קפואירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קפואירה
Capoeira
Rugendasroda.jpg
ציור מהמאה ה-19 שמתאר את מעגל הלחימה
ארץ מקור ברזילברזיל  ברזיל
מייסד עבדים אפריקאים מברזיל
התפתחה מ ריקודים אפריקאים
אמנים מפורסמים מסטרה בימבה, מסטרה פסטיניה ביזורו מנגנגה mestre suassuna
ספורט אולימפי לא

קפוארה (פורטוגזיתCapoeira) היא אמנות לחימה ברזילאית בעלת שורשים אפריקאים המשלבת בתוכה יסודות ריקודיות, אקרובטיקה ומוזיקה. הקפואירה פותחה בברזיל על ידי עבדים ממוצע מערב אפריקני, החל במאה ה-16. היא ידועה במהלכים המהירים, המורכבים ובמינוף הגוף במגוון רחב של בעיטות, ספינים, וטכניקות ניידות. הקפוארה פופולרית במיוחד בברזיל, והחל מסוף המאה ה-20 צברה פופולריות בשאר העולם, לרוב בזכות מטיילים ששבו מברזיל.

שורשי הקפוארה הניכרים עד היום מתייחסים לאלמנטים של קרב הכוללים התקפה והגנה, אך המינוח המקובל בקפוארה הוא של "משחק". מתרגלים אמנות נקראים Capoeiristas.

המקור המקובל כיום למילה קפוארה הוא בשפת הטופי במילים ka'a שמעותה ״ג׳ונגל״ ו-  e pûer ("היה"), בהתייחסו לאזורים של צמחייה נמוכה בפנים ברזיל, אזורים בהם עבדים נמלטים נהגו להתחבא.

ב-26 בנובמבר 2014 הוענק לקפואירה מעמד מיוחד כ"מורשת תרבותית מוחשית" על ידי ארגון אונסק"ו.[1]

שני גברים משחקים קפואירה ברחובות אמסטרדם

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה של הקפוארה מתחילה עם תחילת העבדות האפריקאית בברזיל. החל מהמאה ה-17, מתיישבים פורטוגלים באפריקה החלו לייצא עבדים מהמושבות בעיקר במערב אפריקה. ברזיל, עם השטח העצום שלה, קבלה את רוב העבדים, כמעט 40% מכלל העבדים שנשלחו דרך האוקיינוס האטלנטי. ההיסטוריה המוקדמת של הקפוארה נותר שנוי במחלוקת, בעיקר בתקופה שבין המאה ה-16 ותחילת המאה ה-19 כיוון שמסמכים כתובים היו מאוד נדירים בברזיל באותה עת. עדויות שבעל-פה, שפה וראיות שונות משאירות מעט ספק באשר לשורשים האפרו-הברזילאים של הקפואירה.

שורשי הקפואירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין האימפריות הקולוניאליות של המאה ה-16, היו תחת שלטון הכתר הפורטוגלי אחד השטחים הגדולים ביותר, אך היה לה מחסור באנשים ליישב אותם, בעיקר עובדים. במושבה הברזילאית, הפורטוגזיים, כמו מתיישבים אירופאים רבים, בחרו להשתמש בעבדות על מנת לספק את המחסור בעובדים. במאה הראשונה שלה, הפעילות הכלכלית העיקרית במושבה היה ייצור ועיבוד של קנה סוכר. המתיישבים הפורטוגלים הקימו חוות קני סוכר גדולות בשם Engenhos, אשר היו תלויות בעבודתם של העבדים. העבדים, חיו בתנאים לא אנושיים ומשפילים, נאלצו לעבוד קשה ולעתים קרובות ספגו ענישה גופנית קשה על עברות קלות.[2] למרות שמספרם של העבדים עלה על מספרם של המתיישבים הפורטוגלים, מרידות היו נדירות. נדירותן נובע בעיקר בשל המחסור בנשק, החוק הקולוניאלי הקשוח, חילוקי דעות בין העבדים אשר הגיעו מתרבויות ושבטים שונים מאפריקה וחוסר ידע על הארץ החדשה והסביבתה בה העבדים חיים.

בסביבה זו, הקפוארה נולדה כתקווה להישרדות. הוא היה הכלי היחיד שבעזרתו העבדים נמלטו, מחוסרי כלי נשק, יכולו לשרוד בארץ העוינת, והתמודדות עם ציידי עבדים, capitães-do-mato, הסוכנים הקולוניאליים חמושים ורכובים אשר מטרתם הייתה מציאתם לכידתם של העבדים הנמלטים.

חלק מהיסטוריונים מאמינים כי הקפוארה הושפעה רבות גם מילידי ברזיל האינדיאנים ותרבותם. העבדים, ששאפו לצאת לחופשי, היו חייבים להתאמן על מנת להילחם על חירותם, אולם לא יכלו להתאמן בלחימה עקב החשש שיתגלו בפעילות מעין זו וייענשו. על כן שילבו בלימודי הלחימה מוזיקה ותנועות של ריקוד, כדי שלא יעוררו כל חשד בשעה שהתאמנו.

היסטוריה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 במאי 1888 הכריזה הנסיכה איזבל על ביטול העבדות בברזיל בזמן שאביה המלך היה בביקור בארצות הברית. שנה לאחר מכן, עם ההכרזה על רפובליקה פדרלית, איבדה הדת הקתולית את המונופול בברזיל, דבר שאיפשר לתרבויות האפריקאיות לצאת מהמחתרת בה התקיימו.

עם שחרורם נפוצו העבדים האפריקאים בערי המדינה. בשל מחסור קשה בתעסוקה נוצרו כנופיות פשע רבות המורכבות מעבדים משוחררים. העבדים המשוחררים המשיכו בתרגול הקפוארה, וכך נוצרה לה תדמית חתרנית ופושעת אשר הובילה להוצאת הקפוארה מחוץ לחוק בשנת 1892. למרות החקיקה המחמירה והאלימות המשטרתית כנגד העוברים על החוק, הקפוארה לא נעלמה אלא הפכה מחתרתית - ההודות (roda, הגיה:הוֹדָה, היא מעגלי לחימה בה נלחמים שני קפואריסטים אחד כנגד האחר) הועברו למקומות שאיפשרו נתיבי מילוט רבים והלוחמים אימצו לעצמם כינויים על מנת להסוות את זהותם האמיתית. הקפואריסטים אימצו מקצב בשם "קוואלריה" (cavalaria, הגיה:קָוָלָרִיָה) כדי להסוות את אימוני הקפוארה. ברגע שהיו מגיעים שוטרים לסביבה, היו עוברים לנגן קוואלריה כאות אזהרה לכל הסובבים ואז משנים את המקצב לסמבה ושני השחקנים שברודה היו עוברים מיד לריקוד (כגון סמבה). עד 1920 עוד אסר החוק בברזיל על עיסוק בקפוארה.

העידן החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1937 הוזמן מסטרה בימבה (Mestre Bimba, הגיה: מֵסְטְרִי בִּימְבָּה, שמו היה "מנואל דוס רייס משאדו" Manoel dos Reis Machado) לארמון הנשיאות להדגים את אומנותו. לאחר מכן הוא זכה באישור לפתיחת בית הספר הראשון לקפוארה בברזיל, שם לימד קפוארה רג'יונל (ראו קבוצות וסגנונות), סגנון אשר נחשב לפרי פיתוחו. בשנת 1942 פתח מסטרה פסטיניה (Mestre Pastinha) את בית הספר הראשון לקפוארה אנגולה במדינת באהיה. בסופו של דבר העביר הסנאט בברזיל חוק המכריז על הקפוארה כספורט לאומי, שני המורים זכו בהכרה כאבות הקפוארה וכיום היא נפוצה מאוד בברזיל (ואף נלמדת בקביעות על ידי חיילים בצבא). בנוסף, בתי ספר לקפוארה מברזיל פתחו נציגויות בכל רחבי העולם, כולל בישראל.

מקור המילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המילה קפוארה אינו ידוע בבירור וקיימות מספר השערות:

  • מילה בפורטוגזית שמשמעותה "עשב גבוה". כאשר האדון היה שואל איפה העובדים, היו משיבים לו: "בקפואירה" - כלומר, רוקדים הם לתומם. כך התאפשרה למעשה הכשרתם של העבדים הברזילאים למאבק באדוניהם.
  • פירוש אחר: חלקת יער שפונתה על ידי כריתת או שריפת העצים.
  • ההיסטוריון מקונגו בשם ק. קיא בונסקי פו-קיאו סבור כי מדובר בעיוות של המילה קיפורה משפת הקיקונגו שמשמעותה לרפרף, "לפרפר" ממקום למקום, להיאבק, להילחם או להלקות, ובמיוחד משמש לתיאור תנועות של תרנגולים בקרב.
  • היסטוריונים שחקרו את מקור המילה בתרבות האינדיאנית סבורים שהמילה "קפואירה" היא בעצם חיבור של שתי מילים: capuaa era שפירושן "תקופת קַפּוּאַה" על שם שבט הקפואה האינדיאני שנאבק בתקופה הקולוניאלית בעריצים הפורטוגלים.
  • יש שסוברים שמקור השם הוא משמה של ציפור הנקראת "קיפורה".

קבוצות וסגנונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקפואירה נחלקת בחלוקה בסיסית לשני סגנונות - אנגולה (Angola) ורג'יונאל (Regional - הגיה: הֵיז'וֹנַאוּ). בשני הסגנונות נעשה שימוש נרחב בקרקע, בתכסיסים ובהטעיות וכן גם בעיטות, הכשלות ונגיחות. רוב הקבוצות כיום עושות בתוכנית לימודיהן שילוב במינונים שונים של שני הסגנונות, אף על פי שקיימות קבוצות המשויכות לסגנון אחד בלבד.

קפואירה אנגולה נחשבת לסגנון הבסיסי והראשוני ומתאפיינת בקרב קרקע נמוך, בדרך כלל איטי ומדויק יותר, הדורש ערמומיות ותכסיסנות מסוימת, ומעניק תשומת לב ייחודית למסורת וטקסיות. הדעה המקובלת היא כי מחייה האנגולה המודרני הוא מסטרה פסטיניה מסלבדור, באהיה (Salvador, Bahia). רוב תלמידי האנגולה היום מתאמנים בחולצות צהובות, בהתאם למסורת אותה הנהיג. על אף התדמית שעשוייה לעלות, האנגולה אינה סגנון ארכאי וזניח, אלא סגנון חי ומתפתח ועל אף שבצורתו הטקסית תנועות הלחימה איטיות, ברחובות ובאקדמיות לקפואירה בברזיל מתנהלים קרבות מהירים המשלבים גם אקרובטיקה.

קפואירה רג'יונאל הינה פיתוח של האנגולה המקורית. זהו סגנון מהיר ומורם יותר מהקרקע המתאפיין בתנועות אקרובטיות גמישות, ואשר בו חשיבות רבה יותר לטכניקה ואסטרטגיה. סגנון זה פותח על ידי מסטרה בימבה על מנת להרחיב את התחום ולהפוך אותו לנגיש יותר לציבור הרחב, וכמו כן כדי לנתק הקפואירה מההקשר הבעייתי לפשע ממנו סבלה.

שאר החלוקה מתבצעת לפי קבוצות ובתי ספר ללימוד קפואירה שהוקמו על ידי מורים שונים. הקבוצות נבדלות זו מזו בסגנון הלחימה, מידת השילוב של תנועות התקפיות מול ריקוד ואקרובטיקה, ולעתים אף בסגנון התנועה הבסיסית הנקראת ג'ינגה (Ginga שפירושה להתנודד, הגיה: זִ'ינְגַּה), אך חולקות בסופו של דבר את אותם אלמנטים בוריאציות שונות.

הודה - מעגל הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחק קפואירה אשר מתבצע במסגרת קבוצתית כלשהי, מתבצע במסגרת הרודה (כותבים: roda)- זהו המעגל אשר הקבוצה יוצרת מסביב לשני שחקנים. הנוכחים בהודה שרים ומוחאים כפיים, וחלקם גם מנגנים במגוון כלים ייחודיים. להודה יש מנהיג, והוא בדרך כלל המורה או הלוחם המנוסה ביותר, המנגן בבירימבאו הראשי. בסמכותו של מנהיג ההודה לעצור את הקרב בכל שלב שיבחר, לסמן לאלו המבקשים להיכנס לשחק את הזמן בו הם רשאים להיכנס, וכמו כן הוא זה שמכתיב בדרך כלל את קצב השירה והנגינה. מושג נוסף הקשור להודה הוא "אַשֶה" (axé) אשר פירושו הוא "אנרגיה". האשה הוא פרץ האדרנלין הזורם בגופו של הקפואריסט בזמן השירה או המשחק. אשה גבוה הוא המפתח לאינסטיקטים מהירים ומשחק זורם ומלהיב.

המשחק בדרך כלל אינו כולל מגע רב. בעוד שנהוג ומקובל לערוך קרבות בהם מותר להפיל את היריב, שחקן מנוסה יעדיף לסמן ליריבו תנועה אחר תנועה את עליונותו על ידי בלימתה בשבריר השנייה שלפני המגע, ותוך התחמקות עקבית מהתקפות היריב. נהוג לקרוא לצורה זו של לחימה - משחק, אף כי הפועל "לשחק" במובן הזה עשוי לשמש גם לקרבות רציניים יותר. כאשר שני השחקנים במעגל הם ברמה גבוהה, ניתן להגיע לידי מגע, הפלות ואף הרמות. הדבר תלוי גם בסגנון המשחק וקצבו.

התנועות ההתקפיות של הקפוארה מורכבות ברובן מבעיטות והכשלות, כשקיים שימוש גם בידיים ואגרופים, אך הוא פחות נפוץ. בנוסף משולבים בקרב תרגילי אקרובטיקה וגמישות שנועדו לתמרן סביב המעגל והיריב, כמו גם על מנת להדגים את כישורי הלוחם. תרגילים רבים משלבים התקפה בתרגילי ראווה ומשלבים עמידות ידיים וראש, גלגלונים, סחרורים, קפיצות, פליק פלקים וסלטות יחד עם בעיטות ואגרופים. אצל הקפואריסטים המתקדמים ניתן לראות אף שילובים מרהיבים של מספר תרגילים מוכרים אשר יחד יוצרים קומבינציה (נקרא גם: סיקואנציה, בפורטוגזית: sequênceia) מרשימה ביותר של תנועות מהירות ומדויקות.

נגינה ושירה בקפואירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיקה והשירה מהווים חלק חשוב בקביעת הקצב וסגנון המשחק. המקצב משתנה במהירות במהלך הקרבות בין השאר בהתאם לקצב השירים, החל מאיטי מאוד כמו אנגולה, ועד מהיר מאוד כמו סאו בנטו גרנדי די אנגולה. למקצבים השונים סגנון משחק שונה, ולחלקם שירים המיוחדים להם.

במהלך הקרב, נמצא השחקן מול יריבו, מוקף במעגל שר, מתופף ומוחא כפיים. חלק מהחוויה של לחימה במעגל קפואירה העשוי להחוות לעתים על ידי לוחם הוא מעין טראנס אליו נכנס המשתתף בקרב בעקבות התנועות הקצביות המאוחדות על ידי קצב הג'ינגה והמתחברות למוזיקה הרועשת לעתים על ידי הבאה למצב הכרתי שונה מהרגיל.

תנועות הקפואירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות בסיסיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הבסיסית ביותר בקפואירה נקראת ג'ינגה (ginga) הנגזרת מהמילה gingar שמשמעותה להתנודד. הג'ינגה היא 'הריקוד' של הקפואירה, תנועה מצד לצד תוך מעבר באמצע הנקרא פרללה (paralela) או בעברית מקבילה. במצב הג'ינגה הידיים מגנות על הפנים והרגליים אחת מאחורי השנייה, מכיוון שלג'ינגה שני צדדים הגוף נוטה מעט לכל צד בכל פעם. במצב הפרללה הרגליים מקבילות וברגע זה מחליפים בין הידיים. תנועה בסיסית נוספת נקראת אוו (aú), היא הגלגלון של הקפואירה. האוו נקרא כך על שם שני המצבים בהם נמצא הגוף במהלך התרגיל: A כשהגוף עומד, U כאשר הגוף הפוך על הידיים.

בעיטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיטות עגולות

  • Meia-lua de Frente (מיילוה די פרנצ׳י, בעברית: חצי ירח מקדימה) - בעיטה עגולה מצד אחד לצד השני של הגוף.
  • Armada (ארמדה, בעברית: חמושה) - בעיטה עגולה שלפניה כניסה אל עבר בן הזוג וסיבוב באותו הכיוון.
  • Queixada (קשדה, בעברית: 'לסתית' [מהמילה לסת]) - בעיטה עגולה שלפניה כניסה אל עבר בן הזוג וצעד רדיפה בכיוון הנגדי.
  • Meia Lua de Compasso (מיילוה די קומפסו, בעברית: חצי ירח במצפן) - בעיטה עגולה המשתמשת ברגל הקדמית כציר, שלפניה כניסה והתכופפות. ידועה כאחת הבעיטות הקטלניות מכל אומניות הלחימה.

בעיטות ישרות

  • Benção (בנסאו או בנסאון, בעברית: ברכה) - בעיטה קדמית המשמשת יותר כדחיפה ארוכה מאשר בעיטה קצרה.
  • Martelo (מחטלו, בעברית: פטיש) - בעיטה צדדית המתיישרת לאזור עורף בן הזוג ומתבצעת על ידי גב כף הרגל.

בקפואירה יש שילובי בעיטות המאפשר יצירת בעיטות חדשות מבעיטות שונות, לדוגמה Armada וMartelo יוצרות בעיטה בשם Parfuzo (פרפוז).

התחמקויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Cocorinha (קוקוריה) – התחמקות בסיסית ביותר, מצב בו יושבים אך ורק על כפות הרגליים, הברכיים מקופלות, יד אחת מגנה על הראש והיד השנייה על הרצפה.
  • Esquiva Lateral (סקיבה לטרל, בעברית: התחמקות הצידה) – התחמקות הבסיסית ביותר, השענות ממצב הפרללה לאחד הצדדים מהאגן ומעלה.
  • Esquiva de Baixa או Esquiva De Frente (סקיבה באשה, בעברית: התחמקות קדימה) – התחמקות פשוטה, ירידה ממצב הג'ינגה כך שהיד שאינה מגנה על הפנים נתמכת ברצפה.
  • Esquiva Diagonal (סקיה נדג'ונאו,בעברית: התחמקות אלכסונית) – התחמקות הנראית כמו הפנייה לאחור של הגוף בג'ינגה והחלפת הידיים.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקצבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנגולה - Angola
  • סאו בינטו גרנדי די אנגולה - São Bento Grande de Angola (הגיה: סָאוּם' בֵינְטוּ גְרָאנְגִ'י גִ'י אָנְגוֹלָה)
  • איונה - Iúna (הגיה: אִיוּנַה)
  • סמבה די רודה - Samba de Roda (הגיה: סמבה ג'י הודה)
  • סאו בינטו פקינו - São Bento Pequeno (הגיה: סַאוּם' בֵינְטוּ פֵּקֵינוֹ)
  • סאו בינטו גרנדי די מסטרה בימבה - São Bento Grande de Mestre Bimba (הגיה: סַאוּם' בֵינְטוּ גְּרַאנְגִּ'י גִּ'י מֵסְטְרִי בִּימְבַּה)
  • אידלינה - Idalina
  • אמאזונס - Amazonas
  • סנטה מריה - Santa Maria
  • צ'יקו צ'יקו - Apanha a laranja no chão tico tico
  • בנגלה - Bengeula
  • קוואלריה - Cavalaria (הגיה: קַבַלַרִיַּה)

כלי הנגינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגנים במעגל הקפואירה: פאנדירו, אטאבאקי ובירימבאו (בתמונה נראים נגנים בתלבושת קבוצת "אבאדה")
  • בירימבאו (berimbau) - כלי חד-מיתרי יוצא דופן למראה, העשוי בצורה של קשת עץ ומיתר ברזל אשר אליהם מהודקת בחוט תיבת תהודה עגולה בגדלים שונים אשר קובעים את צלילו ואת שמו - גונגה, ויולה או מדיה.

צורת הנגינה: הנגן אוחז ביד שמאל את הקשת, וביד ימין הוא אוחז במקל - איתו הוא מכה במיתר הבירימבאו, ובאבן - המאפשרת לנגן ליצור שלושה צלילים בעת ההכאה במקל (כאשר האבן לחוצה למיתר, כאשר האבן נוגעת חלושות במיתר, וכאשר האבן מרוחקת מהמיתר). בנוסף, הנגן תולה על אצבעות יד ימינו את ה"קשישי" שמרשרש תוך כדי הנגינה. הבירימבאו במקורו היה חץ וקשת והקבסה (תיבת התעודה) הייתה מימיה.

  • אַטַאבַאקִי (atabaque) - תוף באס גדול (כמו זה המשמש במוזיקת הסמבה) שאחראי על שמירה של מקצב קבוע.
  • פַּאנְדֵירוֹ (pandeiro) - סוג של תוף מרים. משמש כלי מלווה המנגן במקצב דומה לאטאבקי, אך עם יותר אלתורים.* כמו כן, מחיאות כפיים במקצב כפול או משולש מוסיפות אלמנט מוזיקלי קצבי שנחשב כמעט הכרחי ללחימה.
  • אגוגו-כלי המורכב ממקל ושני קוקוסים שמחוברים למקל ומכים עליהם במקל ומפיקים קול המלווה במחיאות הכפים.

סדר תחילת הנגינה בקפוארה הוא כלהלן: ראשית מתחילה הגונגה עם המקצב הראשי של אותו סגנון משחק. לאחר מכן מצטרפים המדיה והויולה ולאחריהן האטאבקי. לבסוף מצטרף הפאנדירו ולאחריו מחיאות הכפיים של יתר הלוחמים.

שירים רבים נכתבו לקפוארה. חלקם מושרים בפי כל הקבוצות, וחלקם מושרים רק על ידי קבוצות או אקדמיות מסוימות. הסגנון העיקרי שבו הם מושרים הוא קריאה ותשובה - בו נותן מישהו את קולו לבד בשורה ולאחר מכן נענה על ידי המעגל במקהלה, בדרך כלל בחזרה מילה על מילה של אותה השורה. סגנון זה נפוץ מאוד אולם קיימים גם שירים רבים אחרים המושרים ברציפות בצורה של סיפור. השירים עוסקים במגוון רחב של נושאים החל בהיסטוריה ולוחמים מפורסמים, מהמתרחש במעגל ההודה, החיים בכללותם (בעיקר אלוהים ונשים), וכלה בשירי נונסנס קלילים.

וריאציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחלק מהמקצבים צורת משחק שונה לגמרי מהמשחק הבסיסי בקפוארה. בין מקצבים אלו נמנים:

  • סמבה די הודה - ריקוד הסמבה בתוך ההודה, יכול להיערך כאשר הרוקדים הם גבר ואשה, במתכונת של ריקוד פלירטוט וחיזור, או במתכונת של קרב בין שני גברים.
  • מַקוּלֶלֶה (maculelê) - משחק בעזרת מקלות קצרים (אחד בכל יד) במקצב של ארבעה צעדים. בצעד הרביעי נוצר מגע בין מקלות השחקנים, ובכל השאר אפשרי מגע בין המקלות לרצפה, או בין המקלות של אותו שחקן.
  • ג'וֹנְגוֹ - צורת ריקוד נוספת שנערכת בשתי שורות מקבילות ולא במסגרת הרודה.

בטיזאדו וטרוקה די קורדאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס ההטבלה בקפואירה, הנקרא בטיזאדו (batizado), נערך אחת לשנה בכל קבוצה, ובו הבכירים חונכים את התלמידים החדשים ומעניקים להם כינוי וחגורה ראשונה. מקובל שלכל קפואריסטה יש כינויפורטוגזית) אחד או יותר המשקף אפיון ויזואלי, התנהגותי, או אנקדוטה מעברו. כינויים מקובלים הם שמות מעולם הטבע, ובייחוד בעלי חיים.

לשחקנים ותיקים בעלי חגורות, יש הזדמנות לעלות ברמתם ולהחליף חגורה לדרגה גבוהה יותר בטרוקה די קורדאו (troca de cordão) - טקס המתלווה לבטיזאדו. לכל בית ספר שיטת דירוג שונה לפי צבעי החגורות.

הקפואירה בראי הרפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקשר לשאלה הנצחית של "ריקוד או אמנות לחימה?", ניתנה זווית רפואית מעניינת לקפואירה במאמר שהתפרסם במגזין המקצועי "הרפואה" בישראל, בשנת 1997. במאמר, שנערך על ידי י. שמר, נידונו שלושה מקרי פציעת חבלה כתוצאה מבעיטת רגל במהלך משחק קפואירה. שמר דן בנושא, והעלה כי למרות שהקרבות מתנהלים בשיטה של סימון מכות ללא מגע, בכל זאת עלולות להגרם תאונות קשות ללוחמים כמו גם לצופים בקרב, עקב הקירבה הפיזית ואנרגיית התנועה הרבה המושקעת במכות. כמו כן העלה שמר ההשערה כי הסיכון גובר מכיוון שבישראל פועלות בעיקר קבוצות המיישמות טכניקות קפואירה השמות דגש רב על תנועות לחימה ופחות בריקודיות. המאמר מסכם בהמלצה להגביל הפעילות למקומות מאושרים ולהדרכה קפדנית. ומצד שני, ניתן לטעון כי מומלץ כי כל ספורט המערב מגע, כגון קראטה או ג'ודו, יהיה מוגבל בפעילויתו למקומות מאושרים והדרכה קפדנית.

גלריית תנועות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו - גלריית תנועות קפואירה מורחבת

חלק מהתנועות והבעיטות הנפוצות בקפואירה:

CapoeiraArmadaPulada ST 05.jpg Capoeira ST 05.jpg CapoeiraMacaco ST 05.jpg
אַרְמָדַה פוּלָדַה אָאוּ (גלגלון) אָאוּ דה קוֹסְטַה
Armada Pulada Aú de Costa
CapoeiraBencao ST 05.jpg CapoeiraHandstand2 ST 05.jpg CapoeiraQueixada ST 05.jpg
בֶּנְסוֹ בננרה קֵישָאדָה
bênção Queixada
CapoeiraEscorao ST 05.jpg CapoeiraCabecada ST 05.jpg
פיזאו Pisão קבסאדה Cabeçada

סוגי קפואירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cordao de Ouro (קורדאו דה אורו - חגורת הזהב בפורטוגזית) הוא סגנון קפואירה מייסודו של Grande Mestre Suassuna הוא המסטרה היחיד בקורדאו דה אורו עם חגורה לבנה שזו החגורה הגבוהה ביותר בקבוצה המסטרה הגדול ביותר בישראל הוא מסטרה עידן הררי שנשוי למסטרה נועה מסטרה עידן היה קראטיסט בחגורה שחורה כשגילה את הקפוארה, בתקופה ההיא היה רק מאמן קפוארה אחד בשם מסטרה דניאל, אשר לימד בין השאר מסטרה את עידן, מסטרה סורפיסטה ועוד. מספר תלמידים כעט מסטרה דניאל חולה באלצהיימר. לאחר הצבא מסטרה עידן טס לברזיל ולמד אצל מסטרה סואסונה בסטודיו ושם גם ישן וגר לאחר חודשיים שלמד פורטוגזית שלח אותו מסטרה סואסונה ללמוד בבאיה ששם הקפוארה הייתה שונה מזאת של סואסונה ודניאל היא הייתה פחות עגולה ויותר לחימתית. כיום יש בארץ המון מקומות שבהם לומדים ויש הרבה מאסטרים כמו מסטרה נועה מסטרה סרג'נטו מסטה שוקו מסטרה ג'יני מסטרה סבבה ועוד. החגורות בקורדאו דה אורו הולכות לפי דגל ברזיל 1-ירוק 2-ירוק,צהוב 3- צהוב 4-צהוב צהוב כחול 5-מוניטור-צהוב כחול 6- אינסטרוטור-כחול 7- פרופסור- ירוק צהוב כחול 8- קונטרה מסטרה- ירוק צהוב כחול לבן 9- מסטרה 1- ירוק לבן 10-מסטרה 2- צהוב לבן 11 מסטרה 3 -כחול לבן 12 גרנג'י מסטרה- לבן

קפואירה אבאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל אבאדה קפוארה

"אבאדה קפואירה" קבוצת קפואירה, וסמלה הוא כדור הארץ. אבאדה קפואירה נוסדה על ידי מסטרה (מאסטר) קמיזה (חולצה בפורטוגזית) ואחיו הגדול קמיזה רושה (חולצה סגולה). אבאדה קפוארה הובאה לישראל על ידי פרופסור יזאק. אקדמיית הקפוארה הראשונה בישראל שייכת לאבאדה קפוארה, אקדמיה זו הוקמה בשנת 1990. כעת אלוף ישראל באבאדה קפוארה הוא איתי כהן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י. שמר (עורך), 1997, "מדור טראומה - קפואירה - ריקוד עממי או אמנות לחימה?", הרפואה, כרך 132, חוברת ב' עמ' 137-138.
  • דורון לוקס, 2005, קפואירה - ז'ינגה על חוד התער, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Brazil's capoeira gains UN cultural heritage status". BBC News (באנגלית)‎. 26 בנובמבר 2014. בדיקה אחרונה ב-15 בספטמבר 2016. 
  2. ^ O Brasil nos quadros do Sistema Colonial Mercantilista, ‏2013-05-18