משתמש:Michael%Sappir/אנרכיזם-קווירי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דגל האנרכיזם הקווירי[1].

אנרכיזם-קווירי (או אנרכה-קוויריות) היא אידיאולוגיה אנרכיסטית הדוגלת באנרכיזם ובמהפכה חברתית כדרך לשחרור מגדרי ומאבק בהומופוביה, בלסבופוביה, בביפוביה, בטרנספוביה, בהטרונורמטיביות, בהטרוסקסיזם, בפטריארכיה ובבינאריה מגדרית. אנרכה-קוויריות מדגישה את המאבק בדיכוי מיני ומגדרי, ויוצאת נגד תופעות דיכוי והדרה של נשים ולהט"ב בתוך תנועות אנרכיסטיות. אנרכיזם-קווירי לא עומד בניגוד למשנות אנרכיסטיות כגון אנרכו-קומוניזם או אנרכו-סינדיקליזם בהכרח, אלא טוען שאין שחרור חברתי ופוליטי ללא שחרור מגדרי.

אנרכיזם קווירי מקשר בין תיאוריה קווירית, הקוראת תיגר על ה"נורמלי" בתחומי מגדר ומיניות, לבין אנרכיזם, הקורא תיגר על סמכות, אדנות, ומבני-כוח באשר הם. כך מאתגרת ביקורת אנרכה-קווירית דפוסים של סמכות ואדנות בקרב הקהילה הלהט"בית מחד, ומאידך מאתגרת להט"בופוביה בקרב תנועות אנרכיסטיות. ראייה אנרכה-קווירית מספקת גם ניתוח קווירי-אנרכיסטי של דפוסים שגורים בחברה, ולזנות יחסי כוח מבניים מדכאים. אנרכה-קוויריות מדגישה את הימצאותם של יחסי כוח שכאלה בתחומים הקשורים למיניות ומגדר, כמו היחס של החברה לשונות מגדרית, היחס לעובדות מין או הציפייה החברתית למונוגמיה.[דרוש מקור]

את שורשי התנועה ניתן למצוא בחיבורים שונים בין פעילות למען זכויות להט"ב לבין פעילות אנרכיסטית לאורך ההיסטוריה. היו אנרכיסטים שנאבקו לשחרור מגדרי ומיני בקרב תנועות אנרכיסטיות ומחוצה להן, ואנרכיסטים רבים פעלו לקידום חופש מיני ומגדרי בחברה בכלל. כך למשל, המגזין Der Eigene, אשר היה דבר הדפוס הראשון בעולם אשר הוקדש לענייני הקהילה ההומוסקסואלית, היה אנרכיסטי בתחילת דרכו.

תנועת האנרכה-קוויריות העכשווית התגבשה במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים בקרב אנרכיסטים המעורבים במאבקי שחרור להט"ב, שראו באנרכיזם דרך להרמוניה בין הטרוסקסואלים לבין להט"ב. התנועה צמחה מתוך סצנת הקווירקור (Queercore), מוזיקת פאנק רוק שמתאפיינת בביקורת על היחס של החברה ללהט"ב.

שורשים היסטוריים: אנרכיזם וזכויות להט"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנרכיזם

זרמים של אנרכיזם

אנרכו-אגואיזם
אנרכו-אקזיסטנציאליזם
אנרכו-אפיסטמולוגיזם
אנרכיזם יהודי
אנרכו-קומוניזם
אנרכו-סינדיקליזם
אנרכיזם פוסט-קולוניאלי
אנרכו-פרימיטיביזם
אנרכה-פמיניזם
אנרכו-פציפיזם
אנרכיזם אינדיבידואליסטי
אקו-אנרכיזם
אנרכיזם לאומי
אנרכו-סינתזה
אנרכו-קפיטליזם
אנרכיזם-קווירי
אנרכיזם קולקטיביסטי
אנרכיזם ללא תארים
פוסט-אנרכיזם


אנרכיזם מסביב לעולם

אנרכיזם בישראל
אנרכיזם בספרד
אנרכיזם באפריקה
אנרכיזם באנגליה
קהילות אנרכיסטיות


אנרכיזם בתרבות

אנרכיזם וחברה
אנרכיזם ודת
אנרכיזם ואמנות
אנרכיזם שחור
אנרכיזם נוצרי
אנרכיזם בודהיסטי
סמלים אנרכיסטיים


אנרכיזם בהיסטוריה

הקומונה הפריזאית
מהומות היימרקט
מרד קרונשטאדט
נסטור מאכנו
מאי 1968

מאז תחילתו ראו רבים בדגש ששם האנרכיזם על חירויות הפרט סנגוריה טבעית להומוסקסואליות. חיבורים רבים בין אנרכיזם ופעילות למען זכויות הומוסקסואלים נראו בסצנה האנרכיסטית הברלינאית של סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20. אמיל שִיטְיַה (1886-1964) כתב בשנת 1923 על הומוסקסואליות כי "לאנרכיסטים רבים מאוד נטייה זו. כך מצאתי בפריז אנרכיסט הונגרי, אלכסנדר סוֹמי, שייסד קבוצה אנרכיסטית הומוסקסואלית על בסיס רעיון זה." נקודת המבט של שיטיה מאוששת בידי הסקסולוג תומך זכויות ההומוסקסואלים מגנוס הירשפלד (1868-1935), שכתב בשנת 1914: "בשורותיה של מפלגה קטנה ביחס, האנרכיסטית, נדמה היה לי כי נמצאו הומוסקסואלים ונשיים רבים ביחס, לעומת מפלגות אחרות."[2] האנרכיסט האיטלקי לואיג'י ברטוני (1872-47), אותו שיטיה החשיב גם כהומוסקסואל, ציין כי "האנרכיסטים דורשים חירות בכל, ולכן גם במיניות. הומוסקסואליות מובילה גם לתחושת אנוכיות בריאה, אליה כל אנרכיסט צריך לשאוף."

המשורר האירי אוסקר ויילד (1854-1900) היה הומוסקסואל ואנרכיסט. במאמרו "נפשו של האדם בסוציאליזם" משנת 1891, שנכתב בהשראת ההוגה האנרכיסטי פיוטר קרופוטקין[3], קורא ויילד בדרישה נלהבת לחברה שיוויונית בה העושר נחלק בין כולם, ומזהיר מהסכנות של סוציאליזם סמכותני, שימחץ את העצמיות.[4] מאוחר יותר אמר ויילד, "מדומני כי אני יותר מסוציאליסט. אני מאמין שאני סוג של אנרכיסט."

ג'ון הֶנרי מַקֶיי (1868-1933) היה אנרכיסט אינדיבידואליסט, ידוע בתנועה האנרכיסטית בתור תומך מוקדם ותועמלן חשוב של הפילוסופיה של מקס שטירנר. במקביל היה מקיי גם מהחתומים הראשונים על העצומה של מגנוס הירשפלד נגד סעיף 175. הוא גם עקב בעניין רב אחר אוסקר ויילד וזעם על כליאתו בשל פעילות הומוסקסואלית.

הכותב האנרכו-סינדיקליסטי אולריך לִינזֶה כתב על "דמות בעלת קוים חדים מתוך הסצנה התרבותית האנרכיסטית-אינדיבידואליסטית בברלין בסביבות שנת 1900," יוהנס הולְצמן (1882-1918) הידוע בשם סֶנָה הוֹי: "חסיד של האהבה החופשית, [הוי] חגג את ההומוסקסואליות כ'גיבורה תרבותית' ולקח חלק במאבק נגד סעיף 175" שהוציא מהחוק את ההומוסקסואליות.[5] הוי הצעיר פירסם את דעותיו אלו במגזין השבועי שלו (Kampf, בעברית "מאבק") החל משנת 1904, שהגיע לתפוצה של כ- 10,000 לאחר שנה. הפסיכותרפיסט האנרכיסטי הגרמני אוֹטוֹ גְרוֹס כתב רבות על אודות מיניות חד-מינית בגברים כמו גם בנשים וטען נגד האפליה כנגדה. האנרכיסט ההטרוסקסואל רוברט רייצל (1849-98) דיבר בחיוב על ההומוסקסואליות מתחילת שנות התשעים של המאה התשע-עשרה בעיתונו Der arme Teufel ("הנבל המסכן").

מחלוקות בנושאי הומוסקסואליות ושיוויון היו נושא לדיון ער בין אנרכיסטים בתקופה זו. האנרכיסט האינדיבידואליסט אדולף ברנד (1874-1945) היה חבר בארגונו של הירשפלד, הוועדה המדעית ההומניטרית (Scientific-Humanitarian Committee) אבל בסופו של דבר עזב אותה ויצר קבוצה משלו בשנת 1903. ברנד ועמיתיו, שהיו ידועים בתור חברת האדונים-לעצמם (Gemeinschaft der Eigenen) הושפעו מאוד גם בידי כתביו של מקס שטירנר. אלו התנגדו לכך שהירשפלד איפיין את ההומוסקסואליות בתור תחום של "מין ביניים". אֶוואלד טשק, אנרכיסט הומוסקסואלי שכתב גם הוא באותה תקופה, תרם באופן קבוע לעיתונו של ברנד, Der Eigene, וכתב בשנת 1925 כי הוועדה המדעית ההומניטרית של הירשפלד היא סכנה לעם הגרמני. למרות שג'ון מקיי היה קרוב יותר לחבורתו של ברנד מאשר ל"וועדה" של הירשפלד במובנים מסויימים, הוא התנגד לעמדות של ברנד שהחשיב כאנטי-פמיניסטיות ואף מיזוגניות. עבור מקיי, כל צורות האהבה היו שוות, ועקרון של שיוויון חופשי לכל היה תקף בהחלט לנשים ולא רק לגברים. [6]

עיתונו של ברנד, Der Eigene, היה העיתון ההומוסקסואלי הראשון בעולם, וראה אור משנת 1896 עד 1932 בברלין. ברנד תרם שירים ומאמרים רבים בעצמו. בין הכותבים האחרים היו גם ג'ון הנרי מקיי, בנדיקט פרידלֶנדר, האנס היינץ אוורס, אריך מִיזם, קורט הילר, ארנסט בורכארד, תאודור לסינג, קלאוס מאן ותומאס מאן, והופיעו יצירות של וילהלם פון גלודן, פידוס וסשה שניידר. המהדורות הראשונות שיקפו השקפת עולם אנרכיסטית, אך בשנות העשרים פנה לתמיכה בדמוקרטיה ליברלית ובמפלגה הסוציאל-דמוקרטית. עם עליית הנאצים לשלטון הפך ברנד לנרדף ונסגר העיתון.

גם האנרכיסטית האמריקאית הבולטת אמה גולדמן (1869-1940) ביקרה בחריפות את האפלייה נגד הומוסקסואלים. אמונתה ששחרור חברתי כולל הומואים ולסביות הייתה נדירה ביותר באותה תקופה, אפילו בקרב אנרכיסטים. הירשפלד כתב עליה: "היא הייתה האישה הראשונה והיחידה, ואף האמריקאית הראשונה והיחידה, שהגנה על אהבה הומוסקסואלית בפני כלל הציבור." בנאומים ומכתבים רבים, היא הגנה על זכותם של הומואים ולסביות לאהוב כפי שחשקו, וגינתה את הפחד והסטיגמה כלפי הומוסקסואליות. במכתב להירשפלד כתבה גולדמן, "זוהי טרגדיה, לתחושתי, שאנשים מסוגים מיניים שונים כלואים בעולם המפגין הבנה כה מועטה כלפי הומוסקסואליות ואדישות כה גסה לגוונים השונים של מגדר וחשיבותם הרבה בחיים."

למרות עמדות תומכות אלו, התנועה האנרכיסטית של אותה תקופה בהחלט לא הייתה חפה מהומופוביה. כך למשל, מאמר המערכת בעיתון אנרכיסטי ספרדי רב-השפעה בשנת 1935 הפציר באנרכיסטים להמנע מכל קשר עם הומוסקסואלים, לא כל שכן להיות אחד מהם.

לוסיה סאנצ'ס סאורניל הייתה מייסדת מרכזית של הפדרציה האנרכה-פמיניסטית הספרדית מוחרס ליברס (Mujeres Libres, בעברית "נשות החירות") שהייתה לסבית מוצהרת. סאורניל כתבה תחת שם עט גברי במספר כתבי-עת, ויכלה לעסוק בנושאים לסביים בעת בה הומוסקסואליות הייתה עבירה שהופעלו כלפיה צנזורה וענישה. מתוך תסכול מהשוביניזם של חבריה הרפובליקנים, חברה סאורניל למרסדס קומפוסאדה ואמפארו פוץ' אי גסכון ויחד ייסדו את מוחרס ליברס בשנת 1936. מוחרס ליברס היו ארגון אנרכיסטי אוטונומי שחתר במאבק כפול לשחרור האישה ולמהפכה חברתית. סאורניל וחברותיה דחו את הגישה הרווחת בקרב ארגונים מהפכניים כי שיוויון מגדרי יבוא כפועל יוצא של חברה ללא מעמדות. עם פרוץ מלחמת האזרחים הספרדית, שורות המוחרס ליברס תפחו במהרה ל-30,000 חברות, שאירגנו חללים חברתיים עבור נשים, בתי ספר, עיתונים ומסגרות עבור ילדים.

דניאל גרֵה (Guérin) היה אנרכיסט, ביסקסואל, ודמות מובילה בשמאל הצרפתי משנות ה-30 ועד למותו בשנת 1988. כתביו מציעים מבט לתוך המתח שחוו מיעוטים מיניים רבים בשמאל. לאחר שיצא מהארון בשנת 1965, דיבר גרה על העויינות כלפי הומוסקסואליות שהתפשטה בשמאל לאורך חלק ניכר מהמאה העשרים. "לפני שנים לא רבות, להכריז על עצמך כמהפכן ולהודות בהומוסקסואליות היו שני דברים מנוגדים," כתב גרה בשנת 1975. בשנת 1954, גרה הותקף בידי רבים על מחקרו את דוחות קינזי, בו גם תיאר את דיכוי ההומוסקסואלים בצרפת. "הביקורת הקשה ביותר הגיעה מהמרקסיסטים, שנוטים להמעיט בהרבה מחומרתו של הדיכוי שהוא טרור אנטי-מיני. צפיתי את זה, כמובן, וידעתי שבכך שאני מפרסם את ספרי, אני מסתכן בתקיפה בידי אלו שאני מרגיש הכי קרוב אליהם ברמה הפוליטית." לאחרי שיצא מהארון בשנת 1965, השמאל נטש את גרה, ומאמריו על שחרור מיני צונזרו או סורבו בכתבי-עת שמאליים. משנות החמישים, הלך גרה והתרחק ממרקסיזם-לניניזם לעבר סינתזה של אנרכיזם ומרקסיזם שאיפשרה אינדיבידואליזם אך התנגדה לקפיטליזם. גרה היה מעורב בהתקוממות של מאי 1968, והיה חלק מתנועת שחרור הלהט"ב הצרפתית שנוצרה עקב האירועים. לימים נודע כאחד מאבות התנועה ההומוסקסואלית בצרפת.

באותה תקופה בארצות הברית, ההוגה האנרכיסטי המשפיע פול גודמן, בשלהי הקריירה שלו, יצא גם הוא מהארון כביסקסואל. תיאוריו החופשיים לגבי יחסיו הרומנטיים והמיניים עם גברים היו לימים לאחד מקרשי הקפיצה התרבותיים החשובים לתנועת שחרור הלהט"ב המתהווה של תחילת שנות השבעים.


אנרכיזם-קווירי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כביסה שחורה היה ארגון אנרכיסטי-קווירי ישראלי, שהגדיר עצמו "לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים ואחרות, נגד הכיבוש ולמען צדק חברתי". אחת מפעולות "כביסה שחורה" העיקריות כללה צעידה קבועה במצעד הגאווה השנתי, תוך לבישת בגדים שחורים, נשיאת שלטים בגנות השליטה הישראלית בשטחים, וחלוקת עלונים בעברית ובערבית בנושאי דיכוי ומיליטריזם.

כיום פועל בישראל הארגון האנרכיסטי-קווירי משפריצות, שהוקם ב-2012, במידה מסויימת בתור המשך לפעילות "כביסה שחורה".

הארגון פועל כקולקטיב ומבקש לשלב מאבקים בנושאים שונים כגון שחרור בעלי חיים, סקסיזם, גזענות/דיכוי עדתי, פעולות צה"ל, ציונות, ונראות של להט"בים בתרבות הפופולארית.

"משפריצות" מפעיל עמוד פייסבוק שבו מדווחות פעולותיהן של חברות הקבוצה שכוללות ריסוס גרפיטי עם מסרים ברוח הקבוצה - לרוב בעלי אופי פרובוקטיבי ומיני כגון "פרקו את הממסד ועשו ביד" ו-"בינאריה מגדרית בתחת שלי" - שינוי שלטי חוצות (שיבוש תרבות) שהקבוצה טוענת שתוכניהם סקסיסטיים, צעידה בגושים בצעדות שמאל רדיקלי ומצעדי גאווה, הפצת פלאיירים וכרזות, ארגון כנסים והקרנות סרטים, קיום דוכני הסברה ועוד.

ביוני 2013 כ-20 פעילות של הקבוצה הגיעו למצעד הגאווה בתל אביב כשהן צבועות בורוד מכף רגל ועד ראש, נשכבו על הכביש, התחזו למתות והקיפו עצמן בסרטי סימון.[7] בכך חסמו את המצעד למשך 20 דקות[8] הפעולה התבצעה במחאה על סדר העדיפויות של הקהילה הגאה, שלטענת הקבוצה, מקדמת מאבקים שתורמים להומואים אמידים, בעוד היא מתעלמת מאינטרסים של קבוצות מוחלשות בקהילה כמו נשים גאות, טרנסג'נדריות, עובדות מין, להט"ב פלסטינים, ביסקסואלים, אינטרסקס, א-מיניים ועוד.

פעילות הקבוצה לקחו חלק בארגון צעדות שרמוטות בישראל ובארגון מצעדי הגאווה הראשונים בפתח תקוה, באר שבע וראשל"צ.

ראה גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות פוטנציאליים לצורך הרחבה/שיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]