אסרו חג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אסרו חג הוא יום החול שאחרי כל אחד משלוש הרגלים, פסח שבועות וסוכות. יש הנוהגים להרבות באסרו חג באכילה ושתייה.

תאריכי אסרו חג הם, בארץ ישראל: כ"ב בניסן (לאחר פסח), ז' בסיוון (לאחר שבועות) וכ"ג בתשרי (לאחר סוכות ושמיני עצרת). בחו"ל אסרו חג חל לאחר יום טוב שני של גלויות: כ"ג בניסן (לאחר פסח), ח' בסיוון (לאחר שבועות) וכ"ד בתשרי (לאחר סוכות).

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם הוא מהפסוק: "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (ספר תהילים, פרק קי"ח, פסוק כ"ז), לפי פשוטו פירושו הוא - קישרו את קרבן החג בחבלים והביאוהו אל המזבח. אמנם בתלמוד[1] דרשו פסוק זה בהקשר אחר: אגדו את החג לימי החול באכילת מאכלים מכובדים ויחשב לכם כאילו הקרבתם קרבן על המזבח.

בתלמוד הירושלמי[2] קראו לאיסרו חג "בריה דמועדא" – שפירושו הוא: "בנו של המועד".

מנהג להרבות קצת באכילה ושתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמ"א[3] כתב: נוהגים להרבות באסרו חג באכילה ובשתייה. חז"ל דרשו על הפסוק "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" ש"כל העושה איסור (תוספת) לחג במאכל ושתייה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קורבן" (מסכת סוכה מ"ה, ע"ב).

בספר מנורת המאור הביא ב' טעמים למנהג האכילה והשתייה באסרו חג: א "כדי שלא יראה את עצמו כאלו קץ בהוצאה שהוציא במועד". ב שיאסר אותו ויקשרנו בעבותות אהבה, "כדי שיתערב וכדי שלא ילך לו מיד". 

איסור תענית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוהגים שלא להתענות באסרו חג ואין אומרים בו תחנון. בתלמוד הירושלמי (מסכת עבודה זרה פרק א סוף הלכה א), לומדים זאת מעזרא ונחמיה בהכרזתם על צום וחגירת (לבישת) שק בכ"ד בתשרי (נחמיה, ט', א'), ולא יום קודם, בכ"ג תשרי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.