ניסיונות ההתיישבות היהודית בחורן
עם הופעת הציונות בסוף המאה ה-19, החלה העלייה הראשונה, ובמסגרתה נעשה ניסיון התיישבות יהודית בחבל החורן, שבדרום סוריה.
רכישת הקרקעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1884 הקימו יהודי סופיה, שאוגדו בבית המדרש "שלום וברכה", ארגון בשם "אהבת ציון", ששם לו למטרה רכישת אדמות חקלאיות בארץ ישראל, והתבסס על תרומות חבריו. ב-1885 נסעו לארץ ישראל יצחק לוי ואהרון בן אדו מראשי הארגון, במטרה לרכוש קרקעות. בסיוע יהודים מבולגריה שכבר התגוררו בארץ מזה שנים אחדות בדקו השניים חלופות שונות. בתחילה הוצע להם שטח בן 4,000 דונמים ליד הכפר הערבי קפריה, בהמשך ליד ראשון לציון ולבסוף ליד פתח תקווה. כל ההצעות נפלו בשל העלויות הגבוהות של הקרקעות וראשי הארגון חזרו לסופיה.
ב-1890 התרחבה אגודת חובבי ציון בעיר יאשי שבממלכת רומניה עד כדי אלפי חברים שהיו משלמים מס חודשי. בשבתות ובחגים התאספו לשמוע חדשות וידיעות מן הנעשה בארץ ישראל, והתסיסה לעלות ולהתיישב גברה. ב-1894 שוב התחדשה היוזמה בבולגריה וארגון "שלום וברכה" שינה את שמו ל"אוהבי ציון וישוכנו בה" והורכב מגרעין של עשר משפחות. במקביל התפרסמה בעיתון המליץ ידיעה על 100 משפחות יהודיות מיאשי שהקימו ארגון בשם "עזרה בצר" שמטרתו יישוב ארץ ישראל. גזבר ארגון "אוהבי ציון" חיים לוי יצר קשר עם יחיאל ברקוביץ' יושב ראש "עזרה בצר" והוסכם שעשר המשפחות מבולגריה יצטרפו ל"עזרה בצר". באותה שנה לערך רכש המהנדס יוסף זיידנר, נציג אגודה ציונית מן העיר יקטרינוסלב שברוסיה 88,000 דונם במזריב(אנ') (مزيريب; לימים חלק ממחוז דרעא בסוריה) והם חולקו לארבעה חלקים, כמספר המושבות שעמדו לקום.
הידיעה על קניית האדמות הגיעה עד יאשי, ובשם 100 המשפחות נסעו הנציגים יחיאל ברקוביץ' ויעקב הלל לפריז, שם נפגשו עם "הוועד הארץ-ישראלי" הפריסאי שהיה ארגון שפעל בחסותו של הברון רוטשילד. עסקת רכישת הקרקע סוכמה בכתב ונרכשו 200 דונמים לכל מתיישב במחיר שמונה פרנקים צרפתיים לדונם. הנציגים חזרו ליאשי וסוכם שחמש משפחות ייסעו מיידית לארץ ישראל לקבלת האדמות, ארבע מרומניה ומשפחת לוי מסופיה.
מעורבות הברון רוטשילד והביקורת של אחד העם
[עריכת קוד מקור | עריכה]משנתקלו חובבי ציון בקשיים לרישום מלא של האדמות שנרכשו במרשם המקרקעין העות'מאני משום שלנתינים זרים לא הותרה רכישת מקרקעין באימפריה העות'מאנית וקשיים בהכשרת הקרקע להתיישבות התערב הברון רוטשילד באמצעות "הוועד הארץ-ישראלי" הפריסאי.[1]
הימים היו ימי ה'קולוניזאציה' של הברון בארץ בניצוחו של יהושע אוסוביצקי, שליח הנדיב בארץ ישראל, הקמת המושבות העבריות מגדרה ועקרון בדרום ועד מטולה בצפון ומזרחה לחורן במאמץ ליצור רצף התיישבותי בגבולות ההבטחה[2].
לפקודת אוסוביצקי ב-1892 נרשמו הקרקעות שנרכשו בחורן על שם עוזרו ועושה דברו, אמיל פרנק, סוחר שמהלכים לו בקרב הפקידות בביירות ובדמשק[3] מיועציו הקרובים של הברון, שהתמנה על ידו לנהל את מושבותיו הראשונות בממלכה העות'מאנית. ומכיוון שגם פרנק היה נתין זר נדרש צו מלכותי מיוחד מהווזיר הגדול בקושטא שניתן באפריל 1892 ויצא לפועל באוגוסט אותה שנה עקב צו משנה של מושל החורן. בשנת 1894 שלח הברון את פקידיו למפות את האזור ולהכינו להתיישבות יהודית. עם מותו של פרנק נרשמו האדמות על שם סלומון ריינק, נאמן הברון. גם להעברה זו ניתן אישור בצו שלטונות קושטא ב-1905.[4]
אחד העם הידוע בביקורתו הקשה על דרכי פעולתם של אגודות חובבי ציון והברון לגאולת קרקעות בארץ ישראל וישובם על ידי יהודי הארץ והגולה, ובקריאתו שיסירו ידיהם ממפעל ההתיישבות, או לכל הפחות לעשות רק את שניתן בהכשר ללא ערמה ותחבולה לגנוב את דעת הממשלה, חושף במאמרו 'הישוב ואפיטרופוסיו'[5], מתוך שהיה בארץ בעת ההיא ונזדמן לו הנוסח המקורי לספרי המקנה אשר לפקידות הברון על קרקעותיו בחורן[6], את שידע "הוועד הארץ-ישראלי הפריסאי" והתעלם, גם מתוך עדותו של אחד העם בפניו ובפני הנהלת האגודות, שהשלטונות העות'מאניים לא יאפשרו התיישבות יהודית בחורן אף אם אלו יקבלו עליהם עול מלכותה, דהיינו, יוותרו על נתינותם הזרה והתעתמנו.
העלייה לקרקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשונה הוקמה המושבה "תפארת בנימין" ליד הכפר הערבי סאחם אל-ג'ולאן (אנ') ואחריה הוקמו בית פקידות, חווה ומשתלה בגלון, וכן היאחזויות "נחלת משה" ו"אחוה".
ב-4 באוקטובר 1895 נפגשו חמש המשפחות באיסטנבול ומשם נסעו דרך ביירות ודמשק לשטח שהוקצה עבורם באזור חורן ונקרא טוּשָאנְבָּאבְּשוּן (לימים, בשטח מחוז דרעא צפונית מערבית לעיר דרעא). עם העלייה הוחל בבניית בתי מגורים מאבן ובהתאם להצעת נציגי הברון רוטשילד ניטעו עצי תות כדי לגדל בהמשך זחלי משי. בשנה הראשונה התיישבו באופן קבוע בחורן תשעה אנשים ומתוכם שתי נשים ששוכנו בביתו של יצחק לוי, בו נבנה תנור לאפיית לחם. נבנו מספר מבנים לבהמות. כל מתיישב השקיע 1,000 פרנקים צרפתיים בקניית ציוד. במאי 1896 הגיעו למושבה עוד שמונה משפחות מרומניה ושלושה ראשי משפחות מבולגריה. הוברר ששני השוורים הראשונים שנרכשו מערביי האזור היו גנובים והשלטונות העות'מאנים החזירו אותם לבעליהם הדרוזים. בהמשך נרכשו שוורים חדשים בדמשק. צורת החיים במקום דמתה לקומונה. בשלהי 1896 הגיע למושבה שוחט מצפת ולראשונה מאז עלו לקרקע אכלו המתיישבים בשר.
בנובמבר 1896 בתחילת עונת הגשמים, זרעו המתיישבים חיטה.
כשלוש שנים לאחר תחילת עיבוד האדמות, ביולי 1896, החליטו העות'מאנים לגרש את כל המתיישבים היהודים מן האזור. בהשפעת אנשי הברון הסכימו העות'מאנים לבטל את הגזירה אך אסרו על התיישבות תושבים נוספים במקום.[7]
בראשית 1897 הגיעו שישה תושבים ערבים מקומיים והחלו לחרוש את אדמת היישוב. פרצה קטטה בין המתיישבים לתושבים הערבים. בפסח של אותה השנה הגיעו 12 מתיישבים נוספים מבולגריה ברובם נשות וילדי המתיישבים הראשונים. בשלהי 1897 כבר התגוררו בחורן כל עשר המשפחות מגרעין ההתיישבות מבולגריה. במועד זה נאסף יבול החיטה. חלקו נגנב על ידי ערביי הסביבה וחלק ממעשי הגנבה לוו בהתקפות על בני משפחות המתיישבים.
בשנים הללו הוקמו באזור תשעה יישובים יהודיים באזור וביניהם: זיכרון מנחם, נחלת משה, תפארת בנימין, אחוות ישראל ובית איכר. בשיאה מנתה ההתיישבות כ-72 משפחות בתשע נקודות יישוב, אך עד 1901 נאלצו מרביתם לעזוב את האזור.[8]
נטישת המושבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית 1898 פרצה מגפת טיפוס בקרב בני המושבה. אחד מבניו של מתיישב מרומניה נפטר, והחולים הועברו לטיפול בראש פינה. במקביל הלכו וגברו התנכלויות התושבים הערבים, ללא התערבות מצד השלטונות העות'מאנים, והחלה עזיבה הדרגתית של המתיישבים. באמצע 1898 נותרו במושבה שמונה משפחות מבולגריה ועשר מרומניה. בשל הגנבות הורע מאוד מצבם הכלכלי של המתיישבים, ובעצת נציגו של הברון רוטשילד עזבו המתיישבים את המושבה ועברו זמנית לצפת וראש פינה. בשלהי 1898 חזרו רק ראשי המשפחות למושבה, ומצאו שנהרסה בידי בדואים שהתקוממו בעת ההיא כנגד השלטון העות'מאני. נציג הברון רוטשילד הורה למתיישבים לעזוב את המושבה. שניים ממתיישבי בולגריה נעצרו בידי הז'נדרמריה העות'מאנית ונשלחו לדמשק. היהודים שוחררו בהתערבות אנשי הברון רוטשילד. באוגוסט 1898, תוך איום על המתיישבים במאסר, החתימו אותם העות'מאנים על התחייבות שלא לחזור עוד לחורן, והמתיישבים עזבו את המקום לבלי שוב. המתיישבים מבולגריה עברו לצפת, ואלו מרומניה – למטולה. הקשר בין הקבוצות נשמר והן נודעו בגליל כאנשי ג'אחאם ג'ולן או אנשי סאחם אל-ג'ולאן (אנ') (על שם הכפר בו מוקם בית הפקידות המרכזי של אנשי הברון), והם נסמכו על קצבה יומית מטעם אנשי הברון בסך 10 פרנקים צרפתיים לנפש. בהמשך היוו קבוצות אילו את הגרעין שיסד את המושבה יבנאל. ראשוני המתיישבים ביבנאל מאנשי סאחאם ג'ולן היו: שבתאי סאחין, יחיאל ברקוביץ', יעקב ואלוביץ', א. אלכסנדר, שמואל צבי מייזל, ניסים לוי, דוד יוסף לוי, פסח מקארוב, יצחק לוי, עזריאל לוי, יחזקאל לוי, משה בנימין, יעקב אליהו, משה וינגר, משה פורטר, משה לבקוביץ', אליהו גוטרמן, יעקב לייבוש מאירוביץ'.[9]
לאחר מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מלחמת העולם הראשונה החורן נכלל במפת התביעות הטריטוריאליות של ועד המשלחות היהודיות מוועידת השלום בפריז, לצורכי הבית הלאומי היהודי העתיד ליכון בארץ ישראל, אולם חלוקת השטח בין הבריטים לצרפתים - הסכם ניוקומב-פולה, הותירה אותו בתחום המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון.
ב-29 באוגוסט 1924 יצאה מהארץ, מטעם הפועל הצעיר, משלחת לסקור את אדמות הברון בחורן. המשלחת כללה את שמואל דיין, חיים שורר, מודד הקרקעות נחום פפר ונציג יק"א אהרן אייזנברג. המשלחת שהתה בכפר ג'ילין במשך יומיים והוציאה דו"ח חיובי למרכז הפועל הצעיר[10]
בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 נעשו מספר ניסיונות על ידי אנשי היישוב (בהם: יהודה אלמוג, שאול אביגור ויצחק בן-צבי) להקים בשטחים, שהיו באותה עת בבעלות פיק"א, חוות הכשרה לנוער יהודי מערי סוריה לקראת עלייתו לארץ ישראל. כל הניסיונות הללו לא קרמו עור וגידים מסיבות שונות.[11] ב-1942 נרשמו זכויות הקרקע במקום ברשומות המקרקעין הסוריות על שם חברת פיק"א.
הלאמת הקרקעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל משנת 1943, ניסו השלטונות הסורים לפגוע בזכויות פיק"א בקרקע. לשם כך נעזרו בוואקף המוסלמי שהחל לטעון כי מדובר באדמות וואקף שאינן ניתנות למכירה. בשנת זו גויס נקדימון אלטשולר על ידי דוד בן-גוריון, שעמד בראש הסוכנות היהודית, לשמש נציג פיק"א וקק"ל בסוריה, ששוחררה אז משלטון וישי על ידי צבא צרפת החופשית. רישום הקרקעות והבעלויות עליהן בחורן היה חשוב לתנועה הציונית בכדי לתבוע בעתיד בעלות על השטח שכן אז כבר היה ברור שפניו של היישוב להקמת מדינה שתהיה מוכרת על ידי המוסדות הבינלאומיים ואל מול ניסיון השלטונות הסורים החל ב-1943 לפגוע בזכויות פיק"א בקרקע בסיוע הוואקף המוסלמי שהחל לטעון כי מדובר באדמות וואקף שאינן ניתנות למכירה. תפקידו של אלטשולר היה לפקח על רישום הקרקעות של היהודים בחורן במסגרת ה"קדסטר" (רישום קרקעות) שערכו הצרפתים בסוריה ופקוח על האריסים המקומיים שעיבדו את אדמות היהודים. במסווה זה גם סייע ללוחמי המחלקה הערבית של הפלמ"ח לארגן את העלייה הבלתי ליגאלית מסוריה. בין שנים 1943–1946 התגורר אלטשולר בסאחם אל ג'ולן (אנ'), והיה היהודי היחידי בגולן. פעילותו בחורן כאחראי לאריסים המקומיים נמשכה עד שנת 1946, כאשר הצרפתים החלו לעזוב את המקום. בין 1944[12] ל-1948 הפקיעה הממשלה הסורית את הקרקעות היהודיות באזור.
תזכיר פיק"א לוועדת אונסקו"פ
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתזכיר שניסח יעקב סלומון (עורך דין) תחת הכותרת: "על הקשיים הפוליטיים שנגרמו לחברה בסוריה, ואשר הביאו לעיוות דין מכוון בהיותה חברה יהודית", נפרסה "באריכות פרשת בעלות פיק"א על אדמות חורן, על משפטי הקרקעות, על הקשיים והמכשולים שהוחרמו על ידי השלטונות הערבים הסורים, על עיוות הדין וגזילת זכויות פיק"א לקרקעותיה לאחר בעלות של יותר מחמישים שנה. אגב זאת גם סופר על מצבם הקשה מנשוא של יהדות סוריה תחת עול השלטון הסורי..." ומסקנת התצהיר "שליהודים: לאנשים פרטיים או לגופים משפטיים יהודים אין כל תקווה לדיון הוגן או למשפט צדק תחת שלטון ערבי".[13]
לאחר קום המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1957, לאחר פירוק פיק"א, הועברו שטרי הקניין לידי הקרן הקיימת לישראל.[14]
מדובר בשני שטחים נפרדים בשטח כולל של כ-59,000 דונם. השטח הקטן, שגודלו כ-6,000 דונם, נמצא ברמת הגולן (כיום חלק מישראל) ואילו השטח הגדול יותר, כ-53 אלף דונם וכולל כפרים, עשרות מבני מגורים ואדמות חקלאות רבות, נמצא בסוריה.[15]
בדיווחים שונים הובאו גם אומדנים גבוהים יותר להיקף הקרקעות שנרכשו בחורן בתקופה העות'מאנית (למשל 88,000 דונם).[16] בכתבה מאוחרת נטען אף להיקף של כ-200,000 דונם של אדמות קק"ל בסוריה.[17]
ב-8 בדצמבר 2024, בעקבות נפילת משטר אסד, פרס צה"ל כוחות במרחב החיץ בגבול ישראל–סוריה והשתלט על עמדות אסטרטגיות, ובמקביל פעל במסגרת מבצע חץ הבשן נגד תשתיות ומאגרי נשק אסטרטגיים של צבא סוריה.[18][19][20] בעקבות כך דווח על יוזמות אזרחיות הקוראות להתיישבות יהודית בחבל הבשן, ובהן פעילות של תנועת חלוצי הבשן.[21]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חיים קשלס, ד"ר א. רומנו, יוסף בן, ד"ר נסים (בוקו) לוי (ע), יהדות בולגריה, כרך 10, ירושלים: הוצאת חברת "אנציקלופדיה של גלויות", 1967, אנציקלופדיה של גלויות, עמ' 100–104
- צבי האוזר ואיציק צרפתי, סוריה ורמת הגולן: עת לאסטרטגיה לאומית, השילוח. פורסם גם כמסמך על ידי פורום קהלת.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יונתן הללי, אדמות הברון רוטשילד וקק"ל בסוריה, באתר nrg, 30 בנובמבר 2007
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ רן אהרונסון, שלבים בהקמת מושבות העלייה הראשונה והתפתחותן, בתוך ספר העלייה הראשונה, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשמ"ב, כרך ראשון, עמ' 69-71
- ^ יעקב סלומון, בדרכי שלי, הוצאת עידנים, 1980, עמ' 60
- ^ משה סמילנסקי, פרקים בתולדות היישוב, א-ד, ספר שני עמ' 19, הוצאת דביר, 1959
- ^ יעקב סלומון, בדרכי שלי, הוצאת עידנים, 1980, עמ' 60
- ^ אחד העם, הישוב ואפיטרופוסיו, מתוך פרויקט בן יהודה
- ^ משה סמילנסקי, פרקים בתולדות היישוב, א-ד, ספר שני עמ' 20, הוצאת דביר, 1959
- ^ קיר הברזל של מנחם בגין והשפעתו על בטחונה של מדינת ישראל: פרק ב - חוק רמת הגולן 1981
- ^ צבי האוזר ואיציק צרפתי, סוריה ורמת הגולן: עת לאסטרטגיה לאומית, השילוח
- ^ אברהם קוסטיצקי, בטרם האיר הבוקר. מסיפורי ראשונים בגליל. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור. 1988. עמודים 68–69.
- ^ שמואל דיין, עם אבות ההתיישבות, הוצאת מסדה, 1968, עמודים 359–362
- ^ צבי אילן, 'החלוץ' בסוריה וההתיישבות בחורן 1928–1936, פעמים 1982, תשמ"ג
- ^ M. R. Fishbach, Jewish property claims against Arab countries, Columbia University Press (2008), pg. 161
- ^ יעקב סלומון, בדרכי שלי, הוצאת עידנים, 1980, עמ' 67–68
- ^ גיא בכור, "האמת שהושתקה עד היום: רמת הגולן תמורת החורן - והבעלות של ישראל", באתר gplanet.co.il, 29 בינואר 2012.
- ^ אלעזר לוין, 5,000 דונם ברמת הגולן בבעלות קק"ל, באתר גלובס, 9 בינואר 2000
- ^ ישראל שפירא, אדמות רוטשילד בסוריה: הסיפור המלא על הקרקעות היהודיות, באתר כיכר השבת, 16 בדצמבר 2024
- ^ "אדמות קק"ל בסוריה: נפתח חלון הזדמנויות". הקול היהודי. 11 בדצמבר 2025.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ יואב זיתון, ליאור בן ארי, צה"ל כבש את החרמון הסורי. נתניהו וכ"ץ בגבול: זה יום היסטורי, באתר ynet, 8 בדצמבר 2024
- ^
מבצע 'חץ הבשן' - הפרטים והנתונים נחשפים, באתר צה"ל, 10 בדצמבר 2024
- ^ ""הפרת הסכם" ו"חשש מסיפוח": ההתנגדות לפעילות צה"ל בסוריה". כאן חדשות. בדצמבר 2024.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ יאיר קראוס, תקרית חריגה בגבול סוריה: ישראלים חצו את הגדר - ונתפסו אחרי מרדף | תיעוד, באתר ynet, 27 בנובמבר 2025
