עמנואל יעקובוביץ, ברון יעקובוביץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמנואל יעקובוביץ, ברון יעקובוביץ
Immanuel Jakobovits
Dr. Immanuel Jakobovits , opperrabbijn van Engeland, kop, Bestanddeelnr 922-2261.jpg
לידה 8 בפברואר 1921
קלינינגרד, רוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 31 באוקטובר 1999 (בגיל 78)
סט. ג'ון ווד, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
רבותיו אליהו לופיאן, אריה זאב גורביץ, נחמן שלמה גרינשפאן עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג אמילי יעקובוביץ עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס טמפלטון עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הלורד הרב ד"ר ישראל "עמנואל" יעקובוביץ, ברון יעקובוביץ (אנגלית: Lord Jakobovits; ‏8 בפברואר 1921 - 31 באוקטובר 1999) היה הרב הראשי של איחוד הקהילות היהודיות של חבר העמים הבריטי, ומחשובי ההוגים בתחום הרפואה והיהדות במאה העשרים. דודו (אחי אביו) היה ההיסטוריון הצ'כי הרב דר' טוביאס יעקובוביץ, המנהל המקצועי של המוזיאון היהודי בפראג תחת הכיבוש הנאצי, שנרצח באושוויץ. אחד מבני דודיו (בנו הצעיר של טוביאס יעקובוביץ) היה משה יעקובוביץ מפקד משואות יצחק (גוש עציון) והמפקד האחרון של גוש עציון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בקניגסברג, שבפרוסיה המזרחית, גרמניה (כיום קלינינגרד, רוסיה), לרב יואל יוליוס, שהיה רב הקהילה. המשפחה עברה לברלין בשנות העשרים, שם שימש אביו כדיין. עם תחילת רדיפות הנאצים עזבה המשפחה לאנגליה. באנגליה השלים יעקובוביץ' את ההשכלה הגבוהה שלו, שכללה תקופה בישיבת עץ חיים בלונדון, שם למד וקיבל סמיכה לרבנות מהרבנים אליהו לאפיאן, לייב גורביץ' ונחמן שלמה גרינשפן. בשנת 1955 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מן האוניברסיטה של לונדון על מחקר בתחום אתיקה רפואית יהודית.

נשא לאישה את אמילי, בת הרב אליהו מונק מפריז. לזוג נולדו שישה ילדים. מקום כהונתו הראשון היה כרב של בית הכנסת בברנדזברי בלונדון. בשנת 1949, בגיל 27, מונה להיות הרב הראשי של הקהילה היהודית באירלנד. ב-1958 הוא קיבל את משרת הרבנות של בית הכנסת בשדרה החמישית במנהטן, ניו יורק, תפקיד שמילא עד 1966. אז נקרא למלא את תפקיד הרב הראשי של הקהילות היהודיות של חבר העמים הבריטי. הוא החזיק בתפקיד זה עד פרישתו ב-1991. החליף אותו הרב יונתן זקס.

במהלך כהונתו זכה להערכה מצד גורמים יהודיים ולא יהודיים. זכה בתואר אבירות בשנת 1981, ומאוחר יותר בתואר "ברון" (היה הרב הראשון באנגליה שקיבל תואר זה וכן מושב בבית הלורדים). קיבל תואר דוקטור בתאולוגיה (DD), מהארכיבישוף מקנטרברי, היהודי הראשון שקיבל תואר זה. בשנת 1991 זכה בפרס טמפלטון הניתן על ידי קרן טמפלטון לאדם שתרם תרומה יוצאת דופן המאשרת את המימד הרוחני של החיים. נפטר ב-31 באוקטובר 1999 ונקבר בהר הזיתים בירושלים.

פעולותיו והשקפותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יעקובוביץ עסק בתחומים הנוגעים ליחסי היהדות עם העולם ובתחומי אתיקה בעיקר בתחום הרפואה. הוא עסק בנושאי הפלות, המתת חסד, טיפול לשיכוך כאבים, השתלת איברים וחובותיהם המקצועיות של הרופאים. במענה לטענה שלהומוסקסואליות מקור גנטי אמר שהוא לא רואה פסול מוסרי במניעת הומוסקסואליות באמצעות הנדסה גנטית.

כנשיא ועידת הרבנים האירופית פעל לקביעת סטנדרטים אחידים לביצוע גיור ליהדות.

בעמדותיו הפוליטיות בבריטניה הוא היה שמרני, והיה קרוב במיוחד למרגרט תאצ'ר. בשאלות המדיניות של מדינת ישראל הוא החזיק בעמדות יוניות וטען שעל ישראל לשאת ולתת עם אש"ף[1].

על שמו המרכז לאתיקה רפואית ביהדות ע"ש הרב לורד יעקובוביץ באוניברסיטת בן-גוריון.

על שמו בניין ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן.

עמדותיו בנושאים חברתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדתו החברתית-פוליטית של הרב יעקובוביץ קיבלה ביטוי במסה שכתב בשנת 1985 בתשובה לארכיבישוף מקנטרברי[1].

לדבריו, "אנשי דת וארגונים דתיים צריכים לעסוק בבעיות החמורות המציקות כעת לחברה". לפי תפיסתו ניתן ללמוד מהניסיון היהודי של יציאה מהגטו והפיכה ממיעוט נרדף לגורם שווה זכויות ומעמד, כדי לסייע לקבוצות מיעוטים נוספות, כגון השחורים, שסובלים מניכור והפליה להיחלץ ממצבם. השתלבות היהודים בחברה לא נתמכה בהתפרעויות ובהפגנות, אלא נבעה מהענקת חינוך איכותי לילדים שכלל חינוך למצוינות, קידוש חיי המשפחה, שלילת מוחלטת של פשיעה, אי-מתן לגיטימציה לבטלנות, סיוע הדדי, וגם בכך שיהודי חש בושה כאשר יהודי אחר התנהג שלא כראוי. אימוץ נורמות אלו יסייע בצורה היעילה ביותר להשתלבותן בחברה של קבוצות מיעוט, גם אם דרוש זמן ניכר לשינוי מסוג זה[1].

מבחינה כלכלית, הרב יעקובוביץ התנגד להשבתות הפראיות שפוגעות במשק וכתוצאה מכך גורמות לעליית האבטלה והעוני. ביחס לשביתת הכורים בבריטניה כתב כי: "האנוכיות של אותם עובדים, המנסים לשפר את תנאי ההעסקה שלהם במחיר פיטורי עובדים אחרים וסבל של המוני אזרחי בריטניה, אינה ניתנת להצדקה מוסרית יותר מתאוות הבצע של העשירים המנצלים את מעמד הפועלים כדי להוסיף עוד כמה ספרות לרווחיהם האסטרונומיים, ואינה מתקבלת על הדעת יותר מממשלה השוגה לזהות את ההצלחה עם המידה-הטובה במקום לראות את הצורך כהזדמנות ואת כבוד-האדם כערך עילאי."[1].

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבר מאמרים רבים בעיקר בשפה האנגלית. ערך ותרגם לאנגלית סידור תפילה. בעברית יצאו שני ספרים שנכתבו על ידו:

  • הרפואה והיהדות: מחקר השוואתי והיסטורי על יחס הדת היהודית לרפואה, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"ו. הספר מבוסס על ספרו האנגלי Jewish Medical Ethics, שהתבסס על עבודת הדוקטור שלו.
  • משנת השר: ילקוט כתבים שהתפרסמו בלשון הקודש, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ח

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמריו מאתר דעת:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 עמנואל יעקובוביץ, "מגזֵרה לתקווה: מחשבות יהודיות על תחלואיה של החברה הבריטית", 1985; תרגום מאנגלית: צור ארליך, הקדמה מאת אהוביה גורן, השילוח, גיליון 14, אפריל 2019