כנרת כנרת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עטיפת הספר "כנרת כנרת" בהוצאה מחודשת של הקיבוץ המאוחד בשנת 2000 עם ביאורים של מוקי צור
לחצו כדי להקטין חזרה
דוד בן-גוריוןנתן אלתרמןזלמן לביושבן גוריון בכנרת כנרת.jpg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

דוד בן-גוריון (מימין) משוחח עם השחקן זלמן לביוש (באמצע) כשנתן אלתרמן (משמאל) מאזין לאחר צפייתם בהצגה

"הצריף באום ג'וני", צילומו של אברהם סוסקין, המשוחזר בתמונת הסיום של המחזה

כנרת כנרת הוא מחזה מאת נתן אלתרמן המתרחש בשנת 1912 בקבוצת דגניה א', שנוסדה שנתיים קודם לכן. במחזה שילב אלתרמן יצירה בדיונית עם תיאור היסטורי של הנוף, וההווי המקומי, תוך שהוא מתייחס לתפיסת המקום והזמן על ידי הקהל העכשווי, כמקום אוטופי חדור אידיאליזם.

זהו הראשון במחזותיו של אלתרמן שהועלה על הבמה. אלתרמן הגיש אותו לתיאטרון הקאמרי באביב 1961 עם איוריו של דני קרוון. על אף שמחזהו הראשון, "פונדק הרוחות", נכתב בשלהי 1959, הוא נתבקש לכתוב מחזה נוסף על נושא ישראלי מקומי, ולכן "כנרת כנרת" הוצג קודם לכן בהצגת בכורה מיוחדת לחניכת בית התיאטרון החדש ב-30 בדצמבר 1961.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה עוסק בקבוצת דגניה א', שנוסדה ב-1910 ובראשית ימיה נקראו חבריה הצעירים "הקומונה הרומאנית" (יוצאי רומאנו שברוסיה) והתגבשו בחדרה ומאוחר יותר עברו לחוות הלימוד בכנרת. המחזה מתרחש בשנת 1912 בו אלתרמן שילב יצירה בדיונית עם תיאור היסטורי של הנוף, וההווי המקומי, תוך שהוא מתייחס לתפיסת המקום והזמן על ידי הקהל העכשווי, כמקום אוטופי חדור אידיאליזם.

המחזה אינו דוקומנטרי, ומתאר את המהות של התקופה הייחודית ללא התמקדות באירוע או משפחה מסוימת בקהילה. כדי לשלב בין האוטופיה והנאיביות למציאות, השתמש אלתרמן בשילוב של שירה, פרוזה, פאתוס והומור, ומעל לסיפורי האהבה הכניס אירוניה שמטרתה להיות ארס פואטית ויצר מודל ייחודי לכתיבת ההוויה של התקופה החד-פעמית.

גרעינו המציאותי של הסיפור בסיפורו של ברוך בן-יהודה, מנהל גימנסיה הרצליה, שאיבד כסף השייך לקבוצה, ודרש מהם לקבל את כספו שלו בתמורה, אך אלה סירבו והוא תבע אותם, והם בתביעת נגד ציינו את עלבון הקבוצה. הבורר יוסף אהרונוביץ פסק נגד בן יהודה, ואל הסיפור הזה הוסיף אלתרמן סיפורים ממוחו, תוך שילוב סיפור המקור, עם שינויים קלים בעלילת המחזה.

במהלך הסיפור מתחקה אלתרמן אחר שפתם השונה של אנשי העלייה השנייה בהם: המהפכן והשפעת הרוסית על דיבורו, העברי הצבר המדקדק בשפה, החלוץ התימני ושפתו המסורתית והמשכיל שהתפכח מהאידיאל לתוך מציאות של עבודת אדמה. במחזה משולבים אירועים אליהם מתווספים בדיותיו של אלתרמן. החל מסיפור אהבה בין טניה ומרדכי, שגבר נוסף, ליובה, אוהב אותה ומקריב את חייו למען אהבתם, ועד לסיפורה של אישה המאושרת במאמצה להתקבל לעבודה מאומצת בשמש ובשרב.

דמויות המחזה מתוארות כאצילות נפש במסירותן, מסתפקות במועט ומאמינות בחברות ובקבוצה, ובאופן ייחודי הם כולם גיבורים חיוביים, אין בהם דמות שלילית, בהתאם לפרק ההיסטורי אליו הם שייכים, בו מתוך אמונה, תום והקרבה עלו לארץ ועיבדו אותה בתנאים קשים.

המחזה נע בין עולמו של הפרט לעולם הכלל, היחיד אל מול העולם כפי שהוא מופיע בסיפור על הסוחר פייטלזוֹן מיפו אשר באישיותו המפוכחת יש מן השלילה לקשר אמיתי בין היחיד למושגים וסמלים שמחוץ להוויתו. אולם אלתרמן מחבר בין העולם הפרטי לעולמה של הקבוצה בסיפורה של האם שבנה נהרג בקרב למען חבריו, ובנופלו קרא "אמא", כך פעולותיו היו לשם קבוצה, אך במילותיו האחרונות הביע את חוויתו האישית של משפחה ואם ושתיהן משתלבות בו יחד.

במחזה מופיעות שתי דמויות שבהן משתמש המחזאי כדי להעביר מסרים אמביוולנטיים של מחזאי הכותב על תקופה מוקדמת וכבר יודע מה יקרה איתה בהמשך. הראשון הוא דמות הצייר מבצלאל שנשאל על ידי אחד החברים, גרישה, באכסניה בנווה צדק ""לו הזמן ביקש ממך פורטרט, היית יכול לצייר אותו?"" והצייר משיב שעוד אין פרספקטיבה עבור העניין וגרישה משיב ""זה לא טוב... עכשיו אנחנו פה ואין לנו פרספקטיבה, ואחר כך כשסוף סוף כבר תהיה פרספקטיבה, אנחנו כבר לא נהיה פה"[1]". הצייר מייצג את המחזאי שחמישים שנה לאחר מכן כבר מחזיק בפרספקטיבה. הדמות השנייה, היא דמות הצלם איש פיק"א אשר מבקש מהחברים להתקשט ולהביא מעדרים ומגרפות ואומר להם היכן לעמוד ובאיזה תאורה ובעת עלות השחר, ואת כל זה העיקר "שיראה טבעי", כך דווקא מי שאמור לתעד מציאות במצלמתו משפיע עליה מתוך ההבנה של הסממנים החשובים לתפיסה ההיסטורית של החלוציות.

אלתרמן שיבץ דמויות נוספות שמטרתן להציג היבט נוסף של ההוויה החלוצית. לדוגמה: עדני התימני, שחלוציותו מעוגנת במסורתיות ובתרבות שלו ובספר התנ"ך ולא באידיאלוגיה לאומית. בעלי האכסניה חיים וזלטינה ברוך, שזלטינה מתבוננת בחלוצים במבט אימהי וגם מייצגת את נקודת המבט של המחזאי. ויסנוגורסקי א' וויסנוגורסקי ב' המהווים פיצול אישיות של אותה הדמות שלפי חיים הסיבה לכך היא "יש יותר מדי רעיונות ויותר מדי אידאלים ופחות מדי אנשים"[2].

עיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצגה הועלתה לראשונה ב-30 בדצמבר 1961, במעמד ראש הממשלה דוד בן-גוריון, לרגל חנוכת האולם החדש של התיאטרון הקאמרי בפאסאז' הוד.[3] ביים גרשון פלוטקין, על התפאורה היה אחראי דני קרוון, עם מוזיקה של גארי ברתיני והתלבושות של טובה קליינר. השתתפו השחקנים: חנה רובינא, אורי לוי, גילה אלמגור, עודד תאומי, אברהם בן-יוסף, אברהם חלפי, נתן כוגן, יהורם גאון יוסף ידין וזלמן לביוש. הוזמנו לבכורה מייסדי דגניה והועלו כ-119 הצגות. מאז הועלתה ההצגה על בימות שונות.

בשנת 1994 העלה תיאטרון הקיבוץ עיבוד למחזה של הבמאית עדנה שביט. בשנת 2010, עבור חגיגות 100 שנה להולדתו של אלתרמן, ההצגה הועלתה בצוותא כחלק מ"פסטיבל הצגות מורשת והתיישבות" ובתיאטרון העירוני ברחובות בעיבוד ובימוי של מיכאלה קלי.

בשנת 2015 עלתה הפקה של המחזה בתיאטרון החאן, בבימויה של שיר גולדברג.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמודים 93-94 מתוך: כל כתבי אלתרמן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד תשל"ג
  2. ^ שם, 69
  3. ^ סופר "דבר", מחזה שני של אלתרמן יפתח אולם "הקאמרי" החדש, דבר, 13 באפריל 1961
    סופר "דבר", בכורת "כנרת כנרת" במוצ"ש בחסות אשכול ובנוכחות בן-גוריון, דבר, 25 בדצמבר 1961
    מחר - בכורת "כנרת כנרת", דבר, 29 בדצמבר 1961
    תמר אבידרב. ג. כבר מזמו לא נהנה כל כך..., מעריב, 7 בינואר 1962