משתמש:Utzli/ארגז חול שני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של Utzli.
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של Utzli.


בדיקת הביצוע הלכה למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודיעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור לעיל, מידע רב על אושוויץ התקבל מהדיווחים הרבים לגביו, ובהם דו"ח ורבה-וצלר, הדו"ח של ויטולד פילצקי. ב4 באפריל 1944 התבצעה טיסת צילום מעל מחנה מונוביץ', ובה צולם גם מחנה בירקנאו. כל אלה נתנו מידע רב שעל פיו ניתן היה להפציץ את המחנות.

בסיס היציאה להפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרחק מהבסיסים באנגליה לאושוויץ הוא כ-1,400 ק"מ, לפחות, לכל כיוון[1]. זהו טווח אפשרי למפציצים הכבדים, כמו B-17 מבצר מעופף וB-24 ליברייטור [2], אם כי טווח ארוך. ניתן היה לבצע גיחות הפצצה לאושוויץ גם מבסיסים קרובים יותר. האפשרות הסבירה ביותר הייתה יציאה להפצצה מהבסיסים סביב העיר פוג'יה (Foggia) שבדרום איטליה[3]. ב1 באוקטובר 1943 כבשו בעלות הברית את פוג'יה, ולאחר כיבושה התמקמה בעיר מפקדת חיל האוויר ה-15 של חיל האוויר של ארצות הברית, וסביבה היחידות השונות[4] מפציצי B-17 המריאו מפוג'יה החל מספטמבר 1943, ומטוסי המוסטנג הוצבו בפוג'יה בראשית אפריל 1944[5]. המרחק מפוג'יה אל אושוויץ ובחזרה הוא 1,240 מיילים (כ-2,000 קילומטרים) הלוך ושוב, מרחק אפשרי בהחלט למפציצים הכבדים[2]. גם מטוסי קרב ומטוסי קרב הפצצה כמו P-38 לייטנינג[6] וP-51 מוסטנג[7] היו יכולים לפעול בטווח זה, כמו גם מטוס הקרב הרב תכליתי דה הבילנד מוסקיטו[8].

חודשי הקיץ של 1944 הוכיחו שהפצצת אושוויץ מפוגי'ה הייתה אפשרית בהחלט, לפחות מבחינת המרחק. ב10 ביוני 1944 פעלו מטוסי P-38 לייטנינג נגד בתי הזיקוק בפלוישט ברומניה, המרוחקים כ-2,000 ק"מ מפוגי'ה. באוגוסט 1944 הטילו מפציצי B-24 והנדלי פייג' הליפקס (של חיל האוויר המלכותי הבריטי שהמריאו מפוג'יה נשק ואספקה כסיוע למרד הפולני בורשה; המרחק האוירי בין פוג'יה וורשה הוא כ-800 מייל, 1,290 ק"מ, מרחק גדול יותר מהמרחק לאושויץ[9]. ב7 ביולי המריאו מפציצי כנף 452 מפוג'יה, טסו מעל קווי הרכבת המוליכים לאושוויץ והפציצו מתקני דלק סינתטי במחנה בלכהיימר (Blechhammer)[10], כ-50 ק"מ מצפון מערב לאושוויץ. ההתקפה נמשכה גם בשבועות הבאים, וב20 באוגוסט הופצץ מפעל אי גה פארבן ליצור דלק סינתטי שהיה במרחק 8 ק"מ מאושוויץ על ידי 127 מטוסי B-17 שהיו מלווים ב-100 מטוסי P-47 מוסטנג. מ-127 המפציצים אבד רק אחד. גם בגיחה זו המריאו המפציצים מפוג'יה שבאיטליה[11][12].

בסיס אפשרי אחר ליציאה לתקיפה היה האי ויס, אי קטן בים האדריאטי, השייך כיום לקרואטיה[13]. שטחו של האי כ-90 קילומטרים רבועים. האי נכבש על ידי כוחות בריטיים, בשיתוף פרטיזנים יוגוסלביים ב1943, והוכשר בו מסלול המראה. המסלול היה מבצעי החל מ2 במאי 1944. המרחק מהאי לאושוויץ היה כ-525 מייל, כ-845 קילומטר[14]. למרות היתרון במרחק המקוצר, לשימוש באי ויס כנקודת יציאה היו מגבלות משמעותיות. מסלול ההמראה והנחיתה הבודד שנבנה באי היה קרוב מאד למרחב האווירי של הגרמנים והיה פרימיטיבי ומסוכן. היו בו 18 מקומות בלבד למטוסים, והדלק, התחזוקה וההגנה האווירית היו מינימליים. קומץ של מטוסים השתמשו באי בשובם מאיטליה, אבל מספר גדול יותר עלול היה להביא לצפיפות ולסכנת הפצצה. כל תקלה בהמראה ובנחיתה הייתה עלולה לחסום את המסלול בפני המטוסים הבאים[15].

אפשרות נוספת לתקיפה הייתה מהבסיס הסובייטי פולטבה[16]. ב2 ביוני 1944 החלו בעלות הברית במבצע שנקרא "מבצע פרנטיק" (Operation Frantic), במהלכו נחתו מטוסי חיל האוויר של ארצות הברית שהמריאו מבריטניה או מאיטליה בפולטבה. זאת, כדי להאריך את טווח טיסותיהם ולטוס באזורים שהיו עד כה מחוץ לטווח הטיסה שלהם[17] המרחק מפולטבה לאושוויץ הוא כ-1,000 ק"מ, דומה למרחק מפוג'יה[2]. עם זאת, גם בפולטבה היו קשיים רבים. לקראת סוף יוני תקפו מפציצים גרמניים את השדה והשמידו עשרות מפציצי B-17 שחנו בו, וכך גם 450,000 גלון דלק (כ-1.7 מיליון ליטר) שעלו באש. התקרית הביאה לדחיית המשימה הבאה ל26 ביוני ולביטול כל טיסות חודש יולי במסגרת המבצע. הטיסות חודשו רק ב-6 באוגוסט[18].

נוסף על כך, בקיץ 1944 נתגלעו חילוקי דעות קשים בין רוסיה לבין ארצות הברית ובריטניה, על רקע חששו של מנהיג ברית המועצות, יוסיף סטלין מכינון ממשלה אנטי-קומוניסטית בפולין. בשל חשש זה סירב סטלין להרשות למטוסי בעלות הברית המערביות שסייעו למרד המחתרת הפולנית בוורשה, לנחות על אדמה רוסית[19]. אי האמון ההדדי הכביד מאד על שיתוף הפעולה, ובסופו של דבר הביא לכישלון המבצע.

נוסף לבסיסים אלה, היו עוד כמה אפשרויות להפצצת אושוויץ. החל מסתיו 1944 הייתה אושוויץ בטווח הטיסה של מפציצי הצלילה הסובייטים[20]. מטוסי "לייטנינג" היו יכולים במקרי חירום לנחות בשובם מאושוויץ בבסיס האוויריה שבידי הפרטיזנים ביוגוסלביה[21].

התקיפה עצמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתיב הטיסה אל אושוויץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיצ'נס מתווה תסריט היפותטי של הפצצת המחנה, החל מנתיב הטיסה לאושוויץ ועד לביצוע ההפצצה, עם ציון המכשולים שבדרך והיכולת להתגבר עליהם. בהנחה שהתקיפה הייתה יוצאת מהבסיס בפוג'יה, היה על המטוסים לחצות את הרי האלפים אם היו טסים ישירות צפונה; את הרי הקרפטים, אם היו בוחרים בנתיב מזרחי יותר; ואת הרי טאטרה, בגבול שבין פולין לסלובקיה. כל הרכסים הללו מתנשאים לגובה של 1,800 - 4,000 מטרים (6,000 - 13,000 רגל). המפציצים הכבדים, כמו B-17 פליינג פורטרס, ‏B-24 ליברייטור והנדלי פייג' הליפקס, היו טסים בדרך כלל בגובה זה, ואולם למפציצים הקלים כמו P-38 לייטנינג ודה הבילנד מוסקיטו, שפרופיל הגיחה שלהם כלל בדרך כלל תקיפה מגובה נמוך הייתה חצייה אפשרית של ההרים מורכבת. כדי להימנע מגילוי על ידי ההגנה האווירית הגרמנית היו נחוצים דממת אלחוט מוחלטת וטיסה בגובה נמוך מאוד, בזיג-זג דרך רוחות עזות ועמקים. טיסה כזו מקשה על הניווט מעלה את תצרוכת הדלק, מקשה על טיסה במבנה קרוב הנחוץ לשם הגנה, ומגבירה את עייפות הצוותים. הייתה נדרשת נשיאת דלק נוסף על חשבון מטען הפצצות, דבר שהיה מצריך יציאת מטוסים נוספים למשימה. במקרה של P-38 לייטנינג, לדוגמה, ניתן היה לשאת פצצה אחת בלבד.

הגנת נ"מ ומיירטי אויב[עריכת קוד מקור | עריכה]

‏תחנות המכ"ם הגרמניות בדוברובניק היו יכולות לאתר מפציצים מנמיכי טוס שהמריאו ממרכז איטליה מטווח של כ-19 ק"מ ומפציצים שטסו בגובה 8,000 עד 10,000 רגל (2,400 - 3,000 מטר) מטווח של קרוב ל-100 ק"מ. הגילוי המוקדם נתן לטייסי הלופטוואפה די זמן ליירוט. הם היו מסוגלים לאתר. תחנות המכ"ם לא היו יכולות לזהות מטוסים שטסו בגובה נמוך מ-200 רגל (60 מטר), אך טיסה בגובה כזה הייתה מסוכנת ועדיין ניתנת לגילוי באמצעות האזנת רדיו[22]

כוח הלופטוואפה בבלקנים לא היה חזק כבגרמניה, אך מנה לפחות שלושים מטוסי יירוט. עשרים וחמישה מטוסים נוספים השתייכו לטייסת שהייתה מוצבת בהונגריה, לא הרחק מאושוויץ. לא הייתה הגנה נגד מטוסים באושוויץ ובבירקנאו, אך היו שבעים ותשעה תותחים כבדים שהגנו על מפעל אי גה פארבן במונוביץ'. טווח הירי של תותחים אלה היה כ-14,800 מטר לגובה וכ-11,700 מטר במימד האופקי, וכך היו יכולים להגן על רוב המרחב האווירי שמעל מחנה בירקנאו, אם לא כולו. תקיפה בגובה נמוך על ידי מפציצים קלים הייתה חושפת אותם גם לירי מנשק קל[23]. פתרון אפשרי לירי הנ"מ הוצע על ידי ויימן, ועל פיו ניתן היה לשלב התקפה על תאי הגזים בהתקפה על מפעלי התעשייה, וכך הייתה האש הגרמנית מכוונת לתקיפה על המפעלים[24]

הפצצה מגובה רב ותקיפה בגובה נמוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהגיעם למטרה היו המטוסים צריכים לפזר את המבנה לשלושה חלקים, כמספר מתקני הרצח: ארבעה מתקנים בבירקנאו (בנויים בשני זוגות במרחק כ-500 מטר בין הזוגות), ומתקן נוסף באושוויץ I, במרחק כ-8 ק"מ. החלק העיקרי של תאי הגזים היה תת קרקעי, והפרופיל האווירי הצר שלהם הקנה להם צורה כשל גשר גדול, דבר שהקשה כמובן על דיוק ההפצצה מגובה רב[25]. גם גילברט מציין, ביחס להתקפה על אי גה פארבן ב20 באוגוסט 1944, ש"בשל הפיזור הרב של המתקנים היו פגיעות רבות בשטח הפתוח שבין המבנים ולכן הנזק אינו כה מרשים כפי שיכול היה להיות"‏[26].

הפצצה מגובה רב על ידי מפציצים כבדים בני ארבעה מנועים הייתה אפשרית, וכך הופצץ מחנה מונוביץ ב20 באוגוסט 1944 וב13 בספטמבר 1944. מפציצים אלה שייטו במהירות של 280 קמ"ש, והפציצו מגובה של 15,000 עד 30,000 רגל (4,500 - 9,000 מטר), אך מגובה כזה היה למטוסים גם אחוז החטאה גבוה ורבות מן הפצצות היו פוגעות באסירים. במהלך 1945-1944 נפלו שלושים אחוזים מהפצצות במרחק של אלף רגל מהמטרה בממוצע[27]. על פי פורג'ר, טייסי קרב העידו כי "יש לפטור כל הצעה להשתמש במפציצים בגובה רב כבלתי מעשית, בשל אי-דיוקם", וכי "דיוק בהפצצות מגובה רב היה אידאל טקטי, שמומש רק לעתים"‏[28]. ויימן הציע כי מפציצים כבדים במשימה הפצצה של מפעלי הדלק באושוויץ היו יכולים לסטות ממסלולם ולהפציץ את מחנות המוות, אך גם הוא מודה כי הדיוק היה מועט וכי כמה מהמפציצים היו פוגעים במחנה בירקנאו הסמוך, המאוכלס בצפיפות[29].

ההערכה היא שבהפצצה מגובה רב כמחצית מן הפצצות היו נופלות במרחק הגדול מ-150 מטרים מן המטרות. הזוג הצפוני של מתקני הגז והמשרפות בבירקנאו היה במרחק כ-200 מטרים מצריפי האסירים הקרובים ביותר, והזוג הדרומי היה במרחק 90 מטרים בלבד. בין המשרפות היה אזור מחסנים שנקרא בפי האסירים "קנדה", ובו הועסקו כ-2000 עצירים. בנוסף אליהם עבדו במתקני ההשמדה עצמם 410 אסירים, שנקראו זונדרקומנדו. במחנה כולו היו בין 60,000 ל-135,000 עצירים, על פי ההערכות השונות. בהפצצה של מאה מפציצים, שכל אחד מהם היה מטיל שמונה פצצות במשקל חמש מאות פאונד (כ-230 ק"ג), ניתן להניח ש-160 עד 200 מהפצצות היו נופלות בשטח המחנה עצמו - שטח מאוכלס בצפיפות במבני עץ פגיעים, ללא מחסות כלשהם. על פי ההערכות, הפצצה כזו הייתה עלולה לגרום למאות ואף אלפי הרוגים בין האסירים[30].

להמחשת הסיכוי לפגיעה באסירים ניתן להשוות לגיחה אחרת, שהתבצעה ב24 באוגוסט 1944 על ידי חיל האוויר השמיני של ארצות הברית. ההפצצה הייתה על מחנה דורה-מיטלבאו, ליד בוכנוואלד, שבו יוצרו טילי V-2, ובוצעה על ידי 129 מפציצי B-17 סופר פורטרס, שהטילו 303 טונות של פצצות בתנאים מזג אוויר מעולים ועל פי מודיעין מדוייק. למרות התנאים האופטימליים להפצצה ורמת דיוק גבוהה שהשיגו המפציצים, נהרגו 315 מהעצירים. 525 אסירים נוספים נפצעו קשה ו-900 נפצעו קל[31]

ניתן היה גם לבצע תקיפה מגובה נמוך, שהיא מדוייקת יותר אך מסוכנת יותר. קיצ'נס מציג פרופיל טיסה אפשרי, על פיו היו מפציצים כבדים טסים בדרך לאושוויץ בגובה רב, מנמיכים לאחר חציית ההרים לתקיפת אושוויץ, ומגביהים שוב לטיסה חזרה לבסיס. לדעתו של קיצ'נס סיכויי ההתקפה בדרך זו לא היו רבים; המטוסים היו מתגלים על ידי מכ"ם ותצפיות עוד בעת חציית הים האדריאטי. יתרה מכך, טייסי המפציצים הכבדים חסרו את השיטה, הניסיון והאימון המיוחדים הנדרשים לביצוע משימה כזו. דוגמה לכך היא מבצע נחשול (Operation Tidal Wave) ב1 באוגוסט 1943, בו תקפו 166 מפציצים את שדות הנפט בפלוישט, רומניה. 57 מהמטוסים התוקפים אבדו, 34% מכלל הכוח, ו-440 אנשי צוות נהרגו[32]. מבצע שהיה אף דומה יותר להתקפה אפשרית על אושוויץ היה תקיפה של חיל האוויר המלכותי הבריטי על מפעל מ.א.ן למנועי דיזל באאוגסבורג, ב17 באפריל 1942. התקיפה הייתה מבוססת על מודיעין שהגיע מאסיר שסיפק שרטוט של המחנה; לרוע המזל, המידע היה מוטעה. 12 מטוסי אברו לנקסטר נשלחו לגיחה באור יום ובגובה נמוך, במרחק דומה לזה שבין פוג'יה לאושוויץ. רק חמישה מפציצים שבו לבסיסם. שבעת המטוסים שאבדו היו 58% מכלל הכוח, יחד עם 49 אנשי צוות שנהרגו. הנזקים שנגרמו היו משניים[33][34].

אפשרויות נוספות לתקיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויימן מציע אפשרות לתקיפה על ידי מפציצים בינוניים מסוג B-25 מיטשל, שדייקו בהפצצה מגובה נמוך; לדעתו כמה מפציצים בינוניים מסוג זה היו יכולים להצטרף לאחת הגיחות ולתקןף את אושוויץ[35] קיצ'נס טוען כי הB-25 היה מהיר מהמפציצים הכבדים, אך איטי ממטוסים בני מנוע אחד והיה לו דיוק פגיעה מעט טוב יותר. בנושאו מעט פצצות ובתנאים אופטימליים היה עשוי להגיע בקושי רב לאושוויץ, שהייתה בקצה הטווח של המטוס[36]. כמו המפציצים הכבדים, גם ה-B-25 היה תלוי במבנים מגובשים שיפעלו ביחד עם מטוסי תקיפה שיגנו על המפציצים וימנעו אבדות כבדות. חסרונם של מבנים אלה היה בסיכוי הנמוך להפתעה. ללהק ה-12 של חיל האוויר היו שלוש טייסות של B-25, ומאמצע אפריל 1944 רוכזו כל השלוש בקורסיקה, כדי לתמוך במבצעים באיטליה ובעיקר בפלישה הקרובה לצרפת. לצורך הפצצת אושוויץ היה צורך בטייסת אחת לפחות, עם הציוד וכוח האדם הנלווה, לשבוע לפחות. כמו כן, היה צורך בכלי טיס אחרים שיתלוו למשימה. מכאן שהצעת ויימן אינה ריאלית. בנוסף, המהירות וגובה הטיסה השונים של ה-B-25 לעומת המפציצים הכבדים לא הייתה מאפשרת להם להצטרף אליהם למבנה, והייתה מאלצת אותם לטוס לבד, בלא ליווי של מטוסי תקיפה. למעשה, הלהק ה-12 של חיל האוויר ה-15 מעולם לא השתמש במפציצים אלה בגיחות ארוכות הטווח לדרום גרמניה ולאוסטריהתבנית:קיצ'נס, עמ' 258-257.


אבידות המפציצים: פורג'ר מציין שבמהלך תקופה של ארבעים וחמישה יום איבד הלהק ה-15 מאה אחוזים ממצבת המפציצים הכבדים שלו והמשך פעולתו התאפשרה רק באמצעות תגבור במפציצים ובכוח אדם. ‏‏[37] דעה אחרת היא שבמחצית השנייה של 1944 ירד הסיכון למפציצים מכיוון שלמטוסי הקרב הגרמנים היה קשה להתמודד עם מטוסי המוסטנג שליוו אותם. למשל, בהפצצת מונוביץ ב-20 באוגוסט 1944 אבד רק מפציץ אחד מתוך 127.[38]


פצצות חכמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרשל האוויריה אמר ב-1941 כי: "בסיכום לא עלה שיעור הפצצות שפגעו במטרות צבאיות על אחוז אחד." ‏‏[39] שיפור רב בדיוק הפצצות חל ב-1944, עם כניסתן לשימוש של פצצות חכמות מן הסוגים AZON ו-VB, שהיו פיתוח מוקדם של נשק מונחה. חיל האוויר האמריקני בדק את השימוש בפצצות אלו בזירת הים-התיכון מאפריל עד יולי 1944 והן היו מדויקות יותר מהפצצות המסורתיות. עם זאת, חצי מהפצצות לא פגעו במטרות וחלקן פגעו במרחק של 850 רגלים מיעדן. ‏‏[40]

הפצצות צלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויימן מציין את אפשרות השימוש במפציצי צלילה והוא גם מציין את דיוקם הרב: "מספר מפציצי צלילה מסוג P-38 לייטנינג היו יכולים להרוס את מבני הרצח בלא לסכן את עצירי בירקנאו." ‏‏[41] למעשה, בגובה הפצצה של 3,000 רגל כנגד מטרות נייחות היה שיעור הטעות הממוצע של מפציצי הצלילה 294-114 רגלים. בגובה 2,000 רגל היה שיעור הטעות הממוצע 30-15 רגל. ברגע שהמטוס צלל לעבר היעד, הוא נעשה מטרה נוחה לנשק נגד-מטוסים. האבדות במטוסים במהלך הפצצות צלילה היו כבדות יותר מאשר במהלך כל סוג התקפה אחר. ‏‏[42] פורג'ר מצטט מתוך ספרם של לויטננט-גנרל מרטין וקולונל אורפן שכתבו: "פגיעות בהתקפות צלילה היו החריג, יותר מאשר הכלל." פורג'ר גם מצטט מתוך ספר על כוחות האוויר במלחמת העולם השנייה שטוען: "הפצצת צלילה, שהייתה חיונית לפעולת הצי, נמצאה כבעלת יעילות נמוכה בחיל האוויר." ‏‏[43]

דוגמה להתקפת צלילה הייתה הפשיטה על בתי הזיקוק בפלוישט שנערכה ב-10 ביוני 1944. ויימן מציין תקיפה זו, שבה לקחו חלק מטוס מסוג P-38 לייטנינג ומפציץ תקיפה D.H.98 דה הבילנד מוסקיטו. הוא מציין את התקיפה כראיה לדיוקם הרב של מפציצי הצלילה ומכאן הוא מסיק שהללו יכלו להרוס את מתקני הרצח בלא לפגוע באסירים. ‏‏[44] תיאור התקיפה מופיע אצל קיצ'נר. באותה תקיפה שלח הלהק ה-82 של חיל האוויר האמריקני 46 מפציצים, שעליהם הגנו 48 מפציצים מהלהק הראשון. טווח הטיסה היה למעלה משש מאות מיילים. כל מטוס נשא פצצה בת אלף פאונדים ו-1,300 גלונים דלק. מפציצי הלהק ה-82 דיווחו שהם צללו בעשן סמיך, שעובה עקב התפוצצות הפצצות ושהם התקשו מאוד באיתור המטרות. לרוע המזל השיגה הפשיטה הצלחה חלקית ובערך חצי מהיעדים ניזוקו או הושמדו (לפי פורג'ר שלושה בתי זיקוק ספגו פגיעה חלקית בלבד),‏‏ [45] בית הזיקוק חידש את פעילותו שמונה ימים אחרי כן. מחיר הפשיטה היה נורא: שמונה כלי טיס, שהם 17 אחוזים מהלהק ה-82 אבדו, בהשוואה לממוצע אבידות של חמישה אחוזים של הכנף ה-8 של המפציצים הכבדים. הכוח המלווה איבד 14 מטוסים, שהם 28 אחוזים ממניינו. בסך הכול ספג הכוח 52 אחוזים אבידות ו-24 אנשים נספו. אולי בשל האבדות הללו לא ניסה חיל האוויר ה-15 שוב הפצצות צלילה ארוכות טווח, למרות שהוא המשיך להלום בפלוישט. ‏‏[46]


מוסקיטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעתו של ויימן: "הדרך היעילה מכולן להשמדת מתקני ההריגה הייתה להפציץ את אושוויץ בכעשרים מטוסי "מוסקיטו" של בריטניה." ‏‏[47] על פניו, יכול היה ה-D.H.98 דה הבילנד מוסקיטו לשאת טון פצצות ולטוס במהירות של שלושה מיילים לשעה, קרוב לפני הקרקע. המבצעים המרשימים ביותר שלו, אם כי לא המוצלחים שבהם, היו תקיפות בגובה העצים במערב אירופה, החל מספטמבר 1942 ועד מרץ 1945. חמשת המבצעים הנועזים של ה"מוסקיטו" היו:

  1. התקיפה נגד מנהל האוכלוסין ההולנדי בהאג ב-11 באפריל 1944. בתקיפה זו יצאו 6 מטוסי "מוסקיטו" של חיל האוויר ושבו כולם לבסיסם. ‏‏[48]
    ויימן מציין מבצע זה כדוגמה להצלחת ה"מוסקיטו" לפגוע בבניין בודד. במבצע זה, בגובה של 50 רגל, הרסו המטוסים את הקסרקטין ואת קסרקטין הצבא הגרמני מאחוריו.‏‏[49]
  2. התקיפה על מפקדת הגסטפו בארטוס דנמרק ב-31 באוקטובר 1944. 25 מטוסי "מוסקיטו" יצאו וכולם שבו לבסיסם. ברם, כדברי פורג'ר: "המתקפה נכשלה, הטייסת פוזרה לכל עבר, היה זה אחד הכשלונות הגדולים ביותר במלחמה על האוויר. ‏‏[50] גם זו הייתה התקפה על מבנה בודד.
    בניגוד לתקיפה ההיפותטית על אושוויץ, הרי שבשתי ההתקפות לעיל, הייתה הטיסה ברובה מעל הים והמטוסים היו מוטרדים פחות ממטוסי יירוט שהוזעקו אחרי שזוהו המפציצים במכ"ם וספגו פחות אש נגד-מטוסים בהגיעם ובחוזרם מאשר אילו היו מתקיפים את אושוויץ.
  3. ההתקפה על כלא אמיין ב-18 בפברואר 1944. ויימן מציג את דיוקם הרב של המטוסים שהרסו לחלוטין את המטרות ושיחררו את האסירים בכלא,‏‏[51] גם סינקלייר מזכיר את הפעולה כדגם תקיפה אפשרי על אושוויץ ‏‏[52] וגם פהלה מזכיר, בבקשו להפציץ את אושוויץ, את הדמיון לתקיפת כלא אמיין. ‏‏[53]
    פורג'ר ניתח מבצע זה, ששמו "יריחו", שביצע חיל האוויר המלכותי. הטיסה הייתה בגובה פני הקרקע, הזמן עד להגעה ליעד היה שעה ורבע (לעומת כארבע ורבע שעות שארכה הטיסה לאושוויץ). החומות היו בגובה 25 רגלים, לכן היה צריך לטוס מתחת לחומה כדי לשחרר את הפצצות. לאחר שחרור הפצצות המטוסים זינקו מיד בחדות למעלה, כדי להימנע מהתנגשות בבניין, שהיה בגובה 60 רגל ושכנו בו העצירים. הפצצות הרגו או פצעו יותר מ-200 מהעצירים ורבים מאלה שניסו לברוח נשבו מחדש. שני מפציצי "מוסקיטו" ושני מטוסי "טיפון" נפלו ושישה אנשי צוות נהרגו. סך הכול 4 מ-20 המטוסים, שהם 20% מהכוח, אבדו. פצצה אחת פגעה בבית-החולים הסמוך, מייל רחוק יותר והרגה חמישים חולים, פצצה אחרת הרסה שלושה בתי מגורים ברחוב הסמוך. מבצע "יריחו" קיבל את הסיוע של כוחות המחתרת באמיין לצורך תכנון ההתקפה ואספקת פרטים של מבנה הכלא, כולל תוכנית האדריכל המקורית. בבירקנאו, לשם השוואה, היו חמישה בניינים, שלשלושה מהם הייתה ארובה בת 58 רגל. המכשולים הללו היו מקשים על טיסה בגובה נמוך והיו דורשים תמרון מיוחד.‏‏[54]
  4. התקיפה על מפקדת הגסטפו באוסלו, נורבגיה, ב-31 בדצמבר 1944.
  5. התקיפה על מפקדת הגסטפו בקופנהגן, דנמרק, ב-21 במרץ 1945. הפשיטה בוצעה רק אחרי ארבעה חודשים מקבלת הבקשה של המחתרת הדנית, כשאחריה הגיעו עוד שתי בקשות. המשימה התעכבה כי חיל האוויר היה עסוק במשימות אחרות וגם כי התכנון ארך זמן. חיל האוויר המלכותי קיבל פרטים על כל חדר בבניין שהשתמש בו הגסטפו, גם דווח לו המיקום המדויק של הנשק נגד-מטוסים בקופנהגן ובכל רחבי דנמרק, כן סופקו מפות ותמונות. תוצאות הפעולה היו מרות: המפציצים פוצצו בטעות מטוס משלהם שהיה מתחתם וזה התרסק על בית-ספר סמוך; 83 ילדים ו-10 נזירות בבית הספר נהרגו, גם 6 כלואים בבניין הגסטפו נהרגו, סך-הכול 99 הרוגים. 4 מ-18 מטוסי ה"מוסקיטו" D.H.98 הופלו, 2 מ-28 מטוסי ה"מוסטנג" P-51 הופלו; סך-הכול 6 מתוך 46 מטוסים הופלו; 13% אבידות ו-10 אנשי צוות נהרגו. ‏‏[55]

פורג'ר מביא טבלה ובה סיכום תקיפה של 13 פשיטות מגובה נמוך, 10 של חיל-האוויר המלכותי ו-3 של הכנף ה-15 של חיל האוויר של ארצות-הברית. סך-הכול השתתפו 651 מפציצים, 176 אבדו, שהם 27% מכלל המטוסים ו-967 טייסים נהרגו. ‏‏[56] בנוסף לכך אלפי אזרחים ואסירים נהרגו כתוצאה מפצצות טועות.

השוואה בין מבצעי ה"מוסקיטו" לפעולה ההיפותטית של תקיפת אושוויץ.

קיצ'נס מראה כי תקיפת אושוויץ הייתה קשה לאין ערוך מתקיפות ה"מוסקיטו" שתוארו לעיל וזאת מהסיבות דלהלן:

  1. כל הפשיטות של ה"מוסקיטו" בגובה נמוך נעשו דרך הים הצפוני, או באופן חלק יחסית דרך צפון-מערבה של אירופה.
  2. אף אחת מהן לא היה צריך להתמודד עם ניווט ממושך בהרים, בטוסו בטווח מקסימלי, כפי שהיה המצב בטיסה לאושוויץ.
  3. כל מבצעי התקיפה של ה"מוסקיטו" היו על בניין אחד, בעוד שבאושוויץ יש חמישה בניינים.
  4. למפציצי התקיפה של ה"מוסקיטו" לא היה חימוש הגנתי והם לא יכלו להתמודד עם מטוסי יירוט.
  5. בטוסם ללא ליווי הם סמכו באופן בלעדי על הפתעה ומהירות בזק לצורך הצלחה.

היה קשה לשמור על כל היתרונות האלו בתקיפה של כמה מבנים, עם כוח מינימלי של ארבעים כלי טיס ולמעשה במבצעים המאוחרים יותר של ה"מוסקיטו" במערב אירופה, ליוו אותם מטוסי P-51 מוסטנג ועמדו בפניהם כמה מכשולים: לטוס מעל ל-620 מיילים בדממת רדיו ואחר-כך לחצות את האלפים במסווה, באופן מלוכד ובגובה נמוך; לאחר מכן התגנבות דרך ההגנה האווירית הגרמנית עם דלק שיספיק לקיים התקפה משולבת ומדויקת על חמש מטרות ואחר-כך לחזור הביתה - התגברות על כל המכשולים הללו ביחד הייתה משימה כמעט בלתי-אפשרית. ‏‏[57]

ויימן כתב ש: "לפחות 44 (וכנראה יותר) מטוסים הוצבו בשדות התעופה של בעלות הברית באיטליה ביוני 1944." ‏‏[58]

קיצ'נס כותב שלמעשה, פקודות הקרב של הפיקוד האווירי של הים-התיכון מראות שלא היו שום מטוסי "מוסקיטו" נושאי פצצות בזירה זו. ויימן לא היה בקיא במשפחת ה"מוסקיטו", שמנתה 24 סוגים שונים של כלי טיס וככל הנראה שאל את הארכיבאי של חיל-האוויר כמה מטוסי "מוסקיטו" היו בזירת הים-התיכון וקיבל את המספר הגורף של 44. ‏‏[59]

ביצוע ההפצצה ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפצצה באמצעות מוסקיטו

קיצ'נס מתייחס להפצצה היפותטית כזאת. הוא כותב שכנף 140 הפקידה במהלך 1945-1944 בין 6 ל-20 כלי-טיס לצורך תקיפה בגובה נמוך, בערך שליש מהכוח היה עתודה. באושוויץ היו 5 מטרות ומכאן שהיה נדרש כוח מינימלי של 40 כלי-טיס, שהוא שתי טייסות מלאות. בשנים אלה הגיע מספר זה למחצית מצוותי ה"מוסקיטו" באנגליה. אם כוח שכזה היה עובר לזירת המזרח התיכון לצורך תקיפת מחנות המוות, היו נמנעות תקיפות אחדות נגד משגרי VI, מפעלים ליצור דלק, שדות תעופה, מטות גסטפו ומתקנים צבאיים נוספים. כתוצאה מכך המלחמה הייתה מתארכת וחפים מפשע רבים, חלקם הגדול יהודים, היו נרצחים. יש להניח שמנהיגי בעלות הברית לקחו בחשבון את כל השיקולים הללו, בזמן שהם ענו בשלילה להצעה להפציץ את אושוויץ בקיץ 1944. ‏‏[60]

הפצצה של מפציצים כבדים B-24, ‏ או מפציצים קלים P-38, או "מוסקיטו", עם ליווי מטוסי תקיפה יכולה הייתה להיות זמינה יותר. ברם, המטוסים היו סובלים ככל הנראה מאבידות רבות. דעה אחרת כי לא בהכרח היו אבידות כבדות, למשל הפצצת מונוביץ ב 20.8.1944 בה אבד רק מפציץ אחד מתוך 127. לא ניתן לשער אם ההתקפה הייתה מצליחה בהשמדת מתקני הגז ובוודאי שהיו נגרמות אבידות רבות לעצירים כתוצאה מההפצצה. לא ניתן גם לשער את האפקט, שיכול היה להיות גם שלילי, על הפתרון הסופי.

לפי גאלאנד [61] לגרמנים היה קשה מאוד להפיל מטוס מוסקיטו בגובה רב. לכן הפצצה של מטוסי מוסקיטו, הטסים בגובה רב (פרט לביצוע ההפצצה עצמה) הייתה בהחלט מעשית. כדי להקטין את בעיית הגילוי המוקדם, ניתן היה לשלב את מטוסי המוסקיטו עם מפציצים אחרים, כשכולם טסים יחד מאיטליה, ורק קרוב למטרה מטוסי המוסקיטו מתפלגים משאר המטוסים ומפציצים את תאי הגזים באושוויץ. טקטיקה כזו הופעלה פעמים רבות על ידי מפציצי בעלות הברית.

השמדת תאי הגזים

ויימן טוען שאם היו נהרסים תאי הגזים באוגוסט או בספטמבר, כשהגרמנים היו שרויים בלחץ כבד, הם לא היו מספיקים לבנותם, משימה שגם בתנאים רגילים ארכה שמונה חודשים. הוא כותב שלגרמנים הייתה אפשרות קשה יותר לביצוע ושהצריכה כוח אדם רב יותר והיא שימוש בכוח צבאי עם מקלעים. ‏‏[62] פיינגולד מציין שהאיינזצגרופן, יחידות הרצח המיוחדות שנעו בעקבות הצבא הגרמני הסדיר לאחר הפלישה לברית-המועצות, רצחו תוך זמן קצר יותר מאשר במחנות. ‏‏[63] גילברט מתאר זאת: "הן עברו מעיר לעיר ומכפר לכפר ובחסות אימי המלחמה והאנדרלמוסיה ריכזו מאות אלפי יהודים וקטלו אותם ביריה במקום," הוא מעריך את מספר ההרוגים בחצי מיליון. ‏‏[64] במחנה בירקנאו היו 900 אנשי ס.ס. ששמרו על האסירים, אך במפקדת המחנה ובמונוביץ' היו רבים נוספים והדבר היה אפשרי. דוגמה לנחישות הנאצים בהשמדת יהודים אפשר למצוא אצל גילברט, בתארו את פינוי בירקנאו; בראשית ינואר החל הגסטפו לארגן את פינויים של יותר מ-63,000 איש. שבוע לפני שהרוסים כבשו את המחנה, כשהצבא הרוסי בפתח, ב-18 וב-19 בינואר, הגרמנים הוליכו 2,500 איש לצעדת מוות לעבר ערי שלזיה, כל עיכוב או מחאה מצד האסירים גרמו לירי מיידי מצד השומרים. ‏‏[65] כל זה קרה כשתבוסת הגרמנים הייתה ודאית, מכאן שמה שהניע את הנאצים הייתה אידאולוגיה מעל הכול. אם הייתה נעשית הפצצה הרי שהאסירים היהודים, הגוועים ברעב, פצועים והמומים גם מההפצצות, היו יכולים להישלח ליותר מעשרים מחנות, כגון בוכנוואלד, ברגן-בלזן, מאוטהאוזן ועוד.

מומחה הנשק פי.מ. ספריי סובר שנדרשו 135 מפציצים על מנת להפיל 1,350 פצצות כדי להרוס שניים מארבעת המתקנים שבבירקנאו. כדי להרוס את כל חמשת המתקנים היו נדרשות גיחה או שתיים נוספות. להערכתו שליש מהפצצות היו נופלות על אזורים בהם מצויים עצירים. ‏‏[66] לדעתו של קיצ'נס, בתנאים אופטימליים, אם הייתה מצליחה ההתקפה הראשונה, הרי שבהפצצות הבאות שהיו נדרשות להריסת שלושת המתקנים הנוספים, היו הגרמנים, שהיו מתכוננים להתקפה הבאה, בונים הגנה נגד-מטוסים שהייתה מתוכננת בדיוק לסוג הפשיטה בגובה נמוך שנערכה קודם לכן ושנלמדה. הגרמנים גם יכלו להכין מתקני דמה, תותחים נגד-מטוסים של עשרים מילימטרים וכל אלה ביחד היו מספקים הגנה מלאה ומונעים השמדה מוחלטת של המחנות. ‏‏[67]

הריסת תאי הגזים על ידי הגרמנים.

פורג'ר מתאר כמה קשה הייתה יכולה להיות השמדתם של תאי הגזים מהקרקע על ידי הגרמנים עצמם, קל וחומר על ידי בעלות הברית מהאוויר בתארו שקרמטוריום V פוצץ על ידי הס.ס. בלילה של 20 בינואר 1945. נדרשו כמויות עצומות של TNT שפוזרו באופן שווה בשמונה מקומות שונים, הפצצה בראש הכבשן פוצצה את חלקו העליון, אבל לא את בסיסו. רק חומר נפץ רב שהושם בתוך המשרפות הרס אותן. קרמטוריום V המדובר היה מעל פני הקרקע ולכן היה פגיע יותר להתקפה מהאוויר ממתקנים II ו-III שהיו בחלקם מתחת לפני האדמה. ‏‏[68]

הצנחת נשק.

סינקלייר עונה בתשובתו לאידן מ-15 ביולי 1944 שמציע לו אפשרות קלושה להצלחת המבצע, אם יוצנח למחנה נשק, שבעזרתו יוכלו להימלט. ‏‏[69] חלק מהנשק היה נופל בידי הס.ס. ומתגבר אותו, בעוד שהאסירים ההמומים ומזי הרעב, ברובם חסרי ידע בכלי נשק וחלקם נשים, זקנים וילדים לא היו מצליחים לעמוד בקרב מול הס.ס. המיומן ולחמוק מהמחנה המוגן היטב.

דוגמה בת ימינו, מ-1986, כראיה לחוסר היעילות של בהפצצה מגובה נמוך

דוגמה כזו מביא פורג'ר. בבוקר 15 באפריל 1986 תקפו מטוסי F-111 של חיל האוויר האמריקני את המפקדה הצבאית של מועמר קדאפי בעזיזיה, לוב, בגובה של 300-200 רגל. הפשיטה תוכננה במשך חודשים ונעשה בה שימוש בנשק מתוחכם, כולל פצצות מונחות לייזר. מתוך תשעה מטוסים רק שניים הטילו את פצצותיהם ואף אחד מהם לא פגע במטרתו. חלק מהפצצות נפלו על בתי מגורים, הרגו 37 אזרחים ופצעו 93. מטוס אחד לא שב ובו שני אנשי צוות. ‏‏[70]

תפישת הגרמנים את הפצצת המחנות.

וסרשטיין כותב שהגרמנים ראו בהפצצת המחנות סכנה חמורה והוא מסיק זאת על סמך זה שתשדורת בריטית בנושא הפצצת המחנות ומסילות הברזל, שנקלטה על ידי הגרמנים, הועברה לראש משטרת הביטחון של הרייך, לריבנטרופ ולממשלה ההונגרית. וסרשטיין גם מציין שההפצצה האפשרית על אושוויץ הביאה למעבר לשריפת הגופות בלילה, כתוצאה ממחאותיהן של היחידות האנטי-אוויריות. אולם, כפי שוסרשטיין בעצמו סובר, לא ניתן להעריך את התוצאות האפשריות של הפצצת המחנות. ‏‏[71]

עזרת המחתרת הפולנית

במברק ששלחה ממשלת פולין בלונדון לראשי המחתרת הפולנית מ-24 באוגוסט 1944, מובע הרצון לשלב את התקפת הבריטים על בתי הזיקוק באושוויץ, ביחד עם שחרור עצירי המחנה. הם ביקשו את עזרת המחתרת: "לשחרר אותם מיד לאחר ההתקפה ולהציע להם עזרה." וכן נדרשה עזרה במימון המטרות ובהכוונת המטוסים לקראתן. ‏‏[72] למעשה, בקשה זו הייתה בשלב מאוחר של המלחמה, כשמספר העצירים שניתן היה להציל היה מועט, בהנחה של שיתוף פעולה מצד המחתרת, העברת אינפורמציה לצורך התקפה והכנת העצירים. גם אם הייתה עזרה כזו והיה די זמן לבצעה, עדיין היה על המחתרת החלשה להתמודד עם הגסטפו המצויד היטב בנשק ועם המחנה המוגן היטב; אם הבריחה הייתה מצליחה הרי שהברחת אלפי עצירים בשטח הגרמני הייתה נראית בקלות והגרמנים היו יכולים להפציץ אותם באמצעות מטוסים, הצבת מארבים ואזעקת כוחות צבא מאזורים אחרים במהירות.

למעשה, המחתרת הפולנית הייתה חדורה ברגשות אנטישמיים חזקים, וסרשטיין מביא דוגמה לאוזלת ידם באי-הושטת עזרה למחתרת גטו ורשה, עמה היו בקשרים: "באביב 1943 היו למחתרת הצבא הפולני 600 מכונות ירייה כבדות. אף אחת מהן לא סופקה לארגון היהודי הלוחם בגטו. מתוך 1000 מכונות ירייה קלות, סופקה ליהודים אחת בלבד. מתוך 25,000 רובים ניתנו ליהודים 10, מתוך 6,000 אקדחים קיבלו היהודים 90, מתוך 30,000 רימוני יד, הוקצבו לגטו 500." ‏‏[73]כ 14 חודש לאחר מרד גטו ורשה פרץ מרד ורשה , במהלכו צבא המולדת שיווע בעצמו לעזרה, בהיותו נצור בוורשה, ולשם כך בעלות הברית נחלצו לעזרה בהצנחת נשק." ‏‏[74]

הפצצת מסילות הברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הן גילברט ‏‏[75] והן באואר ‏‏[76] סבורים שהפצצת מסילות הברזל הייתה אפשרית. ויימן הודה שזה היה מבצע בעייתי, שהצריך הפצצות חוזרות ונשנות על מסילות שתיקונן ארך ימים ספורים בלבד. ‏‏[77] פורג'ר חקר את האפקטיביות של הפצצת מסילות הברזל במבצע סטראנגלר. המבצע היה ניסיון בעלות הברית לעצור את זרימת האספקה של הגרמנים במסילות רכבת מצפון לרומא בתאריכים 19 במרץ עד 11 במאי 1944. באיטליה הגרמנים נשענו על מקור אחד לצורך העברת האספקה והוא מערכת מסילות הברזל. זו הייתה חשובה במיוחד שכן היו מעט גשרים, סוללות, מנהרות וכדומה. המטרות נבחרו ברוחב של 75 מיילים לאורך איטליה ו-150 מיילים מצפון לקו החזית. בעלות הברית ביצעו 50,000 גיחות והפילו 26,000 טון פצצות על מסילות ברזל, גשרים, כבישים, מנהרות, סוללות וכדומה. תעוד שאחרי המלחמה הראה שבעת שהמבצע נערך, גדלו מצבור חומרים חיוניים כמו תחמושת ודלק. הגורמים העיקריים היו: 1. הקיבולת העצומה של רשת התחבורה של האויב. 2. יכולתם של הגרמנים לתקן במהירות ומציאת דרכים חלופיות. 3. חוסר יעילותם של מפציצי הלילה. פורג'ר מצטט כארבעה מקורות שונים של ההיסטוריונים הרשמיים של חיל האוויר האמריקני, שטוענים שלמבצע "סטראנגלר" היה ערך זניח ושהוא רק עיכב את תנועת הצבא הגרמני ודרש משאבים עצומים, מודיעין מצוין וביצוע מושלם וסימולטני של הפגזת כל הדרכים החלופיות. פורג'ר מצטט קולונל וגנרל שהשתתפו במבצע ואמרו שהמבצע לא הצליח. ‏‏[78]

קיצ'נס מביא דו"ח של מחלקת המחקר של פיקוד המפציצים ה-9, מאביב 1944, בדבר האפשרות לתקן מכתש שנוצר כתוצאה מפצצה על מסילות ברזל בודדת. נזק מפצצה של 250 ליברות תיקונו ארך שש שעות. נזק מפצצה של 100 ליברות תיקונו ארך שלוש וחצי שעות. העיכוב הכולל שניתן היה לצפות לו בגיחה בודדת במבנה של 18 מפציצים, שיטילו 30 פצצות, של 100 ליברות כל אחת יהיה 18.2 שעות. במקרה שהיו נושאים 14 פצצות בנות 250 ליברות כל אחת, ניתן היה לצפות לעיכוב של 18.6 שעות. התיקון יכל להתבצע רק בשעות היום, מכאן שנדרש מבנה בן כעשרים עד עשרים וחמישה מפציצים כדי לעכב ביום אחד תיקון של קו מסילת ברזל אחת. ‏‏[79]

מכאן שהפצצת מסילות הברזל דרשה כוח עצום של מפציצים, תחמושת ואנשי צוות; כוח שיכל להיות מופנה למשימות חיוניות יותר שהיו תורמות לסיומה המהיר יותר של המלחמה. למרות שלא מצויים בידינו נתונים על כך, היא בוודאי גם עלתה באובדן יקר של אנשי צוות. למרות כל זאת המשיכה גרמניה להעביר אספקה לקווי החזית. וכך, אם היו מפציצים את מסילות הברזל המוליכות לאושוויץ, הגרמנים יכלו לתקנן במהירות ולצורך כך הם יכלו להשתמש בכוח אדם יהודי, עליו הם לא חסו, לתיקון המסילות גם בזמן הפצצתן. הגרמנים יכלו גם להשתמש בכלי רכב ממונעים על כבישים, גשרים, מנהרות ואף בצעדות רגליות.

לפי דעה אחרת, לגרמנים היה מחסור ברכבות. לפי מכתב של הממונה הגרמני על הונגריה ויזנמאייר , מיום 23.4.1944 , נוצר מחסור ברכבות עקב צרכי הצבא , ולכן הוא נאלץ לדחות גירוש של 50000 יהודים מבודפשט, גירוש עליו כבר סוכם. כמו כן הוא מציין שגירוש בהליכה אינו מעשי בגלל בעיות של שמירה, תזונה ונעליים.

גם אם הפצצת מסילת ברזל ניתנת לתיקון מהיר, הפצצת גשר יוצרת בעיות תחבורה קשות, שקשה לפתרם במהירות. גם עיכוב של ימים בודדים יכול היה לדחות ולהקטין את הריגת היהודים באושויץ. ב 29.6.1944 הועברה פניה למשרד החוץ האמריקאי להפציץ את מסילת הברזל מקושיצ'ה לפרסוב, עליה נעו הרכבות מהונגריה לאושויץ, ובמיוחד את הגשרים לאורכה. הממשל האמריקאי דחה את הבקשה למרות שבאותם ימים ממילא טסו מפציצים אמריקאים סמוך לקו הרכבת הנדון בדרך להפצצות באזור אושויץ. יותר מזה, ב 13.9.1944 בחזרה מהפצצת מפעל הדלק במונוביץ (ליד אושויץ) מספר מפציצים הטילו מיוזמתם שארית של פצצות על מסילת הברזל הזו וניתקו אותה. [80]

כאשר בשלבים האחרונה למלחמה התחננו הגנרלים הגרמנים בחזית המזרחית על כל משלוח של תחמושת, ציוד ותגבורת, השיג אייכמן במרמה ובתחבולה עדיפות לרכבות המוות שלו מהונגריה לאושוויץ. כך מוכן היה לחבל אף במאמץ המלחמתי הגרמני, ובלבד שיקודם ויוחש המבצע של חיסול העם היהודי. ואכן אמר לאחד מחבריו: אני יודע שהמלחמה אבודה. אך עדיין אנצח במלחמה שלי! ואז נסע לאושוויץ ועל ידי כל מיני "שכלולים" טכניים העלה את מכסת ההריגה היומית באלפי קורבנות. הפצצה של בעלות הברית על גשרי הרכבת, הייתה יכולה לעכב בעוד מספר ימים שבהם אדולף אייכמן היה צריך להשיג עדיפות לרכבות שלו. כל יום דחיה כזה היה מציל עוד כ 12000 יהודים (קצב המשלוחים הממוצע באותם שבועות נוראים).

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שנכתב לעיל, למבצעים ההיפותטיים של הפצצת מסילות הברזל ושל הפצצת המחנות היו סיכויי הצלחה נמוכים. דעה אחרת היא, שהיו סיכויים סבירים להפצצה של:

א. מפציצי B-24 שממריאים מפוג'יה, טסים בגובה רב מלווים במטוסי מוסטנג

ב. בהגעתם לאושויץ היו מתפצלים כך שחלק היה מפציץ את מחנה ההשמדה אושויץ 2 - בירקנאו וחלק היה מפציץ את המפעלים במונוביץ הסמוכה ו"מעסיק" את תותחי הנ"מ שהיו שם.

ג. קו הטיסה של המפציצים היה מתוכנן כך שיעבור מעל תאי הגזים אבל לא מעל צריפי המגורים, כדי למעט באבידות העצירים , זאת מכיוון שפיזור הפצצות נוטה להיות לאורך קו הטיסה.

מאחר שהמודיעין הבריטי ידע על מחנה ההשמדה אושויץ כבר משנת 1943, אם הידע הזה היה מנוצל, ניתן היה להפציץ את אושויץ כבר באפריל 1944 (בו כבר היו בפוג'יה גם מטוסי קרב מוסטנג) ולנסות להכשיל את השמדת יהודי הונגריה.

ניתן היה להפציץ ולפגוע, אך בחכמה שלאחר מעשה לא ברור אם אפילו הפצצה מוצלחת הייתה מפסיקה או מקטינה את היקף השמדת היהודים, נוכח האפשרויות בידי הגרמנים לתקן או לעקוף מכשולים.

הדרך שפעלה היטב בסופו של דבר הייתה הפעלת לחצים ואיומים על מיקלוש הורטי שליט הונגריה, שממילא היה ברור לו שגרמניה מפסידה במלחמה. ואכן ב-7.7.1944 הורטי הפסיק את המשלוחים לאושוויץ. איומים ולחצים על ממשלת רומניה הצילו 48000 יהודים שם.

אם אכן היו מפציצים את אושויץ, היה זה בשלב מאוחר של המלחמה, בו היו מעט אסירים באושוויץ ולגרמנים היו דרכים חלופיות לרצוח את היהודים. נימוק אחר שהיה כדאי בכל זאת לנסות ולהפציץ היה סמלי, כפי שמציע שרת בתזכירו לאידן מראשית יולי 1944:

"א. היא תבהיר שבעלות הברית הכריזו מלחמה ישירה נגד קורבנות הנאצים;

ב. היא תוכיח את השקר שבתעמולה הגרמנית האומרת שבעלות הברית מרוצות למעשה מרצח היהודים;

ג. היא תפזר ספקות שעדיין קיימים בחוגי בעלות הברית לגבי נכונות הידיעות על הרצח ההמוני;

ד. היא תיתן משקל לאיומים במעשי תגמול נגד הרוצחים וכך תשמש גורם מרתיע;

ה. ולבסוף - אולי תגרום ללחץ בתוך גרמניה נגד המשך ההשמדה." ‏‏[81]

כך נהגו בריטניה וארצות הברית בהושטת סיוע ללוחמים הפולניים הנצורים בידי הנאצים באוגוסט 1944; נשלחו 181 "מבצרים מעופפים" של בריטניה ו-31 מהם לא שבו לבסיסם. ג'ון סלסור, מפקד חיל האוויר באיטליה, אמר שהמאמץ "לא השיג דבר." 107 "מבצרים מעופפים" של ארצות הברית הטילו 1,284 מכולות של נשק ופצצות מעל ורשה ב-18 בספטמבר, בין 100 ל-300 מהמכולות הגיעו לידי צבא המולדת הפולני והיתר הגיעו לידי הגרמנים. המבצע היה בעל ערך צבאי מועט והוא דרש הקצאת כלי טיס וצוותי אוויר שנחיצותם הצבאית הייתה רבה יותר במקומות אחרים, אולם: "אמריקה הייתה נאמנה לבעלת בריתה... מן הנשיא ועד אחרון הטייסים שהטיסו את המטוסים." ‏‏[82]

ארצות הברית גם נמנעה בשני מקרים מהפצצת ערים בשל ערכן האמנותי וההיסטורי. במקרה האחד מנע הנרי סטימסון, שר המלחמה האמריקני, את הפצצת קיוטו, בירתה העתיקה של יפן, שהייתה ברשימת המטרות של חיל האוויר. במקרה השני מקלוי, עוזרו של שר המלחמה, מנע את הפצצת רוטנבורג, עיר גרמנית הידועה באמנות ימי הביניים שלה." ‏‏[83]

אם פעולות אלה היו מוצדקות, קל וחומר הפצצת אושוויץ, מעשה שעשוי היה להוות הוכחה ליהודים ולנאצים שהעולם הנאור לא יושב בחיבוק ידיים נוכח הרצח האיום בשואה, שעליו אמר צ'רצ'יל, במכתבו לאידן מיולי 1944: "אין ספק כי זהו כנראה הגדול והמחריד בפשעים שנעשו אי-פעם בכל ההיסטוריה האנושית." ‏‏[84]

מצדדי התקיפה גורסים שכבר בדצמבר 1943 היו מטוסי בעלות הברית מסוגלים לטוס לטווח טיסה המספיק לצורך הגעה לבירקנאו. הטעמים לכך הם: כמו כן, ניתן היה להציב מטוסי מוסטנג בפוג'יה כבר באמצע דצמבר 1943 שהרי מטוסי מוסטנג כבר סופקו לזירה והשתתפו בהפצצת ברמן בגרמניה ב 16.12.1943[85]. על בסיס הנחה זו ניתן היה להפציץ את אושוויץ כבר בדצמבר 1943. , זמן מה לאחר שמיניסטריון המלחמה האמריקאי סירב להפציץ את אושוויץ,

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי אתר worldatlas.com.
  2. ^ 1 2 3 הטווח של מפציצי B-24D היה כ-2,850 מייל, כ-4,600 ק"מ; הטווח של מפציצי B-17 היה 1,850 מייל, כ-3,000 ק"מ. ראו עמודי המידע של מוזיאון חיל האוויר של ארצות הברית, B-24D ו-B-17G.
  3. ^ 41°27′51″N 15°32′36″E / 41.46417°N 15.54333°E / 41.46417; 15.54333
  4. ^ ‏באואר, עמ' 141; ויימן, עמ' 358.
  5. ^ ויקיפדיה, Foggia Airfield Complex
  6. ^ הטווח של מטוסי P-38 היה 1,300 מייל, כ-2,100 ק"מ. עפ"י אתר מוזיאון חיל האוויר של ארצות הברית.
  7. ^ הטווח של מטוסי P-51 היה 1,000 מייל, כ-1,600 ק"מ, ללא מיכלי דלק חיצוניים. על פי אתר classicwarbirds.co.uk.
  8. ^ הטווח של מטוסי המוסקיטו היה 1955 מייל, כ-3,150 ק"מ. עפ"י אתר מוזיאון חיל האוויר של ארצות הברית.
  9. ^ על פי The South African Air Force In World War Two, באתר Scottish Saltire Aircrew.
  10. ^ 50°18′N 18°15′E / 50.300°N 18.250°E / 50.300; 18.250
  11. ^ אנציקלופדיה בריטניקה, Why wasn't Auschwitz bombed.
  12. ^ Wyman, David S.: Why Auschwitz wasn't bombed. pp. 577 - 578. מאוחזר באתר google books.
  13. ^ 43°02′N 16°09′E / 43.033°N 16.150°E / 43.033; 16.150
  14. ^ ‏גילברט, עמ' 175; ויימן, עמ' 377.
  15. ^ ‏קיצ'נס, עמ' 250.
  16. ^ 49°35′22″N 34°33′05″E / 49.58944°N 34.55139°E / 49.58944; 34.55139
  17. ^ גילברט, עמ' 201.
  18. ^ ‏גילברט, עמ' 218-217.
  19. ^ ‏גילברט, עמ' 271; וסרשטיין, עמ' 252‏.
  20. ^ ‏פיינגולד, עמ' 308.
  21. ^ ‏ויימן, עמ' ‏377.
  22. ^ ‏קיצ'נס, עמ' 252.
  23. ^ ‏קיצ'נס, עמ' 251.
  24. ^ ויימן, עמ' 376‏.
  25. ^ ‏קיצ'נס, עמ' 245, 252‏.
  26. ^ ‏גילברט, עמ' 279.
  27. ^ ‏קיצ'נס, עמ' 253-252.
  28. ^ ‏פורג'ר, עמ' 412, 416-415.
  29. ^ ‏ויימן, עמ' 376.
  30. ^ ‏פורג'ר, עמ' 407; ‏קיצ'נס, עמ' 254-253‏.
  31. ^ ‏קיצ'נס, עמ' 254.
  32. ^ ‏קיצ'נס, עמ' 256; פורג'ר, עמ' 410.
  33. ^ ‏קיצ'נס, עמ' 257; פורג'ר, עמ' 410.
  34. ^ פורג'ר מביא כדוגמה גם תקיפה בגובה נמוך שביצע חיל האוויר השמיני על תחנות כוח הולנדיות ב17 במאי 1943. עשרת המטוסים שנשלחו לתקיפה הופלו, על 68 אנשיהם. ראה ‏פורג'ר, עמ' 410-409.
  35. ^ ‏ויימן, עמ' 377.
  36. ^ הטווח של מפציץ B-25 מיטשל היה כ-1,350 מייל, כ-2,170 ק"מ. ראו עמוד המידע של מוזיאון חיל האוויר של ארצות הברית, B-25B.
  37. ^ ‏פורג'ר, שם, 414‏
  38. ^ בריטניקה: מדוע אושויץ לא הופצץ, Why wasn't Auschwitz bombed
  39. ^ ‏וסרשטיין, שם, 251‏
  40. ^ ‏קיצ'נס, שם, 254, 256‏
  41. ^ ‏ויימן, שם, 377‏
  42. ^ ‏פורג'ר, שם, 409‏
  43. ^ ‏פורג'ר, שם, 418, הערה 22‏
  44. ^ ‏ויימן, שם, 377‏
  45. ^ ‏‏פורג'ר, שם, 419, הערה 24
  46. ^ ‏קיצ'נס, שם, 259-258; פורג'ר, שם, 410‏
  47. ^ ‏ויימן, שם, 378‏
  48. ^ ‏פורג'ר, שם, 410‏
  49. ^ ‏ויימן, שם, 378‏
  50. ^ ‏פורג'ר, שם, 419, הערה 33‏
  51. ^ ‏ויימן, שם, 378‏
  52. ^ ‏וסרשטיין, שם, 254‏
  53. ^ ‏גילברט, שם, 298‏
  54. ^ ‏פורג'ר, שם, 411-410; קיצ'נס, שם, 260-259‏
  55. ^ ‏פורג'ר, שם, 410, 412, 420‏
  56. ^ ‏פורג'ר, שם, 410‏
  57. ^ ‏קיצ'נס, שם, 260‏
  58. ^ ‏ויימן, שם, 378‏
  59. ^ ‏קיצ'נס, שם, 260‏
  60. ^ ‏קיצ'נס, שם, 261‏
  61. ^ ‏גאלאנד, שם, 135
  62. ^ ‏ויימן, שם, 378‏
  63. ^ ‏פיינגולד, שם, 368‏
  64. ^ ‏גילברט, שם, 17‏
  65. ^ ‏גילברט, שם, 304‏
  66. ^ ‏פורג'ר, שם, 408; קיצ'נס, שם, 254, הערה64‏
  67. ^ ‏קיצ'נס, שם, 261-260‏
  68. ^ ‏פורג'ר, שם, 405‏
  69. ^ ‏וסרשטיין, שם, 254 ‏
  70. ^ ‏פורג'ר, שם, 415‏
  71. ^ ‏וסרשטיין, שם, 260‏
  72. ^ ‏וסרשטיין, שם, 251‏
  73. ^ ‏וסרשטיין, שם, 249‏
  74. ^ ‏גילברט, שם, 292-292‏
  75. ^ ‏גילברט, שם, 309‏
  76. ^ ‏באואר, שם, 145‏
  77. ^ ‏ויימן, שם, 373‏
  78. ^ ‏פורג'ר, שם, 414-412; 421-420, הערה 46‏
  79. ^ ‏קיצ'נס, שם, 263-262, הערה 84‏
  80. ^ THE ABANDONMENT OF THE JEWS-AMERICA AND THE HOLOCAUST 1941-1945 , [1]
  81. ^ ‏פורת, שם, 399; וסרשטיין, שם, 253‏
  82. ^ ‏ויימן, שם, 382-380; גילברט, שם, 294-290‏
  83. ^ ‏ויימן, שם, 380‏
  84. ^ ‏גילברט, שם, 310‏
  85. ^ ההפלה הראשונה של מטוס גרמני על ידי מוסטנג, בהפצצת ברמן 16.12.1943, [2]
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:Utzli/ארגז_חול_שני&oldid=24759040"