. נבדק ב-26 באפריל 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  74. ^ Karl Barth, Eine Schweizer Stimme, Zürich 1940, 122
  75. ^ in Heinonen, Anpassung und Identität 1933-1945 Göttingen 1978 p. 150
  76. ^ "TIME". ארכיון מ-10 בנובמבר 2014 – via content.time.com. {{cite web}}: (עזרה)
  77. ^ see Jackson J. Spielvogel, Hitler and Nazi Germany ISBN 0-13-189877-9
  78. ^ Steigmann-Gall, R., The Holy Reich: Nazi Conceptions of Christianity, 1919-1945 ISBN 0-521-82371-4
  79. ^ 1 2 The Aryan Jesus: Christian Theologians and the Bible in Nazi Germany. Princeton University Press. 2008. pp. 3–. ISBN 978-0-691-12531-2. נבדק ב-25 באפריל 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  80. ^ Hans Buchheim, Glaubenskrise im 3. Reich, Stuttgart, 1953, 41-156
  81. ^ Buchheim, Glaubnskrise im 3.Reich, 124-136
  82. ^ Victoria Barnett (23 באפריל 1998). For the Soul of the People. Oxford University Press. pp. 33–. ISBN 978-0-19-534418-9. נבדק ב-25 באפריל 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  83. ^ 1 2 Ian Kershaw (2008). Hitler: A Biography. W W Norton & Company Incorporated. pp. 296–. ISBN 978-0-393-06757-6. נבדק ב-26 באפריל 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  84. ^ Gerhard L. Weinberg (18 במאי 2012). Hitler's Foreign Policy 1933–1939: The Road to World War II. Enigma Books. pp. 46–. ISBN 978-1-936274-84-0. נבדק ב-13 במרץ 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  85. ^ Manfred Korschoke, Geschichte der bekennenden Kirche Göttingen, 1976 495
  86. ^ Hermann Rauschning, Gespräche mit Hitler, Zürich, 1940 54
  87. ^ Michael Berenbaum; Abraham J. Peck (1 ביוני 2002). The Holocaust and History: The Known, the Unknown, the Disputed and the Re-examined. Indiana University Press. pp. 567–. ISBN 978-0-253-21529-1. נבדק ב-23 באפריל 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  88. ^ Reichsgesetzblatt des deutschen Reiches 1933, I,1, p. 47
  89. ^ Thomsett, Michael C. (1997). The German opposition to Hitler: the resistance, the underground, and assassination plots, 1938–1945. Jefferson, N.C.: McFarland. p. 63. ISBN 0-7864-0372-1.
  90. ^ Overy, Richard James (2004). The dictators: Hitler's Germany and Stalin's Russia. New York: W.W. Norton. pp. 283. ISBN 0-393-02030-4. churches.
  91. ^ Nazis in Pre-War London, 1930–1939: The Fate and Role of German Party Members and British Sympathizers. Sussex Academic Press. 30 באפריל 2010. pp. 108–. ISBN 978-1-84519-054-5. נבדק ב-23 באפריל 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  92. ^ Stackelberg, Roderick (2007) The Routledge companion to Nazi Germany. New York: Routledge, p. 137.
  93. ^ Overy, Richard James (2004). The dictators: Hitler's Germany and Stalin's Russia. New York: W.W. Norton & Co. pp. 283–284. ISBN 0-393-02030-4.
  94. ^ Stackelberg, Roderick (2007). The Routledge Companion to Nazi Germany. Routledge. ISBN 978-0-415-30860-1.
  95. ^ Bergen, Doris L. (1996). Twisted Cross: the German Christian movement in the Third Reich. Chapel Hill: University of North Carolina Press, p. 17.
  96. ^ "GERMANY: Dynamite". 21 בפברואר 1938. אורכב מ-המקור ב-10 ביולי 2010 – via www.time.com. {{cite web}}: (עזרה)
  97. ^ Michael C Thomsett (1997). "The" German Opposition to Hitler: The Resistance, the Underground, and Assassination Plots, 1938–1945. McFarland. pp. 180–. ISBN 978-0-7864-0372-1. נבדק ב-26 באפריל 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  98. ^ Richard, Steigmann-Gall (2003). The Holy Reich: Nazi conceptions of Christianity, 1919-1945.] Cambridge: Cambridge University Press, pp. 5-6.
  99. ^ "Protestant Churches in the Third Reich". אורכב מ-המקור ב-23 ביולי 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  100. ^ Watch Tower Bible and Tract Society (1934) "1934 Year Book of Jehovah's Witnesses p. 131, Brooklyn, NY [1]"
  101. ^ "Rutherford, J. F. (1933) "Letter to Hitler"". jwfacts.com. ארכיון מ-24 באוקטובר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  102. ^ "English translation of letter to Hitler". iclnet.org. ארכיון מ-9 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  103. ^ United States Holocaust Memorial Museum. "Jehovah's Witnesses in Germany".
  104. ^ 1 2 Hesse, Hans (2001). Persecution and resistance of Jehovah's Witnesses during the Nazi Regime. Chicago: Berghahn Books, p. 12.
  105. ^ United States Holocaust Memorial Museum. "Declaration Renouncing Beliefs".
  106. ^ Baynes, Norman H. ed. (1969). The Speeches of Adolf Hitler: April 1922-August 1939. 1. New York: Howard Fertig, p. 378.
  107. ^ Smith, Christian (1996). Disruptive religion: the force of faith in social-movement activism. Routledge. pp. 156–57. ISBN 978-0-415-91405-5.
  108. ^ Stackelberg, Roderick (2007). The Routledge Companion to Nazi Germany. Routledge. pp. 136–8. ISBN 978-0-415-30860-1.
  109. ^ Bock, Heike (2006). "Secularization of the modern conduct of life? Reflections on the religiousness of early modern Europe". In Hanne May (ed.). Religiosität in der säkularisierten Welt. VS Verlag fnr Sozialw. p. 157. ISBN 3-8100-4039-8.
  110. ^ Kaiser, Jochen-Christoph (2003). Christel Gärtner (ed.). Atheismus und religiöse Indifferenz. Vol. Organisierter Atheismus. VS Verlag. pp. 122, 124–6. ISBN 978-3-8100-3639-1.
  111. ^ Helmreich, Ernst (1979). The German Churches Under Hitler. Detroit: Wayne State University Press. p. 241.
  112. ^ John S. Conway (1997). The Nazi Persecution of the Churches, 1933–1945. Regent College Publishing. pp. 107–. ISBN 978-1-57383-080-5. נבדק ב-25 במרץ 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  113. ^ Overy, R. J. 2004. The dictators: Hitler's Germany and Stalin's Russia. New York: W.W. Norton & Co. p. 286.
  114. ^ Steigmann-Gall 2003: 106-108, 129-35., 234-35.
  115. ^ Conway 1968:370-374
  116. ^ John S. Conway; The Nazi Persecution of the Churches, 1933-1945; Regent College Publishing; p. 232
  117. ^ John S. Conway; The Nazi Persecution of the Churches, 1933-1945; Regent College Publishing; p. 233
  118. ^ 1 2 John S. Conway; The Nazi Persecution of the Churches, 1933-1945; Regent College Publishing; p. 235
  119. ^ 1 2 John S. Conway; The Nazi Persecution of the Churches, 1933-1945; Regent College Publishing; p. 237
  120. ^ John S. Conway; The Nazi Persecution of the Churches, 1933-1945; Regent College Publishing; p. 234
  121. ^ 1 2 The Nazi Persecution of the Churches, 1933-1945 By John S. Conway p. 235; Regent College Publishing
  122. ^ 1 2 3 The Nazi Persecution of the Churches, 1933-1945 By John S. Conway p. 234; Regent College Publishing
  123. ^ John S. Conway; The Nazi Persecution of the Churches, 1933-1945; Regent College Publishing; p. 240
  124. ^ John S. Conway; The Nazi Persecution of the Churches, 1933-1945; Regent College Publishing; p. 255
  125. ^ John S. Conway; The Nazi Persecution of the Churches, 1933-1945; Regent College Publishing; p. 257
  126. ^ Nicholas Goodrick-Clarke, Black Sun: Aryan Cults, Esoteric Nazism and the Politics of Identity, p.1.
  127. ^ Maier, Hans (2004). Totalitarianism and Political Religions. trans. Jodi Bruhn. Routledge. p. 153. ISBN 0-7146-8529-1.
  128. ^ "הצלב הנאצי היה למעשה דתי מעיקרו באימוץ אמונות ופנטזיות אפוקליפטיות כולל ירושלים חדשה (השוו את תוכניותיו של היטלר לבירה חדשה ומרהיבה בברלין)..." ניקולס גודריק-קלארק, The Occult Roots of Nazism, p. 203.
  129. ^ Conway 1968: 2
  130. ^ בתוך הרייך השלישי: זיכרונותיו של אלברט שפר; ניו יורק: סיימון ושוסטר, עמ' 94
  131. ^ Wilfried Daim: Der Mann, der Hitler die Ideen gab, Vienna 1994, p. 222; quoted after: H. T. Hakl: Nationalsozialismus und Okkultismus. תבנית:In lang In: Nicholas Goodrick-Clarke: Die okkulten Wurzeln des Nationalsozialismus, 1997, Graz, Austria: Stocker (German edition of The Occult Roots of Nazism), p. 196
  132. ^ Heschel, Susannah. "The Aryan Jesus. Christian Theologians and the Bible in Nazi Germany." p. 123.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:Arie_Duvdevani/דת_בגרמניה_הנאצית&oldid=38718194"