פטריק לי פרמור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פטריק לי פרמור, צילם דימיטרי פאפאדימוס

סר פטריק מייקל ליי פרמור (11 בפברואר 1915 – 10 ביוני 2011) היה סופר, חוקר, קצין ופוליגלוט אנגלי.[1] הוא מילא תפקיד בולט בהתנגדות הכרתית לכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה, ושימש אחד ממובילי הצוות שלכד את הגנרל הגרמני היינריך קרייפה.[2] בשל ספריו, ביניהם "זמן מתנות", הוא נחשב ביד רבים לאחד מגדולי כתבי הטיולים בבריטניה.[3] עיתונאי ב-BBC כינה אותו פעם "הכלאה בין אינדיאנה ג'ונס, ג'יימס בונד וגרהם גרין".[4]

ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לי פרמור נולד בלונדון ב-1915, בנם של סיר לואיס לי פרמור, גאולוג מכובד, ומיריאל איילין, בתו של צ'ארלס טאפה אמבלר.[5] זמן קצר לאחר לידתו, אמו ואחותו הצטרפו לאביו בהודו, והותירו את פטריק התינוק באנגליה עם משפחה בנורת'האמפטונשייר, תחילה בכפר ווידון, ואחר כך בדודפורד הסמוכה. הוא נפגש שוב עם בני משפחתו הגרעינית רק בהיותו בן ארבע. בילדותו חווה קשיים בלימודים ונשלח לבית ספר לילדים "קשים". מאוחר יותר הוא סולק מבית הספר "קינג'ס סקול" בקנטרברי לאחר שנתפס מחזיק ידיים עם בתו של ירקן. בבית הספר הוא התיידד עם הסופר לעתיד אלן ווטס.[6]

בתעודה האחרונה שלו מבית הספר "קינג'ס סקול" תואר לי פרמור הצעיר כ"תערובת מסוכנת של תחכום ופזיזות".[7] הוא המשיך את לימודיו בקריאת טקסטים ביוונית ולטינית, את יצירותיו של שייקספיר וכן למד היסטוריה, מתוך כוונה להתקבל למכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט. בהמשך שינה את דעתו והחליט להפוך לסופר, ובקיץ 1933 עבר לרובע שפרד מרקט בלונדון, שם התגורר עם כמה מחבריו. עקב הקשיים שחווה כסופר בלונדון, וכן כספו שהלך ואזל, החליט לעבור לאירופה.[8]

מסעותיו הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 18 החליט לי פרמור לצאת למסע לאורכה של אירופה מהכף של הולנד ועד לאיסטנבול (אז נודעה בשם קונסטינטינופול).[9] הוא יצא לדרך ב-8 בדצמבר 1933 עם כמה בגדים ומכתבי היכרות, ספר שירה אנגלית של אוקספורד ועותק של שירים, מאת המשורר הרומי הורטיוס בהוצאת לואב. הוא ישן ברפתות ובבקתות רועים, אך גם הוזמן על ידי אצילים ואדונים לבתי נופש במרכז אירופה. הוא התארח גם במנזרים רבים לאורך הדרך.

את רוב רובו של סיפור מסע זה, גילל לי פרמור בשני ספרים שפרסם במשך חייו: "זמן מתנות" (פורסם ב-1977) ו"בין היער והמים" (פורסם ב-1986). חלקו האחרון של המסע עובד לאחר מותו לספר בהתבסס על יומניו וכן על טיוטה שכתב בשנות ה-60 של המאה ה-20, ופורסם בספטמבר 2013 על ידי ג'ון מורי, בשם "הדרך השבורה".[10]

לי פרמור הגיע לאיסטנבול ב-1 בינואר 1935, ואז המשיך לטייל ברחבי יוון. בתוך כך, בילה מספר שבועות בהר אתוס. במרץ 1935, הוא היה מעורב במערכה שניהלו הכוחות המלוכניים בחבל מקדוניה נגד ניסיון מרד רפובליקני. באתונה פגש את בלאשה קנטקוז'ן (Bălaşa Cantacuzino), אשת אצולה פנריוטית רומנית, והתאהב בה. הם חלקו טחנת מים ישנה מחוץ לעיר המשקיפה לעבר פורוס, שם היא עסקה בציור והוא בכתיבה. הם עברו לכפר ברומניה, שם שהה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.[2]

לאחר שנודע ללי פרמור שבריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית ב-3 בספטמבר 1939, עזב לי פרמור מיד את רומניה והתגייס לצבא הבריטי.[11] הוא לא פגש שוב את קנטקוז'ן עד שנת 1965.[12]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לי פרמור היה פרח קצונה יחד עם דרק בונד[13] ואיאן מונקרייף. בהמשך הצטרף למשמר האירי. כיוון שהיה בקיא ביוונית מודרנית, זכה בנציבות ברשימה הכללית באוגוסט 1940,[14] והתמנה לקצין קישור באלבניה. הוא לחם ביוון היבשתית ובכרתים, שם שימש אחד מקציני מנהלת המבצעים המיוחדים (SOE) שהוצבו באי כדי לתכלל את ההתנגדות לכיבוש הגרמני. הוא חזר לכרתים שלוש פעמים, מתוכן פעם אחת בצניחה. תחת הכינויים "מיכליס" או "פילדם", הוא חי יותר משנתיים בהרים, מחופש לרועה צאן. יחד עם קפטן ביל סטנלי מוס, מפקדו השני, לי פרמור הוביל את החוליה שבשנת 1944 לכדה את הגנרל הגרמני היינריך קרייפה.[15] אנדרטה המנציחה את אירוע זה ניצבת בסמוך לארכאנס שבכרתים.[16]

מוס העלה על הכתב את תפיסתו של קרייפה בספרו Ill Met by Moonlight.[7] למהדורה שפורסמה ב-2014 צורפה אחרית דבר שנכתבה על ידי לי פרמור ב-2001. הספר עובד לסרט באותו שם, בבימוי והפקה של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר, ויצא לאקרנים ב-1957. לי פרמור גולם בסרט על ידי דירק בוגרדה.[2] גרסתו של לי פרמור ללכידתו של קרייפה פורסמה באוקטובר 2014 בספר "לכידתו של גנרל – מבצע קרייפה וה-SOE".[17][18]

בתקופות של חופשה, לי פרמור בילה בטארה, וילה בקהיר שנשכרה על ידי מוס. במקום פעל "משק הבית הסורר" של קציני מנהלת ה-SOE, ובראשו עמדה הרוזנת זופיה (סופי) טרנובסקי.[2]

אותות הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1950 פרסם לי פרמור את ספרו הראשון, "עץ המטייל", על מסעותיו לאחר המלחמה בקריביים. ספר זה זכה בפרס היינמן לספרות והיה ליריית הפתיחה בקריירה שלו כסופר. בביקורת שהתפרסמה ב-The Times Literary Supplement נכתב: "העובדה שרוב הבעיות של איי הודו המערבית הן תולדה ישירה של סחר העבדים לעולם לא נעלמה מעיניו של מר לי פרמור".[21] הספר צוטט בהרחבה בספר "חיה ותן למות", מאת איאן פלמינג.[22]

לי פרמור כתב ספרים נוספים על מסעותיו, כולל "מאני: מסעות בדרום הפלופונס". הספר מתעד את מסעותיו של לי פרמור בחצי האי מאני, השוכן בקצהו הדרומי של הפלופונסוס שבדרום יוון היבשתית. האזור נחשב למבודד וקשה למחיה בשל תנאי השטח הקיצוניים שבו. בת זוגו העתידית של לי פרמור, ג'ואן אליזבת' ריינר, ליוותה אותו במסע וצילמה מספר תמונות לגרסה המקורית של הספר. רוב הספר מתמקד בהיסטוריה של בני האזור, המאניוטים, ובמקומם בהיסטוריה היוונית והאירופית. בפרק הפתיחה, דן לי פרמור בטענה ששמע מתושבי ספרטה, לפיה תושבי טריפי ואנאווריטי, שני כפרים על רכס טייגטוס ליד מיסטרס, הם ממוצא יהודי.[23] החלק האמצעי של הספר כולל גלישות ארוכות לנושאים כמו היסטוריה, אמנות, איקונים, דת ומיתוסים בחברה המאניוטית. הספר תורגם ליוונית על ידי ראש הממשלה העתידי של יוון, צאניס צאנטטקיס, בזמן גלותו הפנימית שנכפתה עליו בידי החונטה הצבאית היוונית. לאחר שחרורו התרגום עבר תיקון עם פרמור, שהוסיף פרק נוסף על זיתים.

ספר נוסף שפרסם הוא "רומלי: מסעות ביוון הצפונית", על מסעותיו על פרד וברגל באזורים נידחים של יוון.

האגף המרכזי באחוזה של לי פרמור בקרדמילי
משרדו של לי פרמור בשנת 2009
שולחן כתיבה בגינה של לי פרמור ליד קרדמילי, 2007
קברו של לי פרמור בכנסיית סנט פיטר, דמבלטון, גלוסטרשייר, בריטניה

לי פרמור תרגם את כתב היד "הרץ הכרתי" שנכתב על ידי ג'ורג' פסיכוונדקיס, רץ שליח בכרתים במהלך מלחמת העולם השנייה, ועזר לו להוציא לאור את עבודתו. לי פרמור כתב גם רומן, "הכינורות של סן ז'אק", שעובד לאופרה על ידי מלקולם וויליאמסון. חברו לורנס דורל תיאר בספרו "לימונים מרים" (1957) את ביקורו של לי פרמור בווילה של דורל בבלפאיס, קפריסין, בזמן מצב החירום בקפריסין:

לאחר ארוחת ערב נהדרת ליד המדורה הוא מתחיל לשיר, שירי כרתים, אתונה, מקדוניה. כשאני יוצא למלא מחדש את בקבוק האוזו ... אני מוצא את הרחוב מלא עד אפס מקום באנשים שמקשיבים בשקט ובחושך מוחלטים. כולם נראים מוכי תדהמה. 'מה זה?' אני אומר, כשאני רואה את פרנגוס. 'מעולם לא שמעתי על אנגלים ששרים שירים יווניים כאלה!' הפליאה הנערצת שלהם נוגעת ללב; זה כאילו הם רוצים לחבק את פדי בכל מקום אליו ילך.[24]

המשך חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנים רבות של חיים משותפים, פטריק לי פרמור נישא בשנת 1968 לג'ואן אליזבת' ריינר (לבית איירס מונסל), בתו של בולטון איירס-מונסל, הוויקונט הראשון מונסל. היא ליוותה אותו במסעות רבים עד שהלכה לעולמה בקרדאמילי בגיל 91, ביוני 2003. לזוג לא היו ילדים.[25] הם גרו חלק מהשנה בבית במטע זיתים ליד העיירה קרדאמילי שבחצי האי מאני, בדרום פלופונסוס שביוון, וחלק מהשנה בגלוסטרשייר שבאנגליה.

בשנת 2007, הוא אמר שלראשונה, הוא החליט להתחיל לכתוב את ספריו באמצעות מכונת כתיבה, במקום כתב ידו כפי שעשה בכל ספריו קודם לכן.[3]

לי פרמור פתח את ביתו בקרדאמילי לתושבי הכפר המקומיים ב-8 בנובמבר, יום הקדוש מיכאל. לי פרמור קיבל את השם מיכאל בזמן שנלחם לצד ההתנגדות היוונית, ומאז נחשב מיכאל לקדוש שלו.[26] הסופרת הניו זילנדית מגי רייני-סמית' (ששהתה באזור במסגרת מחקר מקדים לספרה הבא) הצטרפה לחגיגת יום הקדוש שלו בנובמבר 2007, ולאחר מותו פרסמה כמה תמונות מהאירוע.[27][28] הבית בקרדאמילי מופיע בלפני חצות, סרט קולנוע משנת 2013.[29]

ליי פרמור השפיע על דור של סופרי טיולים בריטים, ביניהם ברוס צ'טווין, קולין תוברון, פיליפ מרסדן, ניקולס קריין ורורי סטיוארט.[30]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליי פרמור נודע במבנה גופו החזק, על אף שעישן כ-80 עד 100 סיגריות ביום.[31] למרות שבשנותיו האחרונות סבל מראיית מנהרה וענד מכשירי שמיעה, הוא שמר על כושר גופני עד מותו וסעד לשולחן בערב האחרון לחייו.

בחודשים האחרונים לחייו סבל לי פרמור מגידול סרטני, ובתחילת יוני 2011 הוא עבר כריתת טרכאוטומיה ביוון. משידע שמותו קרב, לדברי חברים יווניים מקומיים, הוא הביע רצון לבקר באנגליה כדי להיפרד מחבריו, ולאחר מכן לחזור למות בקרדאמילי, אם כי נאמר גם שהוא רצה למות באנגליה ולהיקבר לצד אשתו.[32]

לי פרמור מת באנגליה בגיל 96, ב-10 ביוני 2011, יום לאחר הגעתו.[33] הלווייתו נערכה בכנסיית סנט פיטר, דמבלטון, גלוסטרשייר, ב-16 ביוני 2011. משמר הכבוד כלל משרתים וחברים לשעבר מחיל המודיעין הבריטי, ובוגלר מהמשמר האירי השמיע את ה-Last Post ואת ה-Reveille. הוא נקבר לצד אשתו בחצר הכנסייה. הכתובת היוונית היא ציטוט של המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס[34] אותו ניתן לתרגם ל"בנוסף, הוא היה הטוב מכל הדברים, הלני".

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגודת פטריק לי פרמור הוקמה בשנת 2014.[35]

הארכיון הלאומי בלונדון מחזיק עותקים של משלוחי המלחמה של לי פרמור מכרתים מתקופת מלחמת העולם השנייה בתיק מספר HS 5/728.

מאגר עם רבים ממכתביו, ספריו, גלויות וכתבים שונים אחרים נמצא בארכיון פטריק לי פרמור בספרייה הלאומית של סקוטלנד שבאדינבורו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פטריק לי פרמור בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Patrick Leigh Fermor: Crossing Europe and kidnapping a German general". BBC News (באנגלית בריטית). 2014-10-10. נבדק ב-2024-03-23.
  2. ^ 1 2 3 4 אתר למנויים בלבד Sir Patrick Leigh Fermor (Obituary), The Telegraph, 10 June 2011
  3. ^ 1 2 Smith, Helena "Literary legend learning to type at 92", The Guardian (2 March 2007).
  4. ^ Woodward, Richard B. (11 ביוני 2011). "Patrick Leigh Fermor, Travel Writer, Dies at 96". The New York Times. נבדק ב-11 ביוני 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ His mother, who was born 26 April 1890 and died, at 54 Marine Parade, Brighton, on 22 October 1977, was the daughter of Charles Taafe Ambler (1840–1925), whose father was Warrant Officer (William) James Ambler on HMS Bellerophon, with Captain Maitland, when Napoleon surrendered. Muriel and Lewis married on 2 April 1890.
  6. ^ Patrick Leigh Fermor, Artemis Cooper, John Murray, 2012 page 23,
  7. ^ 1 2 Cooper, Artemis (11 ביוני 2011). "Sir Patrick Leigh Fermor: Soldier, scholar and celebrated travel writer hailed as the best of his time". The Independent. ארכיון מ-25 במאי 2022. נבדק ב-11 ביוני 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ Leigh Fermor, Patrick (2005). A Time of Gifts: On Foot to Constantinople: from the Hook of Holland to the Middle Danube (Pbk ed.). New York: New York Review Books. ISBN 1-59017-165-9.
  9. ^ Gross, Matt (23 במאי 2010). "Frugal Europe, on Foot". The New York Times. נבדק ב-23 במאי 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ Alison Flood, "Patrick Leigh Fermor's final volume will be published", The Guardian (20 December 2011).
  11. ^ Cooper, Patrick Leigh Fermor: An Adventure, 2012, p. 120.
  12. ^ Henry Hardy (בדצמבר 2011). "Maurice Bowra on Patrick Leigh Fermor". Wadham College Gazette 2011: 106–112. {{cite journal}}: (עזרה); Cite journal requires |journal= (עזרה)
  13. ^ Derek Bond, Steady, Old Man! Don't You Know There's a War On? (1990), London: Leo Cooper, מסת"ב 0-85052-046-0, p. 19.
  14. ^ "General List" The London Gazette Supplement (20 August 1940), Issue 34928, p. 5146.
  15. ^ Patrick Howarth, Undercover: The Men and Women of the SOE, London: Weidenfeld & Nicolson, 2000; מסת"ב 978-1-84212-240-2.
  16. ^ Georgios Banasakis, "Αφιέρωμα στη μνήμη της ομάδας απαγωγής του διοικητή των Γερμανικών Δυνάμεων κατοχής (στρατηγού Κράιπε) 24-04-1944" ("Tribute to the memory of the abduction of the Governor of the German occupation (General Kraipe) 24-04-1944") (photograph) (אורכב 09.03.2019 בארכיון Wayback Machine) (23 September 2008).
  17. ^ Patrick Leigh Fermor, Abducting a General, John Murray, 2014.
  18. ^ Andy Walker (10 באוקטובר 2014). "Patrick Leigh Fermor: Crossing Europe and kidnapping a German general". BBC News. נבדק ב-10 באוקטובר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ "To be Additional Officers of the Military Division of the said Most Excellent Order" The London Gazette (14 October 1943), Issue 36209, p. 4540.
  20. ^ "The Distinguished Service Order" The London Gazette (13 July 1944), Issue 36605, p. 3274.
  21. ^ Cooper, Patrick Leigh Fermor: An Adventure, 2012, p. 250.
  22. ^ Chancellor, Henry (2005). James Bond: The Man and His World. London: John Murray. p. 43. ISBN 978-0-7195-6815-2.
  23. ^ Georgios Deligiannakis, 9 Pagans, Christians and Jews in the Aegean Islands: The Christianization of an Island Landscape, Brill, 2015-01-01, עמ' 199, ISBN 978-90-04-29904-7. (באנגלית)
  24. ^ Durrell, Lawrence. Bitter Lemons, pp. 103–104.
  25. ^ "Joan Leigh Fermor". The Independent. 10 ביוני 2003. ארכיון מ-25 במאי 2022. נבדק ב-11 בנובמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ Rainey-Smith, Maggie (10 ביוני 2008). "Greece: The write stuff". NZ herald. נבדק ב-13 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ "Maggie Rainey-Smith's tribute to Sir Patrick Leigh Fermor and her 2007 meeting". Patrick Leigh Fermor. 11 ביוני 2011. נבדק ב-13 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ Rainey-Smith, Maggie (11 ביוני 2011). "Sir Patrick Leigh Fermor". A curious half-hour: conversations with my keyboard. נבדק ב-13 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ Brevet, Brad (22 במאי 2013). "Before Midnight Location Map – Celine and Jesse Vacation in Greece". Rope of Silicon. נבדק ב-30 באוקטובר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ^ אתר למנויים בלבד William Dalrymple, ‏Patrick Leigh Fermor: The man who walked, The Telegraph, 6 September 2008
  31. ^ "Travelling man: Biographer of a charmer" (review), The Economist (20 October 2012).
  32. ^ "The Man of the Mani", Radio 4 (22 June 2015).
  33. ^ Associated Press.
  34. ^ Boukalas, Pantelis (7 בפברואר 2010). "Υποθέσεις" [Hypotheses] (ביוונית). נבדק ב-16 באפריל 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ "The Patrick Leigh Fermor Society". אורכב מ-המקור ב-16 בנובמבר 2018. נבדק ב-19 באפריל 2015. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פטריק_לי_פרמור&oldid=38414507"