אסרו חג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אסרו חג הוא יום החול שאחרי כל אחד משלוש הרגלים. בימי העלייה לרגל לבית המקדש, היו חלק מן העולים נשארים בירושלים גם ביום שלמחרת החג, ומכאן קביעת היום העוקב לחג.

תאריכי אסרו חג הם, לפיכך: כ"ב בניסן (לאחר פסח), ז' בסיוון (לאחר שבועות) וכ"ג בתשרי (לאחר סוכות).

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם הוא הפסוק: "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" (תהילים, קי"ח), שפשוטו: קישרו את קורבן החג בשלשלאות סמוך לקרנות המזבח (כדי שיהיה מוכן לצורך זריקת הדם).

בתלמוד הירושלמי (מסכת עבודה זרה פ"א ה"א, דף ל"ט) קראו לאיסרו חג "בריה דמועדא" – בארמית: "בנו של המועד".

איסור תענית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הרמ"א, נוהגים להרבות באסרו חג באכילה ובשתייה, והסיבה לכך היא שהקורבנות בבית המקדש נאכלו גם ביום שלמחרת החג. חז"ל דרשו על הפסוק "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" ש"כל העושה איסור (תוספת) לחג במאכל ושתייה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קורבן" (מסכת סוכה מ"ה, ע"ב).

נוהגים שלא להתענות באסרו חג. בבית הכנסת אין אומרים תחינות. אף על פי כן, אירע בתולדות עם ישראל שצמו באסרו חג של פסח לזכר פרעות, ויום זה פותח למעשה את ימי האבל של ספירת העומר. בתלמוד הירושלמי, מיוחס המנהג לימי עזרא ונחמיה. המקור הוא בהכרזתם על צום וחגירת (לבישת) שק בכ"ד בתשרי (נחמיה, ט', א'), ומעצם העובדה שהצום לא נערך יום קודם, מיד עם צאת חג הסוכות, מסיקים שביום זה יש לשמוח.

מנהגי עדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב יהדות אשכנז היו ימי אסרו חג מעין חג דמוקרטי, בו נבחרו גבאים ונושאי משרה.

בקרב יהדות מרוקו, יהדות אלג'יריה, יהדות טוניסיה, ויהדות לוב, התווסף נופך נוסף לאסרו חג שאחרי שביעי של פסח – המימונה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.