אמנויות לחימה אירופיות היסטוריות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דף מתוך כתב-יד מן המאה ה-13, ספר ההדרכה העתיק ביותר לאמנות לחימה ששרד באירופה, מתאר טכניקות בחרב ובמגן.

אמנויות לחימה אירופיות היסטוריות (אנגלית: Historical European Martial Arts, בראשי תבות מקובלים: HEMA) הן אמנויות לחימה עתיקות ומסורתיות שמקורן באירופה.

המונח המודרני HEMA נטבע במאה ה-21 לתיאור אמנויות לחימה בנות-ימינו המשחזרות אמנויות לחימה אירופיות מתקופות היסטוריות שונות: העת העתיקה, ימי הביניים, תקופת הרנסאנס, והעת החדשה עד ראשית המאה ה-20. השחזור המודרני נעשה לצורכי אימון גופני וספורטיבי, הגנה עצמית, בידור ומחקר היסטורי. הוא מבוסס לעיתים קרובות על ניתוח תעודות, מקורות ומסמכים היסטוריים, בעיקר ספרות הדרכה מעשית באמנות לחימה ששרדה החל מסוף ימי-הביניים, וכן על ידע בעקרונות בסיסיים של אמנות לחימה, ועל אימון מעשי ברפליקות של כלי נשק היסטוריים שונים.

אמנויות הלחימה האירופיות המשוחזרות הפופולריות ביותר בימינו הן סיוף בסוגי חרב היסטוריים כמו חרב האבירים, החרב הדו-ידנית, הרפייר וסיף הפרשים. אך הן עשויות לכלול גם שיטות לחימה בסוגי נשק רבים אחרים, כמו נשקי מוט שונים, קשתות, לחימה ביד ריקה דוגמת סוגי היאבקות מסורתיים, וכן לחימה בשריון גוף ולוחמת פרשים. ניתן לכלול תחת המונח גם אימון בנשק חם עתיק דוגמת הארקבוס והמוסקט. מועדוני HEMA מוקמים במדינות העולם המערבי לאימון גופני, בידור ותחרות ספורטיבית, אם כי הם פחות נפוצים ממועדונים לאמנויות הלחימה המזרחיות הפופולריות.

הגדרות ומונחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחרים בחרב דו-ידנית, לבושים במסכות סיוף וביגוד מיגון, בטורניר HEMA בשוודיה בשנת 2014.

בסוף המאה ה-20 היה בשימוש המונח "אמנויות לחימה מערביות" (אנגלית: Western Martial Arts ובראשי תבות WMA), כהד למונח "אמנויות לחימה מזרחיות", שהוא כינוי כולל לאמנויות לחימה שמקורן במזרח אסיה דוגמת קונג פו, קרטה ואמנויות לחימה פיליפיניות. אך במאה ה-21 המונח WMA מוחלף בדרך-כלל במונח החדש יותר HEMA, המדגיש את ההיבט ההיסטורי. החלפת המונח "מערבי" ב"אירופי" נובעת אולי מן הרצון לכלול אמנויות לחימה שהתפתחו במזרח אירופה, ואולי משום שהמונח Western פירושו באנגלית גם מערבון.

מונחים מודרניים נוספים לשחזור אמנויות חרב היסטוריות באירופה הם "סיוף מסורתי" (איטלקית: Scherma Tradizionale), "סיוף עתיק" (ספרדית: Esgrima Antigua), "סיוף קלאסי" ו"סיוף היסטורי". מונחים אלו מבדילים את הסיוף המסורתי לסוגיו מן הסיוף הספורטיבי המודרני. ישנו דמיון חיצוני ביניהם משום שהסיוף הספורטיבי פותח במקורו מן הסיוף המסורתי, וכן משום שמתאמנים מודרניים באמנויות לחימה היסטוריות לעיתים קרובות משתמשים במסכות סיוף ובציוד הגנה אחר של סיוף ספורטיבי. אך באמנויות הלחימה ההיסטוריות, המטרה העיקרית איננה לצבור נקודות בהתאם לחוקים בתחרויות ספורט, אלא לשחזר את שיטת הלחימה העתיקה וכלי הנשק העתיקים באופן מדויק ככל האפשר.

HEMA נבדלות גם מתחומים דומים כמו לחימת במה (אנגלית: stage fighting) – מיומנות השימוש בחרבות ובכלי נשק היסטוריים אחרים לצורך ביום קרבות מדומים בתיאטרון, בקולנוע, ובאירועי בידור שונים כמו משחקי שחזור (אנגלית: reenactment) של קרבות ומאורעות היסטוריים. לחימת במה היא אמנות במה גופנית משוכללת שיש לה היסטוריה משל עצמה, למשל שחקנים בתיאטרון השייקספירי נדרשו מאז ראשיתו ועד היום ללמוד סיוף כחלק מהכשרתם. אך באופן מעשי, השימוש בכלי נשק היסטוריים למטרות תצוגה ובידור שונה מן השימוש בהם למטרות שחזור שיטת הלחימה העתיקה. כמו כן, HEMA נבדלות מן הלחימה התחרותית במשחקי תפקידים חיים (LARP) בגישה מציאותית יותר – כלי הנשק אינם קלים ומרופדים, וכל חלקי הגוף נחשבים כמטרה לגיטימית. גישה כזו מחייבת השקעה בציוד מיגון מפותח ומודעות גבוהה לבטיחות באימון.

שיטה חדשה אחרת הדומה לאמנויות לחימה אירופיות היסטוריות היא אירועי לחימה בשריון דוגמת תחרויות קרב האומות. בשיטה זו המתחרים מוגנים בשריונות מתכת שונים בסגנון ימי הביניים, והולמים זה בזה בכוח מלא באמצעות כלי-נשק קהים כמו חרבות, נשקי מוט, גרזנים ואלות בהשראת כלי הנשק ההיסטוריים. ואולם שיטה זו שונה משיטות HEMA בכך שמטרתה העיקרית לנצח בתחרות ספורטיבית בהתאם לחוקים, אין בה הדמיית מצב מציאותי של כלי-נשק חדים ואין ניסיון לשחזור נאמן של טכניקות הלחימה העתיקה. תחרויות HEMA, אף שהן מחייבות לבישת ציוד מיגון מסיבות בטיחות, מדמות בדרך-כלל דווקא את הלחימה ההיסטורית ללא שריון. באותן תחרויות HEMA נדירות המדמות לחימה היסטורית בשריון, מוענקות הנקודות דווקא על התקפת נקודות התורפה בשריון, ולא על מהלומות חזקות בשריון עצמו כמו בתחרויות "קרב האומות".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני מתחרי פאנקרטיון נאבקים תחת עינם הפקוחה של מאמן (משמאל) וצופה. ציור על קערה בסגנון הדמויות השחורות האטי, המאה החמישית לפנה"ס.

עדויות עתיקות להתמחות באמנויות לחימה באירופה קיימות לפחות מאז התקופה הקלאסית ביוון העתיקה. האולימפיאדות היווניות כללו מקצועות לחימה כמו אגרוף, היאבקות, פאנקרטיון והטלת כידון. בימי הביניים, אבירים למדו את שיטות הלחימה שלהם במשך שנים של חניכה כנושאי כלים של אבירים מנוסים יותר, ותרגלו אותן בתחרויות טורניר.

עם זאת, מן העת העתיקה וממרבית ימי הביניים לא שרדו באירופה מקורות היסטוריים מעשיים של הדרכה בלחימה. נראה שבתקופה זו התקיימו אמנויות לחימה בעיקר כמסורות בעל-פה, ללא בתי-ספר מאורגנים, ספרות הדרכה ומוסדות מרכזיים אשר פיקחו על הלימוד. במזרח אסיה בעיקר, כבוד למסורת הוא ערך ראשון במעלה בקונפוציאניזם, בשינטו ובדתות רבות אחרות, ולפיכך מסורות לחימה עתיקות שהועברו בעל-פה מן המורה לתלמידיו לעיתים גובשו במוסדות ובבתי-ספר (יפנית: ריו) רשמיים, והפכו לאמנויות לחימה מוסדרות שהמשיכו ללמדן אפילו לאחר שנעלם הצורך המעשי בהן בשדה הקרב. למשל איאיידו, האמנות היפנית של שליפת חרב, הפכה מיותרת מבחינה מעשית כאשר פסק השימוש בחרבות למלחמה ובדו-קרבות, ולמרות זאת שרדה עד ימינו בתרבות היפנית כאמנות לחימה טקסית וכשיטת אימון גופני ומנטלי. לעומת זאת, בתרבות המערב נטו לזנוח כליל מסורות לחימה מרגע שפסק השימוש המעשי בהן. כתוצאה מכך, אמנויות לחימה היסטוריות שלא תועדו בכתב אבדו לחלוטין, ולא קיים כיום ידע מעשי או תאורטי בהן. האגרוף, ההיאבקות והפאנקרטיון של יוון העתיקה, כמו הלחימה הרכובה ברומח של אבירים בימי הביניים, הן דוגמאות טיפוסיות למסורות מתות: לא ידוע כיום באיזו מידה שחזורים מודרניים של שיטות כאלו, הנעשים בעיקר לצורך בידור בקולנוע ובמשחקי מחשב, אכן דומות למציאות ההיסטורית.

ספרות ההדרכה האירופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות הדרכה באמנויות לחימה באירופה שרדה החל מן המאה ה-14, לקראת סופם של ימי הביניים. כתב היד העתיק ביותר ששרד ידוע כיום בעיקר בסימונו הקטלוגי המודרני I.33 ("אחת - שלושים ושלוש", כאשר הספרה אחת כתובה כספרה רומית). הוא נכתב בלטינית על ידי מחבר אנונימי בסביבות שנת 1300 בפרנקוניה. זהו מדריך מאוייר המתאר טכניקות חרב ומגן. החרב הנראית באיורים היא חרב האבירים הנפוצה באותה תקופה שהוחזקה ביד אחת, והמגן הוא מן הסוג שנקרא באנגלית באקלר (buckler) - מגן עגול קטן שניתן היה לשאתו תלוי מן החגורה בחיי היומיום.

ספרות הדרכה מקורית דוגמת I.33 מפריכה דעה מודרנית מקובלת לפיה לחימת האבירים בימי הביניים הייתה גסה ו"פרימיטיבית", והתבססה בעיקר על כוח ופראות, בניגוד לסיוף המתוחכם וה"תרבותי" שנוצר בתקופת הרנסאנס ובעת החדשה. נראה כי דעה מוטעית זאת משקפת תפיסה רומנטית מאוחרת שראתה ברנסאנס את "עידן התחייה" מימי הביניים ה"אפלים". למעשה, התעמקותם של אמני לחימה מודרניים ב-I.33 חושפת כי מדובר בשיטת סיוף מתוחכמת ומפורטת, המבוססת על ידע בעקרונות טקטיים אוניברסלים של אמנות לחימה, כמו טווח ועיתוי, עמידות מוצא, התקפות דקירה, חיתוך ושיסוף, חסימות והטעיות, טכניקות וטכניקות נגד. מספר מועדוני HEMA מודרניים בעולם המערבי מתאמנים ומלמדים לחימה בחרב ומגן בהתבסס על השיטה של I.33 ומקורות נוספים מסוף ימי הביניים, וכן עורכים בה תחרויות וטורנירים.

אישים ומקורות חשובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-14[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקדמיה לסיף של ז'ראר תיבלט. תחריט משנת 1628, כיום במוזיאון המטרופוליטן לאמנות.
  • 1320 לערך: I.33, כתב-יד גרמני בשפה הלטינית. המחבר אנונימי. הסברים ואיורים של טכניקות בחרב ובמגן.
  • המאה ה-14 עד המאה ה-15: יוהאנס לישטנאוור (Johannes Liechtenauer), מורה חרב גרמני. מעט מאוד ידוע עליו, פרט לכך שנחשב על ידי ספרי הדרכה מאוחרים למייסדה של "אגודת לישטנאוור" (Geselschaft Liechtenauers), שאיחדה לפחות 17 מורי חרב מוכרים מן המאות ה-15 וה-16 בגרמניה. בכתב-יד בן-זמנו או אולי מעט מאוחר יותר נכתב עליו: "מאסטר לישטנאוור למד ושלט באמנות בדרך מעמיקה ונכונה, אבל לא המציא אותה... הוא נסע וחיפש בארצות רבות עם התשוקה ללמוד ולשלוט באמנות הנכונה והאמיתית".
  • 1340-1420: פיורה פורלאני די ליברי דה ציוידאלה ד'אוסטריה, נודע בדרך-כלל כפיורה די ליברי (Fiore de'i Liberi), אביר איטלקי, מחבר כתב-היד המאוייר פרח הקרב (איטלקית: Fior di Battaglia) שיצא לראשונה בסביבות שנת 1404, ושרדו ממנו מספר עותקים. זהו מדריך מקיף הכולל טכניקות בחרב דו-ידנית, חרב חד-ידנית, פגיון, חנית, לוחמה בשריון ולחימה רכובה בחרב וברומח.

המאה ה-15[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סוף המאה ה-14 או תחילת המאה ה-15: כתב יד במסורת אגודת לישטנאוור המכונה כיום "פסאודו-פטר פון דנציג", מכיוון שיוחס באופן מסורתי למורה החרב הגרמני Peter von Danzig למרות שייחוס זה ככל הנראה מוטעה. מכתב-יד זה שרדו מספר גרסאות שונות במקצת. הגרסה הידועה ביותר ששרדה מכילה מספר פרקים המוקדשים לנושאים שונים: חרב דו-ידנית, חרב ומגן, היאבקות, והיאבקות בשריון. פרקים אלו נכתבו כנראה על ידי מספר מורים מוכרים באגודת לישטנאוור, כל אחד בתחום התמחותו. שניים ממורים אלו היו יהודים על פי שמותיהם: Ott Jud ו- Jud Lew. אוטו היהודי מוזכר בכתבי-יד מן המאה ה-15 כמורה להיאבקות של נסיכים מאוסטריה וחבר באגודת לישטנאוור. שנות לידתו ומותו אינן ידועות, וספר הדרכה להיאבקות שכתב לא שרד, אך דוגמאות מתוכו חוזרות בכתבי היד של אגודת לישטנאוור, בעיקר לשימוש בטווחים קרובים מאוד בעת סיוף בחרב דו-ידנית.
  • המאה ה-15: הנס טלהופר (Hans Talhoffer), מורה חרב גרמני, קרוב לוודאי מושפע מאגודת לישטנאוור, אף שכתבי היד ששרדו אינם מונים אותו בין תלמידיה. טלהופר היה אדם משכיל לתקופתו שהתעניין באסטרולוגיה, מתמטיקה ואונומסטיקה, וחיבר לפחות חמישה ספרי הדרכה לסיוף ששרדו. נראה שהתפרנס מהוראת סיף מקצועית ואף אימן אנשים למשפט על ידי דו-קרב. כתב היד המקיף ביותר של טלהופר (Talhoffer Fechtbuch) יצא לאור בשנת 1467 בחסותו של גרף מדוכסות וירטמברג. זהו מדריך מאוייר ומהודר הכולל פרקים ייעודיים על לחימה בחרב ארוכה (דו-ידנית), סיוף בשריון, כידון גרזן, מגן ענק, פגיון, היאבקות, סיוף בחרב מסוג מסר, חרב ומגן, סיוף רכוב, ודו-קרב בין גבר לאשה. פרק אחרון זה הוא ככל הנראה קוריוז שנועד למשוך קוראים, ומתאר משפט על ידי דו-קרב שבו גבר ואשה נלחמים זה נגד זו באלות, כאשר הגבר עומד בתוך בור חפור באדמה כדי להשוות את הסיכויים.

המאה ה-16[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1504-1519: ספר הלחימה בחרב של יוהאן לישטנאוור (Johan Liechtnawers Fechtbuch geschriebenn), תכופות מיוחס לתלמידו זיגמונד איין רינגק (Sigmund ain Ringeck), אך ככל הנראה הוא כתב רק פרק אחד, וכן מספר אמנים אחרים מאגודת לישטנאוור, אחד מהם אוטו היהודי, תרמו פרקים נוספים בתחומי התמחותם. שרדו מספר עותקים שונים במקצת זה מזה, שהחשוב בהם מסומן בסימון הקטלוגי MS Dresd.C.487. הם מכילים הוראות כתובות וחלקם גם איורים ללחימה בחרב ארוכה (דו-ידנית), חרב ומגן, חרב קצרה, סיוף רכוב והיאבקות.
  • 1536: פרסום הספר "עבודה חדשה באמנות הנשק" (איטלקית: Opera Nova dell'Arte delle Armi) של אקילה מארוצו (Achille Marozzo), מורה החרב הידוע ביותר באסכולת דארדי מבולוניה. הספר נדפס לראשונה ב-1536 במודנה, ולאחר מכן במהדורות רבות נוספות באיטליה במהלך המאות ה-16 וה-17. זהו מדריך מאוייר מקיף הכולל פרקים ייעודיים לסיוף בחרב עם מגן קטן, חרב חד-ידנית, חרב דו-ידנית, נשקי מוט, ולחימת דו-קרב ביד ריקה ובפגיון. אסכולת הסיוף של דארדי, המפורסמת גם כאסכולה הבולונזית, קרויה על שמו של פיליפו דארדי מן המאה ה-15, אמן סיף שפתח בית ספר לסיוף בבולוניה, והיה גם פרופסור לאסטרולוגיה, אסטרונומיה, גאומטריה ומתמטיקה באוניברסיטת בולוניה. האסכולה כללה גם מספר אמני סיוף ידועים נוספים ברנסאנס האיטלקי של המאה ה-16, והצטיינה בשיטת הוראה מגובשת ומסודרת עם אחידות במונחים. תודות לכך היא נחקרת ונלמדת במאה ה-21 במועדוני HEMA ברחבי העולם.
  • 1553: פרסום הספר "מסה על מדע הנשק, עם דיאלוג על פילוסופיה" (איטלקית: Trattato di Scientia d'Arme, con vn Dialogo di Filosofia ) של האדריכל, המהנדס והסייף האיטלקי קמילו אגריפה. אגריפה (1510s–1595) היה יליד מילאנו, מצוי בחוגים אמנותיים וספרותיים, והכיר אישית את מיכלאנג'לו. אף שלא היה מדריך סייף מקצועי רבה השפעתו על התאוריה של הסיוף. ספרו הציג שיטה מהפכנית של סיוף בעזרת רפייר המתבססת על ידע בגאומטריה ומכניקה[1].
  • 1569: פרסום "על הפילוסופיה של נשק והשימוש בו, והתקפה והגנה נוצריות" (ספרדית: De la Filosofia de las Armas y de su Destreza y la Aggression y Defensa Cristiana) מאת האביר הספרדי ג'רונימו סאנצ'ז די קאראנסה. המחבר גדל כבן-אצולה בסביליה, התחנך באוניברסיטאות סביליה וסלמנקה, היה מפקד צבא ומושל הונדורס, ובסוף ימיו התמנה כמורה הראשי לסיוף בחצר המלוכה הספרדית. די קאראנסה הוא מייסד אמנות הלחימה הספרדית דסטרסה, שאותה ראה כאלטרנטיבה האצילית לסיוף העממי (ספרדית: Esgrima común או Esgrima vulgar) הנחות בעיניו. יריבו ולאחר מכן יורשו בראשות האסכולה, לואיס פאצ'קו די נאבארס, היה מדריך הסיף המלכותי של פליפה הרביעי, מלך ספרד, והצליח להפוך את הדסטרסה לאמנות הלחימה הרשמית והשלטת באימפריה הספרדית עד למאה ה-18. הדסטרסה ירשה מאגריפה ומשאר מדריכי סיף איטלקים את הערצת הפילוסופיה, הגאומטריה, המדע והאמנות של יוון הקלאסית ושל תקופת הרנסאנס, ומיזגה אותם עם אידאולוגיה וקוד התנהגות אצילית מרוסנת. שיטת הסיף של הדסטרסה אף היא הושפעה מן האסכולה האיטלקית, אך שכללה אותה תוך התבססות על תאוריה גאומטרית וביומכנית מפורטת.
  • 1570: ספרו של יואכים מייר "תיאור מקיף של אמנות הסיוף" (גרמנית: Gründtliche Beschreibung der Kunst des Fechtens) נדפס בשטרסבורג. יואכים מייר (1357-1571 ,Joachim Meyer) היה מורה החרב המפורסם האחרון באסכולת לישטנאוור. במוצאו עירוני פשוט-עם, נולד בבזל והיה מתלמד בגילדה שעסקה בייצור סכו"ם ובהשחזת סכינים. לאחר שנסע כמתלמד בערים שונות ברחבי אירופה השתקע בשטרסבורג, שם פתח מועדון רשמי לתחרויות סיוף והוציא מספר ספרים, מהם האחרון הוא המפורסם והמהודר מכולם, וכולל מספר רב של איורים ותאורים מפורטים. ספר זה הוא המקור המפורט ביותר של לחימה בחרב דו-ידנית באסכולת לישטנאוור, והנלמד ביותר במועדוני HEMA מודרניים, אף כי נראה שבזמנו של מייר החרב הדו-ידנית כבר שימשה לתחרויות ולטורנירים יותר מאשר ללחימה מעשית. הספר כולל גם פרקים מעשיים יותר לאימון בחרב עץ מסוג הדוסאק, וללחימה בחרב חד-ידנית, פגיון ומוט, שניכרות בהם השפעות מן האסכולה של בולוניה.
  • 1599: פרסום המסה "פרדוקסים של הגנה" (אנגלית: Paradoxes of Defence). המחבר ג'ורג' סילבר היה סייף בעל-שם באנגליה האליזבתנית, אם כי בהיותו ג'נטלמן במעמדו לא התפרנס מהוראת סיוף ולא השתייך לגילדה המקצועית של מדריכי לחימה באנגליה. ספרו איננו מדריך לחימה שיטתי, אלא מאמר שעיקרו התנגדות נחרצת לאסכולות האיטלקיות החדשות של סיוף ברפייר, ולמדריכי הסיף האיטלקים שנפוצו באותה תקופה באנגליה כמו גם במרבית שאר ארצות אירופה. ספרו של סילבר משקף את הפיצול שחל באירופה בעת החדשה בין האמנויות האזרחיות של הדו-קרב, שהתמחו בטכניקות משוכללות המבוססות על התקפות דקירה מהירות בחרבות ישרות וצרות להב, והתפתחו בעיקר באיטליה, בספרד ובצרפת, לבין השיטות הצבאיות הפשוטות והמעשיות יותר שהתבססו יותר על חיתוך באמצעות חרבות חסונות ורחבות-להב, ונפוצו יותר במזרח-אירופה, בארצות גרמניה ובאיים הבריטיים.

המאה ה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1606: פרסום הספר "על הגנה, או המדע של הנשק" (איטלקית: Lo Schermo, overo Scienza d’Arme) של מורה החרב האיטלקי סאלבטור פאבריס (Salvator Fabris). פאבריס (1544–1618), אביר יליד פדובה שהועסק כמדריך הסיף האישי של כריסטיאן הרביעי, מלך דנמרק, היה אחד החשובים שבמורי הרפייר האיטלקים. הספר נדפס בקופנהגן וכולל הדרכה ואיורים לסיוף ברפייר, ברפייר עם פגיון וגלימה, והעזרות בטכניקות היאבקות[2].
  • 1610: פרסום הספר "תאורים נרחבים של אמנות ושימושי הסיוף" (איטלקית: Gran Simulacro dell'Arte e dell'Uso della Scherma) של מורה החרב האיטלקי רידולפו קאפו פרו (Ridolfo Capo Ferro). הספר נדפס בעיר סיינה ומכיל איורים והסברים מפורטים לעקרונות השימוש ברפייר, כולל העזרות בפגיון, גלימה או מגן עגול. הספר הוא אחד המקורות ההיסטוריים החשובים של האסכולה האיטלקית ברפייר, ועיבודים מחודשים שלו יצאו לאור לפחות שלוש פעמים במאה ה-21[3].
  • 1628: פרסום הספר "אקדמיית החרב" (צרפתית: Academie de l'Espée) מאת מורה החרב ההולנדי ז'ראר תיבאלט ד'אנברס. תיבאלט נולד בשנת 1574 באנטוורפן למשפחת סוחרים אמידה מפלנדריה. כסוחר צמר שהה מספר שנים במחוז סנלוקאר די באראמדה ליד סביליה, שם למד את אמנות הדסטרסה הספרדית ברפייר. עם שובו להולנד זכה להצלחה רבה בתחרויות סיוף ברוטרדם, וכשהדגים את כישוריו בחצרו של מאוריץ, נסיך אורנז' באמסטרדם. ספרו פורסם שנה לפני מותו, בעת שלמד מתמטיקה באוניברסיטת ליידן, ולצורך האיורים הוא העסיק 16 אמני תחריט.

מקורות עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • John Clements, Renaissance Swordsmanship: The Illustrated Book Of Rapiers And Cut And Thrust Swords And Their Use, Paladin Press, 1997, ISBN 978-0-87364-919-3

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Agrippa, Camillo. Fencing: A Renaissance Treatise. Ed. Ken Mondschein. New York: Italica Press, 2009. ISBN 978-1-59910-129-3
  2. ^ Fabris, Salvator and Leoni, Tom. Art of Dueling: Salvator Fabris' Rapier Fencing Treatise of 1606. Highland Village, TX: Chivalry Bookshelf, 2005. ISBN 1-891448-23-4
  3. ^ Capo Ferro, Ridolfo. Rapier: The Art and Use of Fencing by Ridolfo Capo Ferro. Trans. Nick S. Thomas. SwordWorks, 2007. ISBN 978-1906512279