סינקדוכה, ניו יורק
 | |
| בימוי |
צ'ארלי קאופמן  |
|---|---|
| הופק בידי |
צ'ארלי קאופמן, ספייק ג'ונז |
| תסריט |
צ'ארלי קאופמן |
| עריכה |
רוברט פרזן |
| שחקנים ראשיים |
פיליפ סימור הופמן ג'רלד אמריק אליס דראמונד לין כהן טים גיני רוזמרי מרפי דייזי טהאן Amy Spanger איימי רייט אליזבת מרוול Deirdre O'Connell מייקל היגינס רובין וייגרט ג'וש פייס הופ דייוויס טום נונאן סמנתה מורטון קתרין קינר פיטר פרידמן אמילי ווטסון ג'ניפר ג'ייסון לי מישל ויליאמס דיאן ויסט דניאל לונדון סטיבן אדלי גירגיס |
| מוזיקה |
ג'ון בריאון |
| צילום |
פרדריק אלמס |
| מדינה |
ארצות הברית |
| חברת הפקה |
Sidney Kimmel Entertainment |
| חברה מפיצה |
Sony Pictures Classics, נטפליקס |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
23 במאי 2008 |
| משך הקרנה |
124 דק' |
| שפת הסרט |
אנגלית |
| סוגה |
סרט דרמה |
| הכנסות באתר מוג'ו | synecdochenewyork |
| האתר הרשמי | |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
סינקדוכה, ניו יורק (באנגלית: Synecdoche, New York) הוא סרט ארס פואטי פוסט-מודרני[1] אמריקאי משנת 2008, שכתב וביים צ'רלי קאופמן, בסרטו הראשון כבימוי. בסרט מככב פיליפ סימור הופמן כבמאי תיאטרון גוסס שעובד על הפקה בימתית אוטוביוגרפית שיוצאת משליטה. ככל שגוברת המחויבות הקיצונית שלו לריאליזם מטשטשים הגבולות בין בדיה למציאות. שם הסרט הוא משחק מילים על שם העיר "סקנקטדי, ניו יורק", בה מתרחש הסרט, והאמצעי הספרותי "סינקדוכה", שבו חלק משמש לתיאור השלם או להפך.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי התיאטרון קיידן קוטאר (על שם תסמונת קוטאר) מוצא את חייו מתפרקים. הוא סובל ממחלות גופניות רבות והתנכר יותר ויותר מאשתו האמנית, אדל. הוא מגיע לתחתית כאשר אדל עוזבת אותו לחיים חדשים בברלין, ולוקחת איתה את בתם בת הארבע, אוליב.
לאחר הצלחת ההפקה שלו של מותו של סוכן, קיידן מקבל באופן בלתי צפוי מלגת עמיתי מקארתור, שנותנת לו את האמצעים הכספיים לעסוק בתחומי העניין האמנותיים שלו. הוא מחליט להשתמש בה כדי ליצור יצירה אמנותית של ריאליזם אכזרי ויושר, שלתוכו הוא יכול לצקת את כל עצמו. הוא אוסף אנסמבל צוות למחסן עצום מתחם התיאטראות של מנהטן, ומורה לצוות לחיות את חייהם. ככל שהדגם בתוך המחסן הופך ליותר ויותר מימטי ביחס לעיר בחוץ, קיידן ממשיך לחפש פתרונות למשברים האישיים שלו. הוא סובל מטראומה כשהוא מגלה שאדל הפכה לציירת מהוללת בברלין ואוליב גדלה בהדרכתה המפוקפקת של מריה, חברתה של אדל. לקיידן ניסיון כושל לצאת עם הייזל, אישה שעובדת בקופות התיאטרון, המתגוררת בבית שבוער ואיננו כלה. לאחר מכן הוא מתחתן עם קלייר, שחקנית בקאסט שלו, ונולדת להם בת. מערכת היחסים שלהם נכשלת, והוא ממשיך את מערכת היחסים המביכה שלו עם הייזל, שכבר נשואה עם ילדים, והוא מעסיק אותה כעוזרת במאי. בינתיים, מצב רפואי לא מאובחן מוביל לכשלים במערכת העצבים האוטונומית שלו.
השנים חולפות במהירות, המחסן מתרחב ללא הרף מבודד מההידרדרות של העיר בחוץ. קיידן קובר את עצמו עמוק יותר לתוך האופוס מגנום שלו, ומטשטש את הגבול בין המציאות לעולם המחזה על ידי אכלוס השחקנים והצוות דופלגנגרים. לדוגמה, סמי ברנתן לוהק לתפקיד קיידן במחזה לאחר שסמי מגלה שהוא עוקב באובססיביות אחר קיידן כבר 20 שנה, בעוד שאדם שדומה לסמי לוהק בתור סמי. ההתעניינות של סמי בהייזל מעוררת מחדש את מערכת היחסים של קיידן איתה, מה שמוביל את סמי להתאבד. זמן קצר לאחר שקיידן והייזל סוף סוף נפגשים, הייזל מתה משאיפת עשן בביתה הבוער.
קיידן דוחף את גבולות מערכות היחסים האישיות והמקצועיות שלו, נותן לשחקנית להשתלט על תפקידו כבמאית ולוקח על עצמו את תפקידה הקודם בתור אלן, האפוטרופוסית של אדל. הוא חי את ימיו בדגם דירתה של אדל בהוראת המנהל המחליף בעוד אסון בלתי מוסבר מתרחש במחסן ומשאיר בעקבותיו חורבות וגופות. לבסוף, הוא מתכונן למוות כשהוא מניח את ראשו על כתפה של שחקנית שגילמה בעבר את אמה של אלן, לכאורה האדם היחיד במחסן שעדיין בחיים. כשהסצנה מתפוגגת לאפור, קיידן מתחיל לומר שעכשיו יש לו רעיון איך לעשות את המחזה, כשקולו של הבמאי באוזנו מנתק אותו עם הרמז האחרון שלו: "למות".
שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פיליפ סימור הופמן – קיידן קוטארד
- סמנתה מורטון – הייזל
- מישל ויליאמס – קלייר אליזבת קין
- קתרין קינר – אדל לאק
- אמילי ווטסון – תמי
- דיאן ויסט – אלן בסקומב / מיליסנט ווימס
- ג'ניפר ג'ייסון לי – מריה
- הופ דייוויס – מדלן גרוויס
- טום נונן – סמי ברנתן
- סיידי גולדשטיין – אוליב
- רובין וייגרט – אוליב המבוגרת
- דירדרה אוקונל – גברת בסקומב
- ג'רי אדלר – אביו של קיידן
- לין כהן – אמו של קיידן
- ג'וש פיס – רופא עיניים
- דניאל לונדון – טום
- סטיבן אדלי גירגיס – דיוויס
- איימי רייט – המתווך של הבית הבוער
- פול ספארקס –דרק
- ג'ון רוטמן – רופא שיניים
- פרנק ווד – רופא שירותי הערכה
- אליזבת מארוול – מתווך מחסנים
- דייזי טהן – אריאל
- קליף נגר – איש זקן
- איימי שפאנגר – אחות שחקנית באופרת סבון
- ניק ווימן – דוקטור שחקן באופרת סבון
- דן זיסקי – רופא רעד ברגליים
- רוזמרי מרפי – פרנסס
- אלווין אפשטיין – איש עם דימום מהאף
- טים גיני – שחקן
- ג'ו ליסי – מוריס
- אליס דראמונד – שחקנית המגלמת את פרנסס
- מייקל היגינס – שחקן משחק גבר עם דימום מהאף
- כריסטופר אוון וולש – כומר
- פיטר פרידמן – רופא חדר מיון
הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Sony Pictures Classics פנו לקאופמן ולבמאי ספייק ג'ונז בנוגע ליצירת סרט אימה. השניים החלו לעבוד על סרט שעוסק בדברים שהם מצאו מפחידים בחיים האמיתיים ולא במוטיבי סרטי אימה טיפוסיים.[2] פרויקט זה התפתח לסינקדוכה, ניו יורק, שג'ונז אמור היה לביים במקור, אבל במקום זה בחר לביים במקום זאת את ארץ יצורי הפרא.[3]
מוטיבים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבית הבוער[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת הסרט, הייזל קונה בית שעולה באש תמידית. בתחילה מגלה חוסר רצון לקנות אותו, הייזל מעירה לסוכן הנדל"ן: "אני אוהב את זה, אני אוהב את זה. אבל אני ממש דואג למות בשריפה", והסוכן מגיב, "זו החלטה גדולה, איך אחד מעדיף למות". בראיון למייקל גווילן אמר קאופמן, "ובכן, היא בחרה לגור שם. למעשה, היא אומרת בסצנה רגע לפני שהיא מתה שהסוף מובנה בהתחלה (the end is built into the beginning). זה בדיוק מה שקורה שם. היא בוחרת לחיות בבית הזה. היא מפחדת שזה יהרוג אותה אבל היא נשארת שם וזה קורה. זו האמת לגבי כל בחירה שאנחנו עושים. אנחנו עושים בחירות שמהדהדות לאורך כל חיינו".[4] הבית הבוער הושווה לשורה מהמחזה "רכבת החלב אינה עוצרת כאן עוד" (אנ') מאת טנסי וויליאמס: "כולנו גרים בבית בוער, אין מכבי אש להזעיק; אין מוצא, רק החלון העליון להסתכל בעדו בזמן שהאש שורפת את הבית איתנו לכודים, כלואים בו".[5]
ציורים מיניאטוריים והמחסנים הבלתי אפשריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיידן ואדל הם אמנים, וקנה המידה שבו שניהם עובדים הופך יותר ויותר רלוונטי לסיפור. אדל עובדת בקנה מידה קטן במיוחד, בעוד קיידן עובד בקנה מידה גדול בלתי אפשרי, בונה העתק בגודל מלא של ניו יורק במחסן, ובסופו של דבר מחסן בתוך המחסן הזה, וכן הלאה, ממשיכה במחזור הבלתי אפשרי הזה. את הציורים של אדל יצר במציאות האמן אלכס קניבסקי (אנ').[6] קאופמן התייחס לקנה המידה של הציורים של אדל ואמר, "בסטודיו [של אדל] בתחילת הסרט אתה יכול לראות כמה ציורים קטנים אבל בגודל רגיל שאפשר לראות. בלי זכוכית מגדלת... עד ש[קיידן] הולך לגלריה להסתכל בעבודות שלה, שזה הרבה שנים מאוחר יותר, אי אפשר לראות אותן בכלל". הוא המשיך, "כדימוי חלום זה מושך אותי. העבודה שלה היא בצורה הרבה יותר יעילה מהעבודה של קיידן. המטרה של קיידן בניסיונו לעשות את יצירת התיאטרון הענפה שלו היא להרשים את אדל כי הוא מרגיש כל כך חסר לצידה. במונחים של עבודתו", והוסיף, "עבודתו של קיידן היא כל כך מילולית. הדרך היחידה שבה הוא יכול לשקף את המציאות במוחו היא על ידי חיקוי שלה בגודל מלא [...] זו תמונת חלום אבל הוא לא מקיים איתה אינטראקציה מוצלחת".[4]
התייחסות לאשליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר קיידן נכנס לדירה של אדל, הפעמון שנלחץ (31Y) נושא את השם "קפגרא". תסמונת קפגרא היא הפרעה פסיכיאטרית שבה הסובלים תופסים שאנשים מוכרים (בני זוג, אחים, חברים) הוחלפו במתחזים זהים. נושא זה מהדהד לאורך הסרט כאשר אנשים מוחלפים בשחקנים במחזה של קיידן.
בסצינות הסיום של הסרט, קיידן שומע הוראות באמצעות אוזניה. זה דומה להזיה שמיעתית מגוף שלישי שתוארה על ידי קורט שניידר כסימפטום מדרגה ראשונה של סכיזופרניה.[7]
מחזה בתוך מחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט מכיל התייחסות עצמית בכך שהוא מציג מחזה בתוך מחזה, ונוטה אף למיז-אנ-אבים. נושא זה הושווה לאמרתו של ויליאם שייקספיר "כל העולם הוא במה".[8][9]
הסרט הושווה גם לקליפ של השיר "Bachelorette" של הזמרת האיסלנדית ביורק,[9][10] שמתאר אישה שמוצאת ספר אוטוביוגרפי אודותיה שכותב את עצמו, ומעובד למחזה שמציג מחזה בתוכו. את הקליפ ביים מישל גונדרי, שגם ביים את סרטיו של קאופמן טבע האדם ושמש נצחית בראש צלול. בראיון הגיב קאופמן להשוואה, "כן, שמעתי את ההשוואה הזו בעבר. הסיבה שמישל ואני מצאנו זה את זה היא כי יש לנו רעיונות דומים".[11]
מוות וריקבון[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאורך הסרט קיידן מתייחס למוות הבלתי נמנע ולרעיון שכולם כבר מתים. ג'ונתן רומני מ-אינדיפנדנט כתב: "כמעט כל דבר בקיום הגרוטסקי של קיידן מסמל תמותה וריקבון [...] בין אם זה נגעים בעור, הודעות פקס משובשות או תכולת האסלה של אנשים".[12]
סימולאקרום[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד השמות שקיידן נותן למחזה שלו הוא "סימולאקרום" (Simulacrum). כמה מבקרים ציינו כי הסרט נראה בהשראתו של הפילוסוף הפוסט-מודרניסטי ז'אן בודריאר וספרו סימולקרות וסימולציה.[13][14][15] בודריאר מתייחס בספרו למשל המפה והטריטוריה של חורחה לואיס בורחס, המספר על יצירת מפת קיסרות מפורטת שמידותיה כמידות הקיסרות. מפה זו מכסה ומסתירה את שטח הקיסרות והתושבים החיים על פני המפה מתרגלים למציאות המדומיינת החדשה, מאמצים אותה כמציאות אמיתית, ומאבדים את הקשר עם הטריטוריה האמיתית ומוסיף כי עבורנו כיום "הטריטוריה כבר אינה קודמת למפה, וגם אינה מאריכה ימים אחריה. מעתה ואילך המפה קודמת לטריטוריה – זוהי קדימות הסימולקרה: המפה היא שמחוללת את הטריטוריה".[16] כמה פרשנים השוו את הסוף של הסרט, כאשר קיידן עובר ברפרודוקציה שלו כשהיא מתחילה להתפרק, לסיפור.[6][17] הגרדיאן הציע שהסרט הוא "הרומן הפוסט-מודרני האולטימטיבי".[1]
הספרים של הייזל[עריכת קוד מקור | עריכה]
גם לספרים של הייזל יש משמעות בסרט. יש לה את דרכו של סוואן של מרסל פרוסט (הכרך הראשון של בחיפוש אחר זמן אבוד ) ואת המשפט של פרנץ קפקא ; שניהם קשורים למוטיבים של הסרט.[5]
הפצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט הוקרן לראשונה בתחרות בפסטיבל קאן ה-61 ב-23 במאי 2008. Sony Pictures Classics רכשה את זכויות ההפצה בארצות הברית, לא שילמה כסף אבל הסכימה לתת לתומכי הסרט חלק מההכנסות.[18][19] הוא יצא לאקרנים בקולנוע בארצות הברית ב-24 באוקטובר 2008, והיה כישלון מסחרי עם יציאתו לאקרנים.
קבלה וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט זכה לביקורת מעורבות. חלק מהמבקרים כינו אותו יומרני ואחרים הכריזו עליו כיצירת מופת.
בשנת 2009 רוג'ר איברט דירג אותו כסרט הטוב ביותר של העשור.[20] בביקורתו שיקגו סאן-טיימס כתב איברט: "כשצפיתי בו לראשונה ידעתי שזה סרט נהדר [...] הנושא של 'סינקדוקה, ניו יורק' הוא לא פחות מחיי אדם ואיך הם מתפקדים. באמצעות במאי תיאטרון נוירוטי אפסטייט ניו יורק, הוא מקיף כל חיים ואיך מתמודדים ונכשלים. חשוב על זה קצת ואלוהים, זה קשור אליך, מי שלא תהיה".[21] המבקר אורן שמיר כתב כי הסרט, כתור סרט הביכורים של קאופמן כבמאי הוא "יצירתו הכאוטית, המופלאה, המבריקה והמופרעת ביותר, וגם ההוכחה שהוא אחד הגדולים בדורו".[22]
באתר Rotten Tomatoes, לסרט יש דירוג של 69% על סמך 195 ביקורות, עם דירוג ממוצע של 6.80/10. לפי הקונצנזוס הביקורתי של האתר "הבכורה השאפתנית של צ'רלי קאופמן מתאמצת מדי פעם להתחבר, אבל בסופו של דבר מספקת תובנה מרתקת לתוך מוחו של כותב".[23] ב-Metacritic, לסרט יש ציון ממוצע משוקלל של 67 מתוך 100, המבוסס על 34 מבקרים, מה שמצביע על "ביקורות חיוביות בדרך כלל".[24] מספר מבקרים השוו אותו לסרטו של פדריקו פליני שמונה וחצי משנת 1963.[25][26][27]
הסרט היה מועמד לדקל הזהב, ומאז הופיע במספר סקרים של הסרטים הגדולים של המאה ה-21.[28][29] בסקר מבקרי ה-BBC משנת 2016 הסרט דורג במקום ה-20 של המאה ה-21. [30] בשנת 2019, הסרט דורג במקום ה-7 בסקר 100 הסרטים הטובים ביותר של המאה ה-21 שנערך על ידי הגרדיאן.[31]
פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט היה מועמד על ידי פרסי האגודה לאפקטים חזותיים בקטגוריות " אפקטים חזותיים תומכים יוצאי דופן בסרט קולנוע ", "ציורי מט מצטיינים בסרט קולנוע", ו"סביבה מלאכותית יוצאת דופן בסרט קולנוע". [32]
השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר מבקרים השוו את הסרט לסדרה הדוקו-קומית "חזרה גנרלית" שיצר נייתן פילדר.[33][34]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של סינקדוכה, ניו יורק
"סינקדוכה, ניו יורק", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"סינקדוכה, ניו יורק", באתר נטפליקס
"סינקדוכה, ניו יורק", באתר AllMovie (באנגלית)
"סינקדוכה, ניו יורק", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"סינקדוכה, ניו יורק", באתר Box Office Mojo (באנגלית)- "סינקדוכה, ניו יורק", באתר Metacritic (באנגלית)
- "סינקדוכה, ניו יורק", באתר אידיבי
- "סינקדוכה, ניו יורק", תסריט הסרט באתר Scripts.com (באנגלית)
"סינקדוכה, ניו יורק", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Hoby, Hermione (13 במאי 2009). "The ultimate postmodern novel is a film". The Guardian. London. נבדק ב-1 בספטמבר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Synecdoche, New York: A Great Film About the Upcoming Zombie Apocalypse?". Blog.WorldMaker.net. 18 במאי 2009. נבדק ב-27 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Jay A., Fernandez (13 בספטמבר 2006). "Reading Charlie Kaufman's Next Project". Los Angeles Times. אורכב מ-המקור ב-24 בינואר 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Guillen, Michael (23 באוקטובר 2008). "Synecdoche, New York—Interview with Charlie Kaufman". TwitchFilm.net. אורכב מ-המקור ב-7 בספטמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 "FAQ for Synecdoche, New York (2008)". IMDb. נבדק ב-27 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Chocano, Carina (24 באוקטובר 2008). "Review: 'Synecdoche, New York'". Los Angeles Times. ארכיון מ-6 במרץ 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Schneider, K. Clinical Psychopathology.
- ^ Zacharek, Stephanie (24 באוקטובר 2008). "Movie review: 'Synecdoche, New York'". Salon.com. ארכיון מ-24 באפריל 2009. נבדק ב-23 באפריל 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Manteris, Nick. "Synecdoche, New York". Las Vegas Critics. אורכב מ-המקור ב-26 בנובמבר 2010. נבדק ב-19 בדצמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Rocchi, James (23 במאי 2008). "Cannes Review: Synecdoche, New York". Cinematical. אורכב מ-המקור ב-7 בפברואר 2009. נבדק ב-23 באפריל 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Rahimi, Yama (22 באוקטובר 2008). "Interview: Charlie Kaufman (Synecdoche, New York)". IONCINEMA.com. נבדק ב-19 בדצמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Romney, Jonathan (17 במאי 2009). "Synecdoche, New York, Charlie Kaufman, 124 mins, 15". The Independent. London. אורכב מ-המקור ב-21 במאי 2009. נבדק ב-14 ביוני 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Dargis, Manohla (23 באוקטובר 2008). "Movie Review : Synecdoche, New York (2008)". The New York Times. נבדק ב-27 בנובמבר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Synecdoche, New York: Welcome to the Simulacra". The Village Voice. 13 בנובמבר 2008. אורכב מ-המקור ב-14 במאי 2013. נבדק ב-1 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Stevens, Dana (24 באוקטובר 2008). "Charlie Kaufman's Synecdoche, New York, reviewed". Slate. נבדק ב-1 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ סימולקרות וסימולציה (2007). סדרת "הצרפתים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגום, הערות ואחרית דבר: אריאלה אזולאי, עמ' 7–8.
- ^ Wiles, William (14 באוגוסט 2009). "Synecdoche, New York". IconEye. אורכב מ-המקור ב-4 באוגוסט 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Horn, John (14 במאי 2009). "Sony Classics' Michael Barker and Tom Bernard take the long view of success". Los Angeles Times. אורכב מ-המקור ב-11 בינואר 2012. נבדק ב-19 בדצמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Schuker, Lauren A.E.; Sanders, Peter (3 בספטמבר 2008). "Glut of Films Hits Hollywood". The Wall Street Journal. נבדק ב-19 בדצמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Ebert, Roger (30 בדצמבר 2009). "The Best Films of the Decade".
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Ebert, Roger (5 בנובמבר 2008). "Synecdoche, New York movie review (2008)". RogerEbert.com. נבדק ב-4 ביולי 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "סינקדוכה, ניו יורק: גאונות צרופה". הארץ. נבדק ב-2024-02-23.
- ^ "Synecdoche, New York". Rotten Tomatoes. Fandango Media. נבדק ב-14 בינואר 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Synecdoche, New York Reviews". Metacritic. CBS Interactive. נבדק ב-9 במאי 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Stone, Alan A. (בינואר 2009). "The Mind's Eye: Charlie Kaufman's Synecdoche, New York". Boston Review=. אורכב מ-המקור ב-13 בדצמבר 2010. נבדק ב-19 בדצמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Schiffelbein, Will (3 במאי 2009). "Is Synecdoche New York an Unintentional Rip Off of Fellini's 8½?". FirstShowing.net. נבדק ב-4 ביולי 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Morris, Wesley (11 ביולי 2008). "Suffering for his art". The Boston Globe.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "The 100 best films of the 21st century". The Guardian. 13 בספטמבר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The 21st Century's 100 greatest films". BBC.
- ^ "The 21st Century's 100 greatest films". BBC. 23 באוגוסט 2016. נבדק ב-8 בספטמבר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Bradshaw, Peter; Clarke, Cath; Pulver, Andrew; Shoard, Catherine (13 בספטמבר 2019). "The 100 best films of the 21st Century". The Guardian. נבדק ב-13 בספטמבר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "7th Annual VES Awards". Visual Effects Society. נבדק ב-21 בדצמבר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Nayman, Adam (9 ביולי 2022). "In 'The Rehearsal,' Nathan Fielder's surreal comic genius takes a metaphysical turn". Toronto Star (באנגלית). נבדק ב-21 באוגוסט 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ D'Addario, Daniel (11 ביולי 2022). "Nathan Fielder's HBO Series 'The Rehearsal' Makes Uncomfortable Art From Mockery: TV Review". Variety (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-25 ביולי 2022.
{{cite web}}: (עזרה)