מצעד הגאווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מצעד גאווה)
מצעד הגאווה בסאו פאולו, ברזיל בשנת 2014

מצעד הגאווה (ידוע גם כצעדת גאווה, הפגנת להט"ב, אירועי גאווה ופסטיבל גאווה) הוא מצעד שנתי, המתקיים בערים שונות ברחבי העולם, בו מציינים לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים, א-מיניים, קווירים ופאנסקסואלים באופן כללי (להטבפא"ק) את מאבקם לקבלה חברתית ועצמית, הישגים, זכויות חוקיות וגאווה. האירועים משמשים בעיקר כהפגנות להתרת זכויות חוקיות לקהילה הגאה בשטחי המדינות או הטריטוריות כגון מעמד חוקי של פעילות הומוסקסואלית, גיל הסכמה שווה לזוגות הטרוסקסואלים, הכרה במערכת יחסים חד מינית (איחוד אזרחי, נישואי חוזה) נישואים חד מיניים, אימוץ (משותף, חורג ויחיד), זכויות הגירה לזוגות חד מיניים, התרת שירות צבאי, חוקים נגד אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית בתעסוקה, מתן סחורות ושירותים, בתי ספר ובכל התחומים הנוספים (אפליה עקיפה, הסתה, פשעי שנאה ודברי שטנה), הסרת הומוסקסואליות, ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מרשימות "מחלות נפשיות", הכרה בשינוי מגדר וגישה לניתוח להתאמה מגדרית, תרומת דם, פונדקאות (אלטרואיסטית ומסחרית) והפריה חוץ-גופית. עם זאת, חלק גדול מהמשתתפים במצעד הם הטרוסקסואלים. השם "מצעד הגאווה" הוא תרגום שאילה מאנגלית, "Pride Parade"; עם זאת, נראה כי המילים "גאה" ו-"גאים" בעברית, בהקשר של אוכלוסיית הלהט"ב, נוצרו כשילוב של מצעד הגאווה ושל המילה "Gay". מקור הביטוי "Pride" - "גאווה" הוא בהיפוך מהמילה "בושה". הטענה היא כי בניגוד לחברה ההטרוסקסואלית, שראתה בעבר בזהותם של הצועדים ותומכי שוויון הזכויות כבושה, ואף לעיתים כחטא באמונות דתיות, חברי קהילת הלהט"ב גאים בזהותם ואינם מתנצלים עליה או מתביישים בה ומדגישים כי היא נטייה טבעית אשר נולדו עימה ובכך, מצפים מהחברה שתקבלם כפי שהם.[1] המצעדים התפתחו מהפגנות מחאה או תביעת זכויות, ובמקומות שונים הם עדיין נושאים אופי הפגנתי, אך במקומות אוהדים יותר ללהט"ב הוא הפך ברבות השנים למצעד ססגוני בעל אופי קרנבלי, שבו אופייניים הנפת דגלי גאווה, מוזיקה קצבית, הופעות דראג, ועוד. עם זאת, גם במצעדים אלו קיים אלמנט מחאתי וחינוכי.

אירועי הגאווה מתרחשים מדי שנה, וחלקם מתרחשים בסביבות חודש הגאווה (יוני) להנצחת מהומות סטונוול בשנת 1969 כלפי התעמרות מצד המשטרה בניו יורק עקב אפליה רבת שנים נגד הקהילה ופשיטת המשטרה על גיי בר בשם "סטונוול אין" בגריניץ' וילג', שהפך לרגע מכריע בהיסטוריה של הכרה בשוויון זכויות לחברי קהילת הלהט"ב ברחבי העולם.[2] בשנת 1970 נערכו צעדות גאווה ומחאות בשיקגו, לוס אנג'לס, ניו יורק וסן פרנסיסקו בסביבות יום השנה הראשון לציון מהומות סטונוול. האירועים הפכו לשנתיים וגדלו בכל העולם. בשנת 2019, אירועי הגאווה העולמיים, "WorldPride" בניו יורק חגגו את אירוע הגאווה הבינלאומי הגדול ביותר בהיסטוריה תחת הכותרת "50 שנה לסטונוול" שהופקה על ידי ארגון הלהט"ב "Heritage of Pride" אשר במהלכו, השתתפו מעל ל-5 מיליון אזרחים במנהטן לבדה.[3]

אירועי הגאווה הגדולים ביותר בכל הזמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יבשת אירוע מדינה עיר שנה מספר משתתפים הערות
אסיה מצעד הגאווה בטאיוואן טאיוואןטאיוואן  טאיוואן טאיפיי 2019 מעל 200 אלף צועדים [4]
אירופה "WorldPride" ספרדספרד  ספרד מדריד 2017 מעל 3.5 מיליון צועדים [4]
המזרח התיכון מצעד הגאווה בתל אביב ישראלישראל  ישראל תל אביב 2018 ו-2019 מעל 250 אלף צועדים [5]
אוקיאניה המרדי גרא ההומו-לסבי של סידני אוסטרליהאוסטרליה  אוסטרליה סידני 1993 מעל 500 אלף צועדים [6]
אפריקה מצעד הגאווה ביוהנסבורג דרום אפריקהדרום אפריקה  דרום אפריקה יוהנסבורג 2019 מעל 22 אלף צועדים [7]
אמריקה הצפונית סטונוול 50 - "WorldPride" (אנ') ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית ניו יורק 2019 מעל 5 מיליון צועדים [8]
אמריקה הדרומית מצעד הגאווה בסאו פאולו ברזילברזיל  ברזיל סאו פאולו 2017 מעל 5 מיליון צועדים [9]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זכויות להט"ב
הבניין בו שכן הבר "סטונוול אין" בגריניץ' וילג', מנהטן שהיווה את אירועי מהומות סטונוול ביוני 1969 והוביל ליצירתם של מצעדי הגאווה ותנועות לציון שוויון זכויות להט"ב ברחבי העולם

בשנת 1965 נראתה תנועת המחאה עבור זכויות להט"ב, "התזכורת השנתית", שאורגנה על ידי חברי הקבוצה הלסבית "בנותיה של ביליטיס", וקבוצת ההומואים "אגודת מאטאשין". חברי האגודה היו מעורבים גם בהפגנות תמיכה בהומוסקסואלים הכלואים במחנות עבודה בקובה. כל הקבוצות הללו ערכו הפגנות מול האו"ם והבית הלבן, בשנת 1965.[10]

מהומות סטונוול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מהומות סטונוול

ביום שבת, 28 ביוני 1969 פשטה משטרת ניו יורק על בר הומוסקסואלים, והציתה גל מהומות חסר תקדים של הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרסג'נדריות נגד מדיניות המשטרה והעירייה. זוהי הפעם הראשונה שבה הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדריות התקוממו באופן מאורגן נגד אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית.

שנה לאחר המהומות, ארגנה הפעילה הביסקסואלית ברנדה האוורד את מצעד הגאווה הראשון בניו יורק, ומאז בכל שנה במהלך חודש יוני מתקיימים ברחבי העולם מצעדי גאווה. מאוחר יותר, היא גם הגתה את הרעיון של תקופת פעילויות לקידום זכויות להט"ב סביב הצעדה עצמה, וכך נהיה יוני ל-"חודש הגאווה". מהומות סטונוול היו שלב חשוב בתולדות המאבק לזכויות להט"ב, מאבק שהביא בעשרות השנים שמאז למהפך במעמדם החוקי והחברתי של להט"בים ברחבי העולם.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצעדים רבים עדיין יש לפחות חלק מהאופי הפוליטי או האקטיביסטי המקורי, במיוחד במסגרות מדינות פחות מקבלות. השונות תלויה במידה רבה במסגרות הפוליטיות, הכלכליות והדתיות של האזור. עם זאת, במדינות מתקדמות יותר, המצעדים לוקחים על עצמם דמות חגיגיות וצבעוניות לפיה הבמה הפוליטית בנויה על רעיונות של מסיבה. תהלוכות גדולות כרוכות לרוב במשאיות, בלוני הליון מעוצבים, מצופים, רקדנים, מלכות דראג ומוזיקה מוגברת. אך אפילו תהלוכות חגיגיות אלו כוללות בדרך כלל תנאי מחאה חינוכיים, כגון מקומיים פוליטיקאים וארגנים ממוסדות הפועלים למען זכויות להט"ב מסוגים שונים. משתתפי המצעד אופייניים אחרים כוללים כנסיות מקומיות ידידותיות לקהילה כגון כנסיות מטרופוליטן קהילתיות, כנסיית המשיח המאוחדת, וכנסיות אוניברסליסטיות יוניטריסטיות, PFLAG ועמותות עובדים להט"בים מעסקים גדולים.

גם המצעדים החגיגיים ביותר מציעים בדרך כלל היבט המוקדש לזיכרון קורבנות אלימות הומופובית נגד להט"ב. מספר מצעדי גאווה ממומנים על ידי ממשלות וחסויות חסות תאגידיות ומקודמים כאטרקציות תיירותיות מרכזיות עבור הערים המארחות אותם. במדינות מסוימות, מספר תהלוכות גאווה נקראות כיום גם "פסטיבלי גאווה" או "אירועי גאווה". תיאור הפסטיבל מספק אווירה דמוית קרנבל בפארק סמוך או ברחוב סגור בעיר, עם דוכנים, קונצרטים מוזיקליים, מנגלים, עמדות שתייה, תחרויות, ספורט ואת קו ההפרדה בין הצופים לבין הצועדים במצעד יכול להיות מורכב לקבוע בחלק מהאירועים, אולם במקרים בהם האירוע מתקבל בעוינות, הפרדה כזו הופכת להיות מאוד ברורה.

אף שהמציאות הייתה שמהומות סטונוול עצמן, כמו גם ההתארגנות הפוליטית המיידית והמתמשכת שהתרחשה בעקבותיהן, היו אירועים שהשתתפו באופן מלא על ידי נשים לסביות, אנשים דו-מיניים וטרנסג'נדרים, כמו גם על ידי גברים הומוסקסואליים מכל הגזעים ורקעים. מבחינה היסטורית אירועים אלה נקראו לראשונה כאירועי גאוות "גיי" (Gay), המילה באותה תקופה שימשה במובן כללי יותר כדי לכסות את כל הספקטרום של מה שמכונה כיום קהילת הלהט"ב.[11][12]

מצעדי גאווה ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 בנובמבר 1969 הציעו פעילי זכויות הלהט"ב קרייג רודוול, בת זוגו פרד סרג'נט, אלן ברוידי ולינדה רודס את קיומו של מצעד הגאווה הראשון שייערך בניו יורק במסלול של החלטה בכנס האזורי המזרחי של הארגונים ההומופילים (ERCHO) בפילדלפיה באומרם כי,[13]

"התזכורת השנתית, כדי להיות רלוונטית יותר, תגיע למספר רב יותר של אנשים ותקיף את הרעיונות והאידיאלים של המאבק הגדול יותר בו אנו עוסקים - זכויות האדם הבסיסיות שלנו - יועברו בזמן ובמיקום.

אנו מציעים שתתקיים הפגנה מדי שנה ביום שבת האחרון בחודש יוני בניו יורק כדי להנציח את ההפגנות הספונטניות בשנת 1969 ברחוב כריסטופר והפגנה זו תיקרא "יום שחרור רחוב כריסטופר" אשר לא ייקבעו עבורו תקנות לבוש או גיל להשתתפות. אנו מציעים גם ליצור קשר עם ארגונים הומופילים ברחבי המדינה ולהציע להם לערוך הפגנות מקבילות באותו יום. אנו מציעים תמיכה ארצית".

שדרות הוליווד, אשר קיימו בשטחן את מצעד הגאווה הראשון עם כ-1,000 איש בלוס אנג'לס בשנת 1970 לציון שנה למהומות סטונוול בניו יורק
רחוב כריסטופר, מנהטן התחתית שהיה למרכז התנועה לזכויות להט"ב של מדינת ניו יורק בסוף שנות השבעים ומוכתר כיום כסמל בינלאומי לגאווה

ביום שבת 27 ביוני 1970, ארגון הלהט"ב "Chicago Gay Liberation" ארגן צעדה מפארק וושינגטון סקוור ("כיכר Bughouse") אל מגדל המים של שיקגו בצומת שדרות מישיגן, שהיה המסלול שתוכנן במקור, ואז רבים מהמשתתפים צעדו באופן ספונטני למרכז האזרחים (כיום מכונה בריצ'רד ג'יי דיילי).[14] התאריך נבחר עקב כך שאירועי סטונוול החלו ביום שבת האחרון של חודש יוני וכתוצאה מכך המארגנים רצו להגיע למספר המרבי של קונים בשדרת מישיגן. המצעדים הבאים בשיקגו נערכו ביום ראשון האחרון של יוני, במקביל לתאריך של מצעדים דומים רבים אחרים במקומות נוספים.

החוף המערבי של ארצות הברית קיים צעדה בסן פרנסיסקו ב-27 ביוני 1970, לוס אנג'לס ב-28 ביוני 1970 ואירוע "גיי-אין"' ב-28 ביוני 1970. בלוס אנג'לס התכנסו מוריס קייט (מייסד החזית לשחרור הומואים בלוס אנג'לס), הכומר טרוי פרי (מליגת האוניברסיטה של ​​מייסדי כנסיות קהילת המטרופוליטן) והכומר בוב האמפריס (מייסד המשימה של ארצות הברית המשמשת כמשלחת ארצות הברית לאו"ם) לתכנון הנצחה. הם התמקמו במצעד במורד כביש שדרות הוליווד אך נתקלו בקשיים בקבלת היתר מהעירייה.[15] נציבות המשטרה העניקה את ההיתר, אם כי היו אגרות העולות על 1.5 מיליון דולר. לאחר שהאיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות נכנס לתפקיד, הוועדה ביטלה את כל דרישותיה. מעשה זה נדחה כאשר בית המשפט העליון בקליפורניה הורה למשטרה לספק הגנה למצעד כפי שתעשה לכל קבוצה אחרת. החלטת בית המשפט העליון הורתה למפכ"ל המשטרה להוציא היתר קיום מצעד בציטוט המשפט "הערבות החוקתית לחופש הביטוי".

מתחילת הקמת המצעד, מארגניו ידעו שיש סיכונים לאלימות אשר כתוצאה מכך המארגן קייט קיבל איומי מוות בבוקר המצעד. שלא כמו במהדורות מאוחרות יותר, המצעד הראשון היה שקט מאוד. הצועדים התכנסו במקדדן פלייס בהוליווד, צעדו צפונה ופנו מזרחה לשדרות הוליווד.[16] מגזין אדבוקט דיווח בסופו כי "למעלה מ-1,000 הומוסקסואלים וחבריהם ערכו, לא רק צעדת מחאה, אלא מצעד מלא בשדרות הוליווד המפורסמות בעולם".[17] ביום ראשון, 28 ביוני 1970, סמוך לשעות הצהריים, ערכו קבוצות פעילים הומואים בניו יורק מצעד גאווה משלהן, המכונה "יום השחרור של רחוב כריסטופר", לשם ציון מהומות סטונוול שנה קודם לכן.

הצעדות הראשונות התאפיינו ברצינות והנאה, ושימשו השראה לתנועת האקטיביסטים המתרחבת. הן חזרו על עצמן בשנים שלאחר מכן, בעוד צעדות שנתיות רבות החלו לראשונה בערים נוספות ברחבי העולם. באטלנטה ובניו יורק הצעדות נקראו "Gay Liberation Marches", ויום חגיגתן נקרא "Gay Liberation Day". בלוס אנג'לס ובסן פרנסיסקו הם נודעו בשם "צעדות החופש הגאה" ויומן נקרא "יום החופש הגאה". כאשר ערים נוספות וערים קטנות יותר החלו לערוך מחאות משלהן, שמות אלה התפשטו. האידאולוגיה השורשית שמאחורי המצעדים היא ביקורת על המרחב שיוצר כדי להראות הטרוסקסואליות כהטרונורמטיביות וכל מעשה שנראה "הומוסקסואלי" החל להיחשב כמנוגד ושלילי בחברה. הצעדות התפשטו באופן בינלאומי, כולל ללונדון שם התקיימה "עצרת הגאווה הגאה" הראשונה ב-1 ביולי 1972, התאריך שנבחר בכוונה לציון יום השנה השלישי לפרעות סטונוול.

בשנות השמונים חל שינוי תרבותי בתנועה הגאה, פעילים בעלי אופי פחות רדיקלי החלו להשתלט על ועדות הצעדה בערים שונות,[18] והם החליפו את שמותן מ-"צעדת שחרור הומואים" ו-"החופש הגאה" ב-"מצעד הגאווה". ברנדה הווארד, פעילה ביסקסואלית, ידועה בתור "אם הגאווה" על עבודתה להקמת מצעדי הבכורה בעולם.[19][20]

מצעדי גאווה ברחבי העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוקיאניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זכויות להט"ב באוקיאניה

אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרדי גרא ההומו-לסבי של סידני
מחאת להט"ב במרכז סידני, אוסטרליה בשנת 1978 כלפי "יוזמת בריגס", שהייתה אוסרת למעשה על מורים להט"בים בארצות הברית ללמד בבתי ספר
מצעד הגאווה המרדי גרא ההומו-לסבי של סידני אשר משך מעל חצי מיליון צועדים בשנת 1993 ובכך, הפך לאירוע הגאווה הגדול בכול הזמנים באוקיאניה

אוסטרליה מוגדרת כאחת המדינות הידידותיות ביותר כלפי להט"ב בעולם, עם היסטוריה ארוכת שנים של אקטיביזם לצד קיומו של מצעד הגאווה השנתי מאז שנת 1979, המרדי גרא ההומו-לסבי של סידני,[21][22] העיר נבחרה נבחרה לאחת הערים הכי ידידותיות עבור הקהילה הגאה באוסטרליה, ובעולם כולו.[23]

איי מריאנה הצפוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה הראשון באיי מריאנה הצפוניים נערך ביולי 2018.[24]

גואם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות ה-90 קיימת קהילת להט"ב גלויה, עם מועדוני לילה ואירועיים חברתיים המאורגנים בגואם. מצעד הגאווה באי מתקיים בכול שנה מאז 2017, ומושך כאלפי משתתפים עם מספר גדל במהלך השנים.[25] גואם היא חברה באיגוד נסיעות הלהט"ב הבינלאומי ולאחרונה, החלה למסחר את עצמה כיעד תיירותי.[25][26]

ונואטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה צוין לראשונה בונואטו בשנת 2016 ומאורגן על ידי קרן "VPride".[27] באוקטובר 2016 קיימה הקבוצה, במתאם עם קבוצות זכויות אדם אחרות ובהן מרכז נשים של ונואטו, סדנה בנושא זכויות להט"ב וזכויות נשים. שר הבריאות השתתף באירוע, ודן בסוגיות כגון גישה טובה יותר לבריאות עבור אנשים החיים עם HIV / איידס.[28]

מיקרונזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 2018 התקיים מצעד הגאווה הראשון בפוהנפיי, מיקרונזיה.[29]

ניו זילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניו זילנד מכונה לעיתים קרובות אחת המדינות הידידותיות ביותר ללהט"ב בעולם וכוללת קהילה רחבה ופתוחה בעיקר בבירתה, ולינגטון.[30] אירועי גאווה נערכו לראשונה ברחבי המדינה מאז שנות השבעים. "מצעד הגיבורים", אשר נערך בין השנים 1992–2001 היה אירוע גאווה בו השתתפו למעלה מ-100,000 איש מדי שנה ובשיאו, עד 200,000 אלף בשנים 1999 ו-2001.[31] זכויות קהילת הלהט"ב במדינה החלו להשתפר משמעותית מאז קיימו של המצעד, בשנת 1999 הודיעה ​​ראשת ממשלת ניו זילנד, ג'ני שיפלי שתיקח חלק במצעד. מנהיגת האופוזיציה וראש הממשלה בין השנים 1999–2008 הלן קלארק, השתתפה במצעד מספר פעמים בעבר והיא מתחה ביקורת רבה על הממשלה על שלא השתתפה במצעד קודם לכן. מצעד הגיבורים חזר בשנת 2013 תחת הכותרת "פסטיבל הגאווה של אוקלנד" לראשונה מזה 12 שנים. במהלכו, הוצג מצעד לאורך פונסונבי רואד (באור יום ולא בשעות הלילה), וכן מסיבת סיום גדולה בפארק ויקטוריה.

פסטיבל הגאווה באוקלנד, ניו זילנד בשנת 2013

אירוע גאווה בולט נוסף ברחבי ניו זילנד הוא "Big Gay Out", אירוע משפחתי המתקיים מדי שנה באוקלנד בפארק קויל של פאט שבלייה מאז שנת 2000. מספר המשתתפים עלה בהתמדה בשנים האחרונות וכולל הופעות של ראש הממשלה, מנהיגי אופוזיציה ופוליטיקאים רבים אחרים ממפלגות מרכז-שמאל ומרכז-ימין כאחד.[32] בשיאו, השתתפו כ-15,000 איש בשנים 2013, 2014 ו-2021.[33][34][35]

סמואה האמריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון הלהט"ב העיקרי בשטחי המדינה הוא האגודה לפאפאפין (קבוצה המגדירה את עצמה במגדר שלישי או ג'נדרקוויר) בסמואה האמריקאית, העמותה מארגנת מדי שנה אירועים ופסטיבלים. פסטיבל הגאווה הראשון בסמואה האמריקאית נערך באוגוסט 2016 באוטולי וכולל תחרויות מקהלת שירה, מחול ומצעד דמוי קרנבל.[36]

פיגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שפעילי זכויות האדם ביצעו עבודת תמיכה בנושא החשש לזכויות הלהט"ב בפיג'י, הממשלה ביטלה בעבר את קיומם של מצעדי הגאווה. עם זאת, ב-17 במאי 2013, צוין היום הבינלאומי נגד הומופוביה וכך במשך השנים מאז. בשנת 2017 נערך אירוע ציונו בעיר הבירה סובה אשר כלל פעילי זכויות להט"ב רבים כמו גם אנשי דת בולטים.

מצעד הגאווה הראשון של פיג'י נערך במאי 2018 במקביל ליום הבינלאומי נגד הומופוביה. המצעד התקיים בלוטוקה, העיר השנייה בגודלה והיה למצעד הראשון שנערך במדינת אי באוקיינוס השקט (למעט ניו זילנד ומספר שטחי חסות, כגון הוואי). המשטרה המקומית סיפקה ליווי למשתתפים.[37] הנשיא לשעבר, אפלי ניילטיקאו, נאם באירוע.[38]

אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זכויות להט"ב באירופה

אוסטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה הגאה מפותחת בכל הערים הגדולות יותר באוסטריה כגון וינה, לינץ, אינסברוק, זלצבורג וגראץ. בכל שנה עיריית וינה מארגנת מצעד גאווה בשם "מצעד הקשת". ארגוני הלהט"ב הגדולים במדינה כוללים את "HOSI Wien" שנוסד בשנת 1979 והוא הארגון הוותיק והגדול ביותר של אוסטריה בנושא.[39] פורם הלסביות, ביסקסואלים והומוסקסואלים האוסטרי (ALGF) שהיה פעיל מאז שנות ה-90 ואפרו קשת אוסטריה (ARA), הארגון הראשון של מהגרי להט"ב מאפריקה, מארגנים בכול שנה אירועי גאווה שונים.[40]

אוקראינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 2003 נערך בבירת אוקראינה, קייב, מצעד הגאווה הציבורי הראשון.[41] במאי 2008 נמנעו קבוצות להט"ב אוקראיניות לציין את היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה לאחר התערבות של הרגע האחרון מצד הרשויות שהודיעו למארגנים כי בשל סבירות של התנגדות יהיה על האירועים להיבטל.[42] במאי 2012, בוטל מצעד הגאווה של קייב על ידי משתתפיו משום שחששו לשלומם.[43][44] ב-23 במאי 2013, בית המשפט באוקראינה סיפק עתירה של רשויות העיר קייב לאסור על קיום אירועים, פרט לאלה שתוכננה לחגיגת יום קייב (בחלק המרכזי של העיר) בכך למעשה אסר על מצעד הגאווה בקייב שתוכנן ל-25 במאי.[45] אירוע הגאווה שונה אז ל-"אירוע פרטי מחוץ לחלק המרכזי של קייב" אשר ביום זה התכנסו כ-50 איש וצעדו לאורך פארק פושקין ותחנת המטרו שוליאבסקה בהגנת 1,500 שוטרים. 13 מתוך כ-100 מפגינים הומופובים נעצרו ולא התרחשה אלימות פיזית.[46][47][48] לאחר שעה פונו המפגינים שהשתתפו במצעד מהאזור. בניסיון להימנע מהתקפות נקמה, החליפו הצועדים את בגדיהם ואמצעי תחבורה מספר פעמים. תהלוכה שאורגנה על ידי פעילי זכויות להט"ב התקיימה במרכז קייב ב-11 בינואר 2014 בין מחאות יברומאידאן.[49] מצעד הגאווה בעיר בוטל שוב ב-5 ביולי 2014 לאחר שהמשטרה לא הצליחה להבטיח את הגנתו.[50] במקומו, התקיימה צעדה קטנה מספר קילומטרים מחוץ לעיר.[51]

מחאת להט"ב עבור שוויון תעסוקתי מול הפרלמנט האוקראיני בבירה קייב בשנת 2015

ב-7 ביולי 2014 ביקש ראש עיריית קייב ויטלי קליצ'קו לבטל את מצעד הגאווה בטענה כי, "אני חושב שכרגע, כאשר מתקיימות פעולות קרב ואנשים רבים מתים, קיום אירועי בידור אינם תואמים את המצב הקיים. ואני קורא לכל המשתתפים לא לעשות זאת. אני חושב שזה לא בסדר בין הנסיבות הללו".[51] "פעולות הקרב" אליו התייחס קליצ'קו הייתה המתקפה הממשלתית שלאחר הפסקת האש של המלחמה בדונבאס.[52] ב-6 ביוני 2015 נערך מצעד הגאווה הרשמי השני של העיר מאז 2003.[53] מספר ההגנה המשטרתית עלה כלפי משתתפיו. במהלכו, נפצעו חמישה שוטרים בהתכתשות לאחר שאזרחים לא מזוהים תקפו את העצרת עם פצצות עשן ואבנים. בסיומו שוטר אושפז בטיפול נמרץ ונעצרו כ-25 פעילים הומופובים.[54] חברי הפרלמנט האוקראיני סוויטלנה זלישצ'וק וסרחי לשצ'נקו השתתפו במצעד יחד עם שגריר שוודיה באוקראינה, אנדראס פון בקרת, ודיפלומטים מערביים נוספים.[55] ב-4 ביוני 2015, ראש עיריית קייב קליצ'קו ביקש שוב לבטל את המצעד בציון "סכנת פרובוקציות".[56] מנגד, נשיא אוקראינה פטרו פורושנקו הצהיר ב-5 ביוני 2015 כי "אין סיבה למנוע את קיומו".[57]

מצעד הגאווה בקייב, אוקראינה, אשר משך בשיאו מעל 8,000 משתתפים ביוני 2019

ב-12 ביוני 2016 נערך בקייב מצעד הגאווה השלישי של אוקראינה, שכונה "מצעד השוויון", ללא תקריות.[58] המצעד כלל כ-1,500 איש ונשמר על ידי יותר מ-5,500 שוטרים ו-1,200 אנשי המשמר הלאומי.[59] כ-57 מפגינים עוכבו בשל התנהגות תוקפנית כלפי הצועדים.[60] ב-18 ביוני 2017 נערך בעיר מצעד הגאווה הרביעי, שכונה שוב כ-"מצעד השוויון", ללא תקריות משמעותיות עם 6 אזרחים שעוכבו בגין ניסיון להפר את אבטחתו. ב-17 ביוני 2018 נערך מצעד הגאווה החמישי של קייב במרכז העיר.[61] מספר המשתתפים עלה כפול מהמצעד הקודם וכלל כ-5,000 איש. כ-57 מפגינים הומופובים עוכבו במטרה להפר את קיומו.[62] ביוני 2019 צעדו במהלכו מעל 8,000 איש ביניהם פוליטיקאים ודיפלומטים זרים. המצעד היה לגדול ביותר באוקראינה מאז היווסדותו בעיר בשנת 2003, והוגדר כשליו וללא הפרעות.[63] הנשיא וולודימיר ז'לנסקי, שנכנס לתפקידו במאי 2019, דחק במשטרה למנוע אלימות כלפי קיומו ולהגן על שלומם של המשתתפים.[64] ב-22 במאי 2021 התקיימה בקייב צעדת הטרנסג'נדרים הראשונה במזרח אירופה עם כ-150 משתתפים שהיו מוגנים על ידי 400 שוטרים. במהלכה התקיימה הפגנה נגדית ומספר מפגינים ניסו לתקוף את הצועדים אך המשטרה מנעה זאת במהירות.[65] מצעד הגאווה השישי בעיר התקיים ב-19 בספטמבר 2021 עם כ-7,000 משתתפים בהם שגריר שוודיה, טוביאס טיברג, חברת הפרלמנט ממפלגת "Voice" איננה סובסון וסגנית מועצת העיר קייב ממפלגת השלטון, משרת העם, יעבניה קולבה.[66] כמה מאות מפגינים הומופובים קיימו עצרת התנגדות לצד קיום המצעד אם כי לא התקיימו עימותים בין שני הצדדים.[67]

ב-13 באוגוסט 2016 נערכה באודסה צעדת שוויון עם השתתפות של כ-50 איש ונשמרה על ידי 700 שוטרים. 20 אזרחים, שניסו לפרוץ לאירוע, עוכבו.[68] באוגוסט 2019 מספר המשתתפים בצעדת השוויון בעיר גדל משמעותית וכלל כ-300 איש. במהלכו השתתפו מספר נציגים דיפלומטים בהם אורחים מקנדה, גרמניה, ארצות הברית ומדינות נוספות.[69] בסיומו דווח על מספר עימותים מינורים. הצועדים הוגנו על ידי 500 שוטרים שעצרו שלושה אזרחים בשל חוליגניזם קל.[70] ב-30 באוגוסט 2020, צעדת השוויון בעיר הסתיימה בעימות בין הצועדים לבין מתנגדים הומופובים אשר כ-16 מהם עוכבו ושני שוטרים נפצעו. ב-29 באוגוסט 2021 פרצו עימותים אלימים בין המשטרה לבין ארגון הימין הקיצוני הלאומני "מסורת ומסדר" במהלך מצעד השוויון בעיר. במהלכם, כ-29 שוטרים נפצעו, בעיקר כתוצאה מתגובות לגז מדמיע, ו-51 מפגיני הארגון נעצרו.[71]

במאי 2017 ארגנו פעילי להט"ב עצרת בעיר חרקוב. כ-30 תושבים תקפו את המשתתפים ואת השוטרים ופצעו שניים.[72] בספטמבר 2019, כ-2,000 איש השתתפו במצעד הגאווה הראשון של העיר.[73] הצעדה נמשכה אף על פי שראש העיר הנדי קרנס איים להגיש תביעה משפטית נגד המארגנים. בסוף הצעדה, עימותים בין המשטרה לבין צעדת נגד הגאווה מפגינים ימניים ראו שני סוכני משטרה מטופלים בגין פציעות הקשורות לריסוס גז פלפל. עצרת "AutoPride" התקיימה בעיר ב-13 בספטמבר 2020 ללא תקריות.[74] ב-12 בספטמבר 2021 התקיימה בחרקוב צעדת שוויון שנוסדה על ידי ארגון "KharkivPride" בה השתתפו כ-3,000 איש.[75]

ב-20 בספטמבר 2020 נערך בזפוריז'יה מצעד גאווה ראשון בכיכר הפסטיבל בעיר. אף על פי שמשתתפיו הוטרדו על ידי פעילים הומופובים, לא דווח על נפגעים.[76]

איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצעד הגאווה במילאנו
מצעד הגאווה בבולוניה, איטליה בשנת 2012

בוועידה ה-16 של ארגון "InterPride" באוקטובר 1997 בעיר ניו יורק, הוחלט לקיים את אירועי הגאווה העולמיים "WorldPride" הראשונים בבירת איטליה, רומא, בין התאריכים 1 ביולי עד 9 ביולי 2000. האירוע שולב עם ציוני האירועים האירופאיים, "Europride". הרשויות ברומא תחילה הבטיחו לספק למארגני האירועים תמיכה ב-200,000 דולרים, אך בעקבות לחץ מהוותיקן ופוליטיקאים שמרנים, הסיר ראש עיריית רומא, פרנצ'סקו רוטלי, את התמיכה הכלכלית ב-30 במאי.

שעות לאחר ההודעה על הסרת התמיכה, הפך ראש העיר את החלטתו והחזיר את המימון והבטיח לסייע בהיתרים, אך סירב לסגת בדרישה מהמארגנים להסיר את סמליל העיר בחומרי האירועים. לקיומם, התנגד בחריפות האפיפיור יוחנן פאולוס השני בעקבות הגעתם של מאמינים קתוליים לרומא בתקופה זו לציון שנת המילניום בכנסייה הקתולית.[77] במהלך ציונם, מסר האפיפיור את דבריו בנאום בכיכר פטרוס הקדוש באומרו כי הם, "העלבה לערכים הנוצריים של העיר שיקרה כל כך ללבות מאמינים קתוליים ברחבי העולם".[78] על פי הערכות המארגנים, בציון האירועים השתתפו כ-250,000 איש מהקולוסיאום עד לקירקוס מקסימוס, שניים מהאתרים העתיקים המפורסמים ביותר ברומא. מספר זה היה מקהלים הגדולים ביותר שצעדו בעיר רומא מזה עשרות שנים.[79] מלבד המצעד התקיימו ברחבי העיר וועידות על מצב זכויות להט"ב בעולם, כנסים, תצוגות אופנה וקונצרט בהשתתפות: גלוריה גיינור, וילג' פיפל, ג'רי האליוול ורופול.

מצעדי גאווה שחוגגים הישגים של קהילת הלהט"ב האיטלקית מתקיימות ביותר מ-30 ערים ברחבי המדינה מאמצע חודש מאי ועד סוף ספטמבר.[80] טורינו עתידה לארח את הכנס הבא של איגוד מארגני "Europride" בשנת 2022, בפעם הראשונה של עיר איטלקית.[81]

איסלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה ברייקיאוויק, איסלנד אשר במהלכו, השתתפו בשנת 2015 מעל 100,000 צועדים המייצגים כ-30% מכלל אוכלוסיית המדינה

למרות אוכלוסייתה המצומצמת, לאיסלנד ישנה סצנה הומוסקסואלית גלויה לעין, במיוחד בעיר הבירה רייקיאוויק.

מצעדי הגאווה השנתיים בשטחה נערכים בדרך כלל בחודשי אוגוסט,[82] והם מוכתרים כאחד מהאירועים הגדולים ביותר של המדינה. בשנת 2015 השתתפו מעל 100,000 צועדים בקיום המצעד של רייקיאוויק, המייצגים כ-30% מאוכלוסיית איסלנד.[83] בשנת 2016 נשיא איסלנד, גודני יוהאנסון השתתף במצעד הגאווה בעיר הבירה, ובכך, הפך לנשיא הראשון בכול הזמנים אשר לוקח חלק במצעד גאווה.[84]

איסלנד מכונה לעיתים קרובות אחת המדינות הידידותיות ביותר ללהט"ב בעולם. למרות האנטיפתיה הציבורית כלפי להט"בים שהייתה גבוהה עד שנות השמונים, קבלתה גדלה משמעותית מאז. ארגון הלהט"ב האיסלנדי הוותיק ביותר שהוקם בשנת 1978, "Samtökin '78" החל לארגן את הפגנותיו הפומביות הראשונות בשנת 1982, בתמיכת עמותות אחיות בדנמרק, שוודיה ונורווגיה. במהלך שנות השמונים של המאה העשרים הייתה איסלנד בלחץ ניכר מצד מדינות נורדיות אחרות לשפר את תנאי החיים של אנשי הלהט"ב ולהעביר חקיקה נגד אפלייתם. ב-1984 המועצה הנורדית דחקה במדינות החברות שלה להפסיק את אפלייתן כלפי להט"ב. במהלך השנים הבאות החלו קבוצות ופעילי זכויות אדם להיכנס לעין הציבור ולהעלות את המודעות למטרתם ולתנועתם. עם נראות רבה יותר, עמדות החברה החלו להתפתח ולהפוף למקבלות מבעבר.

איי פארו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בטורסהאבן, איי פארו, 2017

מצעד הגאווה הראשון באיי פארו התקיימה בשנת 2005 ועורר מחלוקת.[85] עם זאת, התפתחויות מאוחרות יותר הצביעו על כך שאזרחי איי פארו הפכו לליברלים יותר, בין השאר בגלל הוצאת אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית מחוץ לחוק, דבר שעודד רבים "לצאת מהארון" ועמדות שליליות כלפי הקהילה במדינה התרככו. תערוכות להט"ב שונות בשטחה כגון "Hvat er natúrligt?", ו-"Gay Greenland" סייעו גם כן להגדלת התמיכה הציבורית בקהילה.[86]

אירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בדבלין, אירלנד בשנת 2019

בשנות השבעים החלו להופיע ולהתארגן קבוצות תמיכה להט"ביות באירלנד. ביניהם הקמפיין לרפורמה במשפט הומוסקסואלי, שהקים דייוויד נוריס. מותו של דקלן פלין, גבר הומו בן שלושים שנרצח על היותו הומוסקסואל הוביל ב-10 בספטמבר 1982 למצעד הגאווה הראשון של המדינה, שנערך בפארק פיירוויו בדבלין, עיר רציחתו. במהלך השנים הבאות, קבוצות להט"ב ופעילים נחלו להעלות את המודעות למטרתם ומאז, מתקיים המצעד באופן שנתי.[87]

ברחבי אירלנד ניתן למצוא אירועים רבים ומקומות פרו-להט"בים. מצעד הגאווה של דבלין נערך בכל שנה ביום שבת האחרון של חודש יוני ומוכתר כאירוע הלהט"ב הציבורי הגדול ביותר במדינה. בשנת 2018 השתתפו במהלכו מעל 60,000 איש.[88] אירועים נוספים כוללים את פסטיבל התיאטרון הגאה בדבלין, את פסטיבל סרטי הלהט"ב הבינלאומי של GAZE ותחרות "מיסטר גיי אירלנד". מחוץ לעיר הבירה ישנן ערים מורחקות המקיימות אירועים נוספים בהן קורק, גולווי, בלימריק וווטרפורד.

אלבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה השביעי בטירנה, אלבניה, 2018

מצעדי גאווה מתקיימים בערים הגדולות באלבניה בהן טירנה משנת 2011 לצד אירועים קטנים יותר בערים רחוקות על ידי ארגוני להט"ב בהם "Pro LGBT" המתמקד במודעות הציבורית בסוגיות הקהילה ומשמש כסנגור לשיפור מצב הקהילה הגאה האלבנית. בשנת 2014, התקיימה המהדורה הראשונה של תחרות היופי לנשים טרנסיות, "מיס טרנס אלבניה" בטירנה במטרה להעלות את הנראות עבור הקהילה הטרנסג'נדרית.

אנדורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנת הלהט"ב הראשונה באנדורה התקיימה ב-6 בספטמבר 2002. ב-23 ביוני 2003 העמותה "Som Com Som" קיימה את מצעד הגאווה הרשמי הראשון במדינה שהתקיים בעיר הבירה אנדורה לה ולה.[89] ב-17 במאי 2019, היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה צוין באנדורה והציג סרטי להט"ב בערים שונות.

אסטוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בטאלין, אסטוניה בשנת 2017

מצעדי גאווה נערכו בבירת אסטוניה, טאלין בין השנים 2004–2007, אשר במהלכם המשתתפים הותקפו על ידי מפגינים הומופובים.[90] בין התאריכים 6 עד 12 ביוני 2011, אירחה אסטוניה את מצעד "הגאווה הבלטית", פסטיבל לקידום תמיכה ומודעות למען קהילת הלהט"ב אשר עובר בבירות המדינות הבלטיות בהן טאלין (אסטוניה), ריגה (לטביה) ווילינה (ליטא) שכלל השתתפות של מומחים לשוויון מגדרי, פעילי זכויות אדם, מזכ"לים, סגנים ומנהלים. טאלין אירחה את האירוע שוב בשנים 2014 ו-2017.[91] בשל מגפת הקורונה באירופה, החליטו מארגיני האירוע לבטלו בשנת 2020.[92]

לאחר ההתקפות האלימות נגד המשתתפים בשנת 2007, לא התקיים מצעד גאווה בעיר הבירה עד שנת 2017 אשר במהלכו, השתתפו מעל 1,800 איש.[93] מצעד הגאווה קיבל גיבוי של שגרירויות זרות רבות, בהן שגרירויות ארצות הברית, קנדה, ברזיל, קולוביה, הממלכה המאוחדת, צרפת, גרמניה, לטביה, ליטא ומדינות נוספות.[94]

ארמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 2018 נאלצה קבוצת להט"ב נוצרית בארמניה לבטל מספר פורומים ואירועי גאווה שתכננה עקב "איומים מתמידים" ו-"הפחדה מאורגנת" מצד מנהיגים פוליטיים ודתיים, וכן חוסר מוכנות מספקת "מצד המשטרה שתגן על המשתתפים".[95]

בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזמרת הישראלית נטע ברזילי מופיעה במצעד הגאווה בסופיה, בירת בולגריה בשנת 2019

מצעד הגאווה הראשון בבולגריה התקיים בשנת 2008 בעיר הבירה סופיה ומשך כ-150 משתתפים שהותקפו באמצעות פצצות דלק, סלעים ובקבוקי זכוכית. יותר מ-60 מפגינים הומופובים נעצרו.[96] עם זאת, מצעדי הגאווה בשנים שלאחר מכן נמשכו בשלווה והחלו למשוך מספר משתתפים הולך וגדל כמו גם את תמיכת המפלגות הפוליטיות, העסקים המקומיים והשגרירויות הבינלאומיות. בשנת 2017, השתתפו בציונו למעלה מ-3,000 איש ונתמך על ידי 18 נציגויות דיפלומטיות. שבוע הגאווה בו התרחש כלל גם תוכנית קולנוע ופסטיבל אמנות.[97] בשנת 2019 לקחו חלק במצעד מעל 6,000 משתתפים בעודו נתמך על ידי 25 דיפלומטים ונציגי ארגונים בינלאומיים.[98][99] מפלגות בהן המפלגה הסוציאליסטית הבולגרית, הירוקים, השמאל הבולגרי ו-DSB תמכו בזכותם של מארגני המצעד לקיים את מצעד הגאווה. גאורגי קדייב, המועמד לשעבר לראשות העירייה מהמפלגה הסוציאליסטית הבולגרית לשעבר בסופיה, השתתף במצעד בשטחה בשנת 2011.[100]

בוסניה והרצגובינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצעד הגאווה בסרייבו

בספטמבר 2008 דווח כי שמונה אנשים, כולל שוטר, נפצעו לאחר שקבוצה של פונדמנטליסטים ואסלאמיים קיצוניים תקפה מבקרים בפסטיבל להט"ב. הפסטיבל, שנוסד על ידי הארגון "Q", נפתח באקדמיה לאמנויות במרכז סרייבו, בירת בוסניה והרצגובינה. ההתקפות אילצו את המארגנים להפוך את שאר הפסטיבל לאירוע פרטי ולבטלו כעבור כמה ימים. אף שארגון קיים בעבר אירועי להט"ב ציבוריים, פסטיבל זה היה אירוע התרבות הראשון מסוג זה בתולדות סרייבו. בשנת 2014 קבע בית המשפט החוקתי כי הרשויות לא הגנו כנדרש על חופש האספה של משתתפי הפסטיבל בשנת 2008.[101] עם זאת, שנה לאחר מכן ב-2009, הפסטיבל אורגן שנית ללא כל התנגדות.[102]

מצעד הגאווה הראשון במדינה נערך ב-9 בספטמבר 2019 בעיר.[103] לפי הערכות כ-2,000 איש צעדו במהלכו ובכך, הפכה בוסניה והרצגובינה למדינה האחרונה כחלק מהפדרציה היוגוסלבית לשעבר שכללה את המדינות, סלובניה, קרואטיה, מקדוניה הצפונית, מונטנגרו וסרביה שהחלה לערוך מצעד גאווה רשמי בשטחה.[104]

בלארוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – מצעד הגאווה במינסק

לאחר מאמצים כושלים קודמים, בשנת 1999 אורגן פסטיבל גאווה על ידי הליגה הבלארוסית, "Lambda BLL" ו-"Forum Lambda", מגזין להט"ב. תוכנית הפסטיבל כללה יום עיון לעיתונאים בנושא "לסביות וגברים הומואים בתקשורת", כנס בנושא זכויות להט"ב בבלארוס ובעולם, תערוכת צילומים וסרטים שצילמו להט"בים, והתחרויות "מר גיי בלארוס" "ו-"שידור". הפסטיבל נתמך על הארגונים, תוכנית הפיתוח של האו"ם, סטודיו טטיאנה, דרך מאוחדת בלארוס, מועצת המחקר וההחלפות הבינלאומית, מועדון טיטניק ואורחים מאוקראינה. עם זאת, במהלך אחת ממסיבות ציון הפסטיבל, פשטה משטרה על החגיגות ופיזרה את המשתתפים.

בשנת 2000 נקלעו מארגני הפסטיבל לקושי רב בהכנות לאירוע. לדברי אדוארד טרלטסקי, ראש הוועדה המארגנת, תחנת הרדיו "BA" שהייתה אמורה לסקר את האירוע ולהעניק את אולם הריקודים לאירועי ערב קיבלה צו מהממשל הנשיאותי שלא לעשות זאת. על פי הדיווחים תחנות רדיו אחרות סירבו לתמוך מאותה סיבה, וגם אירועים במקומות אחרים בוטלו. קבוצות הקשורות לכנסייה האורתודוקסית הפגינו במינסק נגד קיומו ב-9 בספטמבר, יום לפני שתוכנן. עצרת להט"ב אשר תוכננה לעבור דרך העיר נאסרה על ידי העירייה 24 שעות לפני שהייתה אמורה להתקיים, והרשויות פעלו במרץ תוך יום בלבד למניעת החגיגות. עיתונים דיווחו על תוצאות היום לאחר מכן.[105][106] בשנת 2001, ממשלת בלארוס "אסרה לכאורה" על פסטיבל הגאווה של בלארוס. ב-3 באוגוסט 2001 פרצו ונדליסטים לא מזוהים לדירתו של מנהיג ארגון להט"ב למבדה בלארוס, אנדריי בבקין, שם הוחזקו פליירים, פוסטרים וחוברות של אירועי גאווה לשנת 2001. בשנת 2002, ימים לפני קיום האירועים, הוזעק מנהיג למבדה בלארוס, אדוארד טרלצקי, לתחנת משטרת מינסק שם נאמר לו שאם יתקיים מצעד גאווה, "המשטרה לא תיקח אחריות על אי סדר אפשרי" מצד מפגינים הומופובים.

ארגון זכויות האדם הבינלאומי, אמנסטי אינטרנשיונל, מוחה על זכויות הלהט"ב בבלארוס במהלך מצעד הגאווה בלונדון בשנת 2007

בשנת 2004 בוטל הפסטיבל הבינלאומי הגאה בבלארוס. הוועדה המארגנת לשלב הסופי של פסטיבל תרבות הירח הבינלאומי לזכויות אדם והשלב הראשון של ועידת העולם הבינלאומית של "ILGCN" נאלצו לבטלו באוגוסט 2004 במינסק. הביטול התקיים לאחר שהרשויות הפחידו את בעל המועדון למשוך את הבטחתו לארגן את האירוע. בנוסף, בשיחות טלפון מאיימות מצד הרשויות נאמר כי זרים המנסים להשתתף באירוע לסדנאות ודיונים "יגורשו מייד מהמדינה בהתאם למאמר ההתערבות בענייני פנים של הרפובליקה הבלארוסית".[107] ב-27 באוקטובר 2008, אותה קבוצה ביקשה רשות לערוך מחאה לתמיכה בזכויות להט"ב בסמוך לשגרירות רוסיה במינסק. שני האירועים לא קיבלו היתר. מכיוון שהמדינה אינה חברה במועצת אירופה, פעילים בלארוסיים לא יכלו לפנות לבית הדין האירופי לזכויות אדם בנושא. עם זאת, אותה קבוצה החליטה לארגן יחד עם פעילי להט"ב רוסים אירועי "גאווה סלאבית" אשר מתוכננת להתחלף בחגיגותיה בין מוסקבה למינסק מדי שנה.[108]

בינואר 2009 תוכנן אירוע שכותרתו "הזכות לאהוב" ונועד להעלות את המודעות הציבורית לגבי הומופוביה ואפליה כלפי קהילת הלהט"ב הבלארוסית. עם זאת קיומו נדחה. פעיל הלהט"ב, רומן מנדריק, הגיש תלונה לבית המשפט ברובע המרכזי בהומל בתגובה להחלטה זו של מינהל עיריית הומל. בנוסח התלונה טען מנדריק כי החלטת מינהל עיריית הומל פוגעת בזכותו לחופש האספה כפי שמובטחת בסעיף 35 לחוקת בלארוס. הוא הוסיף כי תקנת 299 עצמה איננה חוקתית בכך שהיא מטילה נטל בלתי סביר על המבקשים לארגן כינוסים ציבוריים. המארגנים הודיעו כי הם מתכוונים להמשיך בתביעה זו עד שתיפתר בתקווה שיוכלו לארגן כינוס בשנת 2010.[109]

"החודש נגד הומופוביה" היה קמפיין של פעילי להט"ב בלארוסים בין התאריכים 17 באפריל עד 17 במאי 2009 במינסק, גרודנו ולוניניץ אשר כלל מסעות פרסום ואירועים. החודש אורגן על ידי "Gayby.org", "Gay.by", חברי הארגון למבדה ומטה ארגון זכויות האדם הבינלאומי, אמנסטי אינטרנשיונל של בלארוס. למעלה מ-50 כלי תקשורת דיווחו על אירועי החודש שבהם החלו לדבר לראשונה על הומוסקסואליים ולסביות בגלוי במדינה. מטרתו העיקרית של קיום החודש הייתה להתנגד לכל סוג של אלימות פיזית וסמלית כלפי אנשים בעלי נטייה מינית וזהות מגדרית שונה, הבעת סולידריות עבור אנשי להט"ב בעולם שאינם מסוגלים להשמיע את זכויותיהם ולניהול מערכה רחבה יותר למען זכויות אדם.[110]

בלגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילויות למען זכויות קהילת הלהט"ב הבלגית הפכו לגלויות ביותר באמצעות הפגנות מצעדי הגאווה אשר מתקיימות בכול שנה בבריסל, בירת בלגיה, מאז 1996, כאשר אירועים דומים נערכו לסירוגין בשנים קודמות גם בבריסל וערים נוספות. המצעדים מתוארים כבעלי אופי חגיגי, אך מארגניו מצהירים כי נועדו להצגת סדר היום המחאתי של הקהילה בצורה של רשימת דרישות. הרשימה עצמה עודכנה מספר פעמים וכללה דרישות לחוקים נגד אפליה, הכללת מערכות יחסים הומוסקסואליות במערכת החינוך וזכות אימוץ על ידי הורים חד מיניים ועוד. במצעד 2007 נראו חלק מהמשתתפים עם כרזה "תודה ורהופשטאט!", בהתייחס לעובדה שהתרת של נישואים חד מיניים בבלגיה ורפורמות עבור אנשי להט"ב נוספות מומשו על ידי שתי הממשלות הראשונות של ראש הממשלה גיא ורהופשטאט.

מצעד הגאווה בבריסל, בלגיה אשר במהלכו צעדו מספר שיא של משתתפים עם מעל 100,000 איש

לפני שנת 1998 נערכו המצעדים בשם "שבת ורודה". שמם אומץ לצעדת ההפגנה הבלגית הראשונה אי פעם למען זכויות להט"ב בשנת 1979, שנלקחה מאותה סדרת הפגנות ההולנדית שנערכה לראשונה ב-1977. הצעדה בשנת 1979 אורגנה ב-5 במאי בבריסל, עם הצעדות שלאחר מכן בשנתיים הבאות באנטוורפן ובבריסל בהתאמה. לאחר סדרת האירועים השנתית הראשונה הזו, ב-1990 התקבלה ההחלטה לארגן מחדש את הצעדות באופן קבוע, החל מ-5 במאי באנטוורפן, כל שנתיים בגנט ושוב באנטוורפן. הבחירה האחרונה בעיר הונעה על ידי מה שכונה "יום ראשון השחור", כאשר מפלגת הימין הקיצוני ולאמס בלוק (כיום ולאמס בלנג) השיגה ניצחון גדול בבחירות באנטוורפן. ואז בשנת 1996, "שבת הוורודה" הועברה ללא הגבלת זמן לבריסל, והפכה לאירוע שנתי. בשנה שלאחר מכן, רשימת הדרישות של הצעדות הוצגה לראשונה באופן בולט בעשרה כרזות גדולות שנשאו על ידי המשתתפים לאורך הצעדה. ב-1998 שונה שמה ל-"גאווה לסבית בלגית" (BLGP), ולאחר מכן בשנת 2009 ל-"גאווה בלגית". בשנת 2013, אנטוורפן הייתה העיר המארחת של אירועי הלהט"ב, "המשחק העולמי השלישי". במצעד הבלגי בשנת 2019 השתתפו מספר שיא של צועדים עם מעל ל-100,000 איש.[111]

גאורגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העצרת האנטי-הומופובית בטביליסי (2013)

ב-17 במאי 2012, ארגון הלהט"ב הגאורגי "אידנטובה" ארגן מצעד שליו לקראת ציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה. זו הייתה הצעדה הציבורית הראשונה לתמיכה בשוויון זכויות עבור קהילת הלהט"ב בגאורגיה. המצעד הופסק זמן קצר לאחר תחילתו בעוד כי הצועדים טענו שהותקפו על ידי מפגינים דתיים כולל נציגי הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית וקבוצות נוצריות קיצוניות.[112] המשטרה התערבה כדי להגן על משתתפי המצעד רק לאחר שהעימותים כבר פרצו ועצרה מספר מהקורבנות כביכול במקום את התוקפים.[113] ארגון זכויות האדם הבינלאומי, אמנסטי אינטרנשיונל, מתח ביקורת על ממשלת גאורגיה על כך שלא הגנה כנדרש על קיומו.[114] ב-14 בינואר 2013 הגיש הארגון אידנטובה ומשתתפי המצעד תביעה נגד המדינה בבית הדין האירופי לזכויות אדם בה נטען כי הרשויות לא הגנו כנדרש על משתתפי המצעד ולא חקרו או הענישו את העבריינים בצורה יעילה.

מפגינים הומופובים מסתערים באלימות על משתתפי העצרת האנטי-הומופובית בטביליסי, 2013
מחאת פעילי להט"ב בטביליסי על התפרקות העצרת אנטי-הומופובית ב-17 במאי 2013 עם כרזות עליהן נכתב: "לא לחושך!", "לא לתאוקרטיה!"

ציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה בשנת 2013 נתקל שוב בתוקפנות. פעילי להט"ב קיימו עצרת לציון היום אך עם זאת, לא התקיימה בפועל. אלפי מפגינים הומופובים, ובראשם כמרים אורתודוקסים גרוזיניים, קיימו הפגנה נגדית. מפגינים נשאו תמונות של ישו ושלטים עליהם נכתב "הפסיקו לקדם תעמולה הומוסקסואלית בגאורגיה" ו-"אנחנו לא צריכים סדום ועמורה". חלק מהנשים הניפו מה שנקרא חבילות סרפד כדי "להכות את ההומואים", כולל אזרחית שכינתה את העצרת כ-"מצעד הומוסקסואלי שנערך על ידי אנשים חולים" והצהירה על נכונותה להאבק נגדו. למרות נוכחות כבדה של המשטרה, המפגינים הסתערו על המתרסות שהגנו על העצרת. לפחות כ-28 בני אדם נפצעו קל, כאשר רבים נלכדו באוטובוסים ובחנויות סמוכות ובבתים שהותקפו על ידי המפגינים. על פי סרטון מהמקום, המשטרה הצילה צעיר אחד מלינץ' לכאורה על ידי כמה עשרות אנשים. לטענת איגוד עורכי הדין הצעירים הגאורגים המדינה "לא הצליחה להבטיח את קיום האירוע המתוכנן... ובכך הופרו זכויותיהם של משתתפי העצרת לאספה ולהופעה גסה". משקיפים ציינו כי המשטרה אפשרה לאנשי דת אורתודוקסים ומפגינים הומופובים אחרים להיכנס לאזור המוגדר ולהפר את האירוע בקריאת כינויים ציניים ומשפילים בפני משתתפי העצרת. ראש הממשלה בידזינה איוואנישווילי, יחד עם גורמים מובילים נוספים, גינו את האלימות כלפי המצעד באומרו כי, "הזכות להתכנס בשלום ולהביע את דעתנו באופן חופשי היא זכות יסוד לדמוקרטיה שלנו. כל אזרח גרוזיני מרוויח זכות זו באופן מלא ושווה. פעולות אלימות, אפליה והגבלת זכויותיהם של אחרים לא יעברו בשתיקה, כל המבצעים של המעשים הללו יטופלו על פי החוק".[115][116][117][118]

בפברואר 2019 הוכרז כי שבוע הגאווה הראשון בטביליסי יתקיים בין התאריכים 18–23 ביוני ויכלל את "מצעד הכבוד", שייערך ב-23 ביוני, ולדברי המארגנים "הוא לא יקבל צורה של חג וגם לא של קרנבל מכיוון שאיננו במצב רוח לחגיגה כעת".[119][120] קבוצת ימין קיצוני הגיבו באיום לתקוף את המשתתפים באלימות. סנדרו ברגדזה, ממנהיגי הקבוצה, הצהיר כי "הם יצטרכו לצעוד מעל גופותינו המתים אם יחליטו לערוך את חגיגת הסטייה הזו".[121] ב-31 במאי 2019, שבועיים בלבד לפני האירוע המתוכנן, אמר משרד הפנים של גאורגיה כי "בלתי אפשרי" למצעד להמשיך במקומות המתוכננים במרכז העיר "בגלל סיכוני בטיחות", והמליץ על אירוע סגור כגון אצטדיון או מועדון. ארגוני החברה האזרחית ובהם קרן גאורגיה של החברה הפתוחה, חינוך לזכויות אדם ומרכז המעקב ואיגוד עורכי הדין הצעירים הגאורגיים קראו לאכיפת החוק "לנקוט באמצעים נאותים כדי להבטיח את ביטחונם של המשתתפים באספה שלווה", ואמרו כי "זו חובת המדינה להבטיח הגנה מהירה ומספקת של משתתפי מצעד הגאווה בטביליסי מפני אלימות אפשרית". הם כינו את פעולות המשרד כ-"משפילות, אנטי-מדינות ואנטי-חוקתיות". תנועת השוויון, המארגנת של המצעד, אמרה כי חבריה חווים לחץ בשבועות האחרונים מצד "גורם ממשל לא מזוהה" לבטלו. המארגנים הודיעו כי אותו גורם "ניסה לגרום לנו לשנות או לבטל את תוכניותינו בכך שהפחיד אותנו. זו לא הפעם הראשונה שהממשלה נוקטת בהפחדות וטרור כלפי אנשי להט"ב. המארגנים האשימו את הרשויות בניסיון "להסתיר אזרחי להט"ב" במקום להתמודד עם השנאה והתוקפנות כלפיהם והבטיחו כי ימשיכו לעבוד על אירועים שונים למרות עמדת המשרד.[122]

ב-20 ביוני 2019, בעקבות הפרות סדר, נדחה מצעד הגאווה של טביליסי שיתקיים ב-23 ביוני. המארגנים הצהירו כי "במצב פוליטי זה, איננו יכולים להרשות לעצמנו להסלים עוד יותר את המתיחות במדינה. לא נעניק לקבוצות פרו-רוסיות, נאו-פשיסטיות, אפשרות להחליש את מדינתו".[123] ב-8 ביולי 2019, כ-20 עד 40 צועדים, בהם פעילי זכויות אדם ואנשי להט"ב, ערכו מצעד גאווה מאולתר בקנה מידה קטן במשך כ-30 דקות מחוץ למשרד הפנים תוך כדי שהם מחזיקים שלטים להפסקת אלימות ודגלי גאווה. דיווחים חשפו כי מידע הנוגע לצעדה הודלף ברשת, והעלה דאגות ביטחוניות, לאחר שמספר רדיקלים אלימים, בהם אנשי דת, קבוצות לאומיות ותומכיהם, התכנסו במספר מקומות בטביליסי כדי למנוע את קיומה. אולם, הצעדה כבר הושלמה כשהגיעו למקום.[124][125][126][127] המתנגדים העבירו את כל הלילה בשדרת רוסתוולי המרכזית במחאה נגד קיום המצעד ודרשו לבטל חוקים האוסרים אפליה כלפי אנשי להט"ב וקראו לחוקק חוק האוסר על מה שכינו "התנהגות סוטה".[128][129]

ב-17 במאי 2019, לאחר אזהרות מקבוצות ימין קיצוני כי הפגנות הומופוביות יתקיימו באלימות, נמנעו פעילים מלקיים מחאה בטביליסי לקראת היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה באותה השנה בגלל חששות בטיחותיים והחליטו להגביל את עצמם לקמפיינים מקוונים, ותלו דגל גאווה בודד בטביליסי. באותו זמן, מאות כמרים, אנשי כנסייה וקבוצות ימין קיצוני יצאו לרחובות כדי למחות על "מעשי סדום" בעוד חלקם יצאו לחגוג את "יום טהרת המשפחה", חג שנוצר על ידי הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית בשנת 2014, שנה לאחר שאלפי אנשים בראשות כמרים תקפו כמה עשרות מפגינים עבור זכויות להט"ב בעיר.[130][131]

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנת זכויות להט"ב במערב ברלין, 1973

"יום רחוב כריסטופר הראשון" (חגיגה והפגנה אירופית שנתית המתקיימת בערים שונות ברחבי אירופה למען זכויות להט"ב) התרחש לראשונה בברלין, גרמניה בשנת 1979 עם 400 משתתפים אשר לבשו מסכות עבור הסתרת זהותם. נוכחתו גדלה לאחר מכן, עם 15,000 משתתפים בשנת 1990 והגיעה ל-100,000 אלף איש בסוף שנות ה-90. בשנת 2005 משך האירוע מעל ל-400,000 איש. כיום מצעד הגאווה בברלין הוא בין האירועים הגדולים ביותר בגרמניה, ובשנת 2019 משך את שיא משתתפיו עם מעל למיליון צועדים.[132][133]

מחוץ לברלין נערכות מצעדי גאווה בערים רבות, בהן ברמן וקלן שערכו את אירועי הגאווה הראשונים שלהן בשנת 1979, והמבורג ומינכן בשנת 1980. פרייבורג ארגנה את מצעד הגאווה לראשונה בשטחיה בשנת 1985, ולאחר מכן פרנקפורט בשנת 1993, דרזדן בשנת 1994, דורטמונד בשנת 1996, קיל בשנת 1998 ושטוטגרט בשנת 1999. האירועים נערכים גם בבון, לייפציג, קרלסרוהה, הנובר, נירנברג, דרמשטאדט, בילפלד, דיסלדורף, אסן, דויסבורג, היידלברג, וופרטל, מנהיים, זארבריקן ולובק בין ערים נוספות.[134]

דנמרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצעד הגאווה באורהוס

הפגנת הלהט"ב הראשונה בדנמרק התרחשה בשנת 1971 לציון שנתיים למהומות סטונוול. משנות השבעים ואילך נפתחו ברים ומועדונים הומוסקסואליים רבים, והקבלה החברתית החלה לגדול. מצעד הגאווה בקופנהגן השנתי נערך לראשונה בשנת 1996 תחת השם "Mermaid Pride", אזכור לבת הים הקטנה. כ-25,000 איש השתתפו במצעד 2017 לצד 300,000 צופים. בשנת 2018 השתתפו באירוע כ-40,000 איש בין אלה היה ראש הממשלה לארס לקה ראסמוסן.[135] לצד קופנהגן, ארהוס מקיימת מצעדי גאווה שנתיים גם כן לצד אירועי להט"ב נוספים.

לראשונה בהיסטוריה, בוועידה ה-35 של "InterPride" הוחלט כי שתי ערים, בשתי מדינות שונות במרחק נסיעה של 23 דקות יארחו את אירועי הגאווה העולמיים "WorldPride" - קופנהגן, בירת דנמרק ומאלמה, שוודיה אשר מחוברות בגשר ארסונד שעובר מעל מצר ארסונד החוצץ בין שתי המדינות. ציון האירועים ישולבו עם "EuroGames" - אירוע ספורט להט"בי.[136] "WorldPride" יעלה בקנה אחד עם ציון שבעים שנה מאז הניתוח לשינוי מין הראשון בעולם בדנמרק בשנת 1951, וחמישים שנה לאחר שנוסד הפרק הדני בחזית השחרור הגאה בשנת 1971. מארי, נסיכת דנמרק הודיעה כי תשתתף באירועים מה שהפך אותה לבת המלוכה הראשונה אי פעם למשתתפת פעילה של אירוע להט"ב גדול.

הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצעד הגאווה באמסטרדם
מחאת הלהט"ב הראשונה בהולנד בשנת 1969

הולנד מכונה לעיתים קרובות אחת המדינות הידידותיות ביותר לאנשי להט"ב בעולם,[137][138] ועיר הבירה אמסטרדם כונתה כאחת הערים הידידותיות ביותר לקהילה בעולם על ידי פרסומים בהן בעיתון הבריטי אינדפנדנט.[139] בשנת 1977 החלו קבוצות להט"ב לארגן לראשונה מצעדי גאווה שנתיים בשם "שבת ורוד" ברחבי המדינה.

פסטיבל הגאווה השנתי באמסטרדם מתקיים בכל שנה מאז 1996.[140] הפסטיבל מושך אליו מאות אלפי מבקרים מדי שנה ומוכתר כאחד האירועים השנתיים הגדולים ביותר בהולנד. אמסטרדם הייתה גם העיר המארחת של אירועי "Europride" פעמיים, בשנים 1994 ו-2016 אשר משכו יותר מ-560,000 מבקרים. מלבד אמסטרדם, ישנם אירועים נוספים המתקיימים ברוטרדם, אוטרכט, האג וסכוונינגן.[141]

הונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בבודפשט, הונגריה בשנת 2017

הונגריה הייתה המדינה המארחת של תחרות Mr Gay Europe" 2007" באירופה ומשחקי "EuroGames" בשנת 2012. מצעד הגאווה של בודפשט היה האירוע הראשון מסוגו בגוש הסובייטי לשעבר, ומציין מספר הולך וגודל של השתתפות. פסטיבל להט"ב ברחבי עיר הבירה נמשך כשבוע בכל קיץ עם פסטיבל קולנוע, צעדת גאווה ומסיבות. הפסטיבל נפתח בעבר על ידי אישי ציבור בולטים, ביניהם גאבור דמצקי, ראש עיריית בודפשט, וקינגה גונץ, אז שרת החוץ. בשנים האחרונות יותר ויותר פוליטיקאים נקטו בשימוש ברטוריקה הומופובית בגלוי מאז כינון הממשלה השמרנית של ויקטור אורבן אשר התנגדה מלכתחילה לזכויות להט"ב.[142]

בשנת 2014, מפלגת הימין הקיצוני יוביק הציגה שלט שעליו נכתב "הפרלמנט לא רוצה שום סטייה" במהלך ציון מצעד הגאווה בבודפשט, והפגינה נגד המשתתפים והכפישה כרזות תמיכה בזכויות להט"ב. עם זאת, מצעד הגאווה בעיר בשנת 2017 משך אלפי צועדים וזכה לתמיכת שגרירויות רבות, כולל מאוסטרליה, קנדה, צרפת, גרמניה, בריטניה וארצות הברית, כמו גם סלובקיה וסלובניה השכנות, בין היתר.[143]

הממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנת זכויות להט"ב בממלכה המאוחדת, 1975

ישנן קהילות להט"ב גדולות במיוחד בבירמינגהם, בלקפול, ברייטון, ליברפול, לונדון ומנצ'סטר אשר מארחות פסטיבלי גאווה שנתיים. מצעדי הגאווה הראשונים בממלכה המאוחדת התרחשו בלונדון בשנת 1970 והפך לפסטיבל הגדול והוותיק ביותר עבור הקהילה במדינה ומאורגן בכל שנה מאז. פסטיבלי גאווה הם אירועי קיץ פופולריים מאוד בערים הגדולות, והתרחבו לקהילות קטנות יותר בערים נוספות בשנים האחרונות.

הוועידה השנתית ה-27 של ארגון "InterPride", שהתקיימה באוקטובר 2008 בוונקובר, קנדה, הציעה לקבל את הצעתו של ארגון הלהט"ב בלונדון "Pride London" לארח את אירועי "WorldPride" בבירת הממלכה המאוחדת חודש בלבד לפני אולימפיאדת לונדון 2012 שייתקיימו בעיר ובמהלך של חגיגות יובל היהלום של המלכה אליזבת השנייה.

יוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר הבירה אתונה ישנו מספר רב של עמותות להט"ב ו-"כפר הומוסקסואלי" מתפתח בשכונת גאזי לצד קיום אירועי גאווה בהם מצעד גאווה ופסטיבל סרטי להט"ב בינלאומי, "Outview" המתקיימים מדי שנה בבירה. מצעד הגאווה הרשמי הראשון בעיר התקיים ב-25 ביוני 2005 תחת הכותרת "חיבה, אהבה וחיים ראויים לכבוד" ולאחר מכן הפך לאירוע שנתי. ביוני 2012 החלה סלוניקי בקיום מצעד גאווה שנתי שמוגדר כאחד האירועים הבולטים בשטחה. במהלכו, התקיים ניסיון להרים כרזה באורך 20 מטר, הקוראת לאנשים להחרים את אולימפיאדת החורף בסוצ'י 2014 על רקע אפליות ודעות קדומות כלפי קהילת הלהט"ב ברחבי רוסיה על נקודת הציון המפורסמת ביותר בעיר, המגדל הלבן. הניסיון הופסק על ידי המשטרה המקומית, אך פורסם במידה רחבה במדיה מקוונת ברחבי העולם.

מצעד הגאווה באתונה, יוון בשנת 2018

יוון מוגדרת כאחד מיעדי התיירות הלהט"ב הפופולריים ביותר באירופה.[144][145] במיקונוס קיימת קהילת להט"ב משגשגת עם אירועי חגיגות רבים. האי לסבוס ידוע בעולם בייחוד הקהילה הלסבית בשטחיו באירוסוס.[146] הניסיון הראשון לארגן מצעד גאווה ביוון נעשה על ידי הארגון "AKOE" (תנועת השחרור של הומוסקסואלים ביוון) ב-28 ביוני 1980 באתונה, והוגדר כ-"אירוע מחאתי". קיום האירוע חזר על עצמו כעבור שנתיים באחוזת זאפאפיון.[147] אירועים דומים רבים התקיימו במהלך השנים הבאות, במיקומים שונים בהם בשנים 1992, 1994 ו-1995 בגבעת סטרפי ואילו ב-1996 וב-1998 בפדיון טו ארוס. בשנת 1998 הוא התרחש באזור סגור. בסלוניקי, האירוע המקביל הראשון אורגן על ידי "OPOTH" (קבוצת הידידות הגאה של סלוניקי) בשנות התשעים.[148] מאז נערכו אירועי להט"ב בערים נוספות, כולל הרקליון, פטרס, סנטוריני וקורפו. סלוניקי נבחרה בשנת 2017 לארח את אירועי הגאווה האירופאיים, "EuroPride" בשנים 2020 ו-2024.

סלוניקי ערכה לראשונה את מצעד הגאווה השנתי שלה בין התאריכים 22–23 ביוני 2012, תחת הכותרת "אהבה אחת, אלף צבעים" בעקבות הבטחתו של ראש העיר ייאניס בוטאריס לתמוך באירועי להט"ב ציבוריים בעיר. פסטיבל הגאווה הראשון בסלוניקי נהנה מתמיכה עממית גדולה של העיר, הפריפריה והאזור, שהיווה מכה קשה לאיש הדת אנתימוס בעיר, שקרא למאמינים להגיב לקיומו.[149][150] שנה לאחר מכן, באחת מהכרזותיו מספר ימים לפני אירוע הגאווה של 2013, הצהיר המטרופולין הקדוש של סלוניקי כי שוב "יצטרך לסבול את הפסטיבל העצוב והבלתי מקובל של ההומוסקסואלים" שרוצים "לחגוג את מחלתם בדרך של קרנבל". הוא גם ביקש מההורים להרחיק את ילדיהם ואת עצמם מ-"חגיגות חסרות טעם וכל כך לא טבעיות". עם זאת, משפחות רבות נכחו והפסטיבל בן יומיים הסתיים באווירה חגיגית עם מסיבות, גלריות וחגיגות רבות ברחבי העיר.[151]

בשנת 2014 סלוניקי הוכתרה כ-"בירת הנוער האירופית" ומהדורת אירועי הגאווה השלישית בסלוניקי נכללה בתוכנית הרשמית שלה. בהתאם לכך, הם הוקדשו לצעירים להט"בים ומשפחותיהם. לפי הערכה כללית אירוע הגאווה בשנת 2014 זכה להצלחה גדולה, בהשתתפותם של 10,000 איש במצעד, יחד עם ראש העיר ייאניס בוטאריס וגוש דיפלומטים.[152] חלקם תיארו אותו כ-"פסטיבל גאוות הלהט"ב הטוב ביותר שהיה בסלוניקי אי פעם". באותה שנה המוני אנשי דת העבירו ביקורות חריפות על האירועים באומרם כי הם מסמלים "מינוי בישופים הומוסקסואלים" והפגינו על ניצחונה של הזמרת הג'נדרקווירית האוסטרית קונצ'יטה וורסט באירוויזיון. איש הדת אנת'ימוס הוסיף כי הכנסייה מצווה "לא לתת את מה שקדוש לכלבים".[153]

מצעד הגאווה הראשון בכרתים נערך בין התאריכים 26–27 ביוני 2015 בהרקליון, והפך ל-"פסטיבל הראשון לראיית שחרור מגדר ומיניות" באי.[154] מצעד הגאווה הראשון בפטרס, העיר השלישית בגודלה ביוון, נערך בין ה-17–18 ביוני בשנת 2016 תחת הכותרת "ראו זאת אחרת".[155]

לוקסמבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון זכויות הלהט"ב העיקרי של לוקסמבורג, "Pink Luxembourg" אשר הוקם ב-26 ביוני 1996 וכלל כ-220 חברים עד שנת 2004, מקיים אירועי גאווה שנתיים, המכונים פסטיבל "Gaymat".[156][157]

לטביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות מחלוקות, התרחש בשנת 2007 מצעד הגאווה בבירת לטביה, ריגה בניגוד לשנת 2005, בה מפגינים הומופובים עלו על משתתפי המצעד ובשנת 2006 בה נאסר קיומו. המצעד תואר כשליו עם מעל 500 צועדים מול כמאה מפגינים מתנגדים. עם זאת, אירוע הומופובי בו זמנית התרחש נגד המצעד אשר משך כ-1,000 משתתפים באותה שנה. המצעד בשנת 2012 משך כ-400 צועדים עם תמיכת נציגים דיפלומטיים אמריקאים.

בשנת 2015 אירועי הגאווה האירופאיים "Europride" התקיימו בריגה ומשכו אליו כ-5,000 משתתפים, בעוד מספר עשרות השתתפו במחאה נגד האירוע.[158] מצעד "הגאווה הבלטית" אשר מתקיים בין מדינות בלטיות (אסטוניה, לטביה וליטא) התקיים בשנת 2018 ומשך מעל 8,000 צועדים בריגה. האירוע תואר כשליו, עם מספר מינימלי של מתנגדים.[159]

ליטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצעד הגאווה הבלטית
מצעד הגאווה הבלטית בוילנה, ליטא אשר במהלכו, צעדו מעל 10,000 משתתפים בשנת 2019

בשנת 2010 התירה מועצת עיריית וילנה את קיומו של מצעד "הגאווה הבלטית" אשר מתקיים בין המדינות הבלטיות: אסטוניה, לטביה וליטא להתקיים ב-8 במאי. בית משפט מנע מהמצעד להתקדם זמן קצר לפני שהיה אמור להתקיים לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, ריימונדאס פטרוסקאס, ציין את "היעדר הביטחון" כסיבה למעורבותו. הנשיאה דליה גריבאוסקאיטה הביעה את התנגדותה לפסיקת היועץ המשפטי באמצעות דוברה וציינה את הזכות החוקתית לאספה שלווה. החלטת היועץ המשפטי בוטלה על ידי בית משפט העליון יום אחד בלבד לפני שהתקיים המצעד. עם נוכחות משטרתית כבדה, מצעד הגאווה הבלטית לשנת 2010 התרחש אל מול אלימות מצד מתנגדים הומופובים בהם 12 נעצרו.[160] מצעד הגאווה הבלטית התרחש שוב בשנת 2013 בליטא בעודו מושך תשומת לב רבה יותר מציונו הקודם כתוצאה מאחריותה באותה תקופה של המדינה על נשיאות מועצת האיחוד האירופי.[161]

בינואר 2013 הגיש ארגון הלהט"ב, הליגה הגאה הליטאית (LGL) בקשה לעיריית וילנה במטרה לקיים מצעד ב-27 ביולי 2013. שלא כמו בשנת 2010, הארגון הודיע כי לא יסתפק במקום חיצוני ודרש לצעוד בשדרת גדימינו, הממוקמת במרכז וילנה. עיריית וילנה הכחישה את הבקשה וטענה כי יהיה קשה להבטיח את אמצעי הבטיחות המתאימים.[162] הארגון פירט תלונה לבית המשפט לעניינים מנהליים בווילנה וביקש ממנו להורות לעירייה להתיר את הצעדה בשדרת גדימינו.[162] אף על פי שראש עיריית וילנה, ארטוראס צואקאס, חזר בעקביות כי העירייה תיישם את פסק הדין של בית משפט קמא,[163] התיק נאלץ לעבור בכל הערכאות השיפוטיות. ב-23 ביולי 2013, ארבעה ימים לפני המועד שנקבע, הורה בית המשפט לעניינים מנהליים על העירייה להיענות באופן מלא בפני בקשתו של הארגון.[164]

בקיומו, כ-500 איש השתתפו ומעל 1,000 (שרובם היו מפגינים) התכנסו סביב שדרת גדימינו. בשל הגנת כוחות משטרה כבדים לא התרחשו הפרות סדר גדולות, כאשר 28 מפגינים נעצרו בגין גרימת אי סדר ציבורי,[165] אחד מהם היה חבר הפרלמנט הליטאי, פטרס גרז'וליס. המצעד לאותה שנה כלל מספר משתתפים בולטים בהם השר השוודי לענייני האיחוד האירופי, בירגיטה אולסון ופעילת זכויות הלהט"ב האמריקאית סטיוארט מילק.[166] ולדימיר סימנקו, מנהיג הליגה הגאה, כינה את הגאווה הבלטית 2013 כ-"חגיגה לכל העיר וילנה" והצהיר כי אינו מבטל את הרעיון לארגן מצעד גאווה להט"ב שנתי בליטא בנפרד.[167] מצעד הגאווה הבלטית בשנת 2016 משך מעל 3,000 איש והתקיים ללא כל פגיעה קשה.[168]

במאי 2017, לכבוד ציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה בניין עיריית וילנה הואר בצבעי דגל הגאווה. האירוע התקבל בברכה על ידי ראש העירייה, שגרירים דיפלומטים ופוליטיקאים נוספים. באותו יום ערך הפרלמנט תערוכת אמנות תחת כותרת של זכויות להט"ב.[169] מצעד הגאווה הבלטית של שנת 2019 התקיימה בין ה-4–9 ביוני בווילנה. במהלכו, נרשמה השתתפות שיא של מעל 10,000 איש אשר צעדו באירוע ב-8 ביוני 2019.[170]

ליכטנשטיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון הלהט"ב "Flay" אשר נוסד בשנת 1998 בליכטנשטיין, מארגן אירועי גאווה עבור הקהילה הגאה בייחוד באזור המשולש בין ליכטנשטיין, פורארלברג ועמק הריין השווייצרי בשל אוכלוסיית המדינה המצומצמת.[171]

מונטנגרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצעד הגאווה במונטנגרו

האירוע הגאה הציבורי הראשון במונטנגרו נערך ב-24 ביולי 2013 בעיירת החוף בודווה, שנוסד על ידי ארגון הלהט"ב, "LGBT Forum Progres", ועורר מחלוקת.[172] ב-20 באוקטובר 2013, אירוע הגאווה התקיים בעיר הבירה פודגוריצה, שם נעצרו על ידי המשטרה מפגינים הומופובים.[173] בספטמבר 2017 התקיים מצעד הגאווה השנתי החמישי של פודגוריצה ללא התנגדויות אשר אורגן על ידי הארגון הלאומי "קוויר מונטנגרו". במהלכו נרשמה נוכחות של מעל ל-200 איש.[174]

מולדובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת הפרלמנט האירופי לשעבר, מרייג׳ה קורנליסן, נואמת במצעד הגאווה בבירת מולדובה, קישינב בשנת 2013

במולדובה קהילת הלהט"ב מוגדרת כקטנה אך תוססת ופתוחה. מצעד הגאווה הראשון של המדינה נערך באפריל 2002 עד שנת 2007 בה נאסר בטענה כי הומוסקסואליות "מערערת את ערכי הנצרות של מולדובה". ב-11 במאי 2008, המשטרה והרשויות עמדו כנגד מצעד הגאווה בקישינב שנמנע על ידי המונים שהקיפו, הפחידו ותקפו את משתתפי המצעד. ראש עיריית קישינב, דורין צ'ירטואקה, אשר החזיק בסיסמת הקמפיין שלו במהלך הבחירות לראשות העיר "ראש עיר צעיר, צוות ליברלי, בירת אירופה", אסר על המצעד ערב קודם לכן.[175] האיסור על קיומו עורר פגיעה בחופש האספה אשר הובילה לביקורות ודאגה בינלאומיות, כולל משר החוץ הבריטי, דייוויד מיליבנד.[176][177]

פסק הדין של באצ'קובסקי ואחרים נגד פולין במאי 2007 היה מקרה בולט, בו פסק בית הדין האירופי לזכויות אדם (ECHR) כי בעודו אוסר על קיום מצעדי גאווה שלווים בין השנים 2004–2005 (על אף פי שהתקיים למרות איסורו בשנת 2005), ראש עיריית ורשה, לך קצ'ינסקי, הפר שלוש סעיפים של האמנה האירופית לזכויות אדם: סעיף 11 הנוגע לחופש האספה, סעיף 13 העוסק בזכות ערעור וסעיף 14 המחייב חוקים נגד אפליה. בשנת 2012 קבע בית הדין כי רשויות מולדובה הפרו את זכויות אדם באמנה בכך שביטלו את האירוע בשנת 2008.[175] במאי 2017 ארגנו פעילי להט"ב מצעד שליו במקביל לציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה. גורמים במשטרה ביטלו את האירוע זמן קצר לאחר תחילתו, בגלל חששות בטיחותיים משום שקבוצות אורתודוקסיות פונדמנטליסטיות החלו לתקוף את משתתפיו.[178] נשיא המדינה, איגור דודון תמך בהתקפות ואמר כי, "מעולם לא הבטחתי להיות נשיא עבור ההומואים, הם היו צריכים לבחור בנשיא משלהם". הוא גם פגש באופן אישי את קבוצת הרדיקלים ובירך אותם. עם זאת, כ-450 אנשים השתתפו במצעד, שהיה מספר שיא של משתתפיו באותה תקופה.[179]

במאי 2018 ארגנו בהצלחה פעילי להט"ב את המצעד ה-17. המשטרה הגנה על המשתתפים מפני רדיקלים, והשתמשה בגז מדמיע כדי להדוף אותם. הנשיא דודון בירך שוב את המפגינים הקיצונים והפגנת אלימותם כלפי המצעד.[180] עם זאת, קיום המצעד זכה לתמיכה משגרירויות רבות בהן: ארגנטינה, בלגיה, קנדה, צ'כיה, דנמרק, אסטוניה, פינלנד, צרפת, גרמניה, אירלנד, איטליה, לטביה, ליטא, הולנד, נורווגיה, פורטוגל, סלובניה, ספרד, שוודיה, שווייץ, הממלכה המאוחדת וארצות הברית.[181]

מלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלטה ישנה קהילת להט"ב פעילה,[182] עם מצעדי גאווה שנתיים בבירה ולטה.[183][184] רוב המנהיגים הפוליטיים הבולטים במדינה הופיעו במצעד הגאווה בשנת 2016 ובמשך השנים, כולל ראש הממשלה ג'וזף מוסקט ומנהיג האופוזיציה סימון בוסוטיל.[185]

מקדוניה הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2013 נחגג לראשונה שבוע הגאווה במקדוניה הצפונית בבירה סקופיה שאורגן על ידי מספר ארגוני להט"ב מקומיים וכלל במהלכו הקרת פסטיבל סרטים. ב-29 ביוני 2019, מעל 1,000 איש השתתפו במצעד הגאווה הראשון של סקופיה. מספר פקידי מדינה הצטרפו לצעדה, כולל שרת הביטחון ראדמילה שקרינסקה ושרת העבודה והסוגיות החברתיות מילה קרובסקה לצד דיפלומטים זרים.[186][187][188]

נורווגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נורווגיה מוגדרת כמדינה ידידותית מאוד עבור אנשי להט"ב. את אחוז הקהילה הגאה הנורווגית הגדולה ביותר ניתן למצוא בעיר הבירה אוסלו, במהלכה מתקיימים אירועים רבים ומקומות המוגדרים גיי פרנדלי, בהם גביע הספורט של רבללדר ופסטיבל הגאווה באוסלו. אירועים אחרים כוללים את מצעדי הגאווה של הסקי הסקנדינבי שנערך בהמסדל, מצעד הגאווה של טרונדהיים ומצעד ברגן.[189] באירועי הגאווה של אוסלו בשנת 2019 מעל 50,000 איש השתתפו במהלך המצעד הרשמי לצד 450,000 צופים ומבקרים, על פי המארגנים.[190]

בצפון הרחוק של נורווגיה אירועי מצעד הגאווה בלפלנד מתקיימים מדי שנה, ומשנים את מיקומים בין פינלנד, שוודיה ונורווגיה מדי שנה.

סלובניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה הסלובנית שמרנית בחלקה וכתוצאה מכך קהילת הלהט"ב עשויה להתמודד עם אפליות על רקע דעות קדומות ולסבופוביה, הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה. עם זאת, המדינה הייתה חלק ממייסדות הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית ובמשך השנים, נוסדו ארגוני להט"ב אשר מארגנים אירועים שונים ברחבי המדינה. מצעדי גאווה מדי שנה מתקיימים בערים גדולות בהן הבירה ליובליאנה ומריבור אשר בשנת 2007 במהלך קיום המצעד בעיר, התמודדו הצועדים עם מפגינים הומופובים. לעומת זאת בשנים האחרונות, נרשמה עלייה בקבלת אנשי הלהט"ב במדינה ובנוכחות המשתתפים.

סלובקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בברטיסלאבה, סלובקיה, 2012

אירוע הגאווה הראשון של סלובקיה התקיים ב-22 במאי 2010 בעיר הבירה ברטיסלאבה אשר במהלכו מעל 1,000 איש התמודדו מול קבוצות ימין רדיקלי של מפגינים הומופובים. בעוד שכוחות המשטרה העירונית של ברטיסלאבה הפרידו בין שני הצדדים, מספר מפגינים חדרו אל תוך המצעד וזרקו אבנים לעבר הרמקולים והפיצו גז מדמיע כלפי המשתתפים. משתתפי המצעד נאלצו לבטל את צעדתם במרכז העיר, אך חצו את נהר הדנובה בהגנת המשטרה. לאחר מכן כ-28 מפגינים נעצרו.[191] האירוע השנתי שיפר מאז את הגדרות הביטחון שלו ונתמך על ידי שגרירויות זרות רבות.[192]

ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירוע "Worldpride" במדריד, ספרד בשנת 2017 אשר משך מעל 3.5 מיליון משתתפים והוגדר כאירוע הגאווה הגדול בכול הזמנים ביבשת אירופה

ביום ב-28 ביוני 1977 הקים הארגון "FAGC" (חזית השחרור הגאה של קטלוניה) את הפגנת הלהט"ב הראשונה בספרד בעיר ברצלונה עם כ-5,000 משתתפים. המשטרה אבטחה את האירוע, עם מספר מעצרים ופציעות. שנה לאחר מכן, עמותת להט"ב נוספת קיימה הפגנה במדריד עם כ-10,000 איש. עמותות הלהט"ב ראו רגע ציון חשוב בתולדות קהילת הלהט"ב הספרדית בשנת 1979 לאחר העברת אי-ההפללה של פעילות הומוסקסואלית במדינה.[193]

במהלך שנות השמונים הושקו מספר קבוצות ומגזיני להט"ב בערים שונות בהן ה-"FELGTB", אשר מוגדר כארגון הלהט"ב הגדול ביותר בספרד שנוסד בשנת 1992 מחברי הארגון "COFLHEE" לשעבר. העמותות פועלות למען זכויות חוקיות לזוגות חד מיניים, קבלה חברתית, מרכזי ייעוץ בנושאים כמו יציאה מהארון, מערכות יחסים או סוגיות בריאותיות, וארגון אירועים ופסטיבלים שונים. כיום נערכים מצעדי גאווה רבים ופסטיבלי להט"ב ברחבי ספרד, כולל מצעד הגאווה במדריד, אשר בשנת 2019 משך מעל 400,000 משתתפים,[194] לצד ברצלונה, גראן קנריה, סביליה, בילבאו, לה קורוניה, ולנסיה, סרגוסה, מורסיה, פלמה דה מיורקה, קרטחנה, ואיאדוליד, בנידורם, איביזה, סיטגס, מספלומס, טורמולינוס וערים רבות נוספות.[195]

באוקטובר 2012 הצביעו חברות "InterPride" בכנס השנתי בבוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית, שמדריד, בירת ספרד תארח אירועי הגאווה העולמיים "WorldPride" לשנת 2017.[196] טקס פתיחת האירועים התקיים בתיאטרון קלדרון ביום שישי ה-23 ביוני. כמה ימים לאחר מכן, ביום שני, 26 ביוני, נחנכה באוניברסיטה האוטונומית במדריד פסגת מדריד, הוועידה הבינלאומית לזכויות אדם. מספר אירועי תרבות התקיימו בימים שלאחר מכן, כולל ההפגנה המסורתית ב-1 ביולי אשר נערכה במסלול של כ-2 קילומטרים לצד 52 משאיות. טקס הסגירה של "WorldPride" התקיים ב-2 ביולי בפוארטה דה אלקלה. בסיום ציון האירועים, נחשף כי במהלכם השתתפו מעל 3.5 מיליון איש אשר תרמו כ-200 מיליון אירו לכלכלת העיר מדריד.[197]

סרביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהומות בעקבות מצעד הגאווה בבלגרד (2010)
מצעד הגאווה בבלגרד, סרביה בשנת 2015

מצעד הגאווה הראשון בסרביה נערך בבלגרד בשנת 2001. במהלכו, התמודדו המשתתפים עם התנגדות של מפגינים הומופובים. לאחר מכן היה צורך לבטל מספר אירועי גאווה. חגיגות יום הגאווה בבלגרד בשנת 2004, ובשנת 2007 בנובי סאד, בוטלו עקב חוסר היכולת לספק בטיחות מספקת כנגד אלימות עקב מגבלות משאבים. המצעד בבלגרד בשנת 2009 בוטל גם כן מסיבות דומות, בעוד המשטרה הצהירה כי לא יכלה להבטיח את ביטחונם של המשתתפים.[198]

מצעד הגאווה השני בבלגרד התקיים ב-10 באוקטובר 2010, בהשתתפות כאלף איש. עם זאת, הוא נתקל בתגובה אלימה שהגיעה לשיאה בהתפרעות הומופובים חברי קבוצה לאומנית קיצונית. עם זאת, לאורך השנים לאחר מכן כמות המתנגדים פחתה וכמות משתתפי המצעד גדלה משמעותית. בספטמבר 2017 השתתפה ראש הממשלה אנה ברנאביץ' הידועה כלסבית גלויה במצעד העיר בהיותה מצהירה כי "הממשלה כאן לכל האזרחים ותבטיח את כיבוד הזכויות לכל האזרחים". ב-17 במאי 2019, לרגל ציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה, התאספו מאות אנשים במרכז נובי סאד לקראת מה שתואר ככנס הגאווה הראשון בעיר הצפונית של סרביה. האירוע אורגן על ידי עמותה מקומית לא ממשלתית, בתמיכת גורמים בעירייה.[199]

פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צעדות שוויון בפולין
מצעד הגאווה בפוזנן, פולין בשנת 2015

רק מספר צעדות נערכו בפולין עד סוף שנות העשרים של המאה העשרים. עם זאת, לאחר שמפלגת השלטון חוק וצדק החלה לפעול נגד זכויות הלהט"ב, התפשטו המצעדים לעיריות שמרניות יותר ובשנת 2019 נערכו מעל 25 צעדות, לעומת 7 בשנת 2017 ו-15 בשנת 2018 כתגובה לרטוריקת ההומופוביה של המפלגה.[200] ההיבט הגדול ביותר של תנועת הלהט"ב בפולין הוא מצעד הגאווה המתקיים בוורשה מדי שנה מאז 2001.[201] סקר דעת קהל שנערך בשנת 2010 על ידי "PBS" עבור הראה כי מיעוט של 45% מתושבי ורשה תמכו במצעד באותה שנה.[202] עם זאת, בשנים האחרונות המצעד זכה לתמיכה רחבה מצד תאגידים וממשלות אזוריות. השותף העיקרי של מצעד 2018 הייתה הממשלה האזורית של פרובינציה מזוביה, שורשה היא חלק ממנה.[203] בשנים 2004 ו-2005 שללו פקידי ורשה אישור לארגן אותו, בגלל סיבות שונות, כולל הסבירות להפגנות נגד, הפרעה לחגים דתיים והיעדר היתר.[204] למרות זאת, כ-2,500 צעדו באופן בלתי חוקי ב-11 ביוני 2005. במהלכו, כ-10 איש נעצרו. איסור המצעד הוכרז כבלתי חוקי על ידי פסק הדין של בית הדין האירופי לזכויות אדם בשנת 2007 באמירה כי האיסור מערער את האיסור האפליה וחופש ההתאגדות המובטח באמנה האירופית לזכויות אדם.[205] המצעד גונה על ידי ראש עיריית ורשה לך קצ'ינסקי, שאמר כי התרת אירועי גאווה רשמיים בורשה תקדם "אורח חיים הומוסקסואלי".[206] אירועי הגאווה בעיר נמשכו באופן שנתי קבוע מאז 2006, ומשכו אליהם קהל של כ-10,000 איש בכל שנה, עד שנת 2015, כאשר המצעד משך מעל 18,000 אלף צועדים.[207][208] מאז עלתה הנוכחות בצורה דרמטית, והגיעה במצעד של שנת 2018 ל-45,000 משתתפים.[209] ב-8 ביוני 2019 צעדו באירוע מספר שיא של משתתפים מאז היווסדותו, כ-50,000 איש בהם ראש העיר רפאל צ'אסקובסקי השתתף לראשונה באירוע ואמר כי הוא רוצה שורשה תישאר עיר "פתוחה וליברלית".[210] המצעד הוגדר כגדול ביותר במרכז ומזרח אירופה.[211] ורשה אירחה בנוסף בשנת 2010 את אירועי הגאווה האירופאים, "Europride" אשר הייתה למדינה הראשונה שעושה זאת במדינה קומוניסטית לשעבר.[212]

מצעד הגאווה בז'שוב, פולין בשנת 2018
מצעד הגאווה בצ'נסטוחובה, פולין בשנת 2018

מצעד הגאווה בקרקוב נערך מאז מאי 2004 אשר במהלכו השתתפו כ-1,500 צועדים לראשונה לצד כנס מדעי שאורגן בשיתוף המכון לסוציולוגיה של אוניברסיטת יג'יילוניה, ביקור במוזיאון המדינה אושוויץ-בירקנאו והוקרה להומוסקסואלים. במהלך האירועים התקיימו ציון רדיפת הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית והוקרנו סרטי להט"ב. בשנת 2005, בשל מותו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, החליטו המארגנים לבטל את קיומו. ב-2006 התקיים מצעד הסובלנות ב-28 באפריל. במהלכו השתתפו כ-2000 איש אשר במקביל ארגון הנוער הימני קיצוני "כל נערי פולין" בעל פילוסופיה קתולית-לאומנית המצהיר כי מטרתו היא "לגדל את הנוער הפולני ברוח קתולית ופטריוטית" ארגן מחאה נגדית של מצעד "המסורת והתרבות". לאחר מכן הותקפו משתתפי המצעד על ידי כמה מאות מפגינים הומופובים. המשטרה עיכבה כ-11 מפגינים וקנסה עשרות מתוכם. אחד מהמשתתפים במצעד דווח כי נפצע מאבן שנזרקה על ראשו.

המצעד השלישי בעיר התקיים ב-21 באפריל 2007 וגם בו השתתפו כ-2,000 איש. מפגינים הומופובים ניסו לשבש את קיומו מספר פעמים אשרר מתוכם כ-13 נעצרו על ידי האבטחה. ביניהם היו חמישה קטינים, בהם שני צעירים בני 16 שנמצאו עם חומרים פירוטכניים. הצעדה הרביעית התקיימה ב-26 באפריל 2008, 6 ממתנגדיה נעצרו עקב התפרעות ותקיפה של קצין אך ממשתתפי הצעדה לא נפגעו.[213][214] הצעדה גונתה על ידי הכנסייה הקתולית. הצעדה החמישית בעיר הייתה לראשונה מופרדת מפסטיבל התרבות לסובלנות והתקיימה ב-16 במאי 2009 כחלק מ-"פסטיבל מאי קוויר" שהוקם לראשונה אשר לקחו בו כ-400 איש חלק.[215] בשנים שלאחר מכן, מצעדי הגאווה בעיר שונו משמם הקודם של "צעדת הסובלנות" ל-"מצעד הגאווה" והתקיימו בשלווה רבה יותר מבעבר.[216][217][218][219][220]

בשנת 2004, צעדת השוויון בפוזנן צעדה 200 מטר מהטירה הקיסרית לאורך רחוב שוויטי מרצ'ין. הצעדה התעמתה מול מפגינים הומופובים שקראו כינויים פוגעניים ויידו אבנים, ביצים ובקבוקים אל עבר הצועדים. המשטרה התעמתה עם המפגינים ועיכבה חלק מתוכם, לאחר מכן הצעדה הוחזרה לנקודת תחילתה. שנה לאחר מכן התרחשו שוב עימותים בין צועדים לבין מפגינים לאחר שקראו כינויי גנאי וזרקו בקבוקים, ביצים ואבנים אל עבר הצועדים, המשטרה התערבה ופיזרה את הצעדה. הצועדים הגיבו במחאת ישיבה. לאחר מכן המשטרה עצרה כ-65 ממשתתפי הצעדה בטענה כי "התכנסו באופן בלתי חוקי". ב-15 בנובמבר החליט ראש עיריית פוזנן, ריזארד גרובלני, לאחר שהתייעץ עם המשטרה ועם רשות הדרכים העירונית, להוציא איסור על קיום הצעדה. אף על פי שהמשטרה בתחילה לא התנגדה למסלול שהציעו המארגנים, הנשיא טען כי הצעדה תהווה איום על הסדר הציבורי, החיים, הבריאות או הרכוש בקנה מידה משמעותי. המקרה עורר סערה בפולין ובעולם כולו. ב-24 בנובמבר פרסמה המזכירות הבינלאומית של הארגון אמנסטי אינטרנשיונל הצהרה רשמית על פולין לראשונה מזה שמונה שנים, בה הביעה חשש מפני האיום על זכויותיהם של להט"בים פולנים. למעלה מ-2,900 איש חתמו על מכתב פתוח על מחאה אזרחית בנוגע לפרעות המפגינים ב-19 בנובמבר 2005. היועמ"ש לזכויות האזרח, אנדז'יי זול, ביקש מראש עיריית פוזנן הסברים על הסיבות להחלטת מעצרם של הצועדים. עצרות סולידריות לתמיכה בצועדים נערכו בכל רחבי המדינה בהם בין היתר בגדנסק, אלבלונג, קרקוב, פוזנן, ז'שוב וורשה. מחאה דומה אורגנה גם מול שגרירות פולין בברלין והקונסוליה הכללית הפולנית בניו יורק.

מצעד הגאווה בלובלין, פולין בשנת 2018

ב-14 בדצמבר 2005 קבע בית המשפט לעניינים מנהליים במחוז בפוזנן כי האיסור על ארגון מצעד השוויון שהונפק על ידי ראש העירייה איננו חוקתי. בהצדקה בית המשפט הדגיש כי ההחלטה אינה עולה בקנה אחד עם החוק הפולני והאירופי. השופטים הצהירו כי גרובלני עבר על החוק, כיוון שחייב אותו לקחת בחשבון את זכותם של האזרחים להפגין את דעותיהם, ולא את זכותם של אלה שעלולים לאיים על המפגינים. בית המשפט המחוזי בפוזנן סירב להעמיד לדין את המשתתפים הנאשמים במצעד בטענה כי "המפגינים רצו להביע את עמדותיהם בפומבי. זכות זו מובטחת על ידי החוקה". סוכנויות של האו"ם והפרלמנט האירופי גיבשו החלטה בגנות הומופוביה באירופה לאחר האירוע. במסגרת ימי השוויון והסובלנות, שהתקיימו בתאריכים 9–18 בנובמבר, נערכה צעדת השוויון השלישית בפוזנן. בניגוד לשנה הקודמת, מארגני הצעדה הורשו לצעוד לאורך רחובות פוזנן. לראשונה, הצליחו 500 משתתפי הצעדה להשלים את המסלול המתוכנן ללא שיבושים. בשנים שלאחר מכן הצעדות נערכו ללא עימותים ובמקומות שונים ברחבי העיר.

מצעד הגאווה בקרקוב, פולין בשנת 2020

מצעד הגאווה בקטוביץ התקיים לראשונה בשנת 2008. לאחר הפסקה בת עשור, צעדות שוויון חדשות התקיימו בשנת 2018 ובשנת 2019.[221][222] צעדת השוויון בלודז' נערכה לראשונה בשנת 2011. בשנת 2015 נכח סגן ראש העיר, תומאש טרלה. בשנת 2019, הצעדה נערכה בחסות לראשונה על ידי רשויות העיר בהשתתפות ראש מועצת העיר מרסין גולשובסקי. במהלכה נאלצו 200 הצועדים לשנות את דרכם עקב הפגנות הומופוביות שלא התקיימו לבסוף שהוכרזו מראש על ידי קבוצות לאומיות פשיסטיות.[223] מצעד הגאווה בגדנסק מתקיים מאז שנת 2015 ברחבי העיר אשר בשנת 2017, ראשה פאבל אדמוביץ' פתח את המצעד ויורשתו,[224] אלכסנדרה דולקביץ', פתחה את מצעד 2019.[225] מצעד הגאווה בטורון החל לראשונה בשנת 2017 והגיע למעל 2,000 צועדים בשנת 2019.

מצעד הגאווה בז'שוב היה לראשון שנערך במדינת פודקרפאטי ב-30 ביוני 2018 אשר משך כ-1,500 צועדים, בהם חברת הפרלמנט ג'ואנה שייורינג-וילגוס והשחקן עומר סנגרה. במהלך הצעדה הראשונה התרחשו עימותים עם מפגיני נגד לאומנים של ארגון "כל נערי פולין", והמשטרה התערבה בהפרדתם. לאחר שהצועדים הודיעו על תוכניתם לקיים את העצרת שוב בשנת 2019, חברי המפלגה חוק וצדק ניסחו החלטה להפוך את ז'שוב ל-"אזור חופשי מלהט"ב" ולאסור על האירוע. כ-29 בקשות להפגנות נגד הגיעו לעירייה, מה שהוביל את ראש העיר תדיאוש פרנץ, חבר ברית השמאל הדמוקרטית האופוזיציונית, לא לקיים את הצעדה בגלל חששות ביטחוניים. איסורה בוטל על ידי פסיקת בית משפט.[226]

מצעד הגאווה בצ'נסטוחובה נערך לראשונה ביולי 2018. המשטרה התערבה כדי למנוע ממפגינים הומופובים לחסום את המסלול.[227] צעדה נוספת נערכה ב-16 ביוני 2019. מצעד הגאווה בלובלין התקיים לראשונה בשנת 2018. במהלך צעדת 2019 השתמשו שוטרי המהומות בגז מדמיע לפיזור מפגינים הומופובים אשר כ-25 מהם נעצרו בגין תקיפת המשתתפים.[228] הצעדה הסתיימה ללא נפגעים וזוג נשוי נידון לשנת מאסר כל אחד בגין הבאת חומרי נפץ לשיבוש המצעד.[229] מצעד הגאווה בשצ'צ'ין נערך עד כה בין השנים 2018 ו-2019.[230] מצעד הגאווה בביאליסטוק נערך לראשונה בשנת 2019 אשר במהלכו, יותר מ-30 מפגינים הומופובים נעצרו על רקע התנהגות אלימה ועשרות צועדים נפצעו. אמנסטי אינטרנשיונל מתח ביקורת על תגובת המשטרה לאחר "שלא הגנה כראוי על צועדים ולא הגיבה למקרים של אלימות".[231][232][233] ביולי 2021 הודיעה הנציבות האירופית כי היא תובעת את פולין יחד עם הונגריה על הפרת זכויות היסוד של אנשי קהילת הלהט"ב בשטחיהן.[234][235]

פורטוגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצעד הגאווה בפורטו

בליסבון מתקיים מצעד גאווה מאז שנת 2000 כמו גם בפורטו מאז 2006 המושכים אלפי משתתפים וצופים.[236] בשנת 2017 קיימה פונשל את מצעד הגאווה הראשון שלה.[237] ליסבון מארחת גם את אחד מפסטיבלי סרטי הלהט"ב הגדולים באירופה - "Lisboa International Queer Film Festival".[238]

פינלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בהלסינקי, פינלנד אשר משך מספר שיא של משתתפים מאז היווסדותו בשנת 2019 עם מעל ל-100,000 צועדים

ישנה קהילת להט"ב גדולה בבירת פינלנד, הלסינקי, עם ברים הומוסקסואליים שונים, מועדונים, בתי קפה ואירועים רבים. ההפגנה הגאה הציבורית הראשונה במדינה נערכה בשנת 1981 בהלסינקי תחת הכותרת "ימי השחרור". מצעדי גאווה נערכים בערים רבות ברחבי פינלנד, בעיקר בבירה הלסינקי, אך גם בערים מרוחקות בהן: אואולו, יובסקילה, טורקו, טמפרה, רובניימי, לאפנראנטה, לוביסה, פורי, ריהימקי, לאהטי, קוקולה וקוסאמו.[239][240] בשנת 2018 מספר שיא של כ-100,000 איש צעדו במצעד הגאווה של הלסינקי,[241] ושנה לאחר מכן, השתתף במהלכו גם ראש הממשלה אנטי רינה.[242]

מצעד הגאווה בלפלנד מתקיים בצפון הרחוק של המדינה, ומסתובב מדי שנה בין נורווגיה, שוודיה ופינלנד. הוא נערך בפינלנד לראשונה בשנת 2017 בעיר אינארי ועתיד להתקיים בשנת 2021 באוצ'וקי.[243]

צ'כיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בפראג, צ'כיה בשנת 2017

בניגוד למגבלות העידן הקומוניסטי, צ'כיה הפכה ליברלית עם השנים מבחינה חברתית מאז מהפכת הקטיפה בשנת 1989 והיא מוגדרת כאחת המדינות הידידותיות ביותר לאנשי להט"ב באיחוד האירופי. קבלה גוברת זו מוגדרת בשל הרמות הנמוכות של האמונה הדתית במדינה בהשוואה לשכנתה פולין. ישנה קהילה גאה גדולה בפראג אשר משמשת כמקום בילוי מרכזי עבור הקהילה הקרואטית במדינה. העיר השנייה בגודלה, ברנו, מארחת אירוע פסטיבל קולנוע שנתי, המכונה "Mezipatra", לצד מקומות הקרנה בערים נוספות. נערך מדי חודש נובמבר מאז שנת 2000.[244]

בשנים 2008, 2009 ו-2010 התקיים פסטיבל להט"ב בעיר ברנו. מצעד הגאווה הראשון בפראג התקיים באוגוסט 2011 בתמיכה רשמית של ראש העיר בוהוסלב סבובודה ופוליטיקאים נוספים.[245] האירוע משך מספר תגובות שליליות מצד קבוצות שמרניות דתיות ומהימין הקיצוני.[246][247] מצעד הגאווה השני של העיר התקיים באוגוסט 2012, ובו נקבעה המסורת של קיומו באופן שנתי.[248] עם זאת, קבוצה של צעירים נוצרים ניסתה למחות על התרחשותו בתמיכת הארכיבישוף הקתולי, דומיניק דוקה.[249]

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בפריז, צרפת אשר משך מעל 500,000 אלף משתתפים בשיאו בשנת 2019

מצעד הגאווה הראשון בצרפת נערך בפריז ב-4 באפריל 1981 בכיכר מאובר ואורגן על ידי העמותה "CUARH" אשר במהלכו נרשמה השתתפות של כ-10,000 איש. המצעד מתקיים בכל שנה מאז בחודש יוני. אחוז ההשתתפות בו גדל באופן משמעותי מאז שנות השמונים והגיע ל-100 אלף משתתפים בסוף שנות התשעים. מצעד 2019 הגיע לשיא משתתפים של מעל 500,000 איש.[250] האירוע הוא השלישי בגודלו בעיר, בעקבות מרתון פריז ומצעד הטכנו, והוא כולל תמיכת 60 אגודות, ארגוני זכויות אדם שונים, מפלגות פוליטיות וחברות.

מחוץ לפריז נערכים אירועי גאווה גם בערים רבות ברחבי המדינה, כולל רן ומרסיי, שערכו את מצעדיהן בשנת 1994. נאנט, מונפלייה וטולוז ארגנו את פסטיבלי הגאווה הראשונים שלהן בשנת 1995, וליון, ליל, בורדו, גרנובל, קאן ואקס-אן-פרובאנס בשנת 1996. רואן, ביאריץ, אנז'ה ופואטייה בשנת 2000, וקאן ושטרסבורג בשנת 2001. אחרים כוללים את הערים אוסר, דיז'ון, ניס ואביניון אשר מקיימות מצעדים בשטחן גם כן.[251]

קוסובו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בפרישטינה, קוסובו בשנת 2021

אירועים שממציינים את היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה אורגנו בקוסובו מאז 2007. מצעד הגאווה הראשון התרחש בפרישטינה במאי 2016, בהשתתפות הנשיא האשים ת'אצ'י ודיפלומטים בריטים ואמריקאים.[252] שבוע הגאווה השנתי מתקיים בפרישטינה מאז 2017. בשנת 2018 השתתף ראש העיר שפנד אחמטי.[253] במהלך קיומו השלישי של המצעד באוקטובר 2019, המשתתפים התחילו בכיכר סקנדרבג והמשיכו אל בשדרות האם טרזה לכיכר זהיר פג'אזיטי ועברו את בנייני הממשלה והפרלמנט ונקודות ציון אחרות של העיר עם הסיסמה "עבור מי שליבכם פועם". האירועים נערכו ללא מקרי התנגדות וכללו תערוכות אמנותיות שונות, מסיבות, כנסים, דיונים ועצרות.[254]

קפריסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 במאי 2014 נערך מצעד הגאווה הראשון בקפריסין בבירה ניקוסיה. המצעד נחל הצלחה עם מעל 4,500 צועדים. עמותת הלהט"ב אשר ארגנה את קיומו הודיעה לאחר מכן כי ציפתה לכמה מאות משתתפים, אך הייתה המומה מפופולריות האירוע. המצעד זכה לתמיכה פוליטית נרחבת כמעט מכל המפלגות ברחבי הקשת הפוליטית, כמו גם לתמיכה של הנשיא לשעבר ג'ורג' ואסיליו, משרד הפרלמנט האירופי בקפריסין, נציגות הנציבות האירופית בקפריסין ועוד כ-15 שגרירויות שצעדו עם המצעד כולל נציגים זרים. יתר על כן, שגרירויות דנמרק, פינלנד, הולנד, שוודיה וארצות הברית במדינה הניפו דגלי גאווה. זמרת הפופ הבינלאומית ילידת קפריסין, אנה ויסי, השתתפה גם כן במהלכו. אלכסנדרוס מודינוס בן ה-81, שזכה בפרשת בית הדין האירופי לזכויות אדם בשנת 1993 נגד קפריסין בגין חוקיה אשר הפלילו פעילות הומוסקסואליות בזמנו, עמד בראש המצעד. התגוששות פרצה בין קבוצה של מפגינים נוצרים אורתודוקסים שהוקיעו את האירוע שכינו כ-"מביש" והפגינו מחוץ לפרלמנט. את האירוע הקדים פסטיבל הגאווה בקפריסין, שהתקיים בין 17 במאי (היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה) ל-31 במאי. אירועים ופעילויות נוספות, המעניקות מודעות לזכויות להט"ב, נערכות בפאפוס ובגרוסקיפו.[255]

בצפון קפריסין בשנת 2008 נוסדה תנועת "שורטבוס" המורכבת מפעילי זכויות אדם אשר חותרת למען שוויון זכויות עבור הקהילה הצפון קפריסאית. התנועה קיבלה תמיכה כספית ממשרד הנציבות האירופית בקפריסין ומהנציבות האירופית.

קרואטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצעד הגאווה בזאגרב, מצעד הגאווה באוסייק

מצעד הגאווה הראשון בקרואטיה התרחש ב-29 ביוני 2002 בעיר הבירה זאגרב. תמיכתו הציבורית החלה לגבור מאז ומספר המשתתפים גדל במהירות משנה לשנה, אך הצעדות חוו גם התנגדות ציבורית אלימה מצד גורמים דתיים הומופובים. בשנת 2006, היה למצעד אופי אזורי, שמטרתו הייתה לתמוך במגיעים ממדינות בהן הפגנות מסוג זה אסורות במפורש על ידי הרשויות. מצעד 2011 היה לעצרת הגאווה הגדולה ביותר בקרואטיה באותה תקופה, והתקיימה ללא אירועים אלימים. בנוסף דווח כי מספר השוטרים המספקים ביטחון באירוע היה נמוך יותר מאשר היה בשנים קודמות בשל קבלה רחבה מבעבר. נכון לקיץ 2019, מצעד הגאווה של 2013 היה הגדול במדינה עד כה, עם מעל 15,000 משתתפים.[256][257][258][259] ב-27 במאי 2013 צעדו כ-1,500 משתתפים בזאגרב לתמיכה בלגליזצית נישואים חד-מיניים מפארק זרינג'בק אל סנט. כיכר מארק, מקום מושבה של ממשלת קרואטיה, הפרלמנט הקרואטי ובית המשפט החוקתי של קרואטיה.[260] ב-30 בנובמבר 2013, יום לפני שהתקיים משאל עם בנושא, צעדו כ-1,000 איש בעיר לתמיכה להתרתם. צעדות תמיכה נוספות התרחשו בערים פולה, ספליט ורייקה שהתכנסו למאות אזרחים.[261] מצעד הטרנסג'נדרים הראשון אי פעם בחבל הבלקן התקיים בזאגרב ב-30 במרץ 2019. במהלכו כ-300 איש צעדו ברחובות זאגרב וקראו להגנה טובה יותר על ילדים אינטרסקסים, ולסיום כללי לאפליה כלפי אנשי להט"ב. אורחים ממדינות רבות בעולם בהן סלובניה, סרביה, רומניה, גרמניה, הממלכה המאוחדת, שווייץ ובוסניה והרצגובינה הצטרפו למצעד אשר נוסד על ידי ארגוני הלהט"ב, "Trans Aid", "Trans Trans Network Balkan" ו-"Spektra". לאחר מכן דווח כי התקיים ללא תקריות.[262]

מצעד הגאווה ברחבי רייקה, קרואטיה, 2018

בספליט מצעד הגאווה הראשון נערך ב-11 ביוני 2011. עם זאת, הצעדה התבררה כבעייתית מכיוון שהביטחון הרשמי לא היה מספיק חזק כדי למנוע אירועים חמורים, וכתוצאה מכך היה צריך להוביל את משתתפי המצעד לבטיחות. במהלכו, נעצרו כמה מאות מפגינים הומופובים, ובסופו של דבר האירוע בוטל. זמן קצר לאחר האירוע, חלקים רבים מהתקשורת הארצית השמיעו תמיכה במשתתפי המצעד, וקראו לכולם "לצעוד במצעד הגאווה של ספליט הקרוב".[263] ב-16 ביוני 2011, 73 פרופסורים ומקורבי הפקולטה למשפטים בזאגרב חתמו על הצהרה שיזם הפרופסור מיחאלו דיקה, ובה הביעו את תמיכתם המלאה במצעד 2011, ותמיכתם ברשויות למען מניעה והחלת סנקציות על התנהגות המסכנת שוויון זכויות יסוד וחירויות של אזרחי קרואטיה בצורה יעילה ואחראית.[264][265] ב-9 ביוני 2012 צעדו מאות משתתפים ברייקה, העיר השלישית בגודלה בקרואטיה בהקדשה לתמיכה במצעד ספליט אשר בוטל שנה קודם לכן.[266] קיום המצעד השני בספליט בשנת 2012 היה מוצלח יותר, לאחר שקיבל תמיכה ציבורית רחבה מהתקשורת הקרואטית, מפורסמים לאומיים ופוליטיקאים. במהלכו, השתתפו חמישה שרים מהממשלה ואישי ציבור אחרים. בשנת 2013 המצעד נמשך ללא אירוע התנגדות אחד, והיה לפעם הראשונה בקרואטיה שראש עיריית העיר השתתף במהלכו.[267][268][269][270][271][272][273]

נשיא קרואטיה לשעבר, איוו יוסיפוביץ', העניק תמיכה חזקה בזכויות להט"ב מלאות לאורך השנים, יחד עם כמה פוליטיקאים פופולריים אחרים ומפלגות מרכז-שמאל כגון המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מפלגת העם הקוראטית, המפלגה הקרואטית החברתית-ליברלית, מפלגת הירוקים "ORaH" ומפלגת העבודה הקוראטית בעוד כי יוסיפוביץ' נפגש עם עמותות להט"ב מספר פעמים. ב-1 ביוני 2012 פרסם הצהרה שתומכת במצעד הגאווה 2012 וגינה את האלימות במצעד ספליט של שנת 2011, וכינה אותה "בלתי מקובלת". החברה לשעבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, נשיאת מפלגת "ORaH" הנוכחית והשרה לשעבר להגנת הטבע והסביבה, מירלה קולי, השתתפה עד כה בכל אירועי הגאווה במדינה.[274] מצעד הגאווה הראשון באוסייק התקיים ב-6 בספטמבר 2014 ומשך מעל 300 צועדים. שר הכלכלה וכן פעילי להט"ב סרבים ויוונים השתתפו במהלכו.

רומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בבוקרשט, רומניה בשנת 2006

מצעד הגאווה בבירת רומניה, בוקרשט מתקיים בכול שנה מאז 2005. המצעד ה-15 בעיר משך שיא משתתפים של כ-10,000 איש והוא מאורגן על ידי "ACCEPT", הארגון הגדול ביותר ברומניה הדוגל בזכויות להט"ב.[275][276] ישנם אירועי להט"ב המתקיימים בקלוז'-נאפוקה על ידי העמותה "Be An Angel", הכוללים הקרנתת סרטי קולנוע שנתיים, חלוקת פרסים למען אישים אשר תרמו לקהילה הרומנית ותחרות יופי טרנסג'נדרית.

רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצעד הגאווה במוסקבה, המחאות בנוגע לזכויות להט"ב ברוסיה בעקבות משחקי החורף 2014

במשך השנים היו התנגדויות לארגון מצעדי גאווה במספר ערים ברוסיה, הבולטות ביותר במוסקבה, שם הרשויות מעולם לא אישרו בקשה לקיומם.[277] ראש העירייה לשעבר יורי לוז'קוב תמך בסירובה לאשר את שתי המהדורות הראשונות של אירועי הגאווה במוסקבה של פעיל הלהט"ב הרוסי, ניקולאי אלכסייב בשנים 2006–2007 בעודו כינה אותם כ-"שטניים".[278] האירועים נמשכו כמתוכנן, בניגוד לחוסר אישורם אשר במהלכם ב-2007, הותקף פעיל זכויות האדם הבריטי פיטר טאצ'ל בעת השתתפותו.[279][280] במצעד הפגינו בנוסף חברות הלהקה הרוסית ט.א.ט.ו. - ילנה קטינה ויוליה וולקובה.[281][282]

גינוי טיפול הרשויות במצעד הגיע מכל רחבי אירופה והעולם המערבי. ראש עיריית רומא, וולטר ולטרוני, אמר כי "מה שקרה במוסקבה משאיר אותך פעור פה. להשתמש באלימות כלפי מי שמוחה באופן שליו להכרה בזכויות האדם והאזרח שלו הוא סימן עצוב". בדומה לברטראן דלאנו, ראש עיריית פריז, אשר גינה אותה גם כן.[283] קיום המצעד שנה לאחר מכן זכה שוב לדחייה מצד העירייה. עם זאת, נשיא רוסיה, דמיטרי מדבדב, התקשר למחוז האזור הניהול המרכזי במוסקבה והצהיר לאשר את קיום המצעד. אולם, בקשתו נדחתה.[284] מארגניו הציגו מחאה בתגובה שאספה כ-30 פעילים בהנהגתו של אלכסייב מול פסלו של מלחין המוזיקה הרוסי צ'ייקובסקי וחשפו כרזה עם הציטוט "זכויות להומואים ולסביות. יש להעמיד לדין את ההומופוביה של ראש העיר לוז'קוב מהקומה השלישית בבניין מול עיריית מוסקבה".[285][286]

מחאת זכויות להט"ב בסנקט פטרבורג, 2014

אירוויזיון 2009 אשר נערך במוסקבה, היה מוקד לסיקור תקשורתי בעולם כלפי עמדותיה של המדינה אל הקהילה הגאה הרוסית. אלכסייב הודיע כי מצעד הגאווה בעיר באותה שנה, ייערך במקביל לגמר התחרות ב-16 במאי, יום לפני היום הבינלאומי נגד הומופוביה. שם המצעד שונה ל-"מצעד הגאווה הסלאבי", כדי להעלות מודעות לזכויות להט"ב באזור הסלאבי של אירופה כולו.[287] המצעד לא קיבל אישור מהרשויות במוסקבה בטענה שהוא יביא ל-"הרס המוסר בחברה",[288] והוצאו הצהרות לפיהן המוחים יקבלו יחס "נוקשה",[289] וכי "צעדים נוקשים" יעמדו בפני כל מי שיצטרף לקיומו.[290]

ההפגנה פוזרה על ידי משטרת מוסקבה, ו-20 מפגנים נעצרו, בהם אלכסייב והפעיל טאצ'ל, שקרא את המשפט "זה מראה שהרוסים אינם חופשיים" כאשר נלקח על ידי השוטרים.[288][291] נציגת שוודיה מאלנה ארנמן תמכה בקיום המצעד והביעה את צערה מכך שהשלטון במוסקבה לא מאפשר את קיום אירוע "המחווה לאהבה" באומרה.[292] הזוכה באותה שנה, אלכסנדר ריבאק, התייחס גם הוא למחלוקת בריאיון, ואמר כי האירוויזיון עצמו הוא "מצעד הגאווה הכי גדול".[293] ההרכב ההולנדי "De Toppers" חולל רעש תקשורתי כשחבר ההרכב גורדון איים להחרים את גמר התחרות אם המצעד ידוכא באלימות. עם זאת, ההרכב כשל להעפיל לגמר. סמואל זבוגר, שר החוץ של סלובניה ויו"ר ועדת השרים של מועצת אירופה הגיב בביקורתיות כלפי הגבת הרשויות למארגני המצעד. לפני קיום המצעד, אלכסייב שלח מכתב לראש ממשלת סלובניה באפריל 2009 בבקשה לקחת את הנושאים לתשומת ליבו מול הרשויות הרוסיות.

בשנת 2010 נקנסה רוסיה על ידי בית הדין האירופי לזכויות אדם אשר קבע כי ערייה מפלות אזרחי להט"ב על ידי סירובן לאשר מחאות. אף על פי שהרשויות טענו כי התרת קיום האירועים מהווה סיכון לאלימות, בית המשפט קבע כי החלטותיהן לביטולם "תמכו בקבוצות האלימות שקראו לשיבושן" וקבע כי למדינה יש עד 20 בינואר להגיב לביטול האירועים.[294] במהלך מצעד 2011, הפגינו חברות ההרכב פוסי ריוט ונעצרו מאוחר יותר על ידי המשטרה.[295] באוגוסט 2012, אישר בית המשפט במוסקבה פסק דין החוסם את בקשות מארגני עצרות הגאווה בעיר לאישור לקיומן מדי שנה עד שנת 2112, תוך ציון האפשרות לאי סדר ציבורי ולהיעדר תמיכה באירועים כאלה מצד תושבי מוסקבה.[296][297] במרץ 2021 סוכנות הידיעות רויטרס דיווחה כי האיחוד האירופי הטיל סנקציות מיידיות הן על צ'צ'ניה והן על רוסיה - עקב אפליה ממומנת ונתמכת ממשלתית נגד אזרחי קהילת הלהט"ב הרוסית.[298]

שוודיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – West Pride
מצעד הגאווה בסטוקהולם, שוודיה בשנת 2008

בעקבות מהומות סטונוול בניו יורק בשנת 1969, החלו לקום בשוודיה ארגונים רבים יותר עבור הקהילה השוודית, שארגנו את ההפגנה הציבורית הראשונה במדינה ב-15 במאי 1971 עם כ-15 משתתפים. הפגנות נוספות באופסלה נערכו כעבור מספר שבועות ולאחר מכן בסטוקהולם ב-27 ביוני.

שוודיה מכונה לעיתים קרובות אחת המדינות הידידותיות ביותר עבור אנשי להט"ב בעולם, ומארחת פסטיבלי גאווה בכול שנה. מצעד הגאווה בסטוקהולם הוא הגדול והוותיק ביותר, והוא נערך מדי שנה מאז 1998. באירוע מוגדרים בדרך כלל מעל לחצי מיליון צופים, ו-40,000 צועדים.[299] בשנים מאוחרות יותר נקבעו גם מצעדי גאווה בגטבורג, מאלמה ואופסלה, ואירועים מקומיים בקהילות קטנות יותר בערים: לונד, ארברו, האלמסטד, פאלון ואחרות.

מצעד הגאווה בלפלנד מתקיים מדי שנה, ומשנה את מיקומו בין שוודיה פינלנד ונורווגיה שבשטחיה התקיים בשנים 2014 ו-2018 בקירונה ואסטרסונד.

שווייץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז אמצע שנות התשעים מתקיים אירוע יום "יציאה מהארון" שנתי בשווייץ עם אירועי פרסום שונים במטרה לעודד אזרחי להט"ב לפתח קשר חיובי עם זהותם. היום נצפה בבתי ספר, בתי ספר תיכוניים, באוניברסיטאות ובמוסדות אחרים ברחבי המדינה לרוב בצורת סמינרים, סרטים, שאלונים ודיונים קבוצתיים.[300]

בשווייץ פועלים ארגוני להט"ב רבים. ברמה הלאומית או האזורית כאחד החותרים לקבלה מלאה של זכויות להט"ב וקיום אירועים בנושא. האירוע הגדול והעתיק ביותר מסוג זה נערך במצעד ציריך, שאורגן לראשונה בשנת 1994. במצעד ה-25 בשנת 2019, השתתפו במהלכו כ-50,000 איש.[301] ברומנדי (החלק דובר הצרפתית של מערב שווייץ), פסטיבלי הגאווה מתחלפים בערים מדי שנה. מהדורת 2019, שהתקיימה בז'נבה, משכה השתתפות של מעל 35,000 איש.[302] ערים נוספות בהן נערכים אירועים שונים כוללים את ברן, בזל, לוזאן, פריבור, סיון, לוגאנו ולוצרן.[303]

אמריקה הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זכויות להט"ב באמריקה

איי בהאמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום חדש של הסברה הגיע לקהילת הלהט"ב באיי בהאמה, לאחר שנשים טרנסג'נדריות החלו לקחת את ההובלה בנושאי להט"ב. ארגון הטרנסג'נדרים של איי בהאמה (BTIU) השיק את מסע השוויון הרב-מפלסי שלו, "Bahamian Trans Lives Matter" (חיי טרנסג'נדרים בהאמיים נחשבים) ב-26 באפריל 2016.[304]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בלוס אנג'לס בשנת 1990
מצעד הגאווה בבירה וושינגטון, ארצות הברית אל מול הקפיטול עם כ-400,000 איש בשנת 2019
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יריד רחוב קסטרו

מצעד הגאווה השנתי בניו יורק החלה בשנת 1970, וכך גם מצעד לוס אנג'לס, שיקגו וסן פרנסיסקו באותה השנה. מצעד הגאווה בעיר ניו יורק מתחרה במצעד הגאווה של סאו פאולו בקטגוריית מצעד הגאווה הגדול ביותר בעולם, ומושך אליו מיליוני משתתפים ותיירים ובין היתר, מיליוני צופי מדרכה בכל חודש יוני.[305][306]

מצעד העיר ניו יורק 2011 נערך יומיים בלבד לאחר לגליזצית נישואים חד מיניים במדינה. תהלוכות גאווה בולטות נוספות ברחבי המדינה כוללות את מצעד מיאמי ביץ', בוסטון, פרובידנס, דנוור, קולומבוס, סינסינטי, אלבקרקי, אטלנטה, אוגוסטה, וושינגטון די. סי, שרלוט, אורלנדו, אינדיאנפוליס, יוסטון, ג'קסונוויל, נאשוויל, בראלי-דורהאם (צפון קרוליינה), ניו אורלינס, מחוז אורנג', סן דייגו, קליפורניה, פאלם ספרינגס, פילדלפיה, פורטלנד, סיאטל, סנט לואיס, סיינט פיטרסברג, מצעד הגאווה והפסטיבל של אוקלהומה סיטי, מצעד הערים התאומות של מיניאפוליס וסנט פול ופסטיבל הגאווה ביוטה בין רבים אחרים. בשנת 2018, העיר הקטנה הומר שבאלסקה ערכה את מצעד הגאווה הראשון בתולדותיה.

בשנת 2019 אירחה מדינת ניו יורק את חגיגת הגאווה הבינלאומית הגדולה ביותר בהיסטוריה, המכונה "סטונוול 50" - "WorldPride"(אנ') לציון 50 שנה למהומות סטונוול אשר במהלכה, דווח כי 5 מיליון איש השתתפו במנהטן לבדה.[307]

בליז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליז קיימה את שבוע הגאווה הראשון באוגוסט 2017. פעילויות להעלאת המודעות לאזרחי להט"ב התקיימו ברחבי המדינה.[308] המדינה נחשבת כבר זמן רב יעד תיירותי פופולרי בקרב אנשי להט"ב. העיר סן פדרו נחשבת ליעד הידידותי ביותר לתיירים בבליז אשר מחזיקה בחיי לילה משגשגים במהלך העונה הגבוהה. עסקים רבים נמצאים בבעלות גלויה ומופעלים על ידי אנשי להט"ב בעיר.[309]

ברבדוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 בנובמבר 2018, ברבדוס ערכה אירוע אזכרה לאור נרות למען חיים טרנסג'נדרים ומגדרים שאינם תואמים שנפטרו כתוצאה מאלימות טרנספובית ומגדרית ברחבי העולם. זו הייתה ההפגנה השנייה ליום הזיכרון הטרנסג'נדרי (TDOR) במדינה, הראשונה הייתה "דוכן פלאש לשוויון והכלה" המוקדש לטרנסג'נדרים, שהתקיימה ב-24 בנובמבר 2017 כאחת מפעילות ההשקה של הגאווה הרשמית הראשונה בברבדוס. המדינה ערכה את מצעד הגאווה הראשון שלה ביולי 2018 ומשכה לעברה קבוצה מגוונת, שכללה את חברי הקהילה הגאה, בעלי בריתה, תיירים ולפחות אחד מחברי הכמורה המקומית שיצאו בגלוי בתמיכה רבה כלפי המצעד ועיקרון שוויון זכויות הלהט"ב.[310]

גואטמלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בגואטמלה סיטי בשנת 2012

מצעד הגאווה הראשון במדינה התקיים בעיר הבירה גואטמלה סיטי בשנת 2000. כמו מדינות רבות אחרות, מצב קהילת הלהט"ב של גואטמלה מתפתח עם השנים ודמויות חדשות מתגלות כחלוצות. זכויות להט"ב בגואטמלה כבר אינן נושא טאבו, והדורות הצעירים מטביעים חותם על החברה השמרנית ומאתגרים את הדעות הרווחות במדינה.

ג'מייקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2015 קיימה ג'מייקה את חגיגות הגאווה הראשונה שלה, המכונה "PRIDEJA", אירוע בן שבוע המשמש להדגשת מאמצי האי להתמודד עם אפליה ושנאה כלפי אנשי הלהט"ב. עם זאת, לא היה מצעד רשמי, מכיוון שהיה מסוכן עבור הצועדים על פי "J-FLAG".[311] ראש עיריית קינגסטון, אנג'לה בראון-בורק, השתתפה ונאמה באירוע, והביעה את תמיכתה באמירה: "אני באה מנקודת מבט שיש לי כראש עיר אחריות כלפי כל הפרטים של קינגסטון. יש אנשים שהם מיעוטים שנאבקו מבחינת זהותם ומצאו את המרחב שלהם. חשוב לנו לספק להם מרחבים בטוחים". לאחר מכן פרסם שר המשפטים מרק גולדינג הצהרה לתמיכה בציוני הגאווה, באומרו "אני תומך בזכותם של כל הג'מייקנים, כולל חברי קהילת הלהט"ב, להביע את דעתם בכל אמצעי חוקי. כאשר קהילת הלהט"ב יוצאת לדרך שבוע של פעילויות לבניית מודעות לזכויות ולצרכים של חבריהם, אני קורא לכל הג'מייקנים לכבד את זכותם לעשות זאת בשלום".[312][313] השחקן ההוליוודי אליוט פייג' השתתף באירוע.[314] בשנת 2018 העיר אירחה את אירוע הלהט"ב "קבלת הקוקטיילים" במשותף מטעם שרת השגרירות האמריקנית, אריק חנט, הנציב העליון הבריטי לג'מייקה, אסיף אחמד והנציב העליון הקנדי לג'מייקה, לורי פיטרס ומאז, הוא נחגג כל שנה.

באוקטובר 2015 נערך לראשונה מצעד גאווה במונטגו ביי, ומאז נחגג מדי שנה. הוא גדל מכ-150 משתתפים בשנת 2015, והתרחב ליותר מ-300 ב-2016, ל-850 ב-2017, ולמעלה מ-1000 בשנת 2018. אירועי הגאווה של 2017 הראו את פסטיבל הסרטים הגאה הראשון של ג'מייקה, עם ארבעה לילות של סרטים תיעודיים המדגישים זכויות אדם בקנדה, ארצות הברית, אוגנדה והודו. מיקום אירועי 2018 לא נחשפו מטעמי ביטחון.[315][316][317][318][319]

גרינלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצעד הגאווה בנוק

ב-15 במאי 2010 ערכה גרינלנד את מצעד הגאווה הראשון שלה בעיר הבירה נוק אשר במהלכו השתתפו כ-1,000 איש (מתוך אוכלוסייה של כ-15,000 אזרחים בבירה, ו-56,000 ברחבי כלל המדינה).[320] בשנת 2012, נאמה במהלכו ראשת העיר אסיי צ'מניץ נרופ.[321]

הונדורס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 2017, כ-400 איש צעדו במצעד גאווה בעיר סן פדרו סולה שבהונדורס, הנחשבת לאחת הערים המסוכנות בעולם.

הרפובליקה הדומיניקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2012 אנשי מחלקת המשטרה התערבו במצעד הגאווה בסנטו דומינגו ועצרו מספר צועדים בטענה כי הם השתמשו בצורה לא תקינה בדגל הרפובליקה הדומיניקנית.[322]

טרינינד וטובגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה הראשון של טרינינד וטובגו התקיים ב-27 ביולי 2018 בפארק נלסון מנדלה בעיר פורט אוף ספיין.[323] בעודו מביע את דעתו על המצעד, אמר הארכיבישוף הקתולי ג'ייסון גורדון כי, "המדינה היא דמוקרטיה וככזו יש לחברי הקהילה זכות להפגין בכל פעם שהם מאמינים כי זכויותיהם אינן נשמרות או מופרות. יש כמה תחומים שבהם יש חשש לגיטימי והם צריכים לקבל יחס רציני מהמדינה, הממשלה ואנשי טרינינד וטובגו.[324]

מקסיקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה במקסיקו סיטי בשנת 2019

בשנת 1979 התקיים בבירת מקסיקו, מקסיקו סיטי מצעד הגאווה הראשון ובו השתתפו למעלה מ-1,000 איש. מאז, המצעד נערך בכל חודש יוני עם נושאים שונים. מטרתו להביא נראות למיעוטים מיניים, להעלות את התודעה לגבי איידס ו-HIV, להוקיע הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה ולדרוש יצירת מדיניות ציבורית כגון הכרה באיגודים אזרחיים של זוגות חד מיניים, נישואים חד-מיניים, לגליזציה של אימוץ בקרב הקהילה, ועוד.

על פי המארגנים, במצעד הגאווה בשנת 2009 השתתפו למעלה מ-350,000 איש (100,000 יותר מקודמו),[325] ולאחר מכן גדולה במשך השנים ל-500,000 איש ב-2010, ו-250,000 ב-2018.[326] בשנת 2003 נערכה בבירת המדינה מצעד הגאווה הלסבי הראשון. בגוודלחרה נערכים מצעדי גאווה בכל חודש יוני מאז 1996.[327] הערים טיחואנה, פואבלה, וראקרוס, חלפה, קוארנבקה, טוסטלה גוטיירס, אקפולקו, צ'ילפנסינגו ומרידה ידועות בהיותן מארחות גדולות של פסטיבלי גאווה מקסיקנים.[328][329][330][331][332]

ניקרגואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלאת עשור למהפך מפלגת החזית הסנדיניסטית (1989) הושקו מרכזים קהילתיים רבים לאנשי קהילת הלהט"ב בניקרגואה. המרכזים החלו להיווצר לאחר צעדת פעילים שהתקיימה במנגואה. לאחר שארצות הברית ביטלה את הסנקציות הכלכליות כלפי ניקרגואה, ארגונים לא ממשלתיים רבים המקדמים זכויות להט"ב החלו לפעול במדינה. כתוצאה מכך אירחה ניקרגואה את פסטיבל הגאווה הציבורי הראשון בשנת 1991.[333] ציון אירוע הגאווה השנתי במנגואה, שנערך בסביבות 28 ביוני, משמש לציון התקוממות פרעות סטונוול בניו יורק.[334]

מפגינות ניקרגואיות במצעד הגאווה בברלין, גרמניה בשנת 2018 מניפות את דגל ניקרגואה עם השלטים, "כולל עבור דמוקרטיה וחופש בניקרגואה"

סנט לוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה הראשון של סנט לוסיה נקבע בין התאריכים 23–26 באוגוסט 2019, תחת הכותרת "להתמיד בגאווה" כנושא חגיגי וכלל פעילויות שמטרתן חינוך והרגשת הציבור הרחב, כמו גם טיפוח כבודם של אנשי להט"ב במדינה. פעילויות ציבוריות נוספות במהלכו כוללות פאנל בנושא להט"ב בסנט לוסיה, ויריד יום המשפחה, שכולל שיחות על נושאי בריאות לצד הקרנות, נאומי ברכה, הופעות וקבלת מתנות.[335] הארגון הדתי של אספת חג השבועות של הודו המערבית (PAWI) הביע את התנגדותו לאירוע הגאווה. אולם, הארכיבישוף הרומאי הקתולי רוברט ריבאס הצהיר כי הכנסייה שלו לא מתנגדת לקיום האירועים.[336][337]

במאי 2017, היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה (IDAHOT) צוין לראשונה בנציבות הבריטית העליונה של סנט לוסיה יחד עם עמותת הלהט"ב "מאוחדים וחזקים". במרץ 2019 מחאה נגד בריונות כלפי להט"בים התקיימה בקמפיין נגד בריונות בסופרייר, שם פקד קצין החינוך של מחוז 8, שרבון מנגרו, לתלמידי סופרייר להוקיע את התרחשותה בכל צורה שהיא.[338]

פוארטו ריקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן שתי ערים גדולות באי פוארטו ריקו שחוגגים מצעדים ופסטיבלים שנתיים. הראשון החל ביוני 1991 בסן חואן ומאוחר יותר בשנת 2003 החלה העיר קאבו רוג'ו לחגוג את מצעד הגאווה בשטחה.[339] מצעד קאבו רוג'ו הפך עם השנים לפופולרי בקרב התושבים ונראתה עלייה בנוכחותו בשנים האחרונות. מצעד סן חואן עובר לאורך שדרת אשפורד באזור קונדדו (רובע תיירותי), בעוד מצעד קאבו רוג'ו מתרחש בבוקרון.[340]

פנמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2005 נערך מצעד הגאווה הראשון של פנמה עם 100 חברי ארגון הלהט"ב "AHMNP". באפריל 2017 הוכרז כי הגברת הראשונה של פנמה, לורנה קסטילו, תשתתף במצעד של שנת 2017 ברחבי פנמה סיטי.[341]

מצעד הגאווה בבירת פנמה, פנמה סיטי, 2019

קובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 2008, המרכז הלאומי לחינוך מיני בקובה מימן מספר פסטיבלים להט"ב ואירועי גאווה. בשנת 2013, שבוע של מופעי דראג, צעדות צבעוניות ואירועי חברה ותרבות בהוואנה הגיע לשיאו עם ציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה.[342] מאז נערכים אירועים שונים מדי שנה. במאי 2019 המרכז הלאומי ביטל בפתאומיות את מצעד הגאווה ה-12. הארגון, בראשות מריאלה קסטרו, אמרה רק כי "המתיחות הבינלאומית והאזורית" פירושה שיש לבטל את המצעד, ללא הסבר נוסף. פעילי הלהט"ב גינו את הביטול וארגנו הפגנה משלהם לצד שימוש מקוון במדיה החברתית.[343][344][345][346][347]

קוסטה ריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1998 היה אמור להתקיים פסטיבל גאווה מתוכנן של אנשי הלהט"ב בקוסטה ריקה, אך בוטל בגלל החשש לאפשרות לקבלת אלימות. באירועים המוקדמים בסוף שנות האלפיים השתתפו כ-20 אנשים בלבד במצעדים מאורגנים אשר במהלכם קיבלו עלבונות מצד עוברי אורח. עם זאת, מאז שנות השבעים, זכויות הלהט"ב בקוסטה ריקה עברו התקדמות תרבותית, חברתית ומשפטית משמעותית וביוני 2019, הנשיא קרלוס אלברדו קסאדה הפך לנשיא המדינה הראשון שצעד במצעד השנתי בסן חוסה, בו השתתפו כ-100,000 איש.[348]

קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה של מונטריאול מתקיים באמצע חודש אוגוסט בכל שנה מאז 1979, לאחר שקבוצה של 200 איש הנציחה את מהומות סטונוול בניו יורק. החגיגות מתקיימות לאורך 11 ימים, כאשר האירועים מתרכזים סביב "הכפר הגאה" בעיר.[349]

מצעד הגאווה של טורונטו נערך מדי שנה מאז 1981. בשנת 2003, פעילי המצעד נחלו ניצחון גדול כאשר בית המשפט לערעורים באונטריו אישר את פסיקת בית משפט קמא שהפכה את הנישואים החד מיניים לחוקיים באונטריו ובכך, הפכה לסמכות הראשונה בצפון אמריקה שעשתה זאת. בשלב זה פסטיבל שבוע הגאווה בטורונטו חגג 23 שנה להיווסדותו והיה לאחד הגדולים ביותר שלו, בעודו משך כ-1.3 מיליון צועדים בשנת 2009. בשנת 2014 טורונטו אירחה את אירועי הגאווה העולמיים, "WorldPride" במהלכם, נערכו אירועי פרסים וגאלה גאים, פעיליות חברתיות לחגיגת יום העצמאות הקנדי והאמריקאי ותערוכה לציון השנה ה-45 למהומות סטונוול. 3 מצעדי גאווה שונים נערכו כחלק מהאירועים בהם: מצעד הטרנס, מצעד הדייקיות ומצעד הגאווה העולמי.[350][351] השניים הראשונים היו אירועים פוליטיים ומחאתיים בעוד שהאחרון היה חגיגה גדולה בה לקחו חלק 12,000 משתתפים ו-280 משאיות. המצעד ערך חמש שעות והפך למצעד הארוך ביותר בתולדות העיר.[352][353]

ראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו, משתתף במהלך מצעד הגאווה בוונקובר בשנת 2018

ברחובות העיר נערכו גם מופעי רחוב חינמיים שכללו הופעות של מלכי ומלכות דראג ומופעי מוזיקה של קארלי ריי ג'פסן וקיי די לאנג. לפני האירועים העריכו כי יגיעו לטורונטו כמיליון בני אדם והם יתרמו 136 מיליון דולר קנדי לכלכלת העיר. בפועל, הגיעו לאירועי הגאווה קרוב לשני מיליון בני אדם, ותרמו לכלכלת העיר כ-791 מיליון דולר קנדי.[354]

מצעד הגאווה השנתי של עיר הבירה אוטווה נערך בסוף חודש אוגוסט. ב-1998 קיבלה הוועדה לשבוע הגאווה בעיר מכתב תמיכה מראש הממשלה ז'אן קרטיין.[355]

מצעד הגאווה בוונקובר מתקיים מדי שנה בסוף השבוע הארוך של חודש אוגוסט (יום לפני הספירה חל ביום שני הראשון באוגוסט במחוז קולומביה הבריטית) ומתרחש בליבה במרכז העיר עם למעלה מ-150 צפלינים נעים לאורך רחוב רובסון, דנמן ודייווי. במצעד ישנו קהל של למעלה מ-150,000 משתתפים עם יותר מחצי מיליון משתתפים במצעד הגאווה שנערך ב-4 באוגוסט 2013.[356][357] בשנת 2013 נצבעו מעברי הקשת בשכונת ווסט אנד בוונקובר ברחובות דייווי ובוט לציון המצעד ברחובות.[358] העיר סארי, באזור המטרו ונקובר, מארחת גם כן פסטיבל גאווה.[359]

אמריקה הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורוגוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורוגוואי נחשבת כמובילה עולמית בתחום זכויות האדם וזכויות הלהט"ב. "מדד האושר ההומוסקסואלי" (GHI) שפורסם בהתבסס על סקר שנערך על ידי "PlanetRomeo" בשנת 2015 מציג את אורוגוואי בדרגה החמישית עם ציון של 73, בקנה אחד עם מדינות כמו קנדה, נורווגיה, שוודיה, דנמרק ואיסלנד.[360]

מצעד הגאווה של מונטווידאו מתקיים מדי שנה מאז שנות התשעים. בשנת 2018 השתתפו באירוע כ-120,000 איש.[361] בדרך כלל הוא נחגג ביום שישי האחרון של ספטמבר, והפך לאחד האירועים הציבוריים הגדולים ביותר של המדינה. אירועים אחרים כוללים את מצעד פונטה דל אסטה, המתקיים מדי שנה בחודש פברואר. מונטווידאו מכונה לעיתים קרובות אחת הערים הידידותיות ביותר ללהט"ב בעולם וכוללת בה ברים, מסעדות ופאבים הומוסקסואליים.[362]

אקוודור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בגואיאקיל, אקוודור בשנת 2013

באקוודור קיימת קהילה גאה גדולה בערים קיטו ובגואיאקיל.[363] מצעד הגאווה הראשון במדינה התרחש בקיטו בשנת 1998, בעקבות פסק הדין של בית המשפט החוקתי שביטל את החוק האוסר על מעשים הומוסקסואלים בין אנשים מאותו המין.[364]

מאז העשור האחרון נערכו צעדות גאווה רבות בכל הערים הגדולות, באישור הרשויות והגנת המשטרה, בנוסף להשתתפותן. בצעדת הגאווה של גואיאקיל בשנת 2011, היו בין הנוכחים סגנית מחוז גואייס, לוזמילה ניקולאיד, חברת מועצת העיר גואיאקיל ג'ינו מולינארי וחברת האספה הלאומית ג'ינה גודוי, בעוד להקת המשטרה ניגנה שירים מסורתיים.[365][366][367] בשנת 2017 צעדו כ-20,000 איש במהלכו. לראשונה, עיריית גואיאקיל הסכימה להאיר את אנדרטת בוליבאר וסן מרטין בצבעי דגל הגאווה בתמיכה בזכויות הלהט"ב.[368] ביוני 2017 הואר בית הנשיאות בצבעי דגל הגאווה ובשנת 2018 השתתפו יותר מ-18,000 איש בצעדת הגאווה בקיטו.[369]

ארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה הראשון בבירת ארגנטינה, בואנוס איירס בשנת 1992

מצעד הגאווה של בואנוס איירס הוא מצעד שנתי שנערך בעיר מאז שנת 1992 אשר במהלכו השתתפו כ-300 משתתפים, אשר התכנסו מול קתדרלת המטרופוליטן של בואנוס איירס וצעדו אל עבר הקונגרס הלאומי של ארגנטינה. רבים מהם לבשו מסכות כדי שלא יוכרו. מאז גדל המצעד מדי שנה ובשנת 2018, לפי הערכות, השתתפו בציונו מעל 100,000 איש.

ערים אחרות במדינה, כולל קורדובה ומנדוסה, מקיימות מצעדי גאווה מאז 2008 ו-2011, בהתאמה עם נוכחות גדולה.[370]

ברזיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בריו דה ז'ניירו, ברזיל בשנת 2011

מצעד הגאווה של סאו פאולו הוא אחד האירועים הגדולים מסוגו בעולם, אם לא הגדול ביותר. זהו גם אחד מאירועי התיירות הגדולים ביותר בעיר. המצעד מקבל תמיכה רשמית מממשלת העיר ומתרחש כל שנה מאז 1997, בדרך כלל בחודש יוני במטרה להביא נראות לאנשי קהילת הלהט"ב וליצור יצירת מדיניות ציבורית תומכת עבור לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים, וביסקסואלים. לאירוע נוספו פעילויות נוספות, כגון יריד תרבות, פרס האזרחות בגין מגוון, ויום הגיי המצליח, שקורה ביום שבת שלפני המצעד הראשי. יריד התרבות היה חלק ממצעד הגאווה מאז שנת 2001. ארגון הלהט"ב "APOGLBT" מכיר ביוזמות פוליטיות ותרבותיות שמעריכות את אזרחותם של אנשי להט"ב, בכל שנה מאז 2001.[371]

מלבד מצעד סאו פאולו, מספר ערים ברזילאיות גדולות נוספות מארגנות מצעדים משלהן, בעיקר בבירות המדינות, כגון ריו דה ז'ניירו עם מעל ל-1.5 מיליון איש,[372] וסלבדור עם מעל ל-800,000 איש.[373][374][375] תהלוכות ואירועי גאווה שנתיים מתקיימים בכל מדינות ברזיל.[373]

גיאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברחבי גיאנה, התקיים לראשונה מצעד גאווה רשמי ביוני 2018 והיה למצעד הראשון שמתקיים בקריביים האנגלו-טלפוניים והועבר בהצלחה למרות התנגדות דתית שקראה לאסור את המצעד עקב היותו לא מוסרי. הממשלה התעלמה מהבקשה.[376] הבישוף האנגליקני של גיאנה וסורינאם הביע תמיכה במצעד באומרו כי "אני לא מסכים עם הקריאה לאסור ועלי לציין כי לקהילת הלהט"ב יש זכות כמו כולנו לצעוד ברחובות ג'ורג'טאון באישור המשטרה. כולנו ילדי אלוהים ויש לשמור על זכויותינו. אני הבישוף של גיאנה ואני מאשר את המסר הזה".[377]

ונצואלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחאת להט"ב נגד מדיניות הממשלה בקראקס, ונצואלה בשנת 2014

בוונצואלה מתגוררת קהילה גאה משגשגת. מאז שנת 2000 מצוין היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביופוביה בנוסף לכך שבשנים האחרונות, הממשלה החלה להשתתף באירועי הגאווה לראשונה.

סורינאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שהומוסקסואליות הייתה לנושא טאבו בסורינאם, המצב והעמדות החלו להשתנות בשנים האחרונות.[378] צעדת זכויות הלהט"ב הציבורית הראשונה של המדינה התקיימה ב-11 באוקטובר 2011 בפרמריבו, בעקבות הערותיו של חבר הפרלמנט רוני אסבינה נגד הומוסקסואליות. שניים מחברי האספה הלאומית, בהם חריש מונוראת, השתתפו באירוע.[379] המצעד אורגן בחלקו על ידי ארגון הלהט"ב "Suriname Men United", ארגון הגברים ההומוסקסואליים הגדול ביותר במדינה.

פרגוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 2004 החלו לארגן עמותות להט"ב מצעדי גאווה בבירת פרגוואי, אסונסיון.[380]

פרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בבירת פרו, לימה בשנת 2014

במהלך מצעד הגאווה הראשון של לימה בשנת 2002, רוב המפגינים לבשו מסכות כדי למנוע רדיפות מצד הציבור. מאז, מצעדי גאווה שנתיים נערכים ברחבי פרו בערים לימה, ארקיפה, טרוחיו, צ'יקלאיו, איקיטוס, פיורה, קוסקו וקייאו. בשנת 2017, המצעד של לימה משך מספר שיא של משתתפים, אשר במהלכו צעדו פוליטיקאים בולטים.[381]

קולומביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקולומביה קיימים פסטיבלים ואירועים רבים הפונים לקהילת הלהט"ב. אלה כוללים מצעדי גאווה בבוגוטה, מדיין, קאלי, ברנקייה, בוקרמנגה, קוקוטה וסינקלג'ו, ועוד.[382]

אירועי להט"ב בולטים נוספים הם פסטיבל השמועות בקרטחנה, פסטיבל מוזיקה שמתקיים ביוני, וליל כל הקדושים של בוגוטה. הקרנבל של ברנקייה, הנחשב כאחד הקרנבלים הגדולים בעולם וכולל במהלכו קיום מצעד גאווה.[383]

אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זכויות להט"ב באסיה

אזרבייג'ן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילי להט"ב אזרבייג'נים מפגינים עם דגל אזרבייג'ן במצעד הגאווה בברלין, 2015

בשנת 2012, החלו שמועות על מצעד גאווה שמתארגן בזמן לאירוויזיון 2012, אותו אירחה אזרבייג'ן אשר גרמו לחוסר הסכמה בחברה עקב דעות הומופוביות, אך זכו לתמיכה מפעילי זכויות האדם האזרבייג'אניים.[384] הנוכחות בתחרויות באזרבייג'ן גרמה גם למתיחות דיפלומטית עם איראן השכנה. אנשי הדת האיראנים איאתוללה מוחמד מוג'טאהד שבסטרי ואייתוללה ג'עפר סובאני גינו את אזרבייג'ן בגין "התנהגות אנטי-אסלאמית" וטענו כי אזרבייג'ן עומדת לארח מצעד גאווה.[385] למרות זאת, לא התרחש מצעד גאווה במדינה.

איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יום הגאווה האיראני
מפגין מוחה נגד רצח הומוסקסואלים באיראן בוושינגטון הבירה, ארצות הברית, 19 ביולי 2006

יום הגאווה האיראני הוכרז לראשונה על ידי קבוצת פעילי להט"ב איראניים בבלוג בחודש יולי 2010. מדי שנה התאספו פעילי להט"ב איראניים ברחבי הבירה טהראן, ובחשאי צילמו עצמם מניפים את דגל הגאווה ואוחזים בכרזות עם סיסמות. הם נאלצו להסתיר את פניהם כדי למנוע אלימות משטרתית והעמדה לדין. פעילים קיימו את האירוע גם בערים אחרות, בהן כרמאן.

בשנת 2017, לראשונה, החליטו המארגנים לקיים את האירוע בשטח פתוח כאשר הוצע להם קרון התצוגה הראשונה בתהלוכת מצעד הגאווה באמסטרדם, אם כי היה עליהם לכסות את פניהם על מנת להימנע מהעמדה לדין עם שובם לאיראן.

בהוטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה צוין לראשונה בבהוטן בשנת 2016. משרדי האו"ם במדינה פתחו בקמפיין מקוון להגנה על זכויות הלהט"ב.[386] דגל הגאווה הונף במדינה לראשונה, בבית האו"ם בטהימפהו.[387] בשנת 2018 האירוע צוין במלון מיגמר עם נציגי הממשלה וכן מהחברה האזרחית והתקשורת.[388] האירוע נצפה מאז בכל שנה.[389]

אין מצעדי גאווה שנתיים או תצוגה ציבורית אחרת בבהוטן נכון לשנת 2021. פעיל הלהט"ב, טאשי צענהן, אמר כי הדבר איננו מתרחש לא בגלל סביבה עוינת או ממשלה מדכאת, אלא בטענה כי "מצעדי גאווה הם סוג של אקטיביזם שבו אנשים יוצאים לרחובות ומדברים על מדיניות ושינויים משפטיים, וזה לא משהו שהבהוטאנים מסכימים איתו. אנו מאמינים בבניית יחסי אנוש ובדיבור אחד לאחד. חיבור בין לב ללב. שם קורה השינוי האמיתי".[390]

בנגלדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שמפגינים חיבה פומבית בין חברים מאותו המין בבנגלדש מאושרים בדרך כלל ואינם מעוררים מחלוקות, נראה שיש התנגדות נחרצת כלפי הומוסקסואליות ככזו.[391] גישה עוינת זו נובעת מהתרבות השמרנית של המדינה, כאשר כ-90% מהאוכלוסייה מכריזים על עצמם כמאמיני דת האסלאם.

בשנת 2002 הופיעו שתי קבוצות מקוונות נוספות בחברת "!Yahoo" בשמות "Teen Gay Bangladesh" ו-"Boys Only Bangladesh". שתי הקבוצות נמחקו על ידי רשויות "!Yahoo" בדצמבר 2002, ולאחר מספר הפעלות מחדש ושינויים בשמות, (TGB) הוקמה תחת השם החדש "בנגלדש גיי בויז" והקבוצה (BGB), מכונה כיום הבנים מבנגלדש (BOB). הקבוצה היא הרשת הגדולה ביותר עבור גברים הומואים בנגלדשים, המארגנת אירועים רבים הקשורים לזכויות להט"ב בדאקה מאז 2009. מאז 2014, בכל שנה בתחילת השנה החדשה של בנגלה ב-14 באפריל, ארגנה דאקה אירוע גאווה בשם "Rainbow Rally". לאחר איומים, היה צורך לבטל את האירוע בשנת 2016. ב-2014 התקיים מצעד הגאווה הטרנסגנדרי הראשון במדינה.[392]

הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 ביוני 2008, ארבע ערים בהן דלהי, בנגלור, פודוצ'רי וקולקטה קיימו אירועי גאווה מתואמים בהודו אשר כ-2,200 איש התייצבו במהלכם. אלה היו גם אירועי הגאווה הראשונים של כל הערים הללו למעט קולקטה, שקיימה את האירוע הראשון שלה בשנת 1999 - מה שהפך אותה לצעדת הגאווה הראשונה בדרום אסיה ומאז 2003 החלה לארגן אירועי גאווה.[393] מצעדי הגאווה היו מוצלחים, ולמחרת הצהיר ראש הממשלה מאנמוהאן סינג על סובלנות חברתית גדולה יותר כלפי הומוסקסואלים באירוע למאבק במחלת האיידס. ב-16 באוגוסט 2008 (יום אחד לאחר יום העצמאות של הודו) קיימה הקהילה הגאה במומבאי את מצעד הגאווה הרשמי הראשון שלה (אם כי תהלוכות הגאווה הבלתי פורמליות נערכו פעמים רבות קודם לכן), במטרה לתקן את חוקי ההפללה בהודו על פעילות הומוסקסואלית אשר הפכה לחוקית לראשונה בשנת 2018.

מצעדי גאווה נערכו גם בערים אינדיאניות קטנות יותר כמו נאגפור, מאדוראי, בובנשוואר ותריסור. הנוכחות גדלה משמעותית מאז 2008, עם השתתפות מוערכת של 3,500 איש בדלהי ו-1,500 איש בבנגלור ב-2010.

מצעד הגאווה של בנגלור, הודו בשנת 2009

בשנת 2017 קיימה דלהי את מצעד הגאווה העשירי שלה בהשתתפות מאות אנשים.[394] צ'נאי קיימה תהלוכות גאווה מאז 2009,[395] ואילו גואה קיימה את מצעדה הראשון באוקטובר 2017.[396] בובנשוואר ארגנה את מצעדה הראשון בספטמבר 2018,[397] וגוואהטי קיימה את אירוע הגאווה הראשון שלה בפברואר 2014. האירוע הראשון בסיקים נערך בינואר 2019 בעיר גנגטוק.

ב-17 במאי 2018, במהלך היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספובה וביפוביה נערכו פעילויות ברחבי המדינה, כולל בבופאל, דלהי, מומבאי, קולהפור, טריוונדרום ולאקנאו. שגרירויות זרות רבות בהן אוסטרליה, אוסטריה, בלגיה, ברזיל, קנדה, קוסטה ריקה, קרואטיה, צ'כיה, דנמרק, פינלנד, צרפת, גרמניה, יוון, איסלנד, אירלנד, איטליה, יפן, לטביה, ליטא, לוקסמבורג, מלטה, מקסיקו, ניו זילנד, הולנד, נורווגיה, פורטוגל, סרביה, סלובניה, ספרד, שוודיה, שווייץ, הממלכה המאוחדת וארצות הברית הביעו תמיכה בזכויות הלהט"ב בהודו, ואישרו מחדש את מחויבות מדינותיהן לקידום זכויות אדם.[398]

הונג קונג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה של הונג קונג בשנת 2014

בהונג קונג מתקיימים מצעדי גאווה מדי שנה מאז 2008, כמו גם אירועי חברה אחרים, כולל פסטיבל הסרטים הגאה אשר נוסד בשנת 1989 במטרה "לקדם שוויון הזדמנויות ולבטל אפליה נגד קבוצות מיעוטים בהונג קונג באמצעות יצירות אמנות קולנועיות".[399][400] בשנת 2018 המצעד הגיע לשיא מספר משתתפים עם מעל ל-12,000 איש. סיסמתו בשנת 2012 הייתה "העז לאהוב" וקוד הלבוש היו תלבושות מקצועיות אשר משמעותן הציגה שוויון לאנשי להט"ב במקומות עבודה.[401] במהלכו, השתתפו הזמרים דניס הו ואנתוני וונג והפוליטיקאים סיד הו וריי צ'אן.

בכל יום בינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביופוביה (IDAHO), מתקיימת תהלוכה ברחבי הונג קונג להפגנת סולידריות. תהלוכת IDAHO הראשונה נערכה בשנת 2005 ומעורבות פוליטית הפכה נפוצה יותר בשנים האחרונות.

הפיליפינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה במנילה, הפיליפינים בשנת 2019

ב-26 ביוני 1994, לרגל חגיגות 25 שנה למהומות סטונוול, ארגון להט"ב פיליפיני וכנסיית קהילת המטרופוליטן (MCC) של מנילה ארגנו את מצעד הגאווה הראשון בפיליפינים. בשנת 1995 ערך "MCC", לצד ארגונים אחרים חגיגות גאווה פנימיות. בשנים 1996, 1997 ו-1998 נערכו והופקו צעדות גדולות ומשמעותיות על ידי קרן המאבק במחלת האיידס "Reachout", במנילה. בשנת 1998, אירועי גאווה שולבו במצעד האזרחים שהיה חלק מחגיגת המאה הרשמית. מצעד גאווה זה הגיע לשיאו בהשתתפותו של נשיא הפיליפינים, שלו הוד יוסף אסטרדה, בפארק לונטה ברחבי העיר.

בשנת 1999, עמותת כוח המשימה הגאה בפיליפינים (TFP), רשת קבוצות ויחידים המבקשים לקדם נראות חיובית לקהילת הלהט"ב נוסדה ומאז מארגנת את מצעד הגאווה השנתי של מטרו מנילה. בשנת 2003, התקיימה ההחלטה להעביר את המצעד מחודש יוני לשבוע זכויות האדם בדצמבר, במקביל לפעילויות להתחלות לזכויות אדם כגון יום האיידס העולמי (1 בדצמבר), יום הלסביות הלאומי בפיליפינים (8 בדצמבר) ויום זכויות האדם הבינלאומי (10 בדצמבר).

בשנת 2015 התקיימה צעדת הגאווה ה-21 במטרו מנילה תחת הכותרת "להילחם למען האהבה" שנערכה ב-25 ביולי. שיעור ההשתתפות באירוע היה מוערך בכ-2,000 איש.[402] צעדת הגאווה הבאה במטרו מנילה בשנת 2016 נקראה "תן לאהבה להיכנס" והחלה בפארק לונטה ב-25 ביוני. צעדת הגאווה 2017 קיבלה את הכותרת "כאן ביחד". ב-24 ביוני אותה השנה התכנסו חברי ותומכי קהילת הלהט"ב בפלאזה דה לוס אלקאלדס, מרקינה כדי להתחיל את מצעד הגאווה של מטרו מנילה 2017.[403] במהדורת 2018 של המצעד שהחל ב-30 ביוני אשר במהלכו השתתפו כ-25,000 משתתפים (גידול של 225% לעומת השנה הקודמת), והפך למצעד הגאווה הגדול ביותר בכל דרום-מזרח אסיה.[404]

הרפובליקה העממית של סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירוע הגאווה הראשון של סין, שאנגחאי, 2009

בסין, מתקיים מאז 2009 אירוע הלהט"ב הראשון והגדול במדינה בעיר בעלת האוכלוסייה הגדולה בעולם, שנגחאי, אשר נחגג כפסטיבל גאווה עם אירועי תרבות בהן תערוכות אומנות והקרנת סרטים במקומות פרטיים.[405][406][407] עם זאת, מארגניו טענו כי התקיימו אירועי גאווה במדינה גם לפני היווסדותו. במהלך ציונו נתרמו רוויחיו לעמותת המאבק באיידס "Chiheng Foundation AIDS Orphans".

בשנת 2010 התקיים במהלך חודש אוקטובר במשך תקופה של 3 שבועות. במהלך ציונו ה-11 בשנת 2019, כלל רכיבת אופניים במסלולים שונים בעיר ביום שבת, 18 במאי, לציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה. באותה שנה, כלל ב-15 ביוני מרתון תחרות ריצה.

וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בהאנוי, וייטנאם בשנת 2016

ב-5 באוגוסט 2012 התקיים מצעד הגאווה הראשון של וייטנאם בהאנוי. שגריר ארצות הברית לשעבר במדינה, טד אוסיוס, אשר היה ידוע כהומוסקסואל גלוי בווייטנאם, השתתף באירועי הגאווה יחד עם בן זוגו.[408]

בין התאריכים 18 בספטמבר 2017 עד 24 בספטמבר 2017, מצעד הגאווה בהאנוי התקיים בשנה ה-5 ברציפות. האירוע אירח אלפי אנשים, לעומת כ-100 בלבד בקיומו הראשון ב-2012.[409][410] מצעד הגאווה ה-6 בעיר התרחש בנובמבר 2018, במהלך השתתפות של יותר מ-1,000 איש. המצעדים במדינה כולל באופן ייחודי תומכים ומשתתפים שרוכבים על אופניהם בהשתתפותם לקמפיין למען זכויות טרנסג'נדרים ונישואים חד מיניים ברחבי העולם.[411] למעלה מ-35 אירועים דומים מתקיימים בכל שנה ברחבי וייטנאם, כולל בערים הייפונג, תאן הואה, דה נאנג, קווי נהן, נאצ'אנג, ונג טאו, הו צ'י מין סיטי וקאנטחו. ומשודרים על ידי ערוצי טלוויזיה וייטנאמיים.[412]

טורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצעד הגאווה באיסטנבול, מצעד הגאווה באיזמיר, מצעד הגאווה באנקרה

מצעד הגאווה באיסטנבול מתקיים מדי שנה בעיר הגדולה ביותר בטורקיה, איסטנבול. האירוע התקיים לראשונה בשנת 2003 וכעת מתרחש בכל שנה ביום ראשון האחרון של חודש יוני או ביום ראשון הראשון ביולי, לציון סוף שבוע הגאווה בעיר. כ-30 איש השתתפו במצעד הגאווה הראשון בעיר. מספרים אלו גדלו באופן גורף מדי שנה, והגיעו לכ-5,000 איש עד שנת 2010. מצעד 2011 משך למעלה מ-10,000 איש, ובכך, הפך את מצעד הגאווה באיסטנבול לצעדה הגדולה ביותר בעולם המוסלמי.[413][414] מצעד הגאווה בשנת 2012, שהתקיים ב-1 ביולי, משך בין 10,000 ל-30,000 איש. המשתתפים במהלכו מתכנסים בכיכר טקסים לפני הצעידה לכל אורך שדרת איסטיקלאל המוגדרת כשדרה להולכי רגל רחבה ואחד המרחבים הציבוריים החשובים ביותר באיסטנבול.

מצעד הגאווה באינסטנבול, טורקיה בשנת 2013 אשר במהלכו, השתתפו מעל 100,000 צועדים

ב-30 ביוני 2013, מצעד הגאווה בעיר משך כ-100,000 אלף איש. למפגינים הצטרפו מפגני פארק גזי, והפכו את קיומו למצעד הגאווה הגדול ביותר שהתקיים אי פעם בטורקיה. המצעד של 2014 משך יותר מ-100,000 איש. ארגון האיחוד האירופי שיבח את טורקיה כי המצעד התקיים ללא כל הפרעה. עם זאת, מצעדי הגאווה בעיר בשנים, 2015, 2016, 2017 ו-2018 נאסרו על ידי הרשויות המקומיות (מאז החל שלטונו של רג'פ טאיפ ארדואן), ואלפי המשתתפים החלו להתנגד לאיסור ונתקלו בגז מדמיע, מגנים, גז פלפל וכדורי פלסטיק על ידי כוחות המשטרה.[415][416]

ביוני 2013 התקיים מצעד הגאווה הראשון באיזמיר עם 2,000 משתתפים.[417] ב-3 ביוני 2018 התקיים עם למעלה מ-50,000 משתתפים.[413] מצעד גאווה נוסף המתרחש מדי שנה באנטליה.[418] פוליטיקאים ממפלגת האופוזיציה הראשית, מפלגת העם הרפובליקאית (CHP) ומפלגת אופוזיציה נוספת, מפלגת השלום והדמוקרטיה (BDP) העניקו גם הם את תמיכתם הרבה למצעדים ואף השתתפו בחלקם במשך השנים.[419]

טאיוואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצעד הגאווה בטאיוואן

ב-1 בנובמבר 2003 נערך בטאיפיי, בירת טאיוואן, מצעד הגאווה הראשון בעולם דובר הסינית, בו השתתפו למעלה מ-1,000 איש.[420] מאז התקיים בכל שנה. בשנים הראשונות ניכר היה כי מספר רב של משתתפים לבשו מסכות כדי להסתיר את זהותם כיוון שהומוסקסואליות נותרה טאבו חברתי במדינה בזמנו. מצב אשר השתנה בהדרגה עם השנים. מצעד 2010 משך מעל 30,000 משתתפים והגביר את תשומת הלב התקשורתית והפוליטית בנושא, בעודו מדגיש את הקבלה הגוברת של החברה בטייוואן עם זכויות קהילת הלהט"ב.

מאז 2010 החל מצעד גאווה בגאושיונג שמשך בשנתו הראשונה למעלה מ-2,000 איש.[421] העיר טאיג'ונג מקיימת גם כן מצעדי גאווה, כאשר מצעד 2016 משך כ-20,000 אנשים.[422] מצעד הגאווה של טייוואן 2017 משך על פי ההערכות כ-123,000 איש,[423] כ-137,000 איש בשנת 2018,[424] ושנה לאחר מכן, 2019, מספר הצועדים הגיע לשיא של כ-200,000 ובכך, הפך למצעד הגאווה הגדול ביותר ביבשת אסיה יחד עם מצעד הגאווה בתל אביב בין השנים 2018–2019 ברחבי המזרח התיכון עם מעל ל-250,000 צועדים.[425]

יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בטוקיו, יפן בשנת 2012

מצעד הגאווה של טוקיו מתקיים בכל שנה מאז 1992, והנוכחות בו גוברת מדי שנה באלפי משתתפים לצד מצעד סאפורו וערים נוספות ברחבי המדינה.[426]

ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2015 פרסם משרד הפנים הירדני הצהרה על זכויות להט"ב בתגובה לפרסום סביב אירוע גאווה בבירת ירדן, עמאן. בהצהרה נאמר כי זכויות הלהט"ב מתנגשות עם האסלאם, שעל פי חוקת המדינה היא הדת הרשמית, וכי החוק הירדני מפליל את קיום ישיבות הציבור ללא אישור מוקדם וכן התנהלות ציבורית המפרה את השלום או את תפאורה של החברה. הצהרה זו הייתה בתגובה לפרסום סביב אירוע זכויות הלהט"ב שהתקיים בעמאן.

היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה צוין בשנים 2014 ו-2015, למטרות חינוכיות ולמטרת הרמת קול לקהילה הירדנית ודיון באתגרים בחברה הערבית. באירועים השתתפו פעילים רבים וחברי הארגון בני ברית להט"ב בירדן. באירוע השני שהתקיים בשנת 2015 שגרירת אמריקה בג'ורדן אליס וולס הייתה אחת הדוברות. האירוע שהתקיים בשנת 2015 פורסם בכל כלי התקשורת המקומיים.

לאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה הציבורי הראשון בלאוס נערך ביוני 2012 במגרש הספורט של שגרירות ארצות הברית בווינטיאן, עם כ-100 משתתפים.[427] אורחי הכבוד היו שגריר ארצות הברית בלאוס קארן סטיוארט וד"ר בופנג פילאבונג, מנהל המרכז של HIV / איידס במשרד הבריאות של לאוס. האירוע אורגן על ידי ארגונים לאוטיים ובין-ממשלתיים.

לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצעד הגאווה בביירות

מצעד הגאווה בביירות, בירת לבנון התקיים לראשונה ב-2017 בו השתתפו כ-4,000 צועדים.[428][429][430] בשנת 2018, לפני שהמשטרה עצרה את המארגן, האדי דמיאן, השתתפו קרוב ל-3000 צועדים במהלכו.[431]

המהדורה הראשונה של אירוע גאווה בביירות התקיימה בין התאריכים 14–21 במאי 2017 במקביל ליום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה.[432] האירוע משך אליו 4000 משתתפים באירועים שכללו תצוגות אופנה, ערב סיפורי להט"ב, הקרנות סרטים, מספר מסיבות, מופעי דראג, ועוד.[433] מצעד הגאווה עצמו נקבע ל-21 במאי, אך בימים שקדמו אליו, כמות המשתתפים הצפויה עלתה על הציפיות ולכן מארגני הלוגיסטיקה לא הספיקו ללוות כראוי את המצעד. במקום זה התקיים ברקביקיו המוני בחוף הים שכלל מוזיקה חיה, משחקי חברה ומסיבת חוף.[434]

במאי 2018 נערך המצעד השני. המצעד היה מוקדש לתמיכה בהורים אשר לא "זרקו את ילדיהם בגלל נטייתם המינית". מסיבת הפתיחה הביאה כ-800 אזרחים אשר הריעו להופעתו של הזמר הלבנוני חאנזה. בעקבות האירוע, הקהילה הגאה בביירות זכתה לתמיכה רחבה מכל העולם ולמאות שיחות טלפון של פעילים ברחבי העולם שהציעו עזרה, תמיכה ועודדו המשך פעילות כמו גם גינויים ממשלות זרות כלפי התנהלות התובע הכללי של ביירות שהורה על השעיית הפעילות ופתח בהליך פלילי כנגד המארגנת בגין ארגון אירוע "המסית להפקרות".[435] אירוע הגאווה ב-2020 נערך על רקע מגפת הקורונה ולאחר הפיצוץ בנמל ביירות. מדי שנה מקיימת הקהילה הגאה אירועים למודעות לאיידס ביום האיידס העולמי.

מונגוליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה נחגג במונגוליה מאז 2011, עם אירועים שנוסדו על ידי מרכז הלהט"ב.[436] בשנת 2013 אורגן שבוע הגאווה הראשון על ידי חברי הקהילה ומאז שנת 2014, מרכז הלהט"ב מארגן מדי שנה את "ימי השוויון והגאווה".[437] מצעד הגאווה של שנת 2018 משך מעל ל-200 משתתפים.[438]

מזרח טימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 ביוני 2017, מצעד הגאווה הראשון במזרח טימור התקיים בעיר הבירה דילי עם דיווחים של השתתפות 500 איש.[439] נזירה קתולית נאמה בתחילת האירוע.[440] באותו שבוע, ראש הממשלה, רועי מריה דה אראוג'ו הכריז כי "אפליה, חוסר כבוד והתעללות באנשים בגלל נטייתם המינית או זהותם המגדרית אינם מספקים שום תועלת לאומה שלנו" וכי "לכל אדם יש פוטנציאל לתרום להתפתחות האומה שלנו, כולל קהילת הלהט"ב", ובכך הפך למנהיגה הדרום-מזרח אסייתי הראשון שתמך בפומבי בזכויות להט"ב.[440][441]

מצעד הגאווה בדילי, מזרח טימור, 2019

באפריל 2018, ארגון הלהט"ב הטימורי, "Hatutan", השיק סרט תיעודי על קבלת אנשי להט"ב במשפחותיהם, שכותרתו "הדרך לקבלה". באירוע השתתפו הנשיא לשעבר וראש הממשלה לשעבר קסננה גוסמאו ונציגי מספר שגרירויות וארגונים.[442][443]

מצעד הגאווה השני במדינה נערך ב-20 ביולי 2018 בדילי. אשר במהלכו, כ-1,500 איש השתתפו, פי שלושה מזה של השנה הקודמת. האירוע החל בהקרנת סרט תיעודי ובעקבותיו מצעד בהובלתה של להקה מקומית שניגנה שירי התנגדות טימוריים מסורתיים למדיניות השלטון ונגד אפליה.[444] מצעד הגאווה השלישי נערך ב-12 ביולי 2019 עם כ-3,000 איש, כפול מזה של השנה הקודמת, ו-6 פעמים מכמות האנשים שהשתתפו בשנת 2017. השרה לסולידריות חברתית והכלה ארמנדה ברטה דוס סנטוס תמכה באירוע. נשיא מזרח טימור, פרנסיסקו גוטרש, פרסם הצהרה לתמיכה במצעד, באומרו "אני נשיא של כלל האנשים! אני מכבד את כולם! כבוד ואהבה קושרים אותנו כמשפחה, כקהילה, כעם. אני מבקש מכולם לראות את המגוון והעושר של האומה שלנו. יחד אנו מחזקים את הכוח והידע הקולקטיבי. יחד אנו נלחמים למען חברה צודקת יותר. יחד אנו בונים עם מלא כבוד ואהבה לכולם!".[445][446]

מיאנמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיאנמר ציינה את מצעד הגאווה הראשון שלה במספר ערים ברחבי המדינה בשנת 2012, לציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, ביפוביה וטרנספוביה.[447] בשנת 2018 נתנו גורמים מקומיים הרשאה למסיבת גאווה ציבורית, במהלכה כמעט כ-6,000 איש התייצבו לאירוע, שהוגדר כעלייה מהפעמים הקודמות.[448] מספרם עלה בהמשך ל-10,000 למחרת.[449]

נפאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מובילי מצעד הגאווה בקטמנדו, נפאל בשנת 2019 נושאים כרזה הדוברת ארבע שפות שונות

מדי שנה מקימים ארגוני להט"ב שונים מצעדי גאווה בנפאל. אגודת "Blue Diamond" ארגנה בשנת 2010 את האירוע "Gai Jatra Gay March", כאשר מרבית המשתתפים היו עם מסכות על מנת למנוע את זיהוים על ידי הומופוביים. בשנים האחרונות נערכו מצעדי גאווה רבים בתקופות שונות שמשכו כ-1,500 משתתפים.[450] המצעדים מסתיימים בהדלקת נרות עבור זיכרונותיהם של אלה שנפטרו מהקהילה הגאה בשנה האחרונה.

מצעד הגאווה בקטמנדו מתקיים מדי שנה ב-29 ביוני ומאורגן על ידי קבוצת הנוער "Queer" בשיתוף עם "Queer Rights Collective" בעוד שצעדות להט"ב נוספות מתקיימות במהלך השנה, זו הפכה להראשונה שנחגגת במהלך בחודש הגאווה (יוני).[451] קיום המצעד הראשון משך כ-400 איש ברחובות של מייטגה.[452]

בשל מגפת הקורונה בשנת 2020, נערך המצעד השני של נפאל באופן מקוון.[453][454][455] אירועים נוספים ברחבי המדינה כוללים את שבוע המודעות המינית (השבוע האחרון של חודש אוקטובר), יום הדו-מיניות (23 בספטמבר), יום המודעות לקאסטת ההיג'רה (17 באפריל) ויום המודעות האינטרסקסי (26 באוקטובר).

סינגפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חגיגות "Pink Dot SG" בסינגפור בשנת 2014

"Pink Dot SG" (הנקודה הורודה סינגפור) הוא אירוע שנתי שהחל בשנת 2009 לתמיכה בקהילת הלהט"ב הסינגפורית. האירוע הראשון נערך ב-16 במאי, עם סרטון קמפיין שכותרתו "RED + WHITE = PINK" (אדום + לבן = ורוד) אשר היה האירוע הציבורי הראשון, באוויר הפתוח, הנושא תמיכה בקהילת הלהט"ב, ששבר את שיא ההשתתפות הגדולה ביותר בפארק הונג לים (כ-2,500 משתתפים) מאז הקמת המקום. האירוע נחשב לאבן דרך עבור קהילת הלהט"ב בסינגפור.[456] במשך השנים זכה לסיקור נרחב בתקשורת הבינלאומית והמקומית כאחד בעוד כי הומוסקסואליות איננה חוקית במדינה נכון לאוגוסט 2021.[457] האירוע השני בשנת 2010, התקיים עם מעל ל-4,000 מספר משתתפים. באירוע השלישי בשנת 2011, מספר המשתתפים המשיך לעלות והגיע לכ-10,000 לצד קיום אירועים בינלאומיים של "Pink Dot" שנערכו באותו יום באנקורג', אלסקה, גאושיונג ולונדון. בשנת 2012 מספר המשתתפים עלה ל-15,000.[458]

מארגני "Pink Dot" בשנת 2013 טענו כי שיעור ההשתתפות היה 21,000 איש, אשר הפך אותו לאספה הגדולה ביותר של החברה האזרחית במדינה.[459] כדי להכיל את המספר הגדול של המשתתפים, נוצר מוקד "לוויני" שני כדי לתעל את תנועתם.[460] בשנים האחרונות השתתפו בעצרת קהל שיא של כ-28,000 משתתפים עם נטייה לעבר דמוגרפיה צעירה יותר.[461] ב-29 ביוני 2019, במהלך קיום האירוע ה-11 במדינה, השתתפו באירוע לי הסיין יאנג, אחיו של ראש הממשלה ה-3 של סינגפור, לי הסיין לונג, כמו גם אשתו ובנו השני לי הוואנו ובעלו של לי, הנג ירוי.[462]

קוריאה הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסטיבל תרבות הקוויר בסיאול, בירת קוריאה הדרומית, הידוע גם בכינויו מצעד הגאווה בסיאול או "גאווה בסיאול", הוא אירוע הלהט"ב הגדול ביותר במדינה אשר נערך לראשונה בשנת 2000 עם כ-50 משתתפים בלבד. בשנת 2015, בעקבות מחאות של קבוצות נוצריות שמרניות, אסרה סוכנות המשטרה המטרופוליטית בסיאול את האירוע, בציון טענת החששות לביטחון הציבור והפרעה לתעבורה כסיבות לביטולו.[463][464] בשנת 2016 השתתפו במהלכו כ-50,000 איש. ביולי 2017 צעדו לפי טענת המארגנים כ-85,000 איש ברחובות סיאול במהלך ציונו. לקראת אירוע 2018, כ-220,000 אזרחים שמרנים חתמו על עצומה מקוונת בדרישה שהפקידים יפעלו למניעת קיום הפסטיבל.[465] עם זאת התקיים וכלל כ-120,000 איש במהלכו.[466] ביולי 2019, קבוצות נוצריות שמרניות ניסו שוב לחסום את הפסטיבל וטענו כי "זה יזיק לילדים וזה יפגע בזכויותיהם". בית משפט דחה את בקשתם בטענה שהיא "לא הגיונית".[467] ימים לאחר מכן נערכה המהדורה ה-20 של הפסטיבל עם מעל ל-150,000 משתתפים.[468][469]

מצעד הגאווה בסיאול, דרום קוריאה בשנת 2019 אשר במהלכו השתתפו מעל ל-150,000 משתתפים

דאיגו מקיימת מצעדי גאווה שנתיים מאז 2009, ופוסאן קיימה את אירוע הגאווה הראשון שלה ב-23 בספטמבר 2017. בשנת 2018, במהלך מצעד הגאווה השני בפוסאן, כ-2,000 פקידי משטרה הוצבו כדי לשמור על האירוע ללא אלימות, ולהגן על 15,000 משתתפי האירוע ממפגינים אלימים הומופובים. הערים קוואנגג'ו וג'ג'ו קיימו את אירועי הגאווה הראשונים שלהן בשנת 2017.[470] בשנה שלאחר מכן. ערים נוספות, כולל אינצ'און וג'אונג'ו, קיימו את אירועי הגאווה הראשונים בשטחיהן. במאי 2018 התקיים מצעד הדראג הראשון בדרום קוריאה עם עשרות שהשתתפו כחלק מהצעדה השנתית בסיאול.[471][472] בשנת 2020, שלוש ערים ויתרו על קיום הפסטיבל עקב התפשטות מגפת הקורונה. סטארט-אפ התקשורת החדש "דוטפייס" קיים את המצעד באופן מקוון.[473]

קירגיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפגינים מוסלמים מוחאים על זכויות להט"ב במדינות ערב במהלך מצעד הגאווה בלונדון, 2011

ב-8 במרץ 2019 התרחשה צעדה שלווה של כ-400 איש בעיר הבירה של קירגיסטן, בישקק. אף על פי שהצעדה נועדה להנציח את יום האישה הבינלאומי, היא ראתה נטייה חזקה כלפי נושאי להט"ב שכללו משתתפים בעלי מסכות בצבעי דגל הגאווה אשר כונתה על ידי התקשורת בקירגיזסטן "מצעד הגאווה הראשון" במדינה. אולם, האירוע עורר מחלוקת בולטת.

ארגוני זכויות אדם והמארגנים הגנו על המצעד ועל נוכחותם של דגלי גאווה. בקטור איסקנדר, מייסד אתר החדשות הפופולרי "Kloop" אשר השתתף בצעדה, הגיב באומרו כי, "אני חושב שזה מאוד מגניב שקהילת הלהט"ב הגיעה לצעדה, כי זה קשור גם לזכויות נשים אם אנחנו מדברים על לסביות. ונערות טרנסג'נדריות שמתמודדות עם אלימות אדירה בקירגיזסטן".[474] פעילי להט"ב תיארו את האירוע כ-"נקודת מפנה".[475]

קמבודיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציון אירוע הגאווה הראשון של קמבודיה נערך בשנת 2003 בעיר הבירה פנום פן. כיום זהו אירוע שנתי "שחוגג בגלוי את המגוון של קמבודיה". בעבר, קהילת הלהט"ב הייתה לנושא טאבו במדינה, אך כיום נראית מגמה גוברת של מודעות וקבלה של הומוסקסואליות בקרב החברה הקמבודית. בשנת 2006 נרמה נוכחות של כ-400 משתתפים במהלך האירוע.[476] מצעד הגאווה הרשמי הראשון של קמבודיה נערך בסיאם ריפ בשנת 2018.[477]

תאילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1989 תיאר פעיל זכויות הלהט"ב, נטיי טירארוג'יאנאפונגס, את מצב הקהילה הגאה בתאילנד כמורכב הרבה יותר בעבר מאשר בהווה, באומרו כי אף על פי שאנשים הודו בקיומה של הומוסקסואליות, "הם עדיין לא רגילים לרעיון של אנשים הומוסקסואליים בגלוי. אפילו פחות מכירים את הרעיון של זכויות להט"ב".[478] המצב החל להשתנות בשנות התשעים עם אירועים ציבוריים רבים יותר, כגון פסטיבלי גאווה שהתקיימו מדי שנה בין השנים 1999–2007 בבנגקוק, עד שסכסוכים פנימיים בקהילת הלהט"ב וויכוחים עם התומכים הפיננסיים בפסטיבל מנעו קיום אירועים עתידיים.[479] מצעד הגאווה של בנגקוק היה צפוי להתקיים שוב בנובמבר 2017, הפעם הראשונה מזה 11 שנים, אך נדחה בגלל תקופת האבל הלאומית של ראמה התשיעי, מלך תאילנד.[480]

מצעד הגאווה של צ'יאנג מאי בשנת 2019, אשר הוקדש לזכר המהומות כלפי המצעד בשנת 2009

בעיר פוקט נערכים אירועי גאווה בכל שנה מאז 1999.[481] המצעד השני בעיר צ'אנג מאי שבצפון העיר בשנת 2009 עורר עורר עוינות רבה עד וכתוצאה מכך בוטל. כשהמשתתפים התכוננו לצעדה, קבוצה פוליטית הקיפה את המתחם שבו התכנסו, צעקה עלבונות דרך מגפונים כלפי המשתתפים והשליכה פירות וסלעים לעבר הבניין בו הסתתרו.[482] עם זאת, עשר שנים מאוחר יותר, יותר מ-500 איש כולל פוליטיקאים, צעדו במצעד הגאווה של צ'יאנג מאי ב-21 בפברואר 2019 שהוקדש לזכרו.[483][484]

"Songkran" הוא החג הלאומי של השנה החדשה בתאילנד, אשר חל ב-13 באפריל בכל שנה. החג קיבל משמעות מיוחדת בשנים האחרונות עבור תושבי הלהט"ב והמבקרים בה, שכן הוא מתקיים בו זמנית עם מסיבת המעגלים הגאה של סנגקראן בבנגקוק, שנחשבה לחגיגה הגאה הגדולה ביותר באסיה. האירוע חגג 14 שנה בשנת 2019.[485][486][487]

אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זכויות להט"ב באפריקה

אוגנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 2012 התקיים באנטבה מצעד הגאווה האוגנדי הראשון במטרה למחות על יחס הממשלה לאנשי להט"ב ועל הניסיונות של הפרלמנט באוגנדה לאמץ חוקי "מעשי סדום" נוקשים, שכונה בשם "הצעת החוק - להרוג את ההומואים", שתכלול מאסר עולם בגין עבירה פלילית של פעילות הומוסקסואלית במדינה.[488]

מהדורת המצעד השני נערכה באנטבה באוגוסט 2013.[489] החוק הוכרז בדצמבר 2013 ונפסק לאחר מכן על ידי בית המשפט החוקתי באוגנדה ב-1 באוגוסט 2014 על רקע טכני. ב-9 באוגוסט 2014 נערך המצעד השלישי בעיר על רקע אינדיקציות לפיהן ניתן לערער על פסק הדין או להחזיר את החוק לפרלמנט על מנת לשנותו ולהפיכת הומוסקסואלית במדינה לחוקית.[490]

אסווטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה הראשון של אסוואטיני נערך ביוני 2018 במבבנה אשר נוסד על ידי ארגון הלהט"ב, "Rock of Hope". האירוע החל בצעדה (עם הגנה משטרתית), בעקבות פיקניק ומסיבה אשר במהלכו השתתפו כאלף איש. האירוע זכה לסיקור תקשורתי בינלאומי ומקומי לא מבוטל, והופיע בעמוד הראשון של שני העיתונים הגדולים של המדינה. שגרירת ארצות הברית באסווטיני ליסה ג'יי פיטרסון השתתפה במהלכו.[491] המצעד הגאווה השני במדינה נערך ביוני 2019 ותואר לאחר מכן כ-"הצלחה משמחת" לצד שירים אסוואטינים מסורתיים.[492]

אתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהומוסקסואליות היא פלילית באתיופיה ונענשת ב-15 שנות מאסר, בינואר 2009 נערכו מספר אירועי גאווה באדיס אבבה. בשנת 2012, אמור היה להתקיים כנס זכויות להט"ב בעיר, אם כי בוטל בשל תגובות שליליות מצד נוצרים וקבוצות דתיות קיצוניות, שהפגינו נגדו וכינו את משתתפיו "מיסיונרים של רוע".[493]

בנין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 במאי 2013 ארגנו אגודות להט"ב בקוטונו, בנין, אירוע ציבורי לתמיכה ביום הבינלאומי נגד הומופוביה, וטרנספוביה וביפוביה במכון פרנסיס, שמשך קהל של 200 איש.[494]

דרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בסווטו, דרום אפריקה, 2012

מצעד הגאווה הראשון של דרום אפריקה נערך לקראת סוף עידן האפרטהייד ביוהנסבורג ב-13 באוקטובר 1990, והיה לאירוע הראשון מסוג זה ביבשת אפריקה.[495][496] לאחר מכן הגוף המארגן של מצעד הגאווה של ג'ובורג התפרק בשנת 2013 עקב סכסוך פנימי לגבי המשך השימוש באירוע לצורך הסברה פוליטית. ועדה חדשה הוקמה במאי 2013 לארגון "גאווה עממית", שנחשבה "כתנועה פוליטית כוללת ומפורשת למען צדק חברתי".[497][498][499]

תהלוכות גאווה נוספות המתקיימות באזור יוהנסבורג כוללות את מצעד הגאווה בסווטו המתרחש מדי שנה במדולנדס ומצעד איקורהולני המתרחש מדי שנה בקווא-תימה, עיירה במזרח הרנד. מצעדי הגאווה שנערכים בערים נוספות ברחבי המדינה כוללים את מצעד הגאווה של קייפטאון, עיירת ח'ומבולאני (הנכללת בתוך העיר), דרבן, מפרץ נלסון מנדלה בפורט אליזבת ומצעד בלימפופו המתקיים בפולוקוואנה, לימפופו.

כף ורדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקנה מידה אחד עם מושבות אפריקאיות פורטוגזיות אחרות, כף ורדה מדווחת כאחת המדינות הידידותיות ביותר באפריקה כלפי הקהילה הגאה. בשנת 2013 הוקמה האגודה לקהילה הגאה בכף ורדה, אשר ארגנה את מצעד הגאווה הראשון במדינה ביוני 2013, שנערך במינדלו, העיר השנייה בגודלה במדינה.[500]

שלוש שנים לאחר מכן התקיים מצעד הגאווה הראשון בעיר הבירה פראיה. מאז, החלו עמותות נוספות לעבוד למען זכויות להט"ב בשטח המדינה. בשנת 2018 נערך מצעד הגאווה של פראיה בעזרת מכון כף ורדה לשוויון מגדרי (ICIEG) וממשלת פראיה.[501] המשתתפים קראו ללגליזציה של נישואים חד מיניים ולהחלת חקיקה נגד אפליה. האי סאו ויסנטה במדינה ידוע גם כן כאתר תיירותי בקבלתו הרחבה כלפי הקהילה.[502]

לסוטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 במאי 2013 התקיימה צעדת הגאווה הראשונה בלסוטו במרכז העיר מאסרו ואורגנה על ידי עמותת הלהט"ב, "המטריקס".[503][504] לטענת המארגנים, האירוע היה מוצלח, לצד תמיכת הרשויות והענקתם ליווי למשתתפים.[505] מאז, נערכו מדי שנה צעדות ואירועי גאווה במספר ערים, שמושכים כמאות משתתפים.[506]

מאוריציוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מיוני 2006, מצעד הקשת של מאוריציוס מתקיים מדי חודש יוני בעיירה בו-באסין רוז-איל ומאורגן על ידי התנועה, "Collectif Arc-en-Ciel" אשר איננה ממשלתית יחד עם מספר קבוצות לא-ממשלתיות מקומיות נוספות.

צעדת זכויות הלהט"ב הראשונה של זימבבואה בהארארה ביום זכויות האדם, 10 בדצמבר 1998

מלאווי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 ביוני 2021 קיימה קהילת הלהט"ב במלאווי את מצעד הגאווה הראשון בעיר הבירה, לילונגווה, בעוד שפעילות הומוסקסואלית במדינה איננה חוקית משנת 1881 ונענשת במאסר של עד 14 שנים והצלפות נכון לאוגוסט 2021 (בפועל, החוק מושהה מאז 2012).[507]

נמיביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעדת הגאווה הראשונה של נמיביה התקיימה בוינדהוק בדצמבר 2013. בה השתתפו כמאה איש.[508] העיר סווקופמונד ערכה את מצעד הגאווה הראשון שלה ביוני 2016.[509] שתי הערים המשיכו מדי שנה מאז ולא עמדו בפני מכשולים מצד ממשלת נמיביה ביוזמת קיומם. ביוני 2017 צעדו כ-200 איש במצעד גאווה בוינדהוק, כפול מכמות הצועדים ב-2013.[510] בדצמבר 2018 המשיכו לצעוד כמאות איש במצעדי הערים וינדהוק וסווקופמונד.[511][512]

בנובמבר 2017 התקיים בווינדהוק פסטיבל לסביות נמיבי ראשון בו נכללו למעלה מ-60 לסביות צעירות מ-8 אזורים שונים אשר התכנסו לשבוע של הופעות פומביות וביטוי יצירתי, עם שירה, חשיפת סיפורים, מוזיקה, הצגות דרמה וריקודים.[513] המהדורה השנייה של הפסטיבל התקיימה בנובמבר 2018.[514][515]

קניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 ביוני 2012, שגרירות ארצות הברית בניירובי קיימה מה שנחשב לאירוע הגאווה הראשון אי פעם בקניה. קצין יחסי ציבור בשגרירות הצהיר כי, "ממשלת ארצות הברית מצידה הבהירה כי קידום זכויות אדם עבור אנשי להט"ב הוא מרכזי במדיניות זכויות האדם שלנו ברחבי העולם ובהגשמת מטרות מדיניות החוץ שלנו".[516]

תוניסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2015, אגודת הלהט"ב התוניסאית, "שמס" (جمعية شمس). הוקמה כארגון זכויות הלהט"ב הראשון של תוניסיה.[517] ב-18 במאי 2015 קיבלה הכרה רשמית בממשל כארגון.[518] ב-10 בדצמבר 2015, יום זכויות האדם הבינלאומי, הצטרף הארגון עם קבוצות פעילים מקומיים להפגנה כלפי האפליה המתמשכת נגד אזרחי הלהט"ב במדינה. במהלך השנים נוצרו לפחות כשבעה ארגוני זכויות להט"ב מאורגנים בתוניסיה בנוסף בהם: "Damj" ,"Chouf" ,"Kelmty" ,"Alwani" ,"Queer of the Bled" ו-"Mawjoudin". בחודש מאי 2016 ארגנו מספר עמותות קבלת פנים לאירוע גאווה קטן בבירת המדינה, תוניס. העמותות ארגנו בנוסף אירועים והפגנות פומביות לציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה באותו החודש.[519]

מצעדי הגאווה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זכויות להט"ב בישראל
בית עיריית תל אביב-יפו מואר בצבעי דגל הגאווה ברחבת כיכר רבין אשר במהלכה, התקיימה מחאת הלהט"ב הראשונה בישראל בשנת 1974

בישראל קיימת קהילה להט"ב פעילה, עם פסטיבלי גאווה שנתיים, שמתקיימים בתל אביב וירושלים מאז שנת 1998. אירועי גאווה מתקיימים כיום באופן קבוע גם בערים חיפה, פתח תקווה, חדרה, רעננה, אילת, באר שבע וראשון לציון. בשנת 2012 התקיימו לראשונה במהלך חודש יוני ובתחילת חודש יולי מצעדי גאווה גם בערים נוספות בהן, חדרה, פתח תקווה, רעננה והרצליה.[520]

בשנת 1974 ארגן פעיל זכויות הלהט"ב, סיוון מלכיאור את "מצעד המסיכות" בכיכר מלכי ישראל, במהלכו כ-20 הומוסקסואלים חבשו מסכות עבור הסתרת זהותם ודרשו מהמדינה שוויון זכויות. מלכיאור היה היחיד שצעד ללא מסכה. כיום אפשר לתאר פעילות זו כמצעד הגאווה הראשון בישראל. מלכיאור היה היחיד שהסכין להתראיין לאחר ההפגנה בפנים חשופות לערוץ הראשון. מצעדים דומים התקיימו בשנים 1977 ו-1979 תחת הכותרת "העליזיאדה",[521][522] ומשנת 1989 הם מתקיימים ברציפות מדי שנה בתל אביב.

בקיץ 2019 נערכו אירועי גאווה ברחבי הארץ במספר שיא בהם נערכו לראשונה אירועים בערים רבות בהן ראש העין,[523] גבעת שמואל,[524] הרצליה,[525] פתח תקווה,[526] רמת גן,[527] קריית אונו,[528] בת ים,[529] בית שמש,[530] טבריה,[531] קריית ביאליק, זכרון יעקב, עמק הירדן, פרדס חנה-כרכור, יבנה,[532] ועוד.[533] בקיץ 2020 בוטלו מרבית מצעדי הגאווה בערי ישראל בשל התפשטות מגפת הקורונה. כתוצאה מכך התקיימו עצרות ואירועי גאווה במקום בהם בעיר נהריה לראשונה.[534] בערים באר שבע, תל אביב, חיפה ובבירה ירושלים התקיימו עצרות חלופיות בו זמנית עם אלפי משתתפים.[535] ביולי 2021 נערך לראשונה אירוע גאווה בעיר ההתנחלות אריאל. במהלכו נערים בעלי חזות של "נערי גבעות" ריססו גז מדמיע על משתתפיו והשליכו עליהם ביצים. מהמשטרה נמסר כי שלושה אנשים נפגעו וטופלו במקום. העירייה הודיעה בתגובה כי "ראש העיר אליהו שבירו עדכן מידית את המשטרה במעשה, העירייה מגנה בחריפות את התקיפה האלימה והמכוערת" והוסיפו כי העירייה ותושביה "לא יסבלו אלימות מכל סוג וימשיכו לאפשר לכל אחד ואחת להביע את עצמם בביטחון מלא".[536][537] לקראת מצעדי הגאווה של 2022 ו-2023 הקדימה עיריית תל אביב, ופרסמה מבעוד מועד את התאריכים בהם יתקיימו, 10 ביוני, ו-9 ביוני, בהתאמה.[538]

אילת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצעד הגאווה באילת

מצעד הגאווה באילת הוא מצעד שנתי המתקיים בעיר הדרומית אילת החל משנת 2001.[539] במהלך המצעד של שנת 2009 אשר משך כ-3,500 צועדים, הותקף משתתף בן 34 על ידי קבוצת נערים מקומיים ופונה למרכז הרפואי יוספטל עם שבר באפו.[540] האגודת למען הלהט"ב הגישה תלונה במשטרה לאחר המקרה. שנה לאחר מכן מסלול המצעד שונה ומשתתפיו צעדו מרחבת סיטי סנטר לאורך שדרות התמרים, כיכר שדה התעופה, כביש 90, כיכר התיירות, דרך קאמפן, רחוב קאמן דרך מלונות קראון פלאזה, רימונים מרינה קלאב, המלך שלמה עד לנקודת הסיום בחוף נביעות. במהלכו, נכח חבר הכנסת ניצן הורוביץ והותקפו כ-3 גברים הומוסקסואלים.[541] בשנת 2013 נבחר מלון קראון פלאזה לשמש כמייצגם הרשמי של חגיגת אירועי הגאווה ה-12 בעיר.[542]

אשדוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2013 נערך לראשונה מצעד גאווה באשדוד, עם כ-1,300 צועדים,[543] מספר דומה של צועדים השתתפו שנה לאחר מכן.[544] בין משתתפי המצעד בשנת 2016 אשר הוקם על ידי ארגון "גאווה אשדודית" צעדו חברי הכנסת מירב בן ארי (כולנו), מרב מיכאלי (המחנה הציוני) אילן גילאון (מרצ) ונציגות משגרירות ארצות הברית.[545] בשנת 2017 לא התקיים ברחבי העיר מסיבות לא ידועות.

מצעד הגאווה הראשון באשדוד בשנת 2013

בשנת 2018 התקיימה מהדורת המצעד הרביעי אל מול מחאת הארגון הדתי-הלכתי, "חותם". מנכ"ל הארגון, עמיטל בראלי, הצהיר כי, "קבוצת מיעוט חשוכה של להט"בים שהגיעה מחוץ לאשדוד מעוניינת להחזיר אותנו לתקופת החושך, לסדום ועמורה, שם עשו מצעדי גאווה". בשנת 2019 התקיים מצעד הגאווה החמישי בעיר במהלכו צעדו כ-500 איש בהם חברי הכנסת אילן גילאון וניצן הורוביץ תחת אבטחת משטרה מרחבת בניין העירייה עד חוף הקשתות, בו נערך הפנינג גדול.[546]

אשקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש אוגוסט 2019 התקיים לראשונה אירוע גאווה באשקלון בהשתתפות של כ-150 איש בהנחייתו של העיתונאי גל אוחובסקי.[547] באוגוסט 2019 התקיימה המהדורה השנייה של אירועי הגאווה בעיר בהם לקחו חלק כ-500 משתתפים כולל חברי הכנסת איתן גינזבורג ויוראי להב-הרצנו.[548]

באר שבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירוע הגאווה השלישי בבאר שבע בשנת 2012 עם מעל 1,500 משתתפים

ב-2 באוגוסט 2009, בעקבות פיגוע הירי בברנוער בתל אביב, קיימה עמותת הבית הגאה עצרת מחאה ותהלוכה ספונטנית שקטה ברחבי באר שבע אשר צעדה מרחבת בית המשפט המחוזי בעיר, דרך השוק העירוני, המדרחוב ועד לסניף הבית הגאה. בתהלוכה השתתפו כ-400 איש והיא הוכתרה למעשה כ-"מצעד הגאווה הראשון בעיר". בשנת 2010 התקיים לראשונה אירוע גאווה רשמי בבאר שבע שמשך כמות משתתפים רבה מזו בשנה שעברה (כ-600 איש) תחת הכותרת "אירוע הגאווה והסובלנות של באר שבע" בסיוע העירייה.[549] באירוע גאווה זה נאמה אילה כץ, אמו של ניר כץ שנרצח בפיגוע בברנוער.[549]

שרת החוץ וחברת הכנסת לשעבר, ציפי לבני, נואמת באירוע הגאווה בבאר שבע בשנת 2015

בשנה שלאחר מכן, התקיים אירוע גדול אף יותר בשם "גאווה אהבה הבנה", בהפקתה של ענת ניר אליו הגיעו כ-900 משתתפים, אף שספג התייחסויות ביקורתיות מצד גופים דתיים. לפי דרישת העירייה שסייעה במימון, ובהסכמת הבית הגאה, התקיים "הפנינג" צבעוני לקהל הרחב, על גג מרכז הצעירים, ולא ברחובות העיר.[550] באירוע הגאווה שהתקיים בשנת 2012, "הגאווה מחזקת את באר שבע", נרשמה השתתפות של מעל 1,500 איש והאירוע הוגדר בעיתונות כגדול והמוצלח ביותר בעיר עד כה.[551] זו הייתה הפעם הראשונה שאירוע הגאווה העירוני ירד למפלס הרחוב, במקום בו יש נראות ציבורית. באירוע נאם ח"כ ניצן הורביץ.[552] באירוע הגאווה של שנת 2013, "גאה בבאר שבע", לקחו חלק במהלכו מעל 2,000 משתתפים ובכך הפך לאירוע הגאווה השלישי בגודלו בישראל. באירוע נאמו חברות הכנסת מיכל בירן ומיכל רוזין. בשנת 2014 לא התקיים אירוע גאווה בעיר עקב מבצע צוק איתן בזמנו.

בינואר 2015 התקיים טקס פתיחה החגיגי של העמותה "בית גאה בבאר שבע", בו נאם גם ראש העיר רוביק דנילוביץ'. לאירוע העיר בשם "אוהבות גאים לכל המגדרים" באותה שנה הגיעו מעל 2,000 משתתפים, ונאמו בו, מלבד ראש העיר דנילוביץ' שנאם לראשונה באירוע גאווה, השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל, שרת החוץ לשעבר ח"כ ציפי לבני, שרת הבריאות היוצאת ח"כ יעל גרמן, ח"כ תמר זנדברג, יו"ר גאווה בליכוד ולימים שר המשפטים וביטחון הפנים, אמיר אוחנה וסיגל מורן ראשת מועצה אזורית בני שמעון.[553] בשנת 2016, מצעד הגאווה הרשמי הראשון אי פעם שנקבע בשטחי העיר בוטל על ידי בית המשפט העליון והבית הגאה עקב שינוי וקיצור המסלול שנקבע והוסכם על ידי המשטרה אשר ברגע האחרון, אשר חזרה בה מההסכמות. בהפגנת המחאה על ביטולו שהתקיימה במקום המצעד השתתפו כ-2,500 משתתפים אשר סוקרה בכל ערוצי הטלוויזיה ובעיתונות הארצית, פוליטיקאים רבים הגיעו להפגנה והתראיינו, והנראות שההפגנה זכתה לה הייתה רבה משמעותית מהנראות הסבירה עבור מצעד רגיל.[554] ביקורת על ההחלטה נשמעה מפי משפטנים בכירים בהם פרופ' אייל גרוס ומפי ראש העיר דנילוביץ'.[555]

ביוני 2017 נערך מצעד הגאווה לראשונה בהשתתפותם של מעל 5,000 איש לצד הופעתם של עידן אלתרמן ואבי גרייניק בהתנדבות.[556] בסיום המצעד התקיים אירוע גאווה בהפקת העירייה בו נשא ראש העיר נאום. במהלכו עצרה המשטרה חרדי חמוש בסכין אשר ניסה לחדור בכוח למתחם החגיגות.[557][558][559] ב-28 ביוני 2018 התקיים מצעד הגאווה השני ברחבי העיר מרחוב וינגייט פינת שדרות רגר אל עבר רחבת העירייה. במהלכו השתתפו חברי הכנסת תמר זנדברג ואילן גילאון ממפלגת מרצ, ואיציק שמולי, מרב מיכאלי ורויטל סויד מהמחנה הציוני.[560] ב-20 ביוני 2019 התקיימה המהדורה השלישית של המצעד לצד הופעתה של מאיה בוסקילה והשתתפותעם לראשונה של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן-גוריון, ארגון הצעירים הגדול בבאר שבע.[561] בשנת 2020 בשל מגפת הקורונה בישראל, בוטל המצעד והתקיים אירוע מקוון במקומו.[562]

חדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2012 התקיים לראשונה מצעד גאווה בחדרה.[563] לאחר הפסקה של כ-3 שנים מאז קיימו בשנת 2013, נערך במהדורתו השלישית עם כ-350 משתתפים ב-2016.[564]

חיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצעד הגאווה בחיפה
מצעד הגאווה ה-7 בחיפה בשנת 2014

מצעד הגאווה בחיפה הוא מצעד גאווה שנתי שמתקיים בעיר חיפה החל משנת 2007. אורך מסלולו הוא כ-3 ק"מ, והוא מגיע לשיאו בפארק גן האם שבאזור המגורים מרכז הכרמל שבהר הכרמל.

בשנת 2003 ארגן הפורום החיפאי את מצעד הגאווה הממונע הראשון בחיפה.[565] מספר ימים קודם לכן נאם השר יוסף פריצקי בפתיחת אירועי הגאווה בעיר.[566] החל משנת 2007, ומדי שנה מאז, ערך הפורום מצעד גאווה רגלי שהיה עובר לאורך רחובות מרכז הכרמל ומסתיים בעצרת בגן האם.[567] מאז שנת 2008 אורגן המצעד בשיתוף עם עיריית חיפה. המצעדים זכו לאבטחה משטרתית כבדה, ונענו במחאה פושרת יחסית מקרב הקהילה הדתית של העיר. בשנת 2010 צעדו במצעד כאלף איש, וראש העירייה יונה יהב נשא נאום מעל בימת עצרת הסיום, שנענה בקריאת בוז ומחאה מצד מספר פעילים רדיקלים בקהל כתוצאה מהפרת הבטחתו להיפגש עם פעילי הלהט"ב בעירייה.[568] יונה יהב הפך לאחר מכן לראש העיר השני בישראל אשר נאם במצעד גאווה.

בשנת 2011 עבר המצעד, לראשונה, בשדרות הנשיא - לאורך כ-800 מטרים עד גן האם, מסלול מרכזי ובולט בהשוואה לטיילת יפה נוף, שבה עברו מצעדי השנים הקודמות. בשנים שלאחר-מכן נערכו מצעדי גאווה נוספים בעיר, אותם ארגנו תומכים ופעילים שונים. המצעדים הסתיימו ברחבת עיריית חיפה.

ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים

החל משנת 2002 מתקיימים מדי שנה מצעדי גאווה מקומיים בעיר ירושלים, במתכונת של מצעד ברחובות העיר. המצעדים נערכים ביוזמת הבית הפתוח. יוצאת דופן היא שנת 2006, אז התקיים אירוע הגאווה במתכונת מוגבלת שכללה התכנסות במתחם אצטדיון גבעת רם ללא צעדה. המצעד בעיר נושא אופי של צעדת מחאה, ונעדר את האלמנטים ההופכים את המצעד התל אביבי לקרנבל. בשנת 2005 בעיצומו של המצעד התפרץ חרדי בשם ישי שליסל לתוך קהל הצועדים בניסיון להתנקש בחיי הצועדים בדקירות סכין. הוא דקר שלושה מהצועדים ונעצר בכח על ידי מספר שוטרים שאבטחו את המצעד. שליסל הורשע בפברואר 2006 בפגיעה בשלושת הקורבנות, בניסיון לרצח אחד מהם, בפציעה בנסיבות מחמירות של השנייה ובחבלה בכוונה מחמירה של השלישי, ונידון ל-12 שנות מאסר, ולתשלום פיצוי כספי בסכום כולל של 280,000 ש"ח.

מצעד הגאווה בירושלים בשנת 2016 אשר במהלכו, צעדו כ-25,000 מפגינים ובכך, הפך למצעד הגאווה הגדול ביותר בעיר מאז היווסדותו ב-2002

בשנת 2006, שנה לאחר דקירת הצועדים, יצאו מאות חרדים להפגנות אלימות בשכונות החרדיות בבירה, במחאה על קיום המצעד שעתיד היה להתקיים. במקביל להפגנות הושמעו דברי הסתה ואיומים ברצח כלפי הקהילה הגאה בישראל, וכנגד אנשי שלטון, שגיבו את המצעד מתוקף תפקידם. בסופו של דבר הוסט המצעד למתחם סגור בגלל חוסר יכולתה של המשטרה לאבטח את המצעד במצב הביטחוני המתוח ששרר, ולאור האיומים באלימות שקיבלו לאחר תקיפת הצועדים בשנה הקודמת. המצעדים בשנים 2008 ו-2009 עברו בשקט יחסי, לאחר משא ומתן שקט בין נציגי הבית הפתוח לנציגים של רבנים חרדים בעלי השפעה, ומאז התקיימו כרגיל.

ב-30 ביולי 2015 שוב פרץ לתוך קהל הצועדים ישי שליסל, ששוחרר ממאסרו כשלושה שבועות לפני האירוע, רצח את שירה בנקי בת ה-16 ופצע חמישה נוספים. ב-19 באפריל 2016 הורשע בכל הסעיפים וב-26 ביוני נגזרו עליו מאסר עולם בגין רצח, 31 שנות מאסר נוספות בגין שישה ניסיונות רצח ופציעה בנסיבות מחמירות, שנת מאסר נוספת בגין הפעלת תנאי ממשפטו הראשון ופיצוי לנפגע עבירה, לכל אחד משבעת הנפגעים, בסכום המרבי בחוק, העולה יחד לסכום של 2,064,000 שקל.

ביולי 2016 צעדו כ-25,000 אנשים במצעד הגאווה הגדול ביותר שנערך בעיר אשר הוקדש לזכרה של בנקי. לקראת אירועי הגאווה 2021, הודיע הבית הפתוח על קיום המצעד הירושלמי במתכונת שונה, ללא אירוע סיום בגן העצמאות, זאת בשל אתגרים כלכליים עקב מגפת מחלת הקורונה.[569]

כפר סבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 ביוני 2018 נערך לראשונה מצעד גאווה בעיר כפר סבא, שהתאפשר לאחר התערבות עתירת התושבים לבג"ץ לאור דרישת משטרת ישראל להקים גדרות מסביב למצעד.[570] במהלכו, השתתפו מעל 3,000 איש.[571] שנה לאחר מכן התקיימה המהדורה השנייה של המצעד בעיר עם כ-2,500 משתתפים, סגן ראש העירייה עילאי הרסגור-הנדין בירך על האירוע באומרו כי: "האווירה הייתה נהדרת. באו אלי אנשים וסיפרו כמה הם מתרגשים מכך שכפר סבא מחבקת את הקהילה. אך אסור לשכוח, כפי שאמרה פליאה קטנר בנאומה בתחילת האירוע, שהמצעד נועד למחות על אפליה ודעות קדומות שיש בארץ ובכלל כלפי קהילת הלהט"ב. זוהי מטרתו, ולכן מיקומו המרכזי בעיר כל כך חשוב. אנחנו כבר רואים את השינוי בדעת הקהל לאחר השנה שעברה ואת ההבנה שהמצעד בכפר סבא אינו כמו המצעד שרגילים לראות בתל אביב. האופי שלו היה מאוד כפר סבאי ומאוד קהילתי, ולכן הוא גם כל כך מרגש".[572]

מצפה רמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 ביולי 2021 נערך לראשונה מצעד גאווה במועצה המקומית הדרומית מצפה רמון עם כ-300 איש בהם חברי הכנסת יוראי להב-הרצנו ויסמין פרידמן ממפלגת יש עתיד, ומוסי רז ממרצ. המצעד התקיים לאחר דבריו של ראש המועצה מרום במכתב אשר פרסם כלפי הקהילה הגאה באומרו כי, "אינני מכיר בדגל הלהט"ב ואינני מוכן לכנותם קהילה" לצד סירובו להקצות כספים מתקציב המשרד לשוויון חברתי לטובת קיום אירועים עבור הקהילה.[573]

נתניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוג גאה של פלסטיני וישראלי צועדים במהלך מצעד הגאווה בהוליווד, לוס אנג'לס בשנת 2013

בקיץ 2019 התקיים לראשונה מצעד הגאווה בנתניה מרחבי הטיילת המרכזית ועד לכיכר ההעצמאות עם כ-400 משתתפים בהם חבר הכנסת ניצן הורוביץ.[574]

עפולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2019 נערך לראשונה מצעד גאווה בעיר הצפונית עפולה.[575][576]

רחובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2018 התקיים לראשונה מצעד גאווה ברחובות בהשתתפות מעל 4,000 איש בהם חברי המועצה מתחנת הרכבת לאורך שדרות ח"ן.[577]

ראשון לציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2010 התקיים לראשונה מצעד גאווה בראשון לציון עם כ-200 משתתפים.[578] בשנת 2012 העיר הייתה זו שפתחה את אירועי הגאווה בכלל המדינה בחודש הגאווה (יוני) אשר במהלך קיום מצעדה השנתי השתתף חבר הכנסת ניצן הורוביץ לצד הנחייתה של השחקנית אורלי ויינרמן. המצעד לא נתמך באותה שנה על ידי העירייה אשר אמרה בנושא כי, "לעיריית ראשון לציון אין סמכות החלטה בעניין קיום המצעד, הסמכות מצויה בידי משטרת ישראל. עם זאת, לבקשת המארגנים לתמיכה כספית בקיום המצעד השיבה העירייה כי אינה יכולה להעניק תמיכה כספית לגוף אשר לא הגיש בקשה כנדרש לוועדת התמיכות העירונית. העירייה מעניקה שירותים לבני הקהילה במסגרות השונות, בין השאר, אגף הנוער מפעיל קבוצה לבני נוער, וכן קיימת אפשרות להורים להשתתף בקבוצת תמיכה במסגרת מכללת הורים. עיריית ראשון לציון תמשיך להיות עיר פתוחה, סובלנית וליברלית לכל הבאים בשעריה והמתגוררים בגבולותיה".[579]

בשנת 2013 התקיים מצעד הגאווה הרביעי של העיר שכלל התכנסות ברחבת מרכז בן-גוריון וצעדה לכיוון גן המושבה. האירוע התקיים בשיתוף מכללת BPM ובמעמד חברי הכנסת דב חנין (חד"ש), בועז טופורובסקי (יש עתיד), סתיו שפיר (העבודה), אמיר אוחנה (הליכוד) ורז קינסטליך (המשנה לראש העיר ראשון לציון, לימים ראש העיר), שי דויטש (יו"ר האגודה למען הלהט"ב בישראל) ורבים נוספים.[580] בשנת 2017 האירוע הופק בתמיכת ראש העיר ובשיתוף פעולה של האחווה הגאה במכללה למנהל והארגונים, האגודה למען הלהט"ב, תהל"ה ואיגי לצד הופעתה של זוכת האירוויזיון 1998, דנה אינטרנשיונל.[581] שנה לאחר מכן המצעד התקיים יום לאחר מודעות נאצה שפוזרו ברחבי העיר על ידי גורמים דתיים אשר הציגו את המשתתפים כ-"חולים במחלות מידבקות" בהשתתפות מאות צועדים בהם חבר הכנסת אילן גילאון. העירייה הודיעה בתגובה כי "תמשיך להיות עיר ליברלית". במצעד התשיעי ב-21 ביוני 2019 שהתקיים במחאה על חוק הפונדקאות בישראל לזוגות הומוסקסואלים, הופיעה הזמרת אגם בוחבוט ברחבת העירייה.[582]

רעננה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2019 נערך מצעד הגאווה הראשון ברעננה בהשתתפות 2,000 איש כולל ראש העיר חיים ברוידא ו-8 חברי כנסת ממפלגת כחול לבן בהם ראש העיר לשעבר, איתן גינזבורג, ההומוסקסואל המוצהר הראשון שכיהן כראש עיר במדינת ישראל.[583]

תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד הגאווה בתל אביב, אשר במהלכו השתתפו מעל ל-250,000 צועדים בשנים 20182019 ובכך, הפך למצעד הגאווה הגדול ביותר במזרח התיכון
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצעד הגאווה בתל אביב

האווירה הציבורית במדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה הייתה שמרנית והומופובית ולא סובלנית כלפי אוכלוסיית הלהט"ב. למרות הקשיים, מספר פעמים נעשו ניסיונות לקיים מצעד גאווה בתל אביב. בשנת 1975 נוסדה אגודת הלהט"ב, שכונתה עם ייסודה "האגודה לשמירת זכויות הפרט" על ידי אנשים פרטיים. בשנים הראשונות לקיומה היה עיקר פועלה של העמותה עריכת מסיבות ומפגשים חברתיים לחברי הקהילה. באותה תקופה, די היה באזכור נטייתו המינית של אדם כהומוסקסואל או לסבית, על מנת שייפגעו מעמדו החברתי והתעסוקתי באופן ניכר. חברי האגודה נרשמו תחת שמותיהם הפרטיים, ומסרו רק את כתובות תאי הדואר שלהם. בין 1977 ועד אמצע שנות השמונים, פעלה האגודה מביתו של יונתן דנילוביץ'. בשנת 1979 אירחה האגודה, ביוזמת דנילוביץ', את כנס ארגוני הלהט"ב היהודיים. האורחים מחוץ לישראל השתתפו באירוע שישנם המחשיבים כמצעד הגאווה הראשון, שהתקיים בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין).[584] פעילות זו הייתה ראשונה מסוגה במדינת ישראל באותם זמנים, לוותה בעוינות, גינוי ציבורי רב ואף חשש מאלימות, ולא חזרה להתקיים במשך זמן רב.

בשנות התשעים ביקשו ראשי ציבור הומואים ולסביות בתל אביב, לקיים אירועים פומביים בדרישה לשיויון זכויות. הם קיימו מספר אירועים סמליים שהתאפיינו במספר משתתפים מועט, בגלל החשש להיראות בפומבי באירועים הקשורים להומוסקסואליות. האירוע הראשון לציון יום הגאווה התקיים ב-4 ביולי 1993 בגינת שינקין בתל אביב. במקום הוצב ארון עץ ממנו יצאו הנוכחים באופן טקסי. צילום של חייל במדים שיצא מאותו ארון עץ התפרסם בעיתון "חדשות", ובעקבותיה הועמד החייל לדין, על שהתראיין לעיתון והצטלם ללא אישור. זאת בעוד חיילים אחרים שהצטלמו לעיתון והתראיינו באותו שבוע בנושאים אחרים, לא זכו להתייחסות דומה. החייל שנקרא יוסי מקיטון נשפט ל-28 ימי מאסר על תנאי וסולק מהנח"ל.[585]

אירוע פומבי נוסף התקיים ב-1996 שאורגן על ידי אור מרוני-פנר ובמסגרתו יצאה שיירה של כ-40 כלי רכב פרטים מרידינג לכיוון גן מאיר, מעוטרת בדגלי גאווה ושלטים הדורשים שיויון זכויות. השיירה כונתה "המתגלגאים" ואף על פי שלא נדרש אישור משטרתי לקיומה, המשטרה עצרה במהלכה שתי רוכבות אופנוע לסביות, שנסעו בקדמת השיירה, בטענה שעברו על החוק האוסר רכיבה בצמד במקביל.[586] רק בשנת 1998 הפך מצעד הגאווה בעיר, לראשונה, לאירוע רב המשתתפים המוכר כיום. בשנת 1998 אירעו שני אירועים שתרמו לכך. היו אלו זכייתה של הזמרת הטרנסית הישראלית דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, ואירועי ויגסטוק, שהסתיימו בעימות חריף עם המשטרה. מאז, מתקיים מצעד הגאווה בעיר מדי שנה, והפך לאחד מהסמלים העיקריים במאבק לניראות ולדרישה לשוויון לאוכלוסיית הלהט"ב בישראל ובמזרח התיכון בכלל. במשך השנים הפך לחגיגת רחוב המונית, בה משתתפים עשרות אלפי אנשים מדי שנה, והנהנית מחסויות מסחריות.

עד שנת 2005 אורגן האירוע והופק, מדי שנה, על ידי אגודת הלהט"ב. עם גדילת המצעד והרחבת מספר הצועדים, ניכר היה כי ארגונו מדי שנה מחייב הקצאת סכומי כסף עצומים ומינוי עובדים במשרה מלאה. אגודת הלהט"ב שעובדיה מתנדבים והיא מתקיימת בעיקר על תרומות ודמי חבר, התקשתה להפיק את המצעד. ניסיון בשנת 2005 לבקש מהצועדים לתרום מכיסם סכומים לכיסוי ההוצאות לא העלה את הסכום הנדרש ובשנת 2006 לא התקיים במצעד. יוזמת המצעד, אגודת הלהט"ב, הודיעה כי לא הצליחה להפיקו עקב קשיים בגיוס נותני חסות בכמות מספקת לתשלום עלויות אבטחת האירוע. בעקבות זאת הוחלט כי עיריית תל אביב תפיק את מצעד הגאווה בתל אביב באופן בלעדי, החל משנת 2007.[587] בשנים 2007–2008, הפיקה העירייה את המצעד במסגרת הסעיף התקציבי "תקציב לא צפוי". מעורבותו של חבר המועצה מטעם סיעת עיר לכולנו, יואב גולדרינג, הביאה להכנסת תקצוב קבוע למצעד בספר התקציב של העירייה משנת 2009.[588]

כיום נחשב המצעד לאחד מאירועי התרבות החשובים בעיר, ומהווה מקור משיכה משמעותי לתיירים,[589] בהביאו לישראל עשרות אלפי תיירים.[590][591] בשנת 2016, על פי דיווחי עיתונות שונים - הגיעו לישראל כ-35,000 תיירים במיוחד עבור צעידה במהלכו.[592] אותם תיירים מוציאים בישראל הוצאות רבות על לינה בבתי מלון, כלכלה ותיירות פנימית, דברים המתבטאים בהכנסות גבוהות למשק התיירות. בשנת 2017, לדוגמה, הכניסו כמאה מיליון ש"ח לפחות.[593] בשנת 2018 מספר המשתתפים דווח כי גדל ביותר מ-250,000,[594] ושוב מעל ל-250,000 משתתפים שנה לאחר מכן ובכך, הוכתר כמצעד הגדול ביותר במזרח התיכון, וביבשת אסיה יחד עם מצעד הגאווה בטאיוואן.[5]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פדבה, גלעד (2009). נעלבים באופן טבעי? ארבע פרדיגמות בשיח התקשורתי ההטרוסקסואלי אודות מצעד-הגאווה בירושלים. סוגיות חברתיות בישראל 7, 94-120.
  • גילה זמיר, סיקור מצעד הגאווה בחיפה באתר חי פה, אתר התושבים של חיפה, 22 ביוני 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מצעד הגאווה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Why Pride? An Explanation For Straight People
  2. ^ Inside American Experience. American Experience. WGBH. How the Pride Parade Became Tradition | PBS, web.archive.org, ‏2016-04-22
  3. ^ A. B. C. News, About 5 million people attended WorldPride in NYC, mayor says, ABC News (באנגלית)
  4. ^ 1 2 Pride 2019: The world's 15 biggest LGBTQ celebrations, from New York to Tel Aviv, www.usatoday.com (באנגלית)
  5. ^ 1 2 Tel Aviv pride parade draws 250,000 Israelis, foreigners, NBC News (באנגלית)
  6. ^ Mardi Gras History, Sydney Gay and Lesbian Mardi Gras Ltd (באנגלית)
  7. ^ Amarra Mohamed, Pride in Pictures: Johannesburg’s Pride parade is the biggest in Africa & there’s a reason why, LGBTQ Nation
  8. ^ Lavietes, Maria Caspani, Matthew (1 ביולי 2019). "Millions celebrate LGBTQ pride in New York amid global fight for equality: organizers". Reuters (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-27 במאי 2021. 
  9. ^ The World's Biggest Pride Parades | The Active Times, www.theactivetimes.com
  10. ^ Kirchick, James (27 בנובמבר 2016). "Fidel Castro’s Horrific Record on Gay Rights". The Daily Beast (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-27 במאי 2021. 
  11. ^ Sylvia Rivera's Obituary, web.archive.org, ‏2007-09-28
  12. ^ Marsha P. Johnson, web.archive.org, ‏2008-10-22
  13. ^ 1970: A First-Person Account of the First Gay Pride March, The Village Voice, ‏2010-06-22
  14. ^ Outspoken: Chicago's Free Speech Tradition, publications.newberry.org
  15. ^ L.A. Pride: How the World's First Pride Parade Got Its Start, WEHOville, ‏2013-05-24 (בAmerican English)
  16. ^ Mary Ann Cherry, Gay Pride 1973 (באנגלית)
  17. ^ #TBT: What Gay Pride Looked Like in 1970, www.advocate.com, ‏2014-06-05 (באנגלית)
  18. ^ #PRIDE50 - Learn About The First Christopher Street Liberation Day (PRIDE) March - RARE VIDEO, Back2Stonewall, ‏2020-06-27 (בAmerican English)
  19. ^ Thirteen/WNET - Online Pressroom - Press Release, web.archive.org, ‏2008-01-18
  20. ^ The Gay Pride Issue / Queerty, web.archive.org, ‏2015-07-12
  21. ^ The 20 most and least gay-friendly countries in the world, The World from PRX (באנגלית)
  22. ^ "Opinion | Australia’s strange vote on same-sex marriage". Washington Post (באנגלית). ISSN 0190-8286. בדיקה אחרונה ב-9 ביוני 2021. 
  23. ^ The Ten Best Places In The World To Be Gay, The Independent, ‏2011-10-22 (באנגלית)
  24. ^ LGBT celebrates Gay Pride at GIG, Saipan Tribune, ‏2018-07-31 (בAmerican English)
  25. ^ 1 2 Neil Pang | For The Guam Daily Post, Hundreds join Pride March, The Guam Daily Post (באנגלית)
  26. ^ Nathan Denight, Denight: Celebrate continued growth of Guam's tourism industry, Pacific Daily News (בAmerican English)
  27. ^ Welcome to IDAHOT Newbies !, May17.org, ‏2016-05-17 (בAmerican English)
  28. ^ Oct 28, 2016 | Initiatives, Projects | 1, VPride Foundation and Vanuatu Women's Centre hold first LGBTI Human Rights workshop together, Sista, ‏2016-10-28 (בAmerican English)
  29. ^ Shannon Power, Micronesia senator wants to ban trans people working for government, Gay Star News, ‏2018-12-07 (בBritish English)
  30. ^ About ROMEO PlanetRomeo and GayRomeo, ROMEO (בAmerican English)
  31. ^ HERO Parade and party, Auckland, New Zealand, www.qna.net.nz
  32. ^ Prime Minister Bill English's first Big Gay Out, NZ Herald (בen-NZ)
  33. ^ Big Gay Out: The celebration continues despite Covid community scare, NZ Herald (בen-NZ)
  34. ^ GayNZ.com Big Gay Out 2013 hit new crowd record, web.archive.org, ‏2013-02-22
  35. ^ GayNZ.com Politicians, performers and fun at BGO, web.archive.org, ‏2014-09-02
  36. ^ American Samoa Fa‘afafine Group Hosts First Pride Festival | Pacific Islands Report, www.pireport.org
  37. ^ Fiji hosts first Pride Parade on IDAHOTB, May17.org, ‏2018-05-21 (בAmerican English)
  38. ^ Ratu Epeli to address LGBTQI conference, FijiTimes (באנגלית)
  39. ^ Homosexuelle Initiative (HOSI) Wien | 1. Lesben- und Schwulenverband Österreichs, www.hosiwien.at (בAustrian German)
  40. ^ AfroRainbowAustria – afrorainbow.at (בde-DE)
  41. ^ Trembling in Ukraine | Welcome to the World Congress of Gay Lesbian Bisexual and Transgender Jewish Organizations, web.archive.org, ‏2009-07-29
  42. ^ Stars back gay-bashing campaign for “traditional love” in Ukraine, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2008-11-18 (בBritish English)
  43. ^ Kyiv hosts international LGBT forum including March of Equality on June 6, Interfax-Ukraine (באנגלית)
  44. ^ Bay Area Reporter :: Article.php, The Bay Area Reporter / B.A.R. Inc. (באנגלית)
  45. ^ Court bans gay pride parade in Kyiv on May 25 » Interfax News Wire :: Russia, Ukraine, Kazakhstan and Central Asia, web.archive.org, ‏2013-09-27
  46. ^ KyivPost - Ukraine's Global Voice, KyivPost
  47. ^ 'First Gay-Pride Event' Held In Kyiv, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  48. ^ Andrew Connelly, Ukraine’s gays fear coming out of the closet, www.aljazeera.com (באנגלית)
  49. ^ Despite a move toward Europe, LGBT Ukrainians face new hurdles, america.aljazeera.com
  50. ^ Brian Dooley, ContributorSenior Advisor, Human Rights First, Where's the Ukrainian Far Right Now?, HuffPost, ‏2014-07-07 (באנגלית)
  51. ^ 1 2 Interfax-Religion, www.interfax-religion.com
  52. ^ "Ukraine crisis: Timeline". BBC News (באנגלית). 13 בנובמבר 2014. בדיקה אחרונה ב-4 ביוני 2021. 
  53. ^ "Ukraine police hurt at Kiev gay pride rally". BBC News (באנגלית). 6 ביוני 2015. בדיקה אחרונה ב-4 ביוני 2021. 
  54. ^ At least 25 arrested for trying to violently break up gay rights march in Kyiv; five police officers injured, web.archive.org, ‏2015-06-06
  55. ^ Anti-gay extremists violently break up gay pride march in Kyiv; several injured, many arrests, web.archive.org, ‏2015-06-07
  56. ^ Кличко просить не проводити "Марш рівності" у Києві, Українська правда - Київ
  57. ^ Новини | Українська правда, pda.pravda.com.ua
  58. ^ LGBT Pride march in Kyiv held without violence - Jun. 12, 2016, KyivPost, ‏2016-06-12
  59. ^ LGBT Pride march in Kyiv held without violence - Jun. 12, 2016, KyivPost, ‏2016-06-12
  60. ^ Ukrainians March for LGBT Equality in Peace, NBC News (באנגלית)
  61. ^ Thousands March For LGBT Rights In Kyiv, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  62. ^ LGBT activists hold 'March of Equality' through central Kyiv, www.unian.info (באנגלית)
  63. ^ Ukraine holds its largest gay pride celebration, The Independent, ‏2019-06-23 (באנגלית)
  64. ^ Sandrine Amiel, Ukraine hosts largest ever gay pride parade, euronews, ‏2019-06-23 (באנגלית)
  65. ^ У Києві пройшов Транс-Марш, без спроб нападу не обійшлося, Українська правда (באוקראינית)
  66. ^ У Києві пройшов Марш рівності, Українська правда (באוקראינית)
  67. ^ A. B. C. News, Thousands march in Ukraine for LGBT rights, safety, ABC News (באנגלית)
  68. ^ Посол США на Украине приветствовал проведение в Одессе гей-парада, РИА Новости, ‏20160813T1619 (ברוסית)
  69. ^ В Одесі пройшов “Прайд”: троє затриманих, Українська правда (באוקראינית)
  70. ^ "Марш рівності в Одесі: незначні сутички з поліцією і троє затриманих". BBC News Україна (באוקראינית). בדיקה אחרונה ב-4 ביוני 2021. 
  71. ^ Ukrainian Police Clash With Far-Right Group At Odesa Pride March, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  72. ^ Two police hurt in attack on LGBT rally in Ukraine, www.thesundaily.my (באנגלית)
  73. ^ Ukraine's Second-Largest City, Kharkiv, Holds First Gay-Pride March, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  74. ^ У Харкові пройшов АвтоПрайд і заходи націоналістів: без конфліктів, Українська правда (באוקראינית)
  75. ^ Марш KharkivPride пройшов майже без ексцесів, Українська правда (באוקראינית)
  76. ^ Під час Прайду в Запоріжжі радикал дістав зброю: ненавидить ЛГБТ, Українська правда (באוקראינית)
  77. ^ StackPath, www.gaytoday.com
  78. ^ WorldPride holy land: the conflict-heavy center point of three world religions is gearing up for the second global pride festival. - Free Online Library, www.thefreelibrary.com
  79. ^ BBC News | EUROPE | Gay pride triumphs in Rome, news.bbc.co.uk
  80. ^ Rocco, Italy’s Pride Wave - LGBTQ+ Pride in Italy 2020, The Big Gay Podcast from Puglia, ‏2020-01-20 (בBritish English)
  81. ^ EPOA Annual General Meeting 2021, Torino Pride (בBritish English)
  82. ^ Iceland - GlobalGayz, www.globalgayz.com
  83. ^ Reykjavík Pride Parade Today, Iceland Review, ‏2015-08-08 (בAmerican English)
  84. ^ Reykjavík Pride Parade in Pictures | Iceland Review, web.archive.org, ‏2017-08-21
  85. ^ EP 148: Faroe Pride! - The Faroe Islands Podcast - CastRoller, web.archive.org, ‏2014-05-17
  86. ^ Facebook, www.facebook.com
  87. ^ Hayley Halpin, Here's a short history of the battle for LGBT rights in Ireland, TheJournal.ie (באנגלית)
  88. ^ Conor Gallagher, Record numbers attend Dublin Pride Parade, The Irish Times (באנגלית)
  89. ^ Inici | Diversand Andorra, Diversand (בקטלאנית)
  90. ^ Hundreds March In Estonian Capital To Mark Baltic Pride Festival, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  91. ^ News and communications, GOV.UK (באנגלית)
  92. ^ ERR, Таллиннский фестиваль сексуальных меньшинств Baltic Pride отменен из-за коронавируса, ERR, ‏2020-03-24 (ברוסית)
  93. ^ ERR, Tallinn Pride to be held again following decade-long break, ERR, ‏2017-03-02 (באנגלית)
  94. ^ Estonian World, Foreign embassies in Estonia: LGBTI rights are human rights, Estonian World, ‏2017-07-07 (בBritish English)
  95. ^ Amid threats, LGBT forum is cancelled in Armenia | Eurasianet, eurasianet.org (באנגלית)
  96. ^ Mudeva, Anna (28 ביוני 2008). "About 60 arrested at Bulgaria's first gay parade". Reuters (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-4 ביוני 2021. 
  97. ^ Марко Марков, 3000 КРАСИВИ ХОРА ОЦВЕТИХА СОФИЯ В ЦВЕТОВЕТЕ НА ДЪГАТА – HUGE.BG (בAmerican English)
  98. ^ Thousand participants marched at Sofia Pride 2014 / Bulgaria / Countr…, archive.ph, ‏2014-08-19
  99. ^ БиНюз-Запазената марка в новините, Костов подкрепи гей-парада, www.bnews.bg
  100. ^ Bulgaria's Sofia Pride Gay Parade Goes Smoothly, Only 'Family NGO' Protests - Novinite.com - Sofia News Agency, www.novinite.com
  101. ^ BOSNIA AND HERZEGOVINA | LGBTI Equal Rights Association for Western Balkans and Turkey, www.lgbti-era.org
  102. ^ Dogodek in žur v podporo bosanskemu festivalu Queer Sarajevo!, Kulturni center Q (בsl-SI)
  103. ^ Solidarno za slobodu – slobodu okupljanja, slobodu identiteta i slobodu ljubavi! | Povorka Ponosa (בAmerican English)
  104. ^ Bosnian Capital Hosts First-Ever Pride March, Balkan Insight, ‏2019-09-08 (בAmerican English)
  105. ^ ILGA | Threats from Belarusian Regime Force the Organisers to Cancel the Festival, web.archive.org, ‏2004-12-25
  106. ^ Gay Today: Top Story, gaytoday.badpuppy.com
  107. ^ Belarus News and Analysis | Minsk Gay Culture and Human Rights Conference Cancelled, www.data.minsk.by
  108. ^ Pride! NEWS :: Gay and Lesbian news of Belarus :: Euro MPs Get Tough Over Lack of Gay Rights in Belarus, web.archive.org, ‏2009-02-27
  109. ^ Pride! NEWS :: Gay and Lesbian news of Belarus :: LGBT rights activists, for the first time, appealing to courts to defend their constitutional right to freedom of assembly, web.archive.org, ‏2009-02-27
  110. ^ Belarusian Gay, Lesbi, Bisexual and Transexual Portal, web.archive.org, ‏2010-01-23
  111. ^ 100.000 participants à la Belgian Pride Parade 2019, selon la police, RTBF Info, ‏2019-05-18 (בצרפתית)
  112. ^ "Fighting at gay rights march in Tbilisi Georgia". BBC News (באנגלית). 17 במאי 2012. בדיקה אחרונה ב-5 ביוני 2021. 
  113. ^ HRIDC statement on the dispersal of LGBT organization Identoba's demonstration, Human Rights House Foundation, ‏2012-05-21 (בAmerican English)
  114. ^ ‘Virulent’ homophobic attacks put South Caucasus activists at risk, www.amnesty.org (באנגלית)
  115. ^ "Thousands protest in Georgia over gay rights rally". BBC News (באנגלית). 17 במאי 2013. בדיקה אחרונה ב-5 ביוני 2021. 
  116. ^ Georgia: Homophobic violence mars Tbilisi Pride event, www.amnesty.org (באנגלית)
  117. ^ GYLA.GE - News - Initial evaluation of observer organizations on the scheduled rally on May 17, the International Day against homophobia and transphobia, web.archive.org, ‏2014-10-19
  118. ^ Arianne Swieca, LGBT rights and the long road to democracy in Georgia, Foreign Policy (בAmerican English)
  119. ^ First Ever Tbilisi Pride to Take Place in June, Georgia Today on the Web
  120. ^ Tbilisi’s first queer pride announced for June, OC Media, ‏2019-02-19 (בAmerican English)
  121. ^ Georgian far right vows to shut down upcoming LGBT parade, English Jamnews, ‏2019-02-20 (בAmerican English)
  122. ^ MIA Says Tbilisi Pride Cannot Take Place Outdoors, Cites Safety Concerns, Georgia Today on the Web
  123. ^ Georgia's first LGBT+ pride march called off amid political turmoil, news.yahoo.com (בAmerican English)
  124. ^ Small LGBT Pride Rally Held In Tbilisi, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  125. ^ Georgia holds scaled-down Pride after threats of violence, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2019-07-08 (בBritish English)
  126. ^ Tbilisi Pride held, demonstrators of two different rallies spend the night on Rustaveli Avenue, GeorgianJournal (בגאורגית)
  127. ^ Elks, Sonia (8 ביולי 2019). "LGBT+ campaigners hold scaled-down Pride march in Georgia despite threats". Reuters (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-5 ביוני 2021. 
  128. ^ Participants of Two Rallies Spend Night on Rustaveli Avenue, Georgia Today on the Web
  129. ^ Rally of Tbilisi Pride Opponents Ends, Georgia Today on the Web
  130. ^ Tbilisi marks International Day Against Homophobia with a single rainbow flag, OC Media, ‏2019-05-16 (בAmerican English)
  131. ^ Interior Ministry says holding Tbilisi Pride is ‘impossible’ in planned locations, OC Media, ‏2019-05-30 (בAmerican English)
  132. ^ Berlin pride parade draws thousands in celebration of LGBT rights, dpa International (באנגלית)
  133. ^ DPA, Rund eine Million beim CSD in Berlin, Nau (בגרמנית)
  134. ^ Author Karl Krause, CSD & Gay Pride Calendar for Germany 2021, Gay Travel Blog - Couple of Men, ‏2021-05-30 (בAmerican English)
  135. ^ Pride parade was ‘biggest ever’ in Copenhagen, www.thelocal.dk
  136. ^ WorldPride 2021 in Copenhagen and Malmö, Copenhagen 2021: WorldPride & EuroGames (בדנית)
  137. ^ Rebecca Baird-Remba, 13 Countries That Are More Gay Friendly Than America, Business Insider (בAmerican English)
  138. ^ Wedia, The Netherlands is one of Europe's most gay-friendly nations, IamExpat (בBritish English)
  139. ^ The Ten Best Places In The World To Be Gay, The Independent, ‏2011-10-22 (באנגלית)
  140. ^ Nighttours.com, Amsterdam Gay Pride 2021 complete guide to canal parade and parties., Nighttours gay guide (בBritish English)
  141. ^ Outside Amsterdam: Gay Guide, www.holland.com, ‏2016-03-17 (באנגלית)
  142. ^ Hungary blocks European agreement on LGBT rights, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2016-03-08 (בBritish English)
  143. ^ Embassies unite in solidarity with Budapest Pride - BBJ, BBJ.hu (באנגלית)
  144. ^ ‘Gay September in Greece’ Campaign Highlights Country’s Best for LGBT Tourists, GTP Headlines, ‏2017-08-02 (בAmerican English)
  145. ^ Lonely Planet, LGBT Travellers in Greece, Lonely Planet (באנגלית)
  146. ^ "Why lesbians flock to Lesbos". The Economist. 15 בדצמבר 2018. ISSN 0013-0613. בדיקה אחרונה ב-8 ביוני 2021. 
  147. ^ Erva_cidreira, ΤΟ ΑΠΕΝΑΝΤΙ ΠΕΖΟΔΡΟΜΙΟ: Η ΣΗΡΑΓΓΑ ΤΟΥ ΧΡΟΝΟΥ. GAY PRIDE 1982, ΤΟ ΑΠΕΝΑΝΤΙ ΠΕΖΟΔΡΟΜΙΟ, ‏2006-06-24
  148. ^ 10% - Out & Proud - Gay Pride Day '04, www.10percent.gr
  149. ^ NEWSROOM IEFIMERIDA.GR, Ανθιμος: Απαράδεκτο για τα ήθη και τα έθιμα της Θεσσαλονίκης το Gay Pride | ΕΛΛΑΔΑ, iefimerida.gr, ‏2012-06-22 (ביוונית)
  150. ^ Νίκος Σοφιανός, Editorial: Τα 4 μπράβο στο Thessaloniki Pride, Antivirus Magazine, ‏2012-06-27 (ביוונית)
  151. ^ Άνθιμος: «Σταματήστε το καρναβάλι των ομοφυλόφιλων» | LiFO, www.lifo.gr, ‏2013-05-31 (ביוונית)
  152. ^ Το Διήμερο που η Θεσσαλονίκη Αναμετρήθηκε με τα Συντηρητικά Αντανακλαστικά της, www.vice.com (ביוונית)
  153. ^ Ανθιμος: Αίσχος το Thessaloniki Pride | PLUS by gazzetta, www.gazzetta.gr (ביוונית)
  154. ^ Το 1ο Gay Pride στην Κρήτη είναι γεγονός | GayHellas.gr, web.archive.org, ‏2015-06-27
  155. ^ Vasilis Thanopoulos, Το 1o LGBTQI+ Pride της Πάτρας, Antivirus Magazine, ‏2016-01-05 (ביוונית)
  156. ^ https://itgl.lu/, ITGL (בde-DE)
  157. ^ queer.lu – LGBTIQ Life in Luxembourg (בde-DE)
  158. ^ Eiropraidā piedalījušies 5000 cilvēku; policija aiztur trīs personas, www.lsm.lv (בלטבית)
  159. ^ Around 8,000 people march in Baltic Pride parade in Riga - Xinhua | English.news.cn, www.xinhuanet.com
  160. ^ "Clashes mar Lithuania gay march" (באנגלית). 8 במאי 2010. בדיקה אחרונה ב-7 ביוני 2021. 
  161. ^ What is the Presidency? | Presidency & EU | Lithuanian Presidency of the Council of the European Union 2013, web.archive.org, ‏2017-07-05
  162. ^ 1 2 LGL - National LGBT Rights Organization, LGL (בAmerican English)
  163. ^ www.DELFI.lt, A. Zuokas: jei teismas lieps, homoseksualams bus leista žygiuoti Gedimino prospektu, DELFI (בליטאית)
  164. ^ Mayor confirmed that Vilnius Municipality will execute court orderThe…, archive.ph, ‏2013-08-09
  165. ^ Police detain 28 in minor incidents during Baltic Pride 2013 | The Li…, archive.ph, ‏2013-08-09
  166. ^ Baltic Pride 2013 – The March for Equality | The Lithuania TribuneThe…, archive.ph, ‏2013-08-09
  167. ^ tv.lrytas.lt, V. Simonko: „Miestui padovanojome didelę šventę“ (בליטאית), בדיקה אחרונה ב-7 ביוני 2021 
  168. ^ Vilnius Celebrated Baltic Pride 2016, LGL, ‏2016-06-22 (בAmerican English)
  169. ^ Lithuania's Parliament hosts LGBT art exhibit as capital city lights up rainbow, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2017-05-17 (בBritish English)
  170. ^ Baltic Pride attracts record number of people in Vilnius – photos, lrt.lt, ‏2019-06-10 (באנגלית)
  171. ^ flay.li – Der LGBTI Verein Liechtensteins (בde-DE)
  172. ^ Budva: Građani ne odobravaju paradu ponosa u svom gradu - Pobjeda Dnevni List, web.archive.org, ‏2013-08-01
  173. ^ Montenegro’s gay pride march sparks violence, www.aljazeera.com (באנגלית)
  174. ^ Montenegrin Capital Set for Gay Pride Parade, Balkan Insight, ‏2017-09-22 (בAmerican English)
  175. ^ 1 2 Daisy Sindelar, Of All Places, Is Moldova Leading on Gay Rights?, The Atlantic, ‏2013-04-09 (באנגלית)
  176. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2013-10-12
  177. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2013-12-31
  178. ^ Moldova LGBT march halted as President says: 'I am not president of the gays', PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2017-05-24 (בBritish English)
  179. ^ Rainbow Europe, rainbow-europe.org
  180. ^ Moldovan Police Repel Orthodox Activists Trying To Crash LGBT March, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  181. ^ Moldova police used tear gas on anti-LGBT protesters trying to disrupt Pride march, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2018-05-22 (בBritish English)
  182. ^ Tris Reid-Smith, Party in the sun on Malta, Gay Star News, ‏2013-01-14 (בBritish English)
  183. ^ Victor Paul Borg, The rough guide to Malta and Gozo, Rough Guides, 2001, ISBN 978-1-85828-680-8
  184. ^ The Out Traveler, LPI Media, 2006. (באנגלית)
  185. ^ Party leaders attend Gay Pride in Valletta, Times of Malta (בBritish English)
  186. ^ Deutsche Welle (www.dw.com), First gay pride rally held in North Macedonia | DW | 29.06.2019, DW.COM (בBritish English)
  187. ^ North Macedonia's Capital Holds First Gay Pride Parade, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  188. ^ North Macedonia Capital Hosts First Pride Parade, Balkan Insight, ‏2019-06-29 (בAmerican English)
  189. ^ Check out Bergen's Nightlife, TripSavvy (באנגלית)
  190. ^ I dag går Pride-paraden gjennom Oslo sentrum, www.aftenposten.no (בנורווגית ספרותית)
  191. ^ Petit Press a.s, Dúhový pochod stopli extrémisti, domov.sme.sk (בסלובקית)
  192. ^ Petit Press a.s, Veľvyslanci podporujú Dúhový Pride, domov.sme.sk (בסלובקית)
  193. ^ Fundación Triángulo por la igualdad de lesbianas y gais, web.archive.org, ‏2007-04-24
  194. ^ In pics: 400,000 march through Madrid for Gay Pride, www.thelocal.es
  195. ^ Spain Gay Pride Calendar 2021, www.misterbandb.com (באנגלית)
  196. ^ All You Need to Know | WORLD PRIDE MADRID 2017, worldgaypridemadrid2017.com (באנגלית) (ארכיון)
  197. ^ Publicidad - World Pride Madrid 2017. Web oficial del Orgullo, www.worldpridemadrid2017.com (בספרדית)
  198. ^ B92 - Info - Pride Parade cancelled due to high risk of violence, web.archive.org, ‏2015-04-02
  199. ^ Serbia's Novi Sad Holds First Gay-Pride Rally, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  200. ^ Katy Clifton, Riot police use water cannons amid disruption at Polish LGBT march, www.standard.co.uk, ‏2019-09-28 (באנגלית)
  201. ^ Instytut Gość Media, „Parada Równości” to propaganda rozpusty, www.gosc.pl, ‏2011-08-10
  202. ^ Wyborcza.pl, wyborcza.pl
  203. ^ https://www.paradarownosci.eu/pl/partnerzy/, Parada Równości - 20 czerwca 2020 (בpl-PL)
  204. ^ Polish capital bans Pride again - Queer Lesbian Gay Pride - Gay.com, web.archive.org, ‏2007-03-13
  205. ^ News from Poland - Polish gay activists win human rights case, web.archive.org, ‏2012-02-06
  206. ^ "Gay marchers ignore ban in Warsaw" (באנגלית). 11 ביוני 2005. בדיקה אחרונה ב-8 ביוני 2021. 
  207. ^ A brief history of Equality Parade | Equality Parade, web.archive.org, ‏2014-05-08
  208. ^ Parada Równości 2015. Środowiska LGBT w Warszawie - Polska - Newsweek.pl, web.archive.org, ‏2016-02-02
  209. ^ 45 tysięcy osób w Paradzie Równości. "Walczymy o siebie, o naszych przyjaciół, o nasze dzieci". Relacje pięknych uczestników [ZDJĘCIA], oko.press
  210. ^ Florkiewicz, Pawel (9 ביוני 2019). "Warsaw pride parade attracts large crowd amid heated political debate". Reuters (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-8 ביוני 2021. 
  211. ^ Deutsche Welle (www.dw.com), Warsaw: Tens of thousands march for gay rights | DW | 09.06.2019, DW.COM (בBritish English)
  212. ^ "Poland hosts landmark European gay pride". BBC News (באנגלית). 17 ביולי 2010. בדיקה אחרונה ב-8 ביוני 2021. 
  213. ^ Kraków: "co dwóch ojców to nie jeden" - Onet Wiadomości, archive.is, ‏2012-07-16
  214. ^ Wyborcza.pl, krakow.wyborcza.pl
  215. ^ Staff journalist, March for Tolerance Reaches Square Again, The Krakow Post, ‏2009-05-18 (בAmerican English)
  216. ^ LGBT+ Kraków & Krakow Equality Parade 2019, Kraków Expats Directory, ‏2019-05-16 (בBritish English)
  217. ^ Giorgi Zautaszwili, PHOTOS: Equality March Krakow 2017, The Krakow Post, ‏2017-05-14 (בAmerican English)
  218. ^ Steven Hoffman, PHOTOS: Krakow Queer March 2016, The Krakow Post, ‏2016-05-14 (בAmerican English)
  219. ^ Sibylle Bordes, Equality March in Krakow Without Serious Violence, The Krakow Post, ‏2014-05-12 (בAmerican English)
  220. ^ LGBT rights at heart of Poland presidential-election fight, France 24, ‏2020-07-11 (באנגלית)
  221. ^ Redakcja, Marsz Równości w Katowicach 2018. Ponad tysiąc osób przeszło z pl. Sejmu Śląskiego na pl. Grunwaldzki: głośno, kolorowo i pokojowo ZDJĘCIA, Dziennik Zachodni, ‏2018-09-10 (בpl-PL)
  222. ^ Bartosz Wojsa, Marsz Równości w Katowicach "Mniej złości, więcej miłości" z protestem i kontrmanifestacją 7.9.2019, Dziennik Zachodni, ‏2019-09-07 (בpl-PL)
  223. ^ Wyborcza.pl, lodz.wyborcza.pl
  224. ^ Damon Embling, Poland's liberals push back against the conservative establishment, euronews, ‏2019-04-26 (באנגלית)
  225. ^ Redakcja, Trójmiejski Marsz Równości bez incydentów. “Miłość może tylko łączyć", Gdynia Nasze Miasto, ‏2019-05-25 (בpl-PL)
  226. ^ ‘Foreign Ideology’: Poland’s Populists Target LGBT Rights, Balkan Insight, ‏2019-06-26 (בAmerican English)
  227. ^ Redakcja, I Marsz Równości w Częstochowie. Były próby jego zablokowania. Interweniowała policja ZDJĘCIA, Kłobuck Nasze Miasto, ‏2018-07-08 (בpl-PL)
  228. ^ Police fire tear gas and arrest dozens of far-right protesters attempting to disrupt LGBT+ march, The Independent, ‏2019-10-06 (באנגלית)
  229. ^ Married couple sentenced for a year in prison for bringing explosives to Equality March, TVN24 (בפולנית)
  230. ^ Democracy Digest: Clashes Accelerate Over LGBT, Gender and Civil Rights, Balkan Insight, ‏2020-06-19 (בAmerican English)
  231. ^ Archbishop claims a ‘rainbow plague’ is afflicting Poland, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2019-08-02 (בBritish English)
  232. ^ Santora, Marc; Berendt, Joanna (27 ביולי 2019). "Anti-Gay Brutality in a Polish Town Blamed on Poisonous Propaganda". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-8 ביוני 2021. 
  233. ^ Foster, Peter (9 באוגוסט 2019). "Polish ruling party whips up LGBTQ hatred ahead of elections amid 'gay-free' zones and Pride march attacks". The Telegraph (באנגלית). ISSN 0307-1235. בדיקה אחרונה ב-8 ביוני 2021. 
  234. ^ Deutsche Welle (www.dw.com), EU sues Hungary and Poland over LGBTQ discrimination | DW | 15.07.2021, DW.COM (בBritish English)
  235. ^ EU launches legal action over LGBTQ+ rights in Hungary and Poland, the Guardian, ‏2021-07-15 (באנגלית)
  236. ^ 6 atrações imperdíveis da cidade do Porto (בBritish English)
  237. ^ Cerca de 300 pessoas participaram na 1.ª Marcha do Orgulho LGBTI do Funchal, web.archive.org, ‏2020-06-06
  238. ^ Gay Lisbon Guide & Map 2021 - Bars, Clubs, Hotels, Events, www.patroc.com
  239. ^ Lappeenrannan ensimmäinen Pride-kulkue toteutuu ensi kesänä, Lappeenrannan Uutiset, ‏2018-12-18 (בפינית)
  240. ^ The Best Time to Visit Finland, TripSavvy (באנגלית)
  241. ^ A 'record-breaking' 100,000 people took part in Helsinki Pride on Saturday, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2018-07-02 (בBritish English)
  242. ^ Finland's Prime Minister to join Helsinki Pride parade, Yle Uutiset (באנגלית)
  243. ^ "Sápmi may be a quiet place for queer people", The Independent Barents Observer (באנגלית)
  244. ^ Mezipatra - Czech GLBT Film Festival - an FFW festival profile, web.archive.org, ‏2013-06-26
  245. ^ Prague Pride z.s., PRAGUE PRIDE (בcs-CZ)
  246. ^ Prague's first pride parade: A success amidst controversy » Prague Monitor / Czech News in English, Prague Monitor / Czech News in English, ‏2011-08-18 (בAmerican English)
  247. ^ "Prague 'gay pride': Czech capital hosts maiden march". BBC News (באנגלית). 13 באוגוסט 2011. בדיקה אחרונה ב-7 ביוני 2021. 
  248. ^ Thousands march in Prague Pride parade | Prague Monitor, archive.is, ‏2013-06-30
  249. ^ Obama's Ambassador Tells Czech LGBT Activists: You Have Ally in USA, CNSNews.com, ‏2012-08-28 (באנגלית)
  250. ^ Des dizaines de milliers de personnes défilent à Paris pour la Marche des fiertés, France 24, ‏2019-06-29 (בצרפתית)
  251. ^ Le "Gay Cirkus" cherche sa place dans la Cité des papes, LaProvence.com, ‏2009-06-28 (בצרפתית)
  252. ^ In photos: Kosovo holds its third Pride Parade, Prishtina Insight, ‏2019-10-10 (בAmerican English)
  253. ^ Kosovar Minister, Pristina's Mayor Join Gay-Pride Parade, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  254. ^ Pride Week kicks off in Prishtina, Prishtina Insight, ‏2019-10-07 (בAmerican English)
  255. ^ Support for LGBT community in Paphos growing | Cyprus Mail, https://cyprus-mail.com/ (בBritish English)
  256. ^ Povorka ponosa, web.archive.org, ‏2013-10-14
  257. ^ 24sata.info - Događaj visokog rizika: Danas je jubilarni Zagreb Pride, web.archive.org, ‏2019-01-14
  258. ^ Zbogom Queer, očekujemo Pride (בAmerican English)
  259. ^ CroL.hr | 15.000 ljudi u dvanaestoj Povorci ponosa! (foto, video) - CroL, web.archive.org, ‏2013-07-15
  260. ^ CroL.hr | Zagreb na Markovom trgu odlučno zatražio bračnu jednakost (foto, video) - CroL, web.archive.org, ‏2013-07-08
  261. ^ CroL | Zagreb, Rijeka, Split i Pula glasno poručili 'protiv' (foto) - CroL, web.archive.org, ‏2013-12-03
  262. ^ CROL, U Zagrebu održan prvi Balkanski Trans Inter Marš: Nećete nas brisati!, www.crol.hr (בBritish English)
  263. ^ Recimo ´NE´ nasilju, pridružimo se Zagreb Prideu!, www.index.hr (בקרואטית)
  264. ^ Profesori zagrebačkog Pravnog fakulteta podržavaju Gay Pride, www.vecernji.hr (בקרואטית)
  265. ^ Nastavnici i suradnici Pravnog fakulteta izrazili potporu Zagrebačkom Prideu – Nacional.hr, arhiva.nacional.hr
  266. ^ Najbolji dodaci prehrani za vas (באנגלית)
  267. ^ Drugi Split Pride je uspio - može se kad se hoće, tportal.hr
  268. ^ Više od 300 Riječana marširalo u znak podrške Split Prideu, tportal.hr
  269. ^ LORI - O Lori, web.archive.org, ‏2012-06-14
  270. ^ Lesbian group Kontra, web.archive.org, ‏2013-12-05
  271. ^ 'Da je ovako bilo '91. rat bi trajao 6 sati, a ne 6 godina', Dnevnik.hr (בקרואטית)
  272. ^ Uhićene 73 osobe, protiv 60 podnijete prekršajne prijave, tportal.hr
  273. ^ 500 veselih prajdovaca u koloni, na Rivi ih dočekao pljesak iz kafića, Net.hr, ‏2021-05-14 (בhr-HR)
  274. ^ Holy predstavila novu stranku: Orah će biti treća politička opcija, www.vecernji.hr (בקרואטית)
  275. ^ Staff, Reuters (22 ביוני 2019). "Thousands march in Romanian capital's pride parade". Reuters (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-5 ביוני 2021. 
  276. ^ Thousands Join Gay-Pride Parade In Romanian Capital, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  277. ^ StackPath, xtramagazine.com
  278. ^ "Moscow bans 'satanic' gay parade" (באנגלית). 29 בינואר 2007. בדיקה אחרונה ב-5 ביוני 2021. 
  279. ^ Aussie bashed at gay protest, The Sydney Morning Herald, ‏2007-05-28 (באנגלית)
  280. ^ Gay Pride parade 'satanic': mayor, The Sydney Morning Herald, ‏2007-01-30 (באנגלית)
  281. ^ t.A.T.u. Eng  Feedback, www.tatu.ru
  282. ^ Alamy Limited, Stock Photo - Members of Russian pop duo Tatu, Julia Volkova (R) and Elena Katina, attend a gay rights protest in Moscow May 27, 2007. Russian police detained gay protesters calling for the, Alamy (באנגלית)
  283. ^ Aussie bashed at gay protest, The Sydney Morning Herald, ‏2007-05-28 (באנגלית)
  284. ^ Russian President intervenes over Moscow Pride - from Pink News - all the latest gay news from the gay community - Pink News, web.archive.org, ‏2008-12-12
  285. ^ Гей-прайд Москва 2008г / Moscow Gay Pride 2008 (בעברית), בדיקה אחרונה ב-28 באוגוסט 2021 
  286. ^ GayRussia.ru :: Нас объединяют не только желания, web.archive.org, ‏2008-06-02
  287. ^ "'Slavic Gay Pride' to be held in Moscow on Eurovision finals day". mosnews.com. 30 במרץ 2009. אורכב מ-המקור ב-May 18, 2009. בדיקה אחרונה ב-12 במאי 2009. 
  288. ^ 1 2 Karmo, Julia (16 במאי 2009). "Moscow Police Break Up Gay Pride Rally". Sky News. אורכב מ-המקור ב-2009-05-19. בדיקה אחרונה ב-16 במאי 2009. 
  289. ^ "Eurovision: is the world's campest contest ready to get serious?". Lesbilicious. 11 במאי 2009. אורכב מ-המקור ב-November 28, 2009. בדיקה אחרונה ב-12 במאי 2009. 
  290. ^ "UK rights activists defends banned Moscow Gay Pride parade". mosnews.com. 12 במאי 2009. אורכב מ-המקור ב-May 18, 2009. בדיקה אחרונה ב-12 במאי 2009. 
  291. ^ "Gay protest broken up in Moscow". BBC News. 16 במאי 2009. בדיקה אחרונה ב-16 במאי 2009. 
  292. ^ Viniker, Barry (16 במאי 2009). "Malena Ernman is gay today". ESCtoday.com. בדיקה אחרונה ב-16 במאי 2009. (הקישור אינו פעיל, 7.6.2021)
  293. ^ – Verdas største homseparade (Norwegian), NRK, May 17, 2009
  294. ^ "European court fines Russia for banning gay parades". BBC News (באנגלית). 6 במרץ 2012. בדיקה אחרונה ב-5 ביוני 2021. 
  295. ^ «Когнитивный терроризм» на московском гей-прайде - Надя Толокно - Контуры, kontury.info
  296. ^ "Gay parades banned in Moscow for 100 years". BBC News (באנגלית). 17 באוגוסט 2012. בדיקה אחרונה ב-5 ביוני 2021. 
  297. ^ Steve Clemons, Not The Onion: Moscow Bans Gay Pride for Next 100 years, The Atlantic, ‏2012-06-08 (באנגלית)
  298. ^ Staff, Reuters (22 במרץ 2021). "EU sanctions Russians over rights abuses in Chechnya". Reuters (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-5 ביוני 2021. 
  299. ^ Sveriges Radio, Thousands revel in Stockholm for Pride - Radio Sweden, sverigesradio.se (באנגלית)
  300. ^ VG Sensibilisation – Vogay (בfr-FR)
  301. ^ swissinfo ch/pb & ac, Zurich 25th Pride Parade: Rainbow road signs and a renamed bridge, SWI swissinfo.ch (באנגלית)
  302. ^ Keystone-SDA/sb, Large turnout for Geneva Pride march, SWI swissinfo.ch (באנגלית)
  303. ^ La Pride 2015 a attiré plus de 7000 personnes à Sion, rts.ch, ‏2015-06-13 (בצרפתית)
  304. ^ Transgender plea for rights, www.tribune242.com (באנגלית)
  305. ^ 48th NYC Pride March Heads Through Manhattan, ‏2017-06-25 (בAmerican English)
  306. ^ Dawn Ennis, ABC will broadcast New York’s pride parade live for first time, LGBTQ Nation
  307. ^ What to see and do in NYC for World Pride, Newsday (באנגלית)
  308. ^ For Belize LGBT’s, Pride is Showing | Channel5Belize.com (בAmerican English)
  309. ^ Is Belize Gay-Friendly? An Overview | centralamerica.com, centralamerica, ‏2017-11-22 (באנגלית)
  310. ^ Barbados: A brush with death, a vigil for trans murder victims, Erasing 76 Crimes, ‏2018-11-24 (בAmerican English)
  311. ^ Sherine Andreine Powerful, Jamaica’s first LGBT Pride celebrations signal turning tides, Antillean Media Group, ‏2015-08-07 (בAmerican English)
  312. ^ Colin Stewart, Jamaica’s first Pride gets boost from government officials, 76 CRIMES, ‏2015-08-04 (באנגלית)
  313. ^ Gay Pride participants rub shoulders with Kingston Mayor, express hope for change | Loop News Jamaica, web.archive.org, ‏2015-08-06
  314. ^ David Hudson, Ellen Page attends Pride Jamaica flash mob in Kingston, Gay Star News, ‏2015-08-03 (בBritish English)
  315. ^ Deliriously happy after Jamaica's first Montego Bay Pride, Erasing 76 Crimes, ‏2015-10-27 (בAmerican English)
  316. ^ How was Montego Bay Pride a success? Let me count the ways, Erasing 76 Crimes, ‏2016-10-21 (בAmerican English)
  317. ^ Thriving Montego Bay Pride boosts LGBT+ acceptance, Erasing 76 Crimes, ‏2017-10-23 (בAmerican English)
  318. ^ LGBT march with pride inspite of fear, jamaica-gleaner.com, ‏2018-10-18 (באנגלית)
  319. ^ Montego Bay Pride is now 1,000 people strong, Erasing 76 Crimes, ‏2018-10-22 (בAmerican English)
  320. ^ Welcome sikunews.com - BlueHost.com, web.archive.org, ‏2012-07-22
  321. ^ Gay Greenland--Past and Present - GlobalGayz, www.globalgayz.com
  322. ^ Dan Avery, Police Interrupt Gay Pride In Dominican Republic Because Marchers Used Flag, Queerty
  323. ^ ‘We are part of TT’, Trinidad and Tobago Newsday, ‏2018-07-29 (בAmerican English)
  324. ^ Democracy alive and well, Trinidad and Tobago Newsday, ‏2018-08-03 (בAmerican English)
  325. ^ Anodis :: Festeja la Ciudad de México el Orgullo Gay, web.archive.org, ‏2010-01-05
  326. ^ Marcha del orgullo recuerda a Monsiváis y moviliza a 500 mil personas en México, www.insurrectasypunto.org
  327. ^ Gay Mexico 2021 Travel Guide - Hotels, Bars, & Events, www.gaytravel.com
  328. ^ Anodis :: Se tiñe Tijuana de arco iris con el Orgullo Gay, web.archive.org, ‏2009-08-13
  329. ^ Anodis :: Convocan a juntas para la 8 Marcha del Orgullo LGBT en Puebla, web.archive.org, ‏2009-03-11
  330. ^ Anodis :: Reúne a 200 personas marcha gay en Xalapa, Veracruz, web.archive.org, ‏2009-07-01
  331. ^ WebCite query result, archive.ph, ‏2009-12-12
  332. ^ Euforia durante primera marcha gay en Acapulco | Milenio.com, archive.ph, ‏2009-08-04
  333. ^ glbtq >> social sciences >> Nicaragua, web.archive.org, ‏2007-08-14
  334. ^ Revista Envío - NICARAGUA BRIEFS, www.envio.org.ni
  335. ^ 1st LGBT Pride Celebration Comes to Saint Lucia, St. Lucia Times News, ‏2019-06-07 (בAmerican English)
  336. ^ Joshua St Aimee, Pastors object to ‘Devilish’ LGBTQ Pride Celebration, The St. Lucia STAR, ‏2019-07-28 (בAmerican English)
  337. ^ PAWI Opposes LGBT Celebrations — There Will Be No LGBT Pride March, St. Lucia News From The Voice, ‏2019-07-25 (בAmerican English)
  338. ^ Suspected Suicide At Dennery, St. Lucia Times News, ‏2019-03-25 (בAmerican English)
  339. ^ Chuck Stewart, Proud Heritage: People, Issues, and Documents of the LGBT Experience [3 volumes: People, Issues, and Documents of the LGBT Experience], ABC-CLIO, 2014-12-16, ISBN 978-1-61069-399-8. (באנגלית)
  340. ^ Gay-Friendly Puerto Rico: Bars, Clubs & More | Marriott TRAVELER, Marriott Bonvoy Traveler, ‏2017-01-30 (בAmerican English)
  341. ^ Primera Dama será abanderada de la marcha del orgullo gay en Panamá, TVN, ‏2017-04-07 (בEuropean Spanish)
  342. ^ HuffPost - Breaking News, U.S. and World News, HuffPost (באנגלית)
  343. ^ "Cuba gay rights activists arrested at pride march in Havana". BBC News (באנגלית). 12 במאי 2019. בדיקה אחרונה ב-28 במאי 2021. 
  344. ^ Reuters (12 במאי 2019). "Defiance and Arrests at Cuba’s Gay Pride Parade". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-28 במאי 2021. 
  345. ^ Cuba's gay rights activists take to the streets defiant and proud, the Guardian, ‏2019-05-12 (באנגלית)
  346. ^ Cuban LGBT activists hold pride parade in open defiance of government, France 24, ‏2019-05-12 (באנגלית)
  347. ^ Rios, Sarah Marsh, Anett (8 במאי 2019). "Cuban LGBT community calls out government for canceling parade". Reuters (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-28 במאי 2021. 
  348. ^ Murillo, Álvaro (24 ביוני 2019). "Thousands in Costa Rica celebrate in first pride march since gay marriage ruling". Reuters (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-27 במאי 2021. 
  349. ^ A Month by Month Look at the Montreal Events, TripSavvy (באנגלית)
  350. ^ "Trans Pride March held in downtown Toronto - CityNews Toronto". CityNews Toronto (באנגלית). 27 ביוני 2014. בדיקה אחרונה ב-5 באוגוסט 2018. 
  351. ^ "Dyke March draws thousands in ‘Longest Walk’ | The Star". thestar.com (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-5 באוגוסט 2018. 
  352. ^ "Toronto pride parade 2014 photos show streets packed with 12,000 marchers and thousands of spectators". National Post (באנגלית). 30 ביוני 2014. בדיקה אחרונה ב-5 באוגוסט 2018. 
  353. ^ "'Fun, free and fabulous' WorldPride parade in Toronto". Toronto (באנגלית). 29 ביוני 2014. בדיקה אחרונה ב-5 באוגוסט 2018. 
  354. ^ "WorldPride brought big dividends to Toronto, Pride says". Xtra (באנגלית). 31 באוקטובר 2014. בדיקה אחרונה ב-5 באוגוסט 2018. 
  355. ^ Égale Canada > Fichier introuvable, web.archive.org, ‏2012-02-03
  356. ^ Hundreds of thousands shine bright at Vancouver Pride Parade, Global News (בAmerican English)
  357. ^ Vancouver Pride Parade expected to draw record crowd - News - MSN CA, web.archive.org, ‏2013-08-06
  358. ^ Photos: Vancouver loves its new rainbow crosswalks | Georgia Straight Vancouver's News & Entertainment Weekly, The Georgia Straight, ‏2013-07-30 (באנגלית)
  359. ^ Surrey Pride Festival July 7 at Holland Park, Surrey Now-Leader, ‏2013-07-05 (בAmerican English)
  360. ^ About ROMEO PlanetRomeo and GayRomeo, ROMEO (בAmerican English)
  361. ^ Radio Montecarlo CX20-930 AM, Miles de personas en la Marcha de la Diversidad por la Avenida 18 de Julio, Radio Montecarlo CX20-930 AM (בספרדית)
  362. ^ Nomadic Boys, ContributorNomadic Boys are gay couple, Stefan, Sebastien travelling the world, Gay guide to Montevideo, Uruguay, HuffPost, ‏2016-12-07 (באנגלית)
  363. ^ Gay Ecuador - GayTimes, web.archive.org, ‏2012-10-19
  364. ^ 21 De Abril, 2013 - 00h00, El GLBTI, colectivo que gana espacios, El Universo, ‏2013-04-21 (בספרדית)
  365. ^ Desfile del orgullo 2011 en Guayaquil, web.archive.org, ‏2011-12-23
  366. ^ 2 De Julio, 2011 - 14h45, Comunidad Glbti del Ecuador celebró Día del Orgullo Gay, El Universo, ‏2011-07-02 (בספרדית)
  367. ^ AFRICALA - Festival de cine africano de Latinoamérica (Mexico et al., Latin America), African Studies Companion Online
  368. ^ Euro Mundo Global, Matrimonio igualitario y registro de niños: pedidos ciudadanos en la marcha del Orgullo LGTBI, Euro Mundo Global (בספרדית)
  369. ^ Shannon Power, 18,000 people hit the streets to celebrate Pride in Ecuador, Gay Star News, ‏2018-07-04 (בBritish English)
  370. ^ Buenos Aires Times | Buenos Aires gears up for the huge celebration of LGBT culture, www.batimes.com.ar
  371. ^ Camille Chevalier-Karfis French Language Expert Camille is a teacher, author of many French audiobooks, audio lessons on modern spoken French She co-created, runs French Today, offering original audio for adult students our editorial process Camille Chevalier-Karfis, How To Celebrate New Year's Eve ('La Saint-Sylvestre') in France, ThoughtCo (באנגלית)
  372. ^ WebCite query result, archive.ph, ‏2009-11-13
  373. ^ 1 2 Veja calendário nacional de paradas LGBT 2018 no Brasil - Guia Gay São Paulo, www.guiagaysaopaulo.com.br (בפורטוגזית)
  374. ^ Gay Parades in Brazil, www.v-brazil.com
  375. ^ Parada Gay da Bahia leva 800 mil às ruas de Salvador, archive.ph, ‏2013-02-01
  376. ^ INEWS, Christian Fellowship against LGBT ‘pride’ parade, calls for Govt intervention, INews Guyana, ‏2018-06-01 (בAmerican English)
  377. ^ Guyana Pride: Anglican bishop lends support; opponents lose, Erasing 76 Crimes, ‏2018-06-04 (בAmerican English)
  378. ^ Gay Life in Suriname – Parea Suriname (בAmerican English)
  379. ^ Suriname holds first gay rights march, News24 (בAmerican English)
  380. ^ 10 Marcha del orgullo LGBTI en Paraguay, web.archive.org, ‏2018-03-13
  381. ^ Redacción LR, Marcha del Orgullo Gay: Miles de personas llenaron la plaza San Martín [VIDEO], larepublica.pe, ‏2017-06-30 (בes-PE)
  382. ^ Casa Editorial El Tiempo, Así serán las marchas del orgullo LGBTI en las ciudades de Colombia, El Tiempo, ‏2019-06-28 (בspanish)
  383. ^ Pulzo, Pulzo.com, El festival de Halloween LGBT que dura 6 días en Bogotá, pulzo.com
  384. ^ News.Az - Gay parade in Baku: to be or not to be?, web.archive.org, ‏2013-09-26
  385. ^ Azerbaijan: Pop Music vs. Islam | Eurasianet, eurasianet.org (באנגלית)
  386. ^ Welcome to IDAHOT Newbies !, May17.org, ‏2016-05-17 (בAmerican English)
  387. ^ Rainbow flag flown for the first time in the country, BBS, ‏2016-05-17 (בAmerican English)
  388. ^ All the way to Bhutan - Activists Celebrate IDAHOTB 2018, May17.org, ‏2018-05-21 (בAmerican English)
  389. ^ Members Of Rainbow Bhutan – A LGBT Community Observes IDAHOT, www.dailybhutan.com (באנגלית)
  390. ^ I Am a Queer Bhutanese, and My Country Is on Its Way to Scrapping Anti-LGBTQ Laws, www.vice.com (באנגלית)
  391. ^ Flouting privacy rights, Dhaka Tribune, ‏2017-05-25
  392. ^ In Photos: Bangladesh's Trans Pride Parade Was Massive and Fabulous, www.vice.com (באנגלית)
  393. ^ Labonita Ghosh August 11, 2003 ISSUE DATE: August 11, 2003UPDATED: June 14, 2012 11:22 Ist, As liberal attitudes sweep across Bengal, gays and lesbians no longer mask their sexuality, India Today (באנגלית)
  394. ^ Hundreds join pride march in India, where gay sex is illegal, web.archive.org, ‏2017-11-12
  395. ^ Priya Menon / TNN / Updated: Jun 2, 2018, 10:42 Ist, LGBTQ: A decade of Pride in Chennai | Chennai News - Times of India, The Times of India (באנגלית)
  396. ^ TNN / Updated: Oct 29, 2017, 12:33 Ist, A walk to remember for the LGBT community | Goa News - Times of India, The Times of India (באנגלית)
  397. ^ - The Washington Post, Washington Post (באנגלית)
  398. ^ India - IDAHOTB 2018 Country Page, May17.org, ‏2018-05-08 (בAmerican English)
  399. ^ Carlos Rojas, Eileen Chow, The Oxford Handbook of Chinese Cinemas, OUP USA, 2013-04-25, ISBN 978-0-19-976560-7. (באנגלית)
  400. ^ 南方周末 - [电影]是是非非同性恋影展, web.archive.org, ‏2015-04-26
  401. ^ 香港同志遊行2012 · Hong Kong Pride Parade 2012, hkpride.net
  402. ^ Pride March 2015: Filipino LGBTQs Make History in Luneta - Choose Philippines. Find. Discover. Share., web.archive.org, ‏2018-09-19
  403. ^ Watch: Scenes from this year’s Metro Manila Pride Parade, cnn (באנגלית)
  404. ^ Metro Manila Pride March and Festival Draws More Than 25,000, Now Biggest Pride in Southeast Asia - Metro Manila Pride, web.archive.org, ‏2018-09-02
  405. ^ Eye on Gay Shanghai: Mainland China’s 1st Pride event, Shanghaiist, ‏2009-06-06 (בAmerican English)
  406. ^ China's first gay pride festival pushes envelope, www.abc.net.au, ‏2009-06-14 (בAustralian English)
  407. ^ "Shanghai to show pride with gay festival" (באנגלית). 6 ביוני 2009. בדיקה אחרונה ב-28 באוגוסט 2021. 
  408. ^ Mike Cerre, US ambassador to Vietnam advocating for LGBT rights in Southeast Asia, ABC7 San Francisco, ‏2016-06-25 (באנגלית)
  409. ^ Largest event for LGBTQ community underway in Hanoi - News VietNamNet, english.vietnamnet.vn
  410. ^ Panti Bliss aka Rory O Neill Visit to Vietnam - Department of Foreign Affairs, www.irishaid.ie
  411. ^ Hanoi Pride Festival 2018 filled with joy, colours - News VietNamNet, english.vietnamnet.vn
  412. ^ Transgender People Can Change Gender on Legal Documents in 2017 | Saigoneer, saigoneer.com (בBritish English)
  413. ^ 1 2 Hornet Networks, It Does Turkish LGBTQ+ People No Favors to Pretend Turkey Is a Homophobic Nightmare, Hornet, ‏2018-07-08
  414. ^ 19. LGBTT Onur Haftası, Onur Yürüyüşü ile Sona Erdi | Kaos GL Gey Lezbiyen Biseksüel Trans Eşcinsel Haber Portalı, web.archive.org, ‏2011-07-01
  415. ^ Istanbul Police Disperse LGBT Pride March With Tear Gas | Time, web.archive.org, ‏2019-07-02
  416. ^ Welle (www.dw.com), Deutsche, Istanbul police use tear gas to disperse gay pride march | DW | 30.06.2019 (באנגלית), בדיקה אחרונה ב-30 במאי 2021 
  417. ^ İzmir’de İlk Onur Yürüyüşünde Sokaklar Doldu Taştı | Kaos GL Gey Lezbiyen Biseksüel Trans Eşcinsel Haber Portalı, web.archive.org, ‏2014-11-10
  418. ^ Antalya ve İzmir, Onur Haftası’nı Yürüyüşle Selamlayacak, archive.ph, ‏2013-07-01
  419. ^ Gay rights in Turkey face uphill battle, web.archive.org, ‏2013-11-11
  420. ^ \'We are homosecxuals! We love you!\' - Taipei Times, www.taipeitimes.com, ‏2003-11-02
  421. ^ Gay pride parade set for Kaohsiung - Focus Taiwan, focustaiwan.tw (בzh-Hant-TW)
  422. ^ Hornet Networks, Taichung City, Taiwan, Celebrates Pride with a Record-Breaking Crowd of 20,000, Hornet, ‏2016-12-22
  423. ^ Tens of thousands march in Taipei's LGBT pride parade - Focus Taiwan, focustaiwan.tw (בzh-Hant-TW)
  424. ^ Horton, Chris (27 באוקטובר 2018). "Taiwan’s Gay Pride Parade Draws Thousands, as Votes on Same-Sex Marriage Near". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-1 ביוני 2021. 
  425. ^ Pride 2019: The world's 15 biggest LGBTQ celebrations, from New York to Tel Aviv, www.usatoday.com (באנגלית)
  426. ^ 12 pictures of Tokyo Pride which will make your day, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2017-05-08 (בBritish English)
  427. ^ Laos holds first gay pride event, www.telegraph.co.uk
  428. ^ לראשונה בלבנון: שבוע גאווה בביירות, ynet, ‏2017-05-16
  429. ^ Kanso, Heba (17 במאי 2017). "RPT-Lebanon launches Arab world's first gay pride week". Reuters (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-30 במאי 2021. 
  430. ^ Mélanie Houé, Le Liban organise la première Gay Pride du monde arabe, Libération (בצרפתית)
  431. ^ מצעד הגאווה בלבנון בוטל, המארגן נעצר, ynet, ‏2018-05-16
  432. ^ צבעי הארז: לבנון חוגגת אירועי גאווה בביירות, רשת 13
  433. ^ At Beirut's First Pride Week, A Chance To Celebrate — And Take Stock Of Challenges, NPR.org (באנגלית)
  434. ^ Olga Habre, Design and gender identity in Lebanon, Executive Magazine, ‏2019-04-05 (בAmerican English)
  435. ^ Hadi Damien : "Les lendemains de la Beirut Pride sont brillants", lepetitjournal.com (בצרפתית)
  436. ^ Mongolia celebrates 6th International Day Against Homophobia, Transphobia and Biphobia | The UB Post, web.archive.org, ‏2017-03-26
  437. ^ Тэгш эрх, бахархал, ЛГБТ Төв, ‏2017-05-29 (במונגולית)
  438. ^ macongolia, Being LGBT in Mongolia, Macongolia: Observations of Mongolia, ‏2018-12-09 (באנגלית)
  439. ^ Yi Shu Ng, This tiny Southeast Asian country just held its first pride parade, Mashable (באנגלית)
  440. ^ 1 2 Shannon Power, Timor Leste PM comes out supporting LGBTI rights, Gay Star News, ‏2017-07-03 (בBritish English)
  441. ^ East Timor holds first LGBTQ pride parade, NBC News (באנגלית)
  442. ^ Shannon Power, East Timor's LGBTI community keeps getting stronger together, Gay Star News, ‏2018-04-13 (בBritish English)
  443. ^ Behind Timor-Leste's Pride, New Naratif, ‏2018-06-07 (בBritish English)
  444. ^ Asia's Youngest Nation Celebrates 2nd LGBT Parade | Voice of America - English, www.voanews.com (באנגלית)
  445. ^ Travel Inspired, PRIDE 2019 Parade, Timor Leste - South East Asia, Adam Constanza, ‏2019-07-13 (באנגלית)
  446. ^ About the Author, rew M. Potts, rew M. Potts is a former editor of the Sydney Star Observer, East Timor celebrates third LGBTQI Pride Parade, Star Observer, ‏2019-07-19 (בAmerican English)
  447. ^ "A pride with no parade for Burma's first gay festival". BBC News (באנגלית). 17 במאי 2012. בדיקה אחרונה ב-1 ביוני 2021. 
  448. ^ Shannon Power, Myanmar just had its first public pride party and thousands turned up to celebrate, Gay Star News, ‏2018-01-31 (בBritish English)
  449. ^ LGBT festival opens in Burma after first public launch party- DVB Multimedia Group, web.archive.org, ‏2018-08-29
  450. ^ LGBTI community observes Gai Jatra pride demanding to amend civil and criminal code, ‏2018-08-27 (בAmerican English)
  451. ^ Aditya Neupane, Nepal hosts first- ever pride parade marking pride month, My City (באנגלית)
  452. ^ The Himalayan Times, Celebration of diversity and sexuality: country's first pride parade, The Himalayan Times, ‏2019-06-29 (באנגלית)
  453. ^ queeryouthgroup, Second Annual Nepal Pride Parade, Nepal Pride Parade, ‏2020-05-17 (באנגלית)
  454. ^ Madhavi Marasini, Nepal Pride Parade 2020: The show must go on(line), The Himalayan Times, ‏2020-06-13 (באנגלית)
  455. ^ “We’re here, we’re queer and we’re not going anywhere”: Here’s why the Pride Parade matters, kathmandupost.com (בenglish)
  456. ^ The Miami Herald, New photos from gay pride celebrations in Singapore, Latvia and Russia - Steve Rothaus' Gay South Florida, miamiherald.typepad.com
  457. ^ "Singapore gays in first public rally" (באנגלית). 17 במאי 2009. בדיקה אחרונה ב-1 ביוני 2021. 
  458. ^ More than 15,000 Singaporeans at Pink Dot 2012!, Pink Dot SG (בAmerican English)
  459. ^ "Fifty shades of pink". The Economist. 6 ביולי 2013. ISSN 0013-0613. בדיקה אחרונה ב-1 ביוני 2021. 
  460. ^ Support for the Freedom to Love blazes forth, Pink Dot