אסרו חג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אסרו חג הוא יום החול שאחרי כל אחד משלוש הרגלים, פסח שבועות וסוכות. יש הנוהגים להרבות באסרו חג באכילה ושתייה.

תאריכי אסרו חג הם, בארץ ישראל: כ"ב בניסן (לאחר פסח), ז' בסיוון (לאחר שבועות) וכ"ג בתשרי (לאחר סוכות). בחו"ל אסרו חג חל לאחר יום טוב שני של גלויות: כ"ג בניסן (לאחר פסח), ח' בסיוון (לאחר שבועות) וכ"ד בתשרי (לאחר סוכות).

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם הוא מהפסוק: "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" (תהילים, קי"ח), לפי פשוטו פירושו הוא - קישרו את קרבן החג בחבלים והביאוהו אל המזבח. אמנם בתלמוד (סוכה מה ה, ורש"י שם) דרשו פסוק זה בהקשר אחר: אגדו את החג לימי החול באכילת מאכלים מכובדים ויחשב לכם כאילו הקרבתם קרבן על המזבח.

בתלמוד הירושלמי (מסכת עבודה זרה פ"א ה"א, דף ל"ט) קראו לאיסרו חג "בריה דמועדא" – שפירושו הוא: "בנו של המועד".

מנהג להרבות קצת באכילה ושתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמ"א (אורח חיים, תכט סעיף ב) כתב: נוהגים להרבות באסרו חג באכילה ובשתייה. חז"ל דרשו על הפסוק "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" ש"כל העושה איסור (תוספת) לחג במאכל ושתייה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קורבן" (מסכת סוכה מ"ה, ע"ב).

טעם המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר מנורת המאור הביא ב' טעמים למנהג האכילה והשתיה באסרו חג: א "כדי שלא יראה את עצמו כאלו קץ בהוצאה שהוציא במועד". ב שיאסר אותו ויקשרנו בעבותות אהבה, "כדי שיתערב וכדי שלא ילך לו מיד". 

איסור תענית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוהגים שלא להתענות באסרו חג ואין אומרים בו תחנון. בתלמוד הירושלמי (מסכת עבודה זרה פרק א סוף הלכה א), לומדים זאת מעזרא ונחמיה בהכרזתם על צום וחגירת (לבישת) שק בכ"ד בתשרי (נחמיה, ט', א'), ולא יום קודם, בכ"ג תשרי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.