אלכסנדר ינאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהונתן אלכסנדר ("ינאי") (127 לפנה"ס[1] - 76 לפנה"ס) - מלך וכהן גדול משושלת החשמונאים בין השנים 103 לפנה"ס[1] עד מותו בשנת 76 לפנה"ס בתקופת הבית השני. עסק רבות בכיבושים והרחיב מאוד את ממלכת החשמונאים, אם כי ידע גם תבוסות.

מטבע מימי אלכסנדר ינאי.
חזית: עוגן סלאוקי. וכיתוב יווני 'BASILEWS ALEXANDROU', המלך אלכסנדר.
גב: גלגל בן שמונה חישורים, או וריאציה של שמש ורגינה. כיתוב עברי עתיק 'יהונתן המלך'

עד עלותו למלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר ינאי היה בנו השלישי‏[2] (מתוך חמישה‏[3]) של יוחנן הורקנוס הראשון. על פי יוסף בן מתתיהו, אביו התנכר לו כבר מיום היוולדו ושלח אותו לגדול בגליל[4]. מהמטבעות ידוע לנו ששמו העברי היה "יהונתן" וינאי הוא קיצור של שם זה. עם זאת, יש הסוברים שינאי הוא קיצור של "יוחנן". אחיו, יהודה אריסטובולוס הראשון, שטם את ינאי וחשש ממנו, ובעת היותו המנהיג כלא את ינאי. אולם לאחר מות יהודה אריסטובולוס ומשמת אחיו הנוסף אנטיגונוס הראשון התמנה אלכסנדר ינאי לשליט. אלכסנדר ינאי נשא לאישה כיבם את אלמנתו של יהודה אריסטובולוס, הלא היא שלומציון המלכה (שהיא גם האחות של שמעון בן שטח).

מדיניות הכיבושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת החשמונאים תחת שלטונו של אלכסנדר ינאי

██ מצב ב-103 לפה"ס

██ שטחים שנכבשו על ידי אלכסנדר ינאי

מבחינת מדיניות החוץ המשיך אלכסנדר ינאי במדיניות הכיבושים של אביו. עם מותו של ינאי, בשנת 76 לפנה"ס, היו גבולות ממלכתו רחבים ביותר, וכללו אף שטחים נרחבים בעמק הירדן אותם כבש מן הנבטים, וכן את הגולן ועמק החולה, ושטחים נוספים כגדר ועזה. במלחמותיו ידע ינאי עליות וירידות, ולעתים נזקק לסיוע של זרים, אם ממצרים או משכירי חרב.

ינאי ניהל שורה של מבצעים צבאיים מזהירים ומרשימים, שמטרותיהם היו אלה: השגת רציפות היסטורית טריטוריאלית לממלכת יהודה, השתלטות על נקודות מפתח באזור - ערי נמל ודרכי מסחר, חיזוק הכלכלה של יהודה, פיזור האוכלוסייה היהודית והעברתה ממקומות צפופי אוכלוסייה למקומות מדוללי תושבים, ביעור האלילות ומלחמה ממושכת בכל גילויי עבודה זרה בתחומי ארץ ישראל וצמצום שאיפת החירות של ערי הפוליס היווניות מול הגברת שלטונו הריכוזי.

ממבצעיו הראשונים והמרשימים של ינאי היה השתלטות על צפון הארץ ולאחר מכן כיבוש העיר עכו (פטולמאיס), שהייתה עיר נמל חשובה, עוינת ליהודים, שהפריעה לשלטון החשמונאי בגליל. אלכסנדר ינאי צר על עכו בשנת 103-102 לפנה"ס, ובמצוקתם פנו תושבי עכו לתלמי לתירוס (תלמי התשיעי), בנה המודח של מלכת מצרים קלאופטרה השלישית, ששלט בקפריסין. תלמי לתירוס היכה בצבא ינאי והביא הרג נורא ביהודים וכישלון צורב לינאי. ינאי, מצדו, הזעיק את קלאופטרה השלישית והזהיר אותה שניצחון תלמי יסכן את מלכותה שלה. היא בתגובה שלחה לעזרת אלכסנדר ינאי צבא בפיקודם של שני מצביאים יהודיים, חלקיה וחנניה, בניו של חוניו הרביעי, ממשפחת הכהונה הגדולה, שירד בזמנו למצרים. תלמי לתירוס ניגף לפני צבאות מצרים, אך סכנה חדשה ריחפה עתה על הארץ - סיפוחה למצרים. אולם, בזכות נאמנותם של שרי הצבא היהודיים, ששיכנעו את מלכת מצרים ואף לחצו עליה לוותר על כוונת הסיפוח שלה, ניצל אלכסנדר ינאי מהשתעבדות לקלאופטרה.

בעקבות כיבושה של עכו השתלט ינאי על שורה של ערי חוף הלניסטיות כמו דור, מגדל סטרטון (לימים קיסריה) ואפולוניה. מגמה זו השתייכה להתרחבות טריטוריאלית של יהודה לכיוון צפון-מערב בעיקר להשתלטות על בסיסי צי מסחרי וצבאי קיימים, וכן על קווי הגנה קדמית חשובה.

בשנת 101 לפנה"ס ניהל ינאי מסעות מלחמה מוצלחים בעבר הירדן המזרחי, הבשן והגלעד, ובמהלכם כבש את גדר ואת חמתן. מסעות אלה נערכו כדי לעצור בעד השבטים הנבטיים שאיימו לעבור גם לעבר הירדן המערבי.

בשנת 101 לפנה"ס השתלט ינאי על עזה וסביבתה ופנה דרומה עד רינוקורורה (אל-עריש של ימינו). בשנת 96 לפנה"ס פקד ינאי להרוס את עזה, עיר הנמל וצומת המסחר הבינלאומי החשוב, במקום לנצל אותה כנמל קיים, וזאת מן הטעמים הבאים: נימוק כלכלי - כדי לחנוק את המסחר הנבטי על ידי ניתוקו מן הים ובכך לחזק את כוחה המסחרי של יהודה וטעם סמלי - מאז קרב עזה החל פרק שיעבודה של יהודה לממלכות ההלניסטיות. ינאי ביקש איפוא למחוק כתם זה מדפי ההיסטוריה היהודית ולפתוח דף חדש בדברי ימי ריבונותה של יהודה.

בין השנים 99 ל-95 לפנה"ס ניהל ינאי מסעות מלחמה כנגד מואב שנועדו להשתלט על מוקדי המסחר הנבטי. בין השנים 83 ל-80 לפנה"ס ערך ינאי מסע נוסף לעבר הירדן המזרחי ובמהלכו השתלט על שרשרת ערי הפוליס המקומיות כמו דיאון, גרשה ועוד.

סמכותיות ינאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ינאי ראה עצמו כשליט יחיד, ואף היה הראשון שטבע מטבעות בהם מופיע הביטוי "מלך" וביוונית - "בסיליאוס". כדי להבליט את מידת ריכוזיות שלטונו ואת הבלעדיות שלו ביטל את הטבעת התואר "חבר היהודים" (כלומר ה"גירוסיה") לצד השליט, כפי שהיה נהוג במטבעות שקדמו לזמנו. בכך יש ביטוי לסילוק הגירוסיה ממעמד שלטוני או לפחות לצמצום כוחה והשפעתה.

במטבעות שבהם מכונה המלך כוהן גדול מופיעים הסמלים המסורתיים: זר ובתוכו כתובת וצמד קרני שפע, ואילו במטבעות שבהם מופיעה הכתובת "יהונתן המלך", מופיע בצד אחד חישוק, ובצד האחר - עוגן. השם "יהונתן" מופיע בעברית וביוונית.

בעוד שהפרושים ראו בסנהדרין ובנציגי העם שותפים מלאים לשלטון, העדיף ינאי לשלוט ללא שותפים. הפרושים ראו בכך סטייה מהחלטת מועצת העם בימי שמעון, אשר היוותה את הבסיס לשלטונו של ינאי.

מסופר שכאשר הגיע לסנהדרין עקב משפט עבדו, סירב לעמוד בפניה, וזו לא העזה להתעמת איתו. התוצאה הייתה החלטה כי "מלך לא דן ולא דנין אותו". אולם יש חוקרים שחושבים שהסיפור שייך לזמנו של הורדוס.

המרד כנגד ינאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחתו הצבאית טבעה בים הסכסוכים הפנימיים בין הפרושים והצדוקים. הפרושים תבעו מתן סמכויות רחבות יותר לסנהדרין והפרדה בין משרת הכהונה הגדולה לבין משרת המלוכה. גיסו, על פי המסורת, היה שמעון בן שטח, ראש חכמי הפרושים, אך הדבר לא תרם לשיפור היחסים ביניהם. ינאי העדיף את עדת הכהנים הצדוקים שבראשה עמד. הסכסוכים הפנימיים האלו הובילו בסופו של דבר למלחמת אחים. הסכסוך נמשך 6 שנים, והפיל לפי עדות יוסף בן מתתיהו חמישים אלף הרוגים, כשינאי מדכא את ההתקוממות באכזריות רבה בעזרת חיל שכירים. במסגרת הענישה הוא הורה לצלוב כשמונה מאות פרושים מורדים והרג את בני משפחותיהם לעיניהם; מאורע אחרון זה מוזכר הן על ידי בן מתתיהו והן במגילות קומראן[5]. אף כי המספרים נחשבים בעיני חוקרי זמננו כמופרכים מעיקרם, יש בהם כדי להצביע על עוצמת הבעיות שבתחומי ממלכתו.

בשל ריחוקו מהפרושים ובשל ניסיונו לבסס עצמו כרודן לא היה אהוד על העם ונרגם באתרוגים כשעבד במקדש את עבודת הכוהן הגדול. המרירות כלפיו הלכה והצטברה. אחרי כישלונו הצבאי מול הנבטים, בעקבות מארב שנעשה לחילותיו במעבר נקיקים צר, הבשילו התנאים למרד, והחלה מלחמת אזרחים ארוכה. לשם דיכויה נעזר ינאי בשכירי חרב נוכריים, ואף הפרושים, או לפחות הקנאים שבהם, לא בחלו בקריאה לעזרת השליט הסורי. בעקבות מחשבתו כי לבם של תלמידי החכמים אינו נוח מעובדת היותו כהן גדול (מאחר שהשמועה טענה כי אימו הייתה שבויה‏[6] ולכן היה פסול לכהונה) הוציא אותם ינאי להורג, שמעון בן שטח ניצל על ידי אחותו (שלומציון אשת ינאי) שהחביאה אותו, אחרים כמו רבי יהושוע בן פרחיה ברחו למצרים ושבו רק אחר ששמעון בן שטח הוחזר למעמדו ומונה כראש הסנהדרין בהתערבות אחותו המלכה.

בסופו של דבר נראה שהושגה פשרה שלפיה יוחזר "חבר היהודים" דהיינו הסנהדרין לעמדת השפעה. השלום הפנימי שב לארץ וינאי - לקרבותיו באויבים מבחוץ.

משפטו האחרון, לפחות לפי התלמוד, שזכה לפרסום רב, היה לשלומציון אלכסנדרה אשתו, שירשה אותו והנהיגה יחס אוהד יותר כלפי הפרושים: "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס" (סוטה כ"ב)

סיבות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכסוך, או המרד כנגד ינאי, פרץ לאחר שהמלך נכשל במסע צבאי כנגד הנבטים בגולן ונחל שם תבוסה קשה. היו מספר גורמים שהביאו למרד: ראשית - נפשו של העם עייפה מן המלחמות הרבות שניהלו החשמונאים בכלל. המלחמות הטילו על העם עול כבד. היו אלה מלחמות קשות, ממושכות ויקרות. הן גבו קרבנות בנפש, וכן השלל והכבוד התרכזו בידיהם של מעטים - הקצינים האצילים. שנית - נציגי העם זעמו על כי ינאי אינו משתף אותם בהכרעות צבאיות ומדיניות. עניין זה נבע, כמובן, מצמצום מרבי של כוח אספת העם והגירוסיה. הללו גם לא ראו כל צורך במלחמות כיבוש ובקשו להתמסר לחיי עבודה ורוח. שלישית - רובו הגדול של העם לא ראה בעין יפה את העובדה, שבידי אותו מלך, שהרבה לשפוך דם רב כל כך, נתון גם כתר הכהונה. לדעתם היה מקומו רק בשדה הקרב. רביעית - חלק גדול מן העם הביט בזעם כיצד המטרות, שלשמן יצאו מתתיהו ובניו למרד, מתרסקות ומתפוררות לנגד עיניו, ולעומת זאת החל משמעון והמשך ביוחנן, אך בעיקר אצל ינאי, העמיקה ההתיוונות ביהודה, ולא זו בלבד אלא שחדרה היטב אל בית המלוכה החשמונאי. ינאי, לדוגמה, לא היה שונה מאציל או מנסיך הלניסטי בלבושו, בגינוניו, בטקסי ההכתרה, בחצרו, בצבאו (נשק, ציוד ושיטות לחימה) ועל המטבעות התנוססו שמו ותאריו ביוונית. המורדים, בייאושם ובזעמם, הזעיקו לעזרתם את דמטריוס השלישי, מלך סוריה, ומשהבינו כי שגו, הפנו לבסוף עורף לסורים וחברו לינאי.

סכסוך זה הביא לידי כך שבמקורות (שנכתבו על ידי החכמים המאוחרים, שהיו בעלי זיקה לראיית העולם של הפרושים) מופיע ינאי כרודן עריץ. היסטוריונים, כגון יוסף קלוזנר, רואים בו מלך חשוב ומוצלח, אשר תרם לקיומם של החיים היהודיים, דבר שהפרושים באותה העת לא השכילו להבין.

מדיניות החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום מדיניות החוץ חרג ינאי מן הקו של קודמיו. הוא לא חידש את הברית עם רומא, משום החרדה מפני ההתפשטות הרומית במזרח במסווה של בריתות וכביטוי לחוסנו ולריבונות יהודה. יתירה מזו, ינאי יצר קשרים עם אויבי רומא במזרח, כמו הפרתים. ינאי לקח בכך סיכון נועז ואפילו צעד הרפתקני, אלא שלמזלו הוא נפטר הרבה לפני שרומא הגיעה למזרח. ינאי שמר כאמור על קשרים טובים עם מצרים. הדבר התבטא בהתקשרות עם קלאופטרה השלישית ובעובדה שינאי לא נגע לרעה באשקלון, שכנתה של עזה, מכיוון שהייתה בעלת בריתם של התלמיים.

מותו וצוואתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 76 לפנה"ס, בתום מסע המלחמה שערך בעבר הירדן המזרחי ובגולן, חלה אלכסנדר ינאי במחלת המלריה, ככל הנראה כתוצאה מהדבקות בטפיל P. malariae, הגורם לתסמיני קדחת כל 72 שעות (קדחת רביעונית). למרות מחלתו החליט לצאת למסע מלחמה נוסף, אולם במהלכו קרס ונפטר‏[7][8].
בשנות מלכותו האחרונות ביקש לאחות את הקרע בינו לבין העם, ואף ציווה על אשתו, שלומציון אלכסנדרה, להשלים עם הפרושים, כי הבין לבסוף, כי מלך לא יוכל לשלוט בעם על חודם של כידונים ולהתבסס על חיל שכירים.

לאחר שנפטר ינאי התפלגה ירושתו והתפצלה לשלושה בעלי תפקידים: אשתו שלומציון נטלה את כתר המלוכה, בנה הבכור, הורקנוס השני, היה לכוהן גדול והפיקוד על הצבא נמסר לבן הצעיר, יהודה אריסטובולוס השני.

ינאי בהערכה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף קלוזנר מתייחס באהדת מה אל ינאי המלך ורואה כבדיה את הסיפורים שיש אצל יוסף בן מתתיהו בדבר אכזריותו הגדולה (למשל צליבת 800 פרושים, שחיטת נשיהם ובניהם לעיניהם והתעלסות עם פילגשיו במשתה גדול באותו זמן). בספרו היסטוריה של הבית השני הוא מציין שעל ידי השגשוג המדיני והכיבושים:

Cquote2.svg

הועיל המלך ה"חילוני" מבית חשמונאי גם ליהדות הרוחנית - אפשר, שלא מדעתו - יותר מן ה"רוחניים" ביותר שבמנהיגיה... היחס השלילי אל מלך זה מצד קדמונינו ואחרונינו מעיד רק על אי התעמקות בדברי הימים של אותו זמן ועל מגמות תאולוגיות, שאינן מביאות בחשבון את החיים הארציים ואת מצב הדברים כמו שהיו בימי קדם.

Cquote3.svg

בספרות העברית החדשה זכה אלכסנדר ינאי להופיע ברומן ההיסטורי של משה שמיר, מלך בשר ודם.

על שמו רחובות בישראל, וכן היישוב בית ינאי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ו, פסקה ה', סעיף 404: "מת, לאחר שמלך 27 שנה וחי 51 שנה."
  2. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק י"ב, פסקה א', סעיף 320.
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק י', פסקה ז', סעיף 299.
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק י"ב, פסקה א', סעיפים 321-322.
  5. ^ אריאל רפפורט, אהרן פפנהיימר. פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני: ספר זיכרון לאברהם שליט. יד יצחק בן צבי, 1980. עמ' 93.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק י"ג, פסקה ה', סעיף 372.
  7. ^ יוסף בן מתיתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', פרק ד', סעיף ח', הוצאת מסדה, תל אביב, 1959 (ה'תשי"ט).
  8. ^ צבי סליטרניק, רמזים על מלריה בתנ"ך, חמו"ל, 1972, עמ' 3.


שליטי בית חשמונאי

מתתיהו הכהןיהודה המכבייונתן הוופסישמעון התרסיהורקנוס הראשוןאריסטובולוס הראשוןאלכסנדר ינאישלומציון המלכהאריסטובולוס השניהורקנוס השנימתתיהו אנטיגונוס השני