הזירה האירופית: 1942–1945

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תפנית במהלך מלחמת העולם השנייה התחוללה בסוף 1942 ובראשית 1943. הגרמנים נחלו מפלה בצפון אפריקה, ולאחר מכן בסטאלינגרד שבחזית המזרחית. בחזית זו החלה ברית המועצות להדוף את כוחות גרמניה הנאצית. הייתה זו הנסיגה המשמעותית הראשונה של גרמניה בחזית חשובה.

החזית המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניצחון בסטלינגרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב סטלינגרד

התקפות הנגד העקשניות של צבא ברית המועצות לא מנעו מהצבא הגרמני לצאת למתקפת ענק לכיוון הקווקז (על-מנת להשיג בארות-נפט ולאיים על המזרח התיכון) וסטלינגרד על-מנת לבתר את רוסיה לשניים, לאגף את מוסקבה, ולהגן על הכוח שחדר לקווקז. בסוף אוגוסט 1942 הגיעו הגרמנים לפרברי העיר, אך רק מנובמבר הטילו מצור שארך שלושה חודשים. הגרמנים הצליחו לפרוץ במספר מקומות והגיעו עד לוולגה, אך הרוסים נאחזו בציפורניהם בעיר ההרוסה. בקרבות רחוב פנים אל פנים תוך גילויי גבורה ועמידה עילאיים הצליחו הרוסים להחזיק בעיר. כשהגיע החורף נחלשו הגרמנים עוד יותר ובפברואר 1943 נכנעה הארמייה השישית הגרמנית בפיקוד פאולוס לרוסים.

גורם המפלה הגרמנית העיקרי היה החורף הרוסי שהקשה על הצבא הגרמני שקפא בשלג ולא קיבל ציוד חיוני. גורם נוסף היה כושר העמידה של כל צד: מצד אחד סירובו של היטלר לאפשר לפאולוס לסגת כל עוד ניתן ומצד שני עמידת הגבורה המופלאה של הרוסים בראשות ואסילי צ'ויקוב.

השלכות הקרב היו מכריעות. הניצחון העלה את יוקרתו של סטלין והעלה את מורל העם והצבא הרוסי. בעלות הברית שאבו עידוד מן הניצחון, שבא זמן קצר לאחר הניצחון באל-עלמיין. המפלה בסטלינגרד סימנה את תחילת הנסיגה הגרמנית מרוסיה. נפתחה האופנסיבה הרוסית שתשחרר את ברית המועצות בתוך שנה בערך ותכבוש את גרמניה כעבור עוד שנה.

המתקפה הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה הסובייטית החלה עם הניצחון בסטלינגרד, במטרה לסלק את כל הגרמנים מכל שטחי ברית המועצות, לשחרר את ארצות מזרח אירופה ולחדור לגרמניה ולכבוש את ברלין. לאורך חזית בת 3,000 ק"מ מהים הצפוני ולנינגרד בצפון עד לים השחור בדרום פעל הצבא הרוסי בארבעה ראשי-חץ: אחד בכיוון פינלנד, שני בכיוון המדינות הבלטיות, שלישי בכיוון פולין ורביעי בכיוון רומניה והבלקן. הגרמנים ניסו לתקוף-נגד אך הרוסים הטילו למערכה עתודות ענק של לוחמים וציוד לחימה חדיש. ביולי 1943 התחולל קרב שריון אדיר ליד העיר קורסק בו איבדו שני הצדדים מאות טנקים, אך הגרמנים נסוגו ומאז לא היה מה שיעצור את הרוסים.

החזית הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלות הברית הצליחו להפוך את מגמת ההתפשטות הגרמנית בסוף 1942 וראשית 1943. סילוק כוחות גרמניה מאפריקה העלה את המוראל ונתן לבעלות הברית בסיס פעולה רחב בים התיכון, ממנו יכלו להתקדם לדרום אירופה. כדי להקל על ברית המועצות, שהייתה אז המדינה היחידה שלחמה בגרמניה ביבשה עד לפלישה העיקרית לאירופה שכבר אז החל בתכנונה, וכדי ליצור חזית נוספת שתשחוק את הגרמנים, הוחלט לפתוח חזית דרומית באיטליה מכיוון הים התיכון, "הבטן הרכה של אירופה". זו התבררה, למגינת לב בעלות הברית, כדרך חתחתים מפרכת ומדממת.

הפלישה לאיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה

ביולי 1943 פלשו בעלות הברית לסיציליה, הקרובה לטוניס, שם היו מרוכזים כוחות שרדפו אחרי רומל בתחילת אותה שנה. בפלישה, שכונתה מבצע האסקי השתתפו כוחות בריטיים בפיקוד מונטגומרי וכוחות אמריקניים בפיקוד פטון. כיבוש האי התנהל בשני ראשים - האחד בריטי והשני אמריקני.

לפלישה היו מספר מטרות:

  • מסיציליה ניתן יהיה לעבור לאיטליה, וכך לפתוח חזית שנייה באירופה.
  • חיזוק השליטה של בעלות הברית בים התיכון.
  • פתיחת חזית שנייה תקל על רוסיה ובכך יגבר שיתוף הפעולה בין המערב למזרח.

ההצלחה של בעלות הברית נבעה מכמה סיבות:

  • עקב מעשי הונאה של בעלות הברית, ועקב הערכות מוטעות של הגרמנים. אלה סברו כי הפלישה תהיה במקומות אחרים.
  • הפלישה בוצעה בכוחות אמפיביים גדולים וצי בן 2,700 ספינות.
  • שני המפקדים העליונים המעולים - מונטגומרי ופטון.

מעמדו של מוסוליני הידרדר במהירות עקב רצף התבוסות של איטליה (אתיופיה, צפון אפריקה, סיציליה, הפצצות על רומא) ואי-קבלת עזרה מהיטלר. ב-24 ביולי דרשה המועצה הפשיסטית העליונה באיטליה את הדחתו, ולמחרת הוא סולק בידי מלך איטליה ונעצר. המרשל בדוליו, כובש אתיופיה, החליפו כראש ממשלה. ב-3 בספטמבר 1943 חתם באדוליו על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית שבו נכנעה איטליה ללא תנאי.

עם פרסום דבר חתימת הסכם הכניעה, ב-8 בספטמבר 1943, הורה היטלר על כיבוש צפון איטליה. בשטחים שהוחזקו על ידי הגרמנים הוקמה ממשלת בובות בראשות מוסוליני שכונתה "הרפובליקה של סאלו". במקביל פלשו בעלות הברית לשטחה של איטליה, בסדרת מבצעים שכונתה "מבצע אוואלאנש", "מבצע בייטאון", ו"מבצע סלפסטיק". לאחר מספר שבועות של לחימה התגבש מצב בו החזיקו הגרמנים בחלקה הצפוני של איטליה, ובעלות הברית החזיקו בחלקה הדרומי, והתקדמו צפונה תוך לחימה קשה. הקרבות באיטליה היו קשים במיוחד עקב המבנה ההררי של הארץ והעמידה העיקשת של הגרמנים. הצבאות האיטלקים בבלקנים נכנעו לגרמנים. באיי הדודקאנס המצויים בדרום הים האגאי, שהוחזקו על ידי איטליה, נעשה ניסיון בריטי לחבור אל הצבאות האיטלקים, ולהחזיק באיים. מערכת הדודקאנס הסתיימה בכיבוש האיים האסטרטגיים על ידי גרמניה.

בשנת 1944 כבר היה ברור שגרמניה מפסידה במלחמה. בעלות הברית עמדו לפני כיבוש רומא, ואלפי מטוסים הפציצו את ערי גרמניה ויעדים כלכליים (סכרים, בתי-חרושת) וצבאיים (למשל בסיסי הטילים V1 ו-V2, שנורו על לונדון וגרמו להרס רב), וערערו את מוראל הגרמנים. ברית המועצות התחזקה והמשיכה להדוף את הגרמנים. שלושת מנהיגי בעלות הברית, רוזוולט צ'רצ'יל וסטלין, החליטו על פתיחת חזית נוספת באירופה (בנוסף לחזיתות שבאיטליה וברוסיה).

החזית המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתיחת החזית בנורמנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפלישה לנורמנדי

פתיחת חזית נוספת, תוך נחיתה מן הים, חייבה תכנון והכנה מפורטים. ואכן, נערך תכנון מקיף טרם מבצע "אוברלורד"- פלישה בחוף נורמנדי שבצפון מערב צרפת. מפקד המבצע היה הגנרל האמריקני דווייט אייזנהאואר, ותחת פיקודו קצינים בעלי שם כמונטגומרי, פטון ובראדלי. ההכנות לפלישה היו מרובות ומדוקדקות, תוך ניסיונות רבים להטעות את הגרמנים, ואכן הגרמנים צפו את הפלישה, אך לא ידעו איפה ומתי תתרחש. הם שיערו, גם בעקבות הטעיות של בעלות הברית, שנחיתת בעלות הברית תיערך בקאלה, העיר הצרפתית הקרובה לחופי אנגליה.

בבוקר 6 ביוני 1944, נפתח "היום הארוך ביותר" (הכינוי ליום הפלישה)- (D DAY). בחיפוי אלפי מטוסי קרב ומפציצים, התקרבו אלפי כלי שיט לחוף והנחיתו מאות אלפי חיילים (בבריטניה התרכזו 3 מיליון חיילים לקראת הפלישה). הכוחות הנוחתים נתקלו בהתנגדות הצבא הגרמני וביצוריו לאורך החוף. במשך חודשיים התנהלו הקרבות בנורמנדיה ובעלות הברית איבדו יותר מ-100 אלף חיילים. ההתקדמות הייתה איטית, אך הודות לתגבור מסיבי נפרצה "החומה האטלנטית" שבנו הגרמנים כדי לעצור את הפלישה.

מבצע דרגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע דרגון

מבצע דרגון (Operation Dragoon) פלישת בעלות הברית לדרום צרפת כחלק מהמערכה בחזית המערבית החל ב-15 באוגוסט 1944 - הכוחות נחתו בין העיר טולון ובין קאן בריבריה הצרפתית.

במהלך התכנון המבצע כונה אנוויל (באנגלית: סדן) ונועד למשוך כוחות גרמנים מהמבצע העיקרי- האמר (באנגלית: פטיש), שהיה הכינוי שניתן לפלישה לנורמנדי. על פי התכנון המקורי, הנחיתה הייתה אמורה להתבצע במקביל לנחיתה בנורמנדי באמצעות כח שיתפצל מהארמייה החמישית שנלחם באיטליה תחת פיקודו של הגנרל הרולד אלכסנדר הבריטי, שיתפנה לאחר שיכבוש את רומא. מכיוון שההתנגדות הגרמנית באיטליה הייתה חזקה מהצפוי, התעקש צ'רצ'יל לדחות את המבצע עד להשלמת כיבוש רומא. וזה התעכב עד ל-4 ביוני 1944 (יומיים לפני הנחיתה בנורמנדי) והוחמצה ההזדמנות לנחיתה סימולטנית בדרום ובצפון צרפת. הכוחות נחתו ב-15 באוגוסט ונתקלו בהתנגדות מועטה בלבד, מה שאפשר להם לפרוץ צפונה במהירות. במקביל כוח המשימה המוטס ה-1, בפיקוד מייג'ור גנרל רוברט פרדריק, אשר כלל את רגימנט החי"ר המוצנח ה-509, וצוות הקרב החטיבתי המוצנח ה-517, חטיבת הצנחנים העצמאית הבריטית ה-2, גדוד הרגלים מוטסי הדאונים ה-550 וגדוד הצנחנים ה-551 בקרבת ניס וסן טרופז. הצניחה, כמו גם הנחתת הדאונים, עברה בהצלחה וכוחותיו של פרדריק נתקלו בתחילה בהתנגדות קלה בלבד. לאחר שני ימי לחימה שבו כוחותיו של פרדריק כאלפיים גרמנים וחברו לכוחות שנחתו מן הים. ב-11 בספטמבר 1944 פחות מחודש לאחר הנחיתה בדרום, מערבית לעיר דיז'ון נפגשו אנשי הארמייה הצרפתית הראשונה ממבצע דרגון באנשי הארמייה האמריקאית השלישית ממבצע אוברלורד (הנחיתה בנורמנדי). מבצע דרגון למרות חוסר הפרסום שלו ביחס לפלישה לנורמנדי, היווה גורם משמעותי ביותר להתמוטטות הכוחות הגרמניים בצרפת ולשחרורה.

שחרור צרפת ובלגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחרור פריז, אוגוסט 1944
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שחרור פריז

ההתקדמות האיטית של בעלות הברית הוחשה רק כשנכבשו נמלי צרפת בחוף הצפוני-מערבי. הכוחות התקדמו לעבר פריז כשהם מסתייעים במחתרת הצרפתית. ב-25 באוגוסט נכנעה פריז ולמחרת נכנס שארל דה גול בראש הכוח המנצח. בנוסף תפסו בעלות הברית את נמלי דרום צרפת ופתחו חזית נוספת. הכוחות נפגשו ופנו לעבר גרמניה. משטר וישי מוגר והגרמנים נסוגו מצרפת. בעלות הברית המשיכו לבלגיה ובספטמבר שחררו את בריסל ואנטוורפן. עתה נערכו בעלות הברית להבקיע את "החומה המערבית" ולפלוש לגרמניה עצמה. אולם במהלך שחרור בלגיה ולפני מבצע Market Garden (תפיסת גשרי נהר הריין על ידי כוחות מוצנחים) לא איבטחו את שפך נהר הסכלדה ומשום כך לא נפתח נמל אנטוורפן אלא בחודש דצמבר 1944. יש לזכור כי קווי האספקה של צבאות בעלות הברית נמתחו עדיין מחופי נורמנדי ומערי הנמל בדרום צרפת.

הקרב בארדנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב הארדנים

לקראת 1945 כבשו הרוסים את מרבית מדינות מזרח אירופה והבריטים והאמריקאיים שחררו את מערב אירופה. שני הצדדים נערכו לפלוש לגרמניה ממזרח וממערב. היטלר רכז את מאמציו בחזית המערבית במטרה לפלג בין הבריטים והאמריקאים. בדצמבר 1944 פתחו הגרמנים במתקפת פתע שכללה כרבע מיליון חיילים בחזית הארדנים (בין בלגיה ללוקסמבורג), תוך ניצול מזג האוויר הסוער שמנע את ניצול העליונות האווירית של בעלות הברית. הגרמנים הסבו לבעלות הברית אבדות כבדות, אלא שבמהלך הקרב (שמכונה הקרב על הבליטה או קרב הארדנים) נעצרו הגרמנים ובינואר 1945 התאוששו בעלות הברית המערביות, מה גם שמחסור חמור בדלק הגביל מאוד את יכולת התמרון של כוחות גרמניה. אלה איבדו את כל הישגיהם, ורוב החיילים שפתחו במתקפה נפלו בקרבות. במתקפה זו הגרמנים מיצו את רוב היכולת הצבאית שנותרה להם ומכאן ועד סוף המלחמה הם לא יכלו עוד לקחת יוזמה, וניהלו קרבות מגננה נואשים.

התמוטטות מדינות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באדוליו, מחליפו של מוסוליני כראש ממשלת איטליה, חתם על כניעתה של איטליה לבעלות הברית בספטמבר 1943. במקביל פלשו בעלות הברית לדרום איטליה. בתגובה פלשו הגרמנים לאיטליה, שחררו את מוסוליני ומינו אותו לראש "הרפובליקה של סאלו", ממשלת בובות פשיסטית שהקימו בצפון איטליה. בעלות הברית המשיכו צפונה, האמריקנים במערב והבריטים במזרח. קרבות קשים התחוללו במונטה קסינו שהסבו לבעלות הברית אבדות קשות, אולם לאחר כיבושה יכלו להתקדם אל רומא במהירות. ואמנם ב-4 ביוני 1944 כבשו כוחות אמריקניים את רומא ללא קרב לאחר שהגרמנים החליטו לסגת ממנה. רומא הייתה עיר הבירה הראשונה של מדינות הציר שנכבשה. הגרמנים נסוגו צפונה והגנו בעקשנות על עמק הפו, עד שלביה האחרונים של המלחמה. מוסוליני ניסה לברוח לאוסטריה אך נתפס בידי פרטיזנים איטלקיים והוצא להורג על ידם ב-1945. איטליה הייתה הראשונה ממדינות הציר שנכבשה בידי בעלות הברית.

שחרור מזרח אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברית המועצות פלשה לבסרביה, ומשם המשיכה לבוקרשט. כתוצאה מכך רומניה ובעלות הברית חתמו על הפסקת אש. בולגריה לא חיכתה לבוא הרוסים ובאוגוסט 1944 פרשה מן המלחמה. בלחץ הרוסים הכריזה מלחמה על גרמניה, ובספטמבר נכנסו הרוסים לסופיה. הבאה בתור הייתה הונגריה, שנכבשה באפריל 1944 על ידי הנאצים, בעוד שעד מועד זה היא שיתפה עמם פעולה. בנובמבר 1944 התקרבו הרוסים לבודפשט, אך הגרמנים לא נסוגו והתנגדו בעקשנות למאמצי הסובייטים לכבוש את הבירה. בדצמבר הכריזה הונגריה מלחמה על גרמניה ובינואר נחתם הסכם הפסקת אש. בפברואר הצליח לבסוף הצבא האדום לכבוש את בודפשט. האחרונה הייתה סלובקיה כאשר הרוסים הגיעו לבראטיסלבה ממש עם סיום המלחמה באפריל 1945.

צפונה משם הרוסים כבשו חלקים מפינלנד ואת שלוש המדינות הבלטיות ובספטמבר 1944 הגיעו לפרברי ורשה. המחתרת הפולנית בעיר פתחה במרד בתקווה שהרוסים יצטרפו, אך אלה השתהו, בעוד שהגרמנים חיסלו את המרד והעיר, ואז כבשוה. הרוסים גם החלו לחדור לבלקן, וכך הצבא האדום הוא זה ששחרר את מדינות מזרח אירופה - דבר בעל חשיבות רבה לעתיד אירופה.

כיבוש גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1945 חצו בעלות הברית המערביות את הריין והחלו תופשים את ערי גרמניה הראשיות תוך הסתייעות בהפצצות אוויר ענקיות, לפני ובעת ההתקדמות. כך למשל, דרזדן, בירתו של חבל סקסוניה שבגרמניה, הופצצה על ידי חילות האוויר של ארצות הברית ובריטניה במשך שלושה ימים רצופים (13 - 15 בפברואר 1945), ו-85% מהעיר נחרבה. האמריקנים הגיעו עד לאלבה, ושם נעצרו, כדי לא להפריע לרוסים להיכנס לברלין.

במקביל, הרוסים פתחו בינואר 1945 במתקפה מפולין לעבר פרוסיה תחת שרביטו של מרשל ז'וקוב. הם פרצו לגרמניה גם מכיוונה של צ'כוסלובקיה ובסוף אפריל חדרו לברלין עצמה. הם ניהלו קרבות בעיר, עד שב-2 במאי הניפו את הדגל האדום על בניין הרייכסטאג.

ב-1 במאי הודיע הרדיו הגרמני על מותו של הפיהרר שהתאבד יום קודם לכן עם אשתו אווה בראון ביום חתונתם. בצוואתו הפוליטית הצדיק היטלר את התפשטות גרמניה למזרח, האשים במפלה את היהודים, והוקיע את ראשי הצבא והמפלגה כבוגדים (הם אכן רצו לנהל משא ומתן עם בעלות הברית). היטלר מינה את האדמירל קארל דניץ, מפקד הצוללות, ליורשו כנשיא המדינה, ואת יוזף גבלס לקאנצלר גרמניה. ב-7 במאי 1945 חתם הגנרל אלפרד יודל, מפקד המבצעים בפיקוד העליון הגרמני, על כתב הכניעה של הצבא הגרמני במטהו של "אייק" (דווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של בעלות הברית באירופה). לפי דרישת הסובייטים חתם למחרת וילהלם קייטל, יחד עם עוד שני בכירים בוורמאכט על כתב כניעה נוסף בברלין.

הגיע הקץ ל"רייך אלף השנים", 12 שנה אחרי שהוקם. במערב נחגג VE-Day ב-8 במאי, ואילו בברית המועצות ב-9 במאי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]