הסחר האשורי באשור הקדומה עם המושבות האשוריות באנטוליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרכז אנטוליה בתקופה בה התקיים הסחר

הסחר האשורי התקיים באשור הקדומה בראשית האלף ה-2 לפנה"ס בין העיר אשור ובין מושבות אשוריות באנטוליה באזור קפדוקיה שבטורקיה של היום.

תכשיט מוזהב נמצא בכנש מתקופת המושבות האשוריות - מוזיאון אנטוליה
פסלון אמהות בעל שני ראשים
לוחות חומר בכתב יתדות שנמצאו בתוך קנקן בחדר ביטחון בחפירה ארכאולוגית בקילטפה שכבה II. מתוארך ל-1920 עד ל־1840 לפנה"ס

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האשורים בראשית האלף השני לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשור הייתה עיר מדינה בצפון מסופוטמיה, על גדות החידקל שבה התיישבו נוודים יושבי אוהלים ממוצא שמי. לפי עדויות רשימת מלכי אשור המלכים הראשונים ישבו באוהלים ולאחר מכן הקימו את העיר אשור. בראשית המאה ה-24 לפנה"ס נשלט האזור על ידי סרגון הגדול, מייסד ממלכת אכד. במאה ה-22 לפנה"ס, בתקופת אור III, היה האזור חלק מממלכת שומר-אכד. האשורים הקימו עיר מדינה והכריזו על עצמאותם מאור. המלכים הראשונים של אשור בשנים 2000 עד 1935 לפנה"ס, ובמיוחד אילושמה (אנ') וארישום הראשון (אנ'), נתנו חופש לסוחרים זרים לפעול באשור וסייעו לסוחרים אשורים לסחור במסחר בין אזורי ארוך טווח. אשור הייתה בעלת שטח מצומצם עם כח צבאי מוגבל. הכח הפוליטי והכלכלי היה נתון בידי מספר גופים פוליטיים אשר שמרו על שווי משקל ואיזון עדין. המלך היה בעל כח מוגבל. העיר יושבת על הצטלבות דרכי המסחר מדרום מזרח (אכד ובבל) לצפון מערב (צפון סוריה ואנטוליה), וממזרח (אפגניסטן ואיראן) למערב (סוריה, ארץ ישראל ומצרים).

מבנה השלטון באשור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיר-מדינה אשור היה מבנה פוליטי מיוחד שיש הקוראים לו אוליגרכיה. לסוחרים האשורים היה מקום מרכזי במערכת השלטון.

  • האסיפה – שימשה כמוסד העליון, באסיפה היו מיוצגים כל נציגי המשפחות. האסיפה שימשה גם כבית דין עליון.
  • מועצה מצומצמת – לצד האסיפה התקיימה מועצה בה היו חברים נציגי המשפחות הנכבדות.
  • המלך – היה אחראי על התחומים הדתיים והביטחוניים ודאג להוצאה לפועל של החלטות האסיפה, היה ראשון בין שווים. מעמד המלך נבע מהיותו נציג האל עלי אדמות והכוהן הראשי. משרתו עברה בירושה. בנוסף שימש יושב-ראש בעת משפטים מסוימים.
  • הלימום - פקיד נבחר שנתית. היה אחראי להפעלת מוסד 'העיר' - אלום (Alum) שניהל את העניינים הכלכליים ואזרחיים של העיר כולל ביצוע פסקי הדין בעזרת פקידים ממונים. הלימום שימש כאפונים. דהיינו, האשורים כינו ומנו את השנים לפי שמות הלימום שהיו בתפקיד באותה שנה.
  • ועדות של חברי המועצה - שמשו כבתי משפט.
  • המקדש - היה בראשות המלך שהיה נציג האל עלי אדמות. נוהל על ידי כהנים ושימש גם כבית האוצר של העיר.

אנטוליה בראשית האלף השני לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור אנטוליה במזרח טורקיה הוא חבל ארץ פורה וגם עשיר במינרלים של מתכות כמו, נחושת וכסף. ממערב לאזור באסיה הקטנה יש מכרות של זהב. האזור היה גם אזור גידול של כבשים לצמר. הסוחרים האשורים הובילו אריגים ובדיל למושבה האשורית בעיר כנש העתיקה, ושם הם החליפו את סחורתם עם הסוחרים המקומיים בזהב וכסף. הסוחרים האשוריים השתתפו במסחר בצמר ובנחושת בתוך האזור. באזור לא שלטה ממלכה מרכזית, היה שלטון של מלכים (ומלכות) בערי מדינה. למלכים היה כוח פוליטי וצבאי והם נלחמו זה בזה מדי פעם מלחמות שליטה על אזורים. המלכים בערים מסוימות חתמו על הסכמי סחר (הסכמי שבועה) עם העיר אשור ומושבתה המרכזית באנטוליה - כנש.

צורת ההתיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו שני סוגי צורות התיישבות: הכָּרוּם (Kârum) ותחנת סחר (wabartum). הכרום בכנש היה הבכיר במושבות הסחר, וזכה לעצמאות ואוטונומיה פנימית. הוא היה רובע סגור בתוך העיר. לסוחרים היו בתים עם חצרות ברובע. המושבות התקיימו בנתיבי הסחר הראשיים ובמרכזים עירוניים. כארבעים מושבות נזכרות במסמכי הסוחרים. אחת המשבות המופיעה רבות בכתבים היא הכרום בעיר חחום שהייתה עיר מועדפת להחלפת צוותי השיירות, לשליחת דוחות מצב לכנש ולאשור. בעיר זו נהגו מובילי השיירות לחשב את הוצאותיהם כשהוצאות המסע חושבו בדרך כלל לשני מקטעים נפרדים, בין אשור לחחום, ובין חחום לכנש. השיירות נהגו לשמור את הסחורה אותה נשאו חתומה תחת חותם. ובחחום הם פתחו את החותם והחלו בסחר. תיאור דומה מופיע גם לגבי העיר זלפה (אנ'), כי הן שמשו ערי גבול בין אשור לאנטוליה.[1]

ההתארגנות במושבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון במושבות היה בדגם של העיר אשור: הגוף הקובע היה האסיפה של הסוחרים הגדולים והקטנים, ולצדה הייתה מועצה, אשר הורכבה מנכבדים נציגי המשפחות החשובות במושבה. התקיימו ועדות אשר שימשו כפורומים משפטיים. היה לימום - אפונים שבועי ופקידים שניהלו את החיים האזרחיים והכלכליים של המושבה. היו חוקים ותקנות שפורסמו בציבור באסטלות (עמודים) ובלוחות. בתקנות נקבע ניהול ספרי החשבון, משקל תקני לצורכי מסחר וריבית אחידה להלוואות. המושבות ניהלו עסקים משותפים של קניות ומכירות של סחורות.

מקור המידע על הסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השמונים של המאה ה-19 החלו להגיע לסוחרי עתיקות בטורקיה לוחות חרס בכתב יתדות, שהיו כתובים בניב אשורי קדום. מקור הלוחות לא היה ידוע. ניסיון להתחקות אחר מקור הלוחות, שבראשית המחקר כונו הלוחות הקפדוקים, לא צלח. נמכרו כ-5,000 לוחות, הנמצאים היום בידי מוזיאונים ואספנים פרטיים. בשנת 1925 הצליח חוקר צ'כי בשם הְרוזְני לאתר את מקור הלוחות באתר בשם קִילטֶפֶה – כ- 19 ק"מ צפונית מזרחית לקייסרי שבקפדוקיה. הרוזני חשף תוך תקופה קצרה 600 לוחות. הלוחות נמצאו באתרם במבנים שבהם ישבו סוחרים אשוריים אשר כתבו את הלוחות. האתר זוהה כעיר הקדומה כָּנש, אשר הייתה המושבה המרכזית של הסוחרים האשוריים באנטוליה. ב-1948 נתחדשו החפירות באתר מטעם החברה ההיסטורית הטורקית בראשות טהסין אזגיץ'. החפירות באתר מתקיימות באופן שוטף לכל אורך השנים. עד העתה נמצאו בחפירות כ- 18,000 לוחות הכוללים מכתבים של הסוחרים, הסכמים מסחריים ופיננסיים, חוקים ותקנות של המוסדות, עדויות וסיכומים של משפטים, מסמכים אישיים כמו צוואות והסכמי נשואין, הסכמים עם השליטים המקומיים ועוד.

נתיבי הסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

1מעגל הסחר האשורי.jpg

היו שני נתיבי סחר בין אשור לאנטוליה:

  • נתיב סחר עיקרי דרומי- מאשור לאורך מקורות הנהרות החבור והבליח, חצה את הפרת, מצפון לכרכמיש והגיע לכנש
  • נתיב שני צפוני – מאשור לאורך החידקל, חצה את הפרת ליד מלטיה והגיע לכנש.

בנוסף התקיימו נתיבי סחר משניים שיצאו מכנש לחבלי הארץ ממערבה ומצפונה.

אחת הערים המופיעות רבות בכתבים כעיר שבו עברו השיירות היא חחום ששכנה על גדת הפרת.

אופי הסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאשור העבירו בשיירות לכנש בדיל ואריגים

  • בדיל - מקורות הבדיל לא ידועים, ההשערה היא שהבדיל הגיע מאזור אפגניסטן (של היום) דרך איראן (של היום). הבדיל משמש עם נחושת לייצור ברונזה ומכאן חשיבותו. יש צורך ביחס של 7-10% של בדיל לעומת נחושת בייצור הברונזה. הברונזה נכנסה לשימוש בייצור כלי מתכת באמצע האלף השלישי לפנה"ס, לפני כן ייצרו כלי מתכת בעיקר מנחושת. לאשורים היו הסכמים להספקת בדיל עם הערים ממזרח.
  • אריגים -מקור האריגים היה מיבוא מבבל ומטוויה שנעשתה באשור על ידי נשות הסוחרים.

ההובלה נעשתה על ידי שיירות של חמורים למרחק של 1000 ק"מ במשך כשישה שבועות. הוצאות הדרך של הסוחרים שולמו בבדיל מפורר. הסוחרים שילמו מס ייצוא, באשור ומס לשלטונות הכרום בכנש. הסחורה נמכרה בעיקר בכנש לסוחרים מקומיים ולסוכנים שהובילו את הסחורה למכירה במושבות אחרות. כל חמור נשא מטען של 90 ק"ג אריגים או בדיל. האריגים והבדיל היו בשקים חתומים. נעשתה הערכה לגבי היקף המטען שהובל מאשור לכנש במשך 50 שנה. לפי האומדן הובלו כ- 80 טון בדיל, וכ- 100 אלף אריגים. הבדיל נמכר לנפחים מקומיים שהשתמשו בו לייצור הברונזה. האריגים האשורים היו באיכות גבוהה יותר מהאריגים המקומיים ולכן היה להם ביקוש גבוהה. השליטים המקומיים קיבלו חלק ממשלוחי האריגים במחיר מיוחד. משלוחי הבדיל והאריגים נמכרו בכנש או נמסרו לסוכנים (בדרך כלל בני משפחה) למכירה בכנש או במושבות האחרות באנטוליה.

הסוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידת הסחר הבסיסית הייתה הסוחר הבודד שהיה בעל זכויות הקניין על רכושו ואחראי על חובותיו למשקיעים ובעלי החוב. המשפחה הייתה המסגרת לקיום קשרים עסקיים והופעלה לצורך משימות לעזרת ראש המשפחה. בתוך המשפחה התנהל המסחר על בסיס עסקי תוך שימוש בהסכמים. אולם, היו יחסים מיוחדים של עזרה הדדית. המוניטין והסטטוס של הסוחר היו בעלי חשיבות גדולה במסחר. סוחר בעל מוניטין היה יכול לקבל אשראי וכספי השקעה בקלות גדולה יותר ובמחיר נמוך יותר. מעמדו בעיר אשור ובאנטוליה היה גבוה יותר. ראש המשפחה גר באשור והבנים היו פעילים באנטוליה. הצאצאים באנטוליה שימשו כסוכנים וקבלו את הסחורה במישגור. ההתארגנות נעשתה במנגנונים קבועים עם רשת קבועה וממוסדת של סוכנים ונציגים. היו גם שותפויות של סוחרים שהסתמכו על הסכמים. הסוכנים עסקו בהובלה, ארגון הקניה והמכירה, גביית חובות, תשלומי מסים ומכסים, ניהול משא ומתן וייצוג בבתי דין. אשת הסוחר הייתה שותפת של בעלה ועסקה בפעילות המסחרית או בייצור בדים. לסוחרים אשר גרו באנטוליה הייתה אשה מקומית בנוסף לאשה באשור, מעמדה היה נחות ממעמד האשה באשור.

הסכמי הסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתב עסקי של איתור-אילי מאשור לעינם-אשור בכנש העוסק בסחר במתכות יקרות

הסכמים בין ערי-מדינות על המסחר ביניהם ומעמד הסוחרים ידועים מהסכמים בכתב מימי הממלכה האבלאית מאמצע האלף השלישי לפנה"ס. האשורים חתמו על הסכמים עם שליטי הערים בהן היו מושבות המסחר. נשמרו מספר הסכמים עם ערים חשובות בדרכי המסחר. את המשא ומתן על ההסכמים היו מנהלים נציגי העיר אשור. ההסכמים נקראו הסכמי שבועה וכללו את נוהלי המסחר, תנאי המגורים בערים והיחסים עם השלטונות. לפי ההסכמים השליט היה זכאי ל-5% מהבדים ו- 2/65 מהבדיל בתור מס. בנוסף לכך השליט היה זכאי לקנות 10% נוספים מהבדים במחיר מיוחד. האשורים היו זכאים להתיישב באזור מיוחד ולנהל את ענייני המושבה (כלכלה, ביטחון, משפט ועניינים אישיים) ללא התערבות השלטונות. תושבים מקומיים שפגעו באשורים או גנבו מהם הוסגרו לאשורים. בגלל המסים היו ניסיונות לעקוף את ההסכמים על ידי הברחות. בתעודות נמצאו מונחים המתייחסים לכך למשל "סחורה מוברחת" –Pazzurutum, "דרך צרה" – היה כינוי לנתיב צדדי דרכו בוצעו ההברחות. נמצאו חוזי הברחה של סחורה. בנוסף הבריחו ברזל מטאוריטי אשר הסחר בו היה מונופול של הנסיך המקומי. הנסיכים המקומיים טיפלו בהברחות על ידי חיפוש בשיירות, השלכה לכלא והטלת קנסות.

רווחיות המסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידות משקל של המתכת כסף שימשו כמודד לערכם של מוצרים ואמצעי תשלום של התקופה. בנוסף למתכת כסף שימשו יחידות משקל של בדיל ונחושת כאמצעי תשלום. מחיר הבדיל באשור היה 15-16 שקל (8.3 גרם) בדיל תמורת שקל כסף, המחיר בכנש היה 7-8 שקל בדיל תמורת שקל כסף (דהיינו, ערך כפול של בדיל לכסף). מחיר האריגים באשור 6-5 שקל לאריג, באנטוליה המחיר הושלש. קשה מאד לדעת מה היו שולי הרווח של הסוחרים. אמנם מסמכי הסוחרים מציינים את ההוצאות שהיו להם בהובלת הסחורות ומה היו המסים ששולמו באשור ובכנש, אבל, לא ברור מה היו הוצאות המימון ובאיזה מחירים נמכרו הסחורות. לפי אומדן של אחד החוקרים היה הרווח הנקי של סוחר על משלוח לכנש בערך 50% מערך הסחורה. הסוחרים הדגישו במכתבים את חשיבות הרווחים במסחר והסיכונים הגדולים בהפסדים.

לפי הערכת החוקרים הרווחים הגדולים של הסוחרים נבעו מהעובדה שקיבלו בלעדיות במסחר בבדים יקרים ובבדיל מהשלטונות באשור ובאנטוליה. בנוסף לכך השיגו הסוחרים שליטה בשווקים על ידי מידע עדכני שקיבלו בעזרת מערכת התכתבות ענפה. השלטונות באשור ניהלו מדיניות מרקנטיליסטית של עידוד היצוא והטלת מיגבלות על היבוא. האשורים צברו כנראה את עודפי הכסף והזהב של העיר אשור במקדש של האל אשור.

מימון הסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוחרים האשורים ניהלו מערכת מימון מורכבת מאד. הם הפעילו מכשירי מימון ואשראי רבים. מכשיר ההשקעה המרכזי שלהם היה ה"שק". השק היה מכשיר הדומה בצורתו לשותפות מוגבלת הקיימת היום. הסוחר היה השותף הבלתי מוגבל באחריות שלו על הכסף בעסק והשותפים האחרים היו מוגבלים באחריותם להיקף השקעתם בשק. המימון נעשה על ידי מספר שותפים אשר חתמו על הסכם עם סוחר אשר היה סוחר פעיל. ההסכמים נחתמו בעיר אשור ובפיקוח השלטונות.

דוגמה לחוזה: 14 משקיעים השקיעו יחדיו 30 מנה זהב (15 ק"ג) אשר נמסר לסוחר ל-13 שנים. הסוחר רשאי בתום כל עסקה למשוך שליש מהרווח. שני שלישים מהרווח חולקו כרווחים לשותפים. המשקיעים היו זכאים למשוך את השקעתם רק בתום החוזה. אם המשקיע משך קודם לא היה זכאי לחלק ברווחים. ניתן היה להוריש את ההשקעה בשק ולמכור אותה לאחרים.

בנוסף לשק היו הלוואות לזמן ארוך של למעלה מעשר שנים שכנראה השתתפו ברווחים. מימון המסחר השוטף היה באשראי מסחרי לזמן קצר ובינוני. סוחרים קיבלו סחורות במשגור. סחורה שהתקבלה באשראי מחירה היה גבוה יותר ממחיר הסחורה בתשלום מידי. על הפיגורים בתשלום האשראי הייתה מוטלת ריבית. גובה הריבית השתנה בהתאם לאיכות הלווה. לווים עם סיכון גבוה שילמו ריבית גבוהה יותר.

הסוחרים עסקו גם בהלוואות למטרות אישיות (רכישת בתים למשל) ולמטרות מסחריות. ההלוואות היו לתקופות שונות ונשאו ריבית משתנה. הלוואות לקרובים נשאו ריבית נמוכה. הריבית הרשמית לפי הוראת השלטונות הייתה שקל וחצי למנה לחודש (30% לשנה). אולם הריביות לאשראי המופיעות במסמכים היו גבוהות יותר. הריביות הגבוהות ביותר היו לאשראי לתושבים המקומיים והגיעו ל-120% לשנה.

הסכמי ההשקעות והאשראי תועדו במסמכים בנוסח קבוע. המסמכים נכתבו על לוחות והלוחות כוסו בעטיפה שעליה נכתב תמצית ההסכם. השותפים להסכם והעדים חתמו על ההסכם והעטיפה. כאשר ההלוואה הוחזרה שברו את העטיפה והמסמך היה חסר ערך. החייב את הכסף היה חייב לשלמו למציג המסמך (אפילו אם הוא שונה מנותן ההלוואה). לכן המסמכים נשמרו בחדרי ביטחון בארגזים וכדים עם סימון מיוחד. להלוואות ניתנו ביטחונות והיו ערבים. במקרה של חילוקי דעות הובאו המקרים לבוררים ולבתי משפט. המשפט התנהל עם עדים תוך שימוש בכלי השבועה כהוכחה.

קץ הסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשכבה II בקילטפה זוהתה שכבת חורבן המתוארכת ל-1840 לפנה"ס על פי הכרונולוגיה התיכונה. יש שתי השערות לסיבות החורבן אשר כתוצאה ממנה הסחר פסק: השערה ראשונה שהחורבן הינו תוצאה של מאבקי פנים שהתחוללו באנטוליה בין מלכים יריבים. ההשערה השנייה שהחורבן נעשה על ידי החיתים הראשונים, עם ממוצא הודו אירופי אשר התיישב באזור באותה תקופה. 40 שנה לאחר מכן היישוב נוסד מחדש ונעשה ניסיון לחדש את הסחר, אבל באשור השתנו הנסיבות הפוליטיות. לשלטון עולה מלך חזק שמשי אדד הראשון, הכח הפוליטי שהתחלק לפני כן בין הסוחרים והמלך עבר למלך ולארמון. באנטוליה באזור קפדוקיה יש שלטון מאוחד תחת הנהגה חיתית, בדרום מזרח אנטוליה מתעצמות ממלכות חוריות, כתוצאה מכך נחסמו דרכי הסחר בין אשור לאנטוליה. המסחר הסתיים בסוף המאה ה-18 לפנה״ס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Veenhof K. The Old Assyrian Period, Leiden 2008 (באנגלית)
  • 2004 Dercksen J. Old Assyrian Institutions, Leiden (באנגלית)
  • Stratford E.D. 'Archives, and Risk: A Micronarrative Acoount of Old Assyrian Trade Through Salim-Ahum's Activities in 1890 BC', Phd Dissertation, University of Chicago 2010
  • 2007 ' Larsen M.T. 'Individual and Family in Old Assyrian Society', in Journal of Cuneiform Studies, 59, pp. 93-106

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ A Historical Geography of Anatolia in the Old Assyrian Colony Period, מאת Gojko Barjamovic, הוצאת Museum Tusculanum Press,‏ 2011, עמ' 87