קהילת יהודי בוגדאן
,jewish_cemetery.JPG) | |
| בית העלמין היהודי בבוגדאן | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
|---|---|
| שפות | |
| רוסית, אוקראינית |
קהילת יהודי בוגדאן (כיום באוקראינה) התקיימה החל מאמצע המאה ה-19 ועד להשמדתה בשואה. הקהילה התאפיינה בכך שרובם הגדול של היהודים התפרנסו בכבוד. רוב היהודים היו חסידי ויז'ניץ-קוסוב. השלטון באזור השתנה מספר פעמים לאורך שנות קיום הקהילה ובהתאם השתנו גם השפה המדוברת ושם הכפר.[1]
בוגדאן - מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| תקופה | השלטון | השפה |
|---|---|---|
| עד 1901 | אוסטרו-הונגריה | הונגרית |
| 1901 - 1918 | אוסטרו-הונגריה | הונגרית |
| 1918 - 1938 | צ'כוסלובקיה | צ'כית |
| 1938 | רותניה | רותנית |
| 1939 - 1944 | הונגריה | הונגרית |
| 1945 - 1991 | ברית המועצות | רוסית |
| מ-1991 | אוקראינה |
בוגדאן[2] התפתח להיות כפר מחוות שהתקיימו באזור במאה ה-18. הכפר שוכן לאורך אחד מיובלי נהר הטיסה והוא אחד הכפרים המפוזרים מבחינה גאוגרפית באזור ושטחו הוא 486 קמ"ר. במהלך שנותיו התחלפה פעמים אחדות המדינה שבה נכלל הכפר.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החיים הקהילתיים היהודיים בבוגדאן החלו להתארגן בשנות השבעים של המאה ה-19.[3] במפקד האוכלוסין של 1830 לא נרשם אף יהודי בכפר ובמפקד התושבים בשנת 1880 נמנו 123 יהודים, ההנחה היא שהם התיישבו בבוגדאן תוך עשור אחד.
עשרות שנים לא היה קיים בית כנסת או בית מדרש מרכזי לכלל תושבי בוגדאן ותרם לכך מבנהו הגאוגרפי המפוזר של הכפר. היהודים התפללו במניינים בבתים פרטיים שהיו מפוזרים במרחק זה מזה. בעשורים הראשונים גם לא היה בית קברות יהודי והנפטרים הובלו לקבורה בעיירות סמוכות, קרעטשניף (אנ') ויאסין, כנראה. בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 הסתיימה בניית בית כנסת מרכזי במרכז הכפר. בבית העלמין היהודי[4] שנבנה על גבעה הצופה אל הכפר ללא ציון דרך, נותרו היום כ-20 מצבות והמקום אינו מתוחזק.
בשנת 1921 תחת השלטון של צ'כוסלובקיה היה מספר היהודים 275 מתוך אוכלוסייה של 2,060 תושבים. רוב היהודים היו חקלאים ומגדלי בקר. היהודים היו מאוד פעילים בחיי הקהילה הכללית והיו בהם כאלה שנבחרו למועצה העירונית ואחד מהם אף שימש כסגן ראש המועצה.[5]
בין מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה שכלה הקהילת היהודית בבוגדאן שניים מתושביה. יוסף שכטר וועלוול שטרייטר חזרו מן המלחמה והתחילו לסחור בבקר שהובילו לפולין נרצחו על ידי אוקראינים, שניים מהחבורה משולם שטרייטר ויהודה האבר נותרו כדי לספר. בשנות ה-20 וה - 30 הוקמו תנועות נוער ציוניות, בני עקיבא והחלוץ. בין מייסדי הקבוצה הציונית היה הערש שכטר והמנהיג הרוחני היה שלמה קריינדלר המורה לעברית, שהרצה על נושאים ציוניים ותרבותיים. הוקמה גם קבוצת העובד שנועדה למבוגרים ולבעלי משפחות. את קבוצת העובד ואת תנועת החלוץ ארגן שלמה ליפסקי שנשלח מקיבוץ תל יוסף מטעם המוסד לעלייה ב' שגם דאג לתת לחלק מהם אישורי עליה לכניסה לארץ ישראל.
במפקד האוכלוסין בשנת 1930 נמנו 357 יהודים מתוך 4,299 תושבים. לא כל היהודים סומנו כיהודים כי המכובדים שבהם סומנו כמקומיים, כך שמספר היהודים כנראה היה מעט גבוה יותר.
ענפי התעסוקה העיקריים של התושבים לרבות היהודים היו ענף העץ - כריתה, עיבוד והשטה במבני רפסודות על נהר הטיסה לאזור הונגריה. ענף החקלאות שכלל גידול פרות לחליבה, לתוצרת חלב, לבשר ולעבודות אדמה. גידול צאן לתעשיית גבינות ופרוות. תיירות, בזכות הנוף המרהיב של הרים גבוהים מעל אלפיים מטר. ענף המסחר כלל חנויות ובתי מרזח.
אישים מרכזיים בתולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקהילת יהודי בוגדאן היו אישים מרכזיים שהיו אחראים על סדר היום בקהילה היהודית:[6]
- בשנת 1927 בחרה הקהילה את הרב היחיד בתולדות הקהילה, הרב שלמה שפיצר, בנו של הרב משה שפיצר ראש אב בית הדין במונקץ'.
- השוחט הראשון שעליו ידוע היה ברוך וועג, החתום על ספר כולם אהובים, סיגט תרס"ו 1916. לאחריו היה השוחט ר' חיים שטיינבוק ששימש גם כמורה. השוחט האחרון היה ר' נחום פרל, חסיד ויז'ניץ מתלמידי ר' מנחם מנדל האגר מווישווה, שהיה גם בעל סמיכות להוראת איסור והיתר.
- כחמישים שנה עמד בראש הקהילה ר' שמואל רוזנטל[7], תלמיד חכם וחסיד קאסוב-ויז'ניץ, כמרבית תושבי בוגדאן. הוא היה בעל קרקעות, סוחר עצים ובעל מלון לתיירים.
- ר' שמואל סנדל, חסיד אטיניה ובעל קורא של האדמו"ר.
- הרופא ד"ר טנדלר.
- עורך הדין ד"ר מרדכי מארק רוזנטל.
- המורה לעברית שלמה קריינדלר שלימד בבית הספר העברי הראשון בחוסט.
- במועצת הכפר היו חברים ר' שמואל רוזנטל[7], אהרון שטרייטר, זליג טנדלר ויידל טנדלר ייצוגם של היהודים במועצה והשפעתם הייתה גבוהה מיחסם באוכלוסייה.
תקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת השינוי - רותניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד ספטמבר 1938 היו היחסים בין היהודים לבין הרותנים והסיצים המקומיים יחסי שכנות תקינים. ב-8 באוקטובר 1938 הוכרזה קרפטורוס כשטח אוטונומי רותני עדיין תחת ריבונות צ'כית. עם השלטון הקצר של הרותנים בין אוקטובר 1938 למרץ 1939 התערער מצה הביטחון של יהודי בוגדאן. כדי לקדם את האיומים, התארגנה בבוגדאן הגנה עצמית אנטי סיצ׳ית. היוזם והמארגן היה אהרון רודני[8][9] ששיתף בהגנה העצמית גם את ההונגרים והרותנים בני המקום שהתנגדו לפעולות הסיצ'ים והציפסרים, אך הפעילים המרכזיים בה היו יהודים. חברי קבוצת ההגנה מנו כ - 200 איש שברשותם היו כלי נשק ואף מכונת ירייה, הם השתלטו על תחנת הז'נדרמריה המקומית ותפסו עמדות בכל הכפר וכך הצליחו להגן על התושבים.
באמצע מרץ 1939 באה לקיצה האוטונומיה הרותנית כאשר האזור נכבש על ידי הונגריה שהשלימה את ההשתלטות על כלל חבל הקרפטים ובנוסף גם על חלקיה הצפוניים של רומניה-טרנסילבניה.
השלטון ההונגרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי ההסכמות של בוררות וינה הראשונה מ-2 בנובמבר 1938, השתלטה הונגריה על האזור כולל בוגדאן ואז התפרקה ההגנה האזרחית ונשקה נמסר להונגרים. ההונגרים הטילו גזרות כלכליות על היהודים, ניטלו מהם רישיונות המסחר והמלאכה ורבים מהם נותרו ללא אמצעי פרנסה.
בשנת 1941 מנתה הקהילה היהודית בבוגדאן 329 תושבים ולרובם הייתה אזרחות הונגרית, מי שלא יכול היה להוכיח את אזרחותו ההונגרית בשניים או שלושת הדורות הקודמים, היה צפוי לגרוש על ידי הממשל ההונגרי אל ארץ מוצאו. בסוף 1941 הובאו לכפר שתי משאיות מלאות יהודים מן הכפר פליאן קבלצקי, אליהם צרפו את משפחת הסנדלר אליהו מאליק ואת הנערה אלה שטרייטר מבוגדאן ושלחו אותם לקמניץ-פודולסקי[10] בפולין, שם נמסרו לכוחות האיינזצגרופן ונרצחו ביריות ונקברו בקברי אחים. תחילה היה מספרם של תושבי בוגדאן בקבוצה שהייתה מיועדת לגרוש גדול יותר אך התערבות והשתדלות פעילי הקהילה הצליחו להפחית את מספר המגורשים, כמצוין.
ועד הצלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
[11]בשנת 1940 הוקם בבוגדאן ועד הצלה מקומי שעם חבריו של נמנו צבי שטיינמץ, משה מנשפריינד, ישראל האבר, הירש שכטר, לייב קמינר, ואהרון רוזנטל. אנשי ועד ההצלה פעלו במחתרת וסייעו לפליטים יהודים שהגיעו אליהם מפולין לאחר שההשמדה כבר החלה שם. הם הסתירו את היהודים הפולנים, ציידו אותם בתעודות, במידע על דרכי מילוט ובצידה לדרך ושלחו אותם לבודפשט אל אנשי המחתרת החלוצית בהונגריה בתקופת השואה, שחלקם היו ילידי בוגדאן והסביבה.
עבודות כפייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1940 הוקם בבוגדאן מחנה לעבודות כפייה שאליו נשלחו יהודים מגיל 18 עד גיל 45 מכל אזור הכיבוש ההונגרי, שלא גויסו לצבא בגלל יהדותם. הם הועסקו על ידי ההונגרים בעבודות ביצורים וסלילת דרכים בהרים הגבוהים סביב וביערות העד שבאזור אך הבסיס שלהם היה בבוגדאן שם התקבלו בזרועות פתוחות על ידי יהודי הכפר.
לאחר מרץ 1942 נשלחו חלק מצעירי הכפר לפלוגות עבודה בחזית המזרחית של אוקראינה ככוחות תומכים בשורות הארמייה ההונגרית השנייה[12]. הם הועבדו בהובלת ציוד צבאי ותחמושת ובפינוי שדות מוקשים וסבלו יחס משפיל, התעללויות ורציחות מכוונות. בינואר 1943 לאחר קרב סטלינגרד, הוכרעה הארמייה השנייה ואלפי היהודים ששירתו בפלוגות העבודה, נמלטו או נפלו בשבי הצבא האדום ונשלחו למחנות שבויים בהרי אורל ברוסיה. בשבי הרוסי הם סבלו מטיפוס, מרעב ומקור בתנאים בלתי אנושיים. לאחר ההכרה של ממשלת רוסיה בממשלה הגולה של צ'כוסלובקיה,זו הסכימה להקמת יחידות צבאיות צ'כוסלובקיות בתחומה. בעקבות כך הוקמה בריגדה צ'כוסלובקית בפיקודו של לודביק סבובודה אליה הצטרפו מספר מבני בוגדאן ששוחררו מהשבי הרוסי לצורך כך[13][8].
לוחמים נגד הנאצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בשנת 1939 שלושה מבני בוגדאן, דוד בן יצחק הלמן, והאחים זלמן וישראל שטוייבר בני שמואל, ברחו לרוסיה והצטרפו לצבא האדום שם נפלו בקרב על סטלינגרד.
בשנת 1943 כמה מבני בוגדאן הצטרפו ללגיון הצ'כוסלובקי שהקים הגנרל לודביק סבובודה ולחמו לצד הצבא האדום. הם לחמו בקרבות המרים לשחרור קייב ודרך מעברי ההוברלה, בקרבות שחרור מעברי הדוקלה Dukla שנערכו באוקטובר 1944 בצפון מזרח הקרפטים בגבול פולין, חלקם אף זכו להשתתף במצעד הניצחון על גרמניה בפראג[13].
הקמת הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]
באסרו חג של פסח תש"ד, 16 באפריל 1944, רוכזו כל יהודי בוגדאן בבית הספר המקומי שם עונו והושפלו עד שגילו היכן הסתירו את רכושם. למחרת הועברו לגטו מאטסלקה בתנאי צפיפות קשים.
השמדת הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-20 במאי 1944 גורשו למחנה ההשמדה באושוויץ כל הנשים הילדים והזקנים שנותרו בכפר, לאחר שהצעירים שולחו לפלוגות עבודה במחנות הכפייה. כל היהודים שנשלחו להשמדה כולל הרב והשוחט, ניספו בשואה.
בני בוגדאן שנותרו בחיים היו אלה שהצטרפו ללגיון הצ'כי או אלה שהיו בשליחות המחתרת החלוצית בהונגריה או אלה שהצליחו לעלות לארץ ישראל לפני ההשמדה.
לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שחרור האזור ב-1944 בידי הסובייטים, חזר הכפר להיות לחלק מצ'כוסלובקיה אך הוענק לברית המועצות בידי ממשלתו של קלמנט גוטוולד כחלק מהרפובליקה הסובייטית האוקראינית ביוני 1945.
היום מונה אוכלוסיית הכפר 3,155 תושבים. לא נותר אף יהודי בבוגדאן מאז השואה.
הנצחת הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בבית מרמרוש בתל אביב יש הנצחה גם לנספי קהילת בוגדאן. עד סוף שנות ה-70 של המאה ה-20 התקיימו בו אזכרות שנתיות ליהודי הקהילה וקהילות שכנות.[14]
- בבקעת הקהילות באתר יד ושם יש הנצחה לנספי בוגדאן.
- אזכרה שנתית מתקיימת לכל קהילות קרפטורוסיה באתר הקהילה ביער בן שמן על ידי הארגון העולמי של יהודים יוצאי זאקרפטיה - טרנסקרפטיה.
- בשנת 2023 נחנכה בשכונת כרמי גת בקריית גת כיכר להנצחת יהדות זאקרפטיה.
אישים יוצאי הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דר' מארק רודני - בשנות השישים נשיא בית המשפט העליון בפראג, צ'כיה.[15]
- נשקה גולדפרב
- אביגדור טל
- אברהם הלמן - המושל לעניינים אזרחיים בבאר שבע וממקימי העיר[16].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סיפורה של קהילת מונקאץ' - עיר יהודית למרגלות הקרפטים, יד ושם
- תמונות ומסמכים מאזור קרפטורוסיה, ארכיון בית לוחמי הגיטאות
- גנאלוגיה של אזור קרפטיה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מארמארוש - גרוס, שלמה יעקב (page 605 of 674), באתר www.hebrewbooks.org
- ^ Bohdan, Ukraine, JewishGen Kehilalinks
- ^ ש.י גרוס/י.יוסף כהן, ספר מארמארוש, תל אביב: בית מארמארוש, תשמ"ג, עמ' 369
- ^ Bohdan, International Jewish Cemetery Project International Association of Jewish Genealogical Societies
- ^ [https://kehilalinks.jewishgen.org/Bohdan/ Sub-Carpathia SIG Focusing on Jewish genealogical research in the Sub-Carpathia area of today's], JuishGen - Kehilalinks
- ^ ש"י גרוס/י' יוסף כהן, ספר מארמארוש, תל אביב: בית מארמארוש, תשמג, עמ' 370-371
- ^ 1 2 Shmuel Rosenthal, Geni
- ^ 1 2 אהרון אנטונין רודני, באתר הלוחם היהודי במלחמת העולם השניה
- ^ Aharon Antonin Rodny (Rosenthal)
- ^ Kamenets Podolsk, יד ושם באנגלית
- ^ ש"י גרוס/י' יוסף כהן, ספר מארמארוש, תל אביב: בית מארמארוש, תשמ"ג, עמ' 372
- ^ רוברט רוזט, צבא עבדים, ירושלים: יד ושם, 2019
- ^ 1 2 אריך קולקה, היהודים בצבא סוובודה, תל אביב: מורשת-יד ושם-המכון ליהדות בת זמננו, תשל"ז
- ^ מרמורש - בית כנסת, באתר EASY
- ^ Marek Rodny, Geni
- ^ חנינא פורת, פרלמט ותיקי באר-שבע, באתר news1