עגור לבן טיבטי (קונג פו)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: לשפר ניסוח.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.


Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
קונג פו עגור לבן, עגור לבן טיבטי, לאמה פאי
ארץ מקור הודוהודו  הודו/טיבטטיבט  טיבט/סיןסין  סין
מייסד למה או דאט טו
סגנון התקפות, התחמקיות, עצירות.
התפתחה מ סימהאנאדה וואג'ראמוקטי, סימהאויקרידאטה (אגרוף יהלום, שאגת האריה)
אמנים מפורסמים צחי שוחט, אייל חי

קונג פו עגור לבן (נקרא גם בשם: עגור לבן טיבטי - בסינית 白鶴派, לאמה פאי[1] - 喇嘛派) היא אמנות לחימה טיבטית-סינית שפותחה על פי האגדה בשנת 1426 לספירה על ידי למה או דאט טו, ומקורה ע"פ מיתולוגיה זו עוד בהודו, בשלהי 2500 לפנה"ס.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטורית העגור לבן הטיבטי, על פי האגדה - מאוד קדומה ובין העתיקות כיום. מקור השיטה החלה - על פי המיתולוגיה - בשלהי שנות ה-2500 לפנה"ס, בהודו שם נקראה בשם: "סימהנאדה וואג'ראמוקטי" על ידי אלם של ההודים - אינדרה. לאחר מכן המיתולוגיה מספרת על "רמה" - אשר נקרא: 'אל המלחמה'. רמה העביר את המסורת לתלמידו דורונאצ'אריה. דורונאצ'אריה היה גורו לאמנויות לחימה בימים ההם. בשנות ה-1500 לפנה"ס, ארג'ונה - בנו של אינדרה, קיבל ממנו את האמנות.

600 לפנה"ס - קשאנטידווה - גורו לסימהויקרידטה (- אמנויות האריה) נצר לשיטת סימהאנאדה וואג'ראמוקטי (אגרוף יהלום, שאגת האריה) של אינדרה, שהייתה האמנות של לוחמי הקשטריה. קשאנטידווה בעצמו היה מורו של שאקיאמוני גוואטאמה לשיטתו של הינדרה.

560 לפנה"ס - שאקיאמוני סיהארטה גוואטאמה (- 'הנסיך', הבודהא ההיסטורי). שאקיאמוני בילדותו למד את אמנות הלחימה של משפחתו, - הסימהאנאדה וואג'ראמוקטי. שאקיאמוני נולד לשבט קשאטריה - לוחמי שליט בהודו, ובבגרותו יצר את זרם הבודהיזם הטנטרי. על פי מסורת ההינדים שאקיאמוני הוא בנו של ארג'ונה.

בשנות ה-330 לפנה"ס - אלכסנדר הגדול, הציג את הפילוסופיה ההלניסטית ואת אומנות ה"פנקראטיו" להודים. בשלהי ה-100 לפניה"ס - הזרם הבודהיסטי של סימהאנאדה וואג'ראמוקטי עזר ליצור את הבודהיזם הטאנטרי של שאגת האריה.

טיבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

100 לספירה - זרמי ההוואג'ראמוקטי (ההינדי והבודהיסטי), חדרו למנזר פוטאלה - "ההר האדום" - בטיבט. חדירת ההוואג'ראמוקטי נעשתה לפני שהבודהיזם הטאנטרי נכנס לטיבט (במאה השמינית לספירה על ידי רינצ'ופה פדמהסמבהאווה "בן הלוטוס", הגורו שנודע בקול "האריה" שלו).

מנזר פוטלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנזר פוטלה בלאסה, טיבט. 700 לספירה - לאמה קונג קוט - היה דורג'ה דרולו, מהזרם הטנטרי של השיטה. תלמידו של קונט קוט היה לאמה אה-דאט-טו. או-דאט-טו נולד בשנת 1365 במחוז יואה שו, בפרובינציית שנחאי בסין לשבט נוודים אתני מבני ההאן, הנדד באזור רוסיה, מונגוליה, סין וטיבט. התייתם בגיל צעיר ונשלח למנזר פוטלה. שם הפך או-דאט-טו לחבר בבית הספר קג'יו, של הדוב-דוב. הדוב-דוב היו נזירים לוחמים ששמשו כשומרי הראש של דלאי לאמה. האומנות אותה למד או-דאט-טו הייתה הסימהאנאדה וואג'ראמוקטי. בנוסף למד את אומנות הדינאה (היאבקות) מאדם זקן בשם טס לאי אשר שהה באותם ימים בפוטלה. ביום מן הימים החליט לפרוש להרים למשך 15 שנים. הוא עלה להר שכיוונו היה אפריקה בה קיים עוד הר בשם מרו. על הר זה, ליד בריכת מים קטנה, או-דאט-טו השלים את לימודיו מהמנזר. האגדה מספרת כי באחד הימים שמע קריאה של עגור לבן. הוא איבד את ריכוזו והפנה מבטו אל העגור. בעוד העגור שתה מים מהבריכה התפרץ מהיער קוף לבן ותקף אותו. הקוף ניסה לאחוז בכנפי העגור, שבתגובה לכך העגור חמק לצדדים, נפנף בכנפיו, שרט בציפורני רגליו וניקר במקורו. או-דאט-טו ציפה כי הקוף יהרוג את העגור, אך דווקא הקוף הראה סימני עייפות. העגור ניצל זאת, וניקר במהירות את הקוף בעינו, שכתגובה, צרח וברח אל היער ממנו בא. באחד הימים הותקף או-דאט-טו על ידי חבורת בוזזים וללא מאמץ הביסם. מתוך כך הבין כי השתמש בתנועות העגור והקוף, והחל לבנות אמנות לחימה חדשה. אומנות זו התבססה על הסיבובים מהירים, התפיסות, הרקיעות, והצעדים של הקוף, יחד עם הרכות, החמקמקות, ההטעיות, והטכניקות החכמות של העגור. לאחר שהשלים אותה בשנת 1426, הוא קרא לה בשם פוטאלה סנגווא מוואה – סגנון שאגת האריה מארמון פוטאלה (או סגנון שאגת האריה הטיבטי).

תלמידו ויורשו של אה דאט טו הוא למה דו לו קטאן (- דור ראשון לעגור לבן הטיבטי), שהוסיף אלמנטים ללוחמה וקרא לה "עגור לבן מצפון טיבט", עקב חשיבתו כי שאגת האריה הוא שם יומרני. המורשת של דו לו לא ידועה עד לדור התשיעי: למה קאי לאם בודהא ותלמידו, למה ג'יק בולו קטוטו.

סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואו-צ'אנג בסוף המאה ה-19 זמן שושלת צ'ינג בסין, בין השנים 1850 - 1865, הגיעו לדרום סין תלמידו של קטוטו הלמה סינג-לונג לואו-ג'ונג\צ'אנג (כונה בשם: "הנזיר המוערך\מכובד", "הדרקון החכם\נאור") וארבעה תלמידיו. הוא שהה עימם במנזר ענן הברכה\הברכות, ולימד את שומרי הראש של הקיסר את אומנותו. הוא ה'למה' הראשון שהביא את שאגת האריה לדרום סין, במחוז קנטון, בשנת 1860 לספירה. עם השנים התרחק סינג-לונג מהפוליטיקה והחל להתחבר עם נזירים סיניים, ביניהם ממנזר שאולין. הוא לימד מעט מאוד מהם את שיטת שאגת האריה במלואה וזו נודעה בקרבם בתור – למה פאי (שיטת הלאמה). מתוך כך קיבל על עצמו לואו-צ'אנג את העם הסיני, ומדורו נקראה השיטה בתוך שאר זרמי ה"גונג פו". בתקופה זו עגור לבן החלה לקבל גם אלמנטים סיניים כגון, בעיטות גבוהות, מתודות תנועה נוספות ונוצרו תבניות נוספות עם מאפיינים מקומיים. לאורך השנים קיבל סינג לונג גם כמה תלמידים שאינם נזירים, ביניהם, צ'ו צ'י-יו (Chu Chi-Yu), וונג לאם-הוי (Wong Lam-Hoy), וונג יאן-לם (Wong Yan-Lam). צ'ו צ'י-יו שהיה הבכיר אף לימד את שני האחרים לאחר מותו של סינג לונג ונחשב לדור לפניהם במורשת. תלמידו הנודע ביותר של וונג לאם-הוי היה ממ סיו-צ'אנג (Ng Siu Chung), מייסדה של שיטת ה"פאק הוק פאי" (Pak Hok Pai), בעגור לבן הטיבטי, הוא היה הראשון אשר פתח את השיטה לציבור הרחב ולימד עשרות תלמידים. בתחילת דרכו הספיק גם להיות תלמיד של סינג לונג, ולמד גם מצ'ו צ'י-יו. בין תלמידיו הידועים היה צ'ן האק-פו (Chan Hak-Fu) ואה ווינג-נינג (Au Wing-Ning) צ'ן האק-פו היה מורו של טון פאי-צ'אן (Ton Fai-Chan) וגם של ג'אנג קאו-ווא (Cheung Kwok-Wha), ג'אנג קאו-ווא בעיקר למד מאה ווינג-נינג.

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1998 צחי שוחט ואייל חי (דור 17 ורביעי לפאק הוק פאי) - תלמידם של פאי צ'אן וקאו-ווא, הביא את שיטת עגור לבן לישראל ופתח רשמית את בית הספר של השיטה בשנת -1998 יחד עם עמיתו ותלמידו הבכיר אייל חי. במהרה הבית ספר משך תלמידים רבים עד כדי דור רביעי לתלמידי עגור לבן בישראל.

מושגים בסיסיים ושיטות יסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעיקרון האמנות מבוססת על קרבות בטווח ארוך, ופחות בטווח קצר. כמו כן פחות דגש על עצירות אלא, יותר על התחמקויות. שיטת העגור בשונה מרוב הלוחמות, לרוב חוסכת זמן יקר בהתקפתה. כלומר, בשעה שהיריב תוקף הלוחם מתקיף במכה אחת במקום לעצור ואז להתקיף. כמו כן האמנות בעקרונותיה רוצה לחסוך מהלוחם התקפות שווא. כלומר, א'. להתחמק. ב'. אם אין ברירה - אז להתקיף - וכשמתקיפים אז בצורה ההרסנית ביותר. למשל בכוח האגרוף ה'ארוך' הידוע בכוחו בשיטות הקונג פו, - ובעיקר בעגור לבן. א' ממאפייני לוחם העגור הוא להסתובב סביב היריב. או, לצדדיו.[2] שיטת העגור לבן נחשבת קשה ללמידה ודורשת זמן וסבלנות על מנת לשלוט בה. זו שיטה לוחמנית ותובענית, הן מבחינה פיזית והן מבחינה מנטאלית.[3] ייחודה של שיטת עגור לבן (pak hok pai) הוא בשלמותה, ישלה ט'אי צ'י טיבטי, צ'י קונג, ומדיטציה.

תוכני לימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגרופים: ארוכים וקצרים. בעיטות: גבוהות ונמוכות. עמידות והליכות - לבניית בסיס חזק, ליציבות ולתנועה. אחיזות ונעילות. תרגולים לחישול הגוף. תבניות בסיסיות: לבניית כוח וקואורדינציה. תבניות מתקדמות: איגרוף הכוכב הנופל (lau sing kune), איגרוף מעוף העגור (fei hok kune), איגרוף פרח השיזף (mui fa kune), איגרוף שרשרת הברזל (tit lin kune), איגרוף חמש החיות (ng yen kune), איגרוף זריחת השמיים (tin gong kune), איגרוף שומר הבודהא (low horn kune), איגרוף שמונת בני האלמוות (ba sim kune) ועוד. כלי נשק (סיניים): מקל ארוך, חנית, חרב רחבה, חרב פיפיות, חרב גנרל קוואן, חרבות פרפר, חותך רגלי סוסים ועוד. קרבות מגע מלא: שיעורי לחימה וקרבות מגע מלא.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך נקראה שיטה זו בפי הנזירים במנזר שאולין
  2. ^ דיויד ש. דובר עגור לבן בישראל
  3. ^ צחי שוחט - ראש השיטה בשיראל