פרנציסקוס מאסיזי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרנציסקוס מאסיזי
Stfrancis.jpg
פרנציסקוס מאסיזי בסוביאקו, איטליה
תאריך לידה 26 בספטמבר 1181 באסיזי
תאריך פטירה 3 באוקטובר 1226 באסיזי (בגיל 45)
קדוש עבור הכנסייה הקתולית
קאנוניזציה 16 ביולי 1228, באסיסי על ידי גרגוריוס התשיעי
מקום פולחן עיקרי בזיליקת סן פראנצ'סקו ד'אסיזי
חג 4 באוקטובר
פטרון של בעלי חיים, סוחרים, איטליה, הסביבה ועוד

פרנציסקוס מאסיזיאיטלקית: Francesco d'Assisi;‏ 1182 - 3 באוקטובר 1226) היה נזיר איטלקי קתולי, מייסד המסדר הפרנציסקני, יליד אסיזי שבאיטליה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנציסקוס החל את חייו בשם ג'ובאני ברנרדונה. הוא נולד באסיזי שבאומבריה באיטליה לפיקה בורלמנט ופייטרו ברדרדונה. אביו היה סוחר בדים עשיר ונהג לצאת למסעות רבים בצרפת. פרנציסקוס הוטבל ונקרא תחילה על שם יוחנן המטביל - ג'ובאני. אביו נעדר מטקס הטבלתו בשל מסע לצרפת ועם חזרתו לאסיזי החליט לשנות את שמו לפרנציסקוס, "איש צרפתי", בשל אהבתו לתרבות צרפת. עד גיל 20 בילה פרנציסקוס את רוב זמנו בסיוע לאביו בעסק המשפחתי. הוא חי חיים מלאים ועשירים. אמנם, חייו עברו נקודת מפנה בשנת 1202, כשהשתתף בקרב בין אסיזי לפרוג'יה ונפל בשבי. הוא שוחרר לאחר מספר חודשים אך חלה במחלה קשה שגרמה לו לדבוק בתפילה ובאורח חיים עני. בהמשך אף הפך העוני לערך דתי מרכזי. מעט אחר כך, כשעלה לרגל לרומא, מימש את החלטתו והחליף את בגדיו המהודרים לבגדי קבצן.

פרנציסקוס לא זכה לתמיכה בקרב משפחתו וחבריו. אביו דחה אותו ומחה על אורח החיים החדש שאימץ בנו. אמנם, עובדה זו הניעה את פרנציסקוס לדבוק בגישתו החדשה ובמהרה השלים את המהפך בחייו. הוא החל לעסוק בשיפוץ כנסיות חרבות באסיזי וסייע לנזקקים ולעניים. יום אחד, כשעסק בשיפוץ כנסיית דמיאנוס הקדוש(אנ'), התגלה אליו ישו וקרא לו ללכת בעקבותיו (לוקס יד: 26). פרנציסקוס ראה בכך ציווי המכוון אליו באופן אישי. הוא לבש טוניקת קרעים וקשר סביב מותניו חבל. הוא החל להטיף לאורח חיים של פשטות ועוני מתוך מתן דוגמה אישית. תוך זמן קצר אסף סביבו מספר תלמידים וניסח עבור תלמידיו תקנון בסיסי, הוא התקנון המקורי (Regula primitive), המבוסס על האוונגליונים. תקנון זה אבד ולא הגיע בשלמותו לידינו, ידוע כי היה מושתת על שני עקרונות בולטים; האחד, כפיפות מוחלטת לאפיפיור והשנייה התמסרות מוחלטת לחיי העוני. בשנת 1209 הלך לרומא יחד עם תלמידיו על מנת לקבל את אישור האפיפיור אינוקנטיוס השלישי.

משנתן האפיפיור את אישורו, שלח את פרנציסקוס יחד עם אחד עשר תלמידיו לקבל טונזורה(אנ') (תגלחת ראש), המסמלת הצטרפות למעמד הכמורה. אישורו הרשמי של האפיפיור הניע מאמינים נוספים להצטרף לשורותיו של פרנצסיקוס. מעתה, אימצה קהילתו את הכינוי "אחים קטנים" (מלטינית: Fratres minors) וחיה במבנים רעועים, תוך דבקות בעזרה לעניים ולנזקקים. מסדר זה יקרא לימים המסדר הפרנציסקני.

בין השנים 1209 - 1210 ערך פרנציסקוס מסעות לספרד וצרפת על מנת להפיץ את משנתו ולהמיר את דתם של המוסלמים שחיו דאז בחצי האי האיברי. ב-1213 הפליג במטרה להגיע לצפון אפריקה, אולם מחלה קטעה את מסעו בחצי האי האיברי והוא חזר לאסיזי וצירף למסדר מספר גברים משכילים ומספר אצילים. בין המצטרפים היה תומאסו מצ'לאנו(אנ') שמאוחר יותר כתב את שתי גרסאות הביוגרפיה של פרנציסקוס.

ב-1215 נסע לרומא להשתתף בועידת לטראנו הרביעית.

בשנת 1219 ערך מסע נוסף באירופה המזרחית ולבסוף הגיע עד מצרים, שם נכח בכיבוש העיר דמיאט על ידי הצלבנים. משחזר מערבה החליט לוותר על סמכותו כמנהיג המסדר ופרש לחיי בדידות בהרי האפנינים. על פי המסורת, מעט לפני מותו קיבל את סימני הסטיגמטה, שסימלו את הקשר הרוחני והפיזי, בינו לבין ישו המשיח. ב-3 באוקטובר 1226 נפטר פרנציסקוס באסיזי. שנתיים לאחר מותו הועלה לדרגת קדוש על ידי האפיפיור גרגוריוס התשיעי.

מסדרים נוספים בהשראתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של פרנציסקוס הייתה להשראה רבה עבור רבים מהאנשים ששמעו אודותיו. קלארה מאסיזי(אנ') הושפעה רבות מדרשותיו ובמרץ 1212 עזבה את ביתה לטובת הצטרפות לשורות חסידיו. יחד עם פרנציסקוס, ייסדה את מסדר הקלאריסות העניות(אנ'). היה זה מסדר נשים, אשר היווה מקבילה למסדר הפרנציסקנים של פרנציסקוס.

עבור אותם אנשים שלא יכלו לעזוב את ביתם ולהתמסר לחיי נזירות, ייסד פרנציסקוס את מסדר האחים והאחיות החוזרים בתשובה שקיבלו על עצמם מחד את עקרונות חיי הפרנציסקנים אך מאידך המשיכו לחיות את חייהם בבתיהם.

משנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנציסקוס יצר אידאל חדש לדמות הנזיר הפורש והציע תפיסה חדשה של חיי נזירות; על הנזיר להתערבב בין הבריות ולעזור לחלשים, לחולים ולעניים באשר הם. עקרון זה היווה חידוש בקרב תפיסת חיי הנזירות דאז, שהתנערו מעקרון הסולידריות, עד ימיו.

בניגוד לעיקרון הפרישות מן העולם, שהיה סימן ההיכר של הזרמים הבנדיקטיים, טען פרנציסקוס כי "העולם כולו הוא מנזרי" וכי אהבת האל מחייבת לאו דווקא חיי פרישות מן החברה, כי אם מתן סיוע לחלש ולעני מתוך התערות בה. מתוך כך ביטל פרנציסקוס את עקרון הקביעות במנזר. יחד עם תלמידיו הוא נע ונד ברחבי אירופה, המזרח וצפון אמריקה. בניגוד למגמתם של המסדרים הקרטוזיאניים והציסטרציאניים שהקימו את בתיהם הרחק מריכוזי אוכלוסין, הפרנציסקנים פעלו בתוך הערים וגרו בשכונות העוני שבשוליהן. הם העניקו סיוע וסיעוד לנזקקים ולחולים. "בשל מעשים אלו, יש חוקרים הרואים בפרנציסקנים את העובדים הסוציאליים הראשונים במערב האורבני." (מנשה 2005: 234)

תפיסת עולמו של פרנציסקוס בנוגע לדמות הנזיר השמח בחלקו עלתה כנגד הבנדיקטיים שדגלו בתפיסת חיים מחמירה. הוא קרא לחסידיו לשמש "ליצני האלוהים" (בלטינית:joculatores Domini) מתוך מחשבה כי השמחה מקרבת את המאמין לאלוהיו. פרנציסקוס לא ראה בהשכלה מצרך הכרחי. לדידו, אין היא מקרבת את הנזיר לאלוהיו אלא עלולה להרחיק ביניהם.

אהבתו של פרנציסקוס לבריות פרצה אל מעבר גבולות הנצרות. הוא התנגד למסעי הצלב והעמיד כנגדם את עקרון המיסיון אשר גורף כי את הנצרות יש להפיץ מתוך דרכי נעם- מתוך הנחה שגם ישו המשיח היה בוחר בדרך זו. תלמידיו, שאימצו גישה זו, השקיעו בפעילות מסיונרית בארצות האסלאם ובקרב המונגולים. הם עודדו את לימוד השפות המזרחיות, ובהשפעתם התקבלה החלטה אשר אימצה את חשיבות לימוד השפות בוועידה הכנסייתית בוויין(אנ') שנערכה ב-1311.

פרנציסקוס נמנע מלהחמיר עם תלמידיו אמנם לא כך היה בשאלת העוני. בהשראת הכתוב בברית החדשה, הטיף פרנציסקוס לעוני מוחלט ודרש זאת אף מתלמידיו הן כיחידים והן כקולקטיב. נאסר עליהם לקבל תרומות מעבר לצורכי היום והם חיו מעמל כפיהם או מנדבות המאמינים. מתוך תפיסת עולם זו, המעלה על נס את עקרון העוני המוחלט, התחתן פרנציסקוס בנישואים מיסטיים עם "גברת עוני". בכך, הנציח אידאל זה.

ביוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש ההגיוגרפיות הרשמיות על חייו של פרנציסקוס נכתבו על ידי תומאס דה צ'לאנו.

הראשונה, שנקראת "חיי פרנציסקוס המבורך (Vita Beati Francisci) הוזמנה על ידי האפיפיור גרגוריוס התשיעי בשנת 1228 לקראת הכרזתו של פרנציסקוס כקדוש. הגיוגרפיה זו מכסה את שנותיו הראשונות של פרנציסקוס ואת הקמת המסדר.

השנייה המכונה "חיים שניים" ובשמה הרשמי "Memoriale Desiderio Animae de Gestis et Verbis Sanctissimi Patris Nostri Francisci", הוזמנה על ידי קרסצנטיוס מיזי(אנ') שכיהן כמזכיר הכללי של המסדר(אנ') (ראש המסדר). עבודה זו, שנכתבה ב-1246 לערך משקפת את הבדל ההשקפה על פרנציסקוס לאחר מותו ומציגה אותו בצורה הנוחה להנהגת המסדר של אותה תקופה (פחות דגש על מוטיב העוני, הוויתור על רכוש וההקרבה).

השלישית, מסה עממית על הניסים שחולל פרנציסקוס הקדוש, נכתבה ב-1255 לערך על פי הוראתו של המזכיר הכללי ג'ובאני די פארמה(אנ').

בנסיון להאדיר את שמו של פרנציסקוס נכתב עליו כי עוד בהיותו תינוק, אמר עליו אדם מבוגר כי יהיה קדוש, בדומה למעשהו של שמעון הקדוש כלפי ישו, על מנת להאדיר את ההשוואה, המתבססת גם על סימני הצליבה (סטיגמטה) שהופיעו על גופו. מסופר גם כי בעלייתו לרגל לרומא ליוו אותו 12 מתלמידיו (כמספר תלמידיו של ישו).

אגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישיותו המיוחדת של פרנציסקוס קרנה פשטות, ענווה, אהבת הבורא והבריות, סגפנות, חסידות עממית ושמחה. הוא האמין כי הטבע עצמו מהווה מראה לאלוהים. הוא השאיר רושם עמוק, שהבשיל תוך זמן קצר לאוסף אגדות אודות מנהגיו וחוויותיו. נפוץ במיוחד אוסף האגדות הקדום "הפרחים הקטנים של פרנציסקוס"(אנ'). אוסף זה מספר אודות דמותו של פרנציסקוס וקשור לפועלו ולתוכן דבריו בנוגע לטבע ולבריות. כך למשל מסופר כי יום אחד, כשטייל פרנציסקוס יחד עם תלמידיו, הבחין בעץ מלא ציפורים. הוא פנה לתלמידיו ואמר: "המתינו כמה רגעים, אני הולך לדבר באוזני אחיותיי הציפורים". הציפורים הקיפוהו, מהפונטות מקולו, נטולות כל פחד ויראה.

ב-29 בנובמבר 1979, הכתיר האפיפיור יוחנן פאולוס השני את פרנציסקוס כ"הקדוש המגן על בעלי החיים והסביבה".

השפעות לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2013 בחר האפיפיור חורחה מריו ברגוגליו מארגנטינה את השם פרנציסקוס כשמו הרשמי. כנשאל מדוע, ענה כי בחר בשם זה מתוך כבוד והערכה לדמותו של פרנציסקוס הקדוש, כמי שראה את העניים והנזקקים והיה להם כעזר. "הוא שינה את ההיסטוריה", אמר.

דמותו של פרנציסקוס נזכרת רבות גם במוזיקה, בספרות ובאמנות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קליינברג, אביעד. "הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה". בן שמן: האוניברסיטה המשודרת, 2011
  • Spoto, Donald. The Life of Francis of Assisi. England: Penguin Compass, 2002
  • Magill, Frank. Dictionary of World Biography, The Middle Ages. New York: Routledge, 1998

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]