לדלג לתוכן

אפקט הצופה מהצד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פיזור אחריות)

אפקט הצופה מהצדאנגלית: bystander effect) הוא מושג בפסיכולוגיה חברתית, המתייחס לתופעה בה הסיכוי שאדם יתערב ויסייע לאדם אחר הנמצא במצוקה קטן ככל שמספר הצופים באותה סיטואציה גדול יותר. ההסבר העיקרי לתופעה זו היא השימוש במנגנון של דילול האחריות (Diffusion of responsibility(אנ')). ליתר פירוט, ככל שגדל מספר הנוכחים באירוע כלשהו כך חש היחיד שהאחריות לנקוט בפעולה מוטלת על יותר אנשים ולכן הוא יכול להיות פאסיבי ולהימנע מלפעול. מתברר שבמצבים מסוימים, כאשר בסביבתו של אדם הנתון במצוקה יימצא אדם אחד בלבד, ישנם סיכויים רבים יותר שיזכה לסיוע, מאשר אם יימצא באותו המצב בתוך המון. הסיבה למעין פרדוקס זה נעוצה בנטייה האנושית של אדם הנמצא בחברת אנשים נוספים, לפזר את האחריות בין חברי הקבוצה בה הוא נמצא, ולא לקחתה על עצמו.

מקרה מפורסם שהתפרסם כחלק מהתופעה, על אף שהיה מדובר בטעות עיתונאית הוא הרצח של קיטי ג'נובזה, לאחר שכתבה שפורסמה בעיתון ה"ניו יורק טיימס" שבועיים לאחר הרצח[1], טענה כי כ-37 (ואחר כך 38) משכניה של ג'נובזה היו עדים לרצח אך לא טרחו להזעיק את המשטרה או להתערב בנעשה, עוררה עניין ציבורי. אלא שלאחר חקירה מעמיקה של מקרה הרצח, נמצאו הפרטים הבאים: מספר הצופים האמיתי היה נמוך בהרבה ממה שדווח בכתבה, לפחות אחד מן הצופים דיווח למשטרה, ונראה כי רובם סברו כי מדובר במריבה שגרתית בין בני-זוג ולא הבינו שמדובר במעשה רצח.

סיבות לתופעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התופעה אינה נובעת בהכרח מגישה אגואיסטית בה הפרט שואל את עצמו "מדוע דווקא אני?", אלא גם מהסברה שיש ראויים ממנו לבצע את הפעולה והתערבותו אינה נדרשת.

כלומר, קיימות שלוש סיבות עיקריות לתופעה זו:

  1. דילול האחריות – מצב שבו האחריות אינה ממוקדת בפרט אחד, אלא מפוזרת בין רבים והפרט מניח שמישהו אחר ייקח אחריות או כבר עשה זאת
  2. השוואה חברתית – בשגרה אנו פועלים על בסיס הרגלים ונורמות שרכשנו בעבר, ובמצבי קיצון וחירום אנו נוטים להישען על התנהגותם של אחרים
  3. חשש להיראות מטופש – רוב האנשים מעדיפים להיראות יציבים ולפיכך ימנעו מלעשות דברים מביכים; במצבי חירום קיים חשש מלהגיש עזרה לאדם שלא זקוק לה

כאשר לאותו פרט קשר עם הנתון בצרה, נוטה אפקט "הצופה מהצד" להצטמצם. כך גם במקרים בהם מדובר בנותן עזרה מקצועי כגון רופא או אחות. בנוסף, מחקרים הראו שתופעת דילול האחריות אינה מתרחשת כאשר ברור לאדם שאיש אינו נוטל על עצמו את הטיפול במאורע שלפניו, וכן כאשר הצורך להתערב אינו משתמע לשתי פנים. כמצופה מכך, התעלפויות יזומות ברכבת התחתית או בקונצרט הובילו להושטת עזרה מיידית מצד הנוכחים.

מחקרים הביאו התעלפות במקום ציבורי כיוצא מן הכלל, שבו הסיבות הרגילות ל"דילול אחריות" אינן מצויות, ולפיכך לא צפוי שדילול אחריות יקרה. ראשית, טיעון כגון: "מישהו אחר יסייע", אינו תקף היות שהאדם רואה בעצמו שהמתעלף אינו זוכה לשום סיוע (שלא כבמקרה קיטי ג'נובזה שנרצחה סמוך לבתי מגורים, ואפשר היה להניח שמישהו כבר התקשר למשטרה). שנית, התעלפות היא בדרך כלל מאורע שקשה לפרשו בצורה המשתמעת לשתי פנים, וברור שהמתעלף זקוק לעזרה, ולכן גם פרשנות כגון "זו מריבה רגילה בין אישה לבעלה" אינה רלוונטית כאן.

דילול אחריות מתרחש גם במצבים יומיומיים כמו שכחה של תינוק ברכב או אובדן של ילד בהמון. ככל שהתינוק או הילד נמצאים עם יותר בני משפחה, כך הסיכוי של התינוק להישכח או של הילד ללכת לאיבוד גדולים יותר. זאת משום התחושה של כל אחד מבני המשפחה ש"בטח" מישהו אחר מבני המשפחה דואג או שומר על הילד. מומלץ במצבים כאלה, אפוא, לחלק את האחריות בין בני המשפחה ולהחליט מי אחראי על מי.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ New York Times. 1964-03-14. p. 26. Retrieved 2007-07-05., Queens Woman Is Stabbed to Death in Front of Home