קהילת יהודי ואטרה דורניי

קהילת יהודי ואטרה דורניי (Vatra Dornei ואטרה דורניי שנקראה גם דורנה ואטרה בעת השלטון האוסטרי או בפשטות דורנה) שבבוקובינה רומניה התקיימה החל מסוף המאה ה 19 ועד הקמת מדינת ישראל. הקהילה התקיימה כקהילה יהודית עצמאית החל משנת 1891. עד שנה זו שויכה אדמיניסטרטיבית לקהילת יהודי קמפולונג. הקהילה התאפיינה בחיבור למסורת היהודית ועיסוק בתעשיות העץ והתיירות שרווחו באזור. הקהילה התקיימה בעיר תיירות וקיט יפהפיה שהייתה מקום מרפא ידוע, בגובה 800 מטר מעל פני הים, משתרעת על פני עמק צר יחסית, בין שני נהרות הביסטריצה והדורנה ושני הרים. ההרים מכוסים יערות עצי מחט, מעיינות מים מינרליים, אוויר צח, מרבצי כבול, שיצרו סביבה מושכת לתושבים. גירוש יהודי הקהילה לטרנסניסטריה סימן את תחילת הסוף של הקיום הקהילתי, ובשנים שלאחר השחרור מרבית יהודי הקהילה הנותרים עלו לארץ ישראל.

מקורות הקהילה

התיישבות היהודים הראשונים באזור ואטרה דורניי התקיימה במקביל להתפתחות תעשיית העץ באזור, שכן יהודי העיירה הקימו תעשייה זו. הקהילה קיבלה עצמאות באופן רשמי בשנת 1891. האזכור הראשון למגורי קבע של יהודים באזור קמפולונג מתוארך לשנת 1684. רבים מיהודי מחוז קמפולונג הגיעו, כמו בשאר חלקי בוקובינה, מגליציה, אבל עקב הריחוק מחבל המוצא נשמרו כאן פחות דפוסי הלבוש ואורחות החיים החסידיים. חלק מיהודי המחוז הגיעו ממחוז מרמורש השכן

גודל הקהילה

הקהילה היהודית בדורנה לפי שנים:

שנה	מספר יהודים בקהילה
1880	494 מתוך 3980 תושבים 12.4 אחוז
1910	1,201 מתוך 5431 תושבים 22.1 אחוז
1930	1,747 מתוך 9826 תושבים 17.8 אחוז
1941	2,029 מתוך 8,217 תושבים 24.7 אחוז (*)

(*) מספר התושבים ב-1941 (לפי אומדן נוסף כ-2,200 ערב הגירוש) כולל כ-450 תושבים שגורשו לדורנה מהכפרים שנה קודם לכן, באוקטובר 1940.

הקהילה בתקופת השתייכותה למחוז קמפולונג (עד שנת 1891)

הנתונים הבאים מתייחסים לכלל מחוז קמפולונג, שכן בשנים אלו הוגדרה קהילת ואטרה דורניי כחלק מקהילת יהודי קמפולונג.

הארגון היהודי העצמאי של יהודי דרום בוקובינה החל במאה ה-19. קהילת קמפולונג ניתקה את עצמה בשנת 1859 מחסותה של קהילת סוצ'אבה ויצאה לעצמאות קהילתית ארגונית. בשנת 1891 ניתקה עצמה הקהילה היהודית בוואטרה דורניי מחסותה של קהילת יהודי קמפולונג והפכה לקהילה עצמאית.

שלטון

עד שנת 1774 שלטה באזור נסיכות מולדובה. לאחר מכן התחיל עידן שלטון ההבסבורגי-אוסטרי, שארך כ-144 שנים עד להשתלטות רומניה על האזור ב-1918. בתקופה מ-1774 ועד 1848 היה מצבם של היהודים בבוקובינה לא היה טוב, כולל מבחינה כלכלית. החל ממהפכות "אביב העמים" של 1848 ועם הענקת החוקה הקיסרית החדשה החל עידן האמנציפציה ו"תור הזהב" של יהודי בוקובינה, במקביל לתחילת שלטונו של הקיסר פרנץ יוזף הראשון.

לאום

בתחילת השלטון האוסטרי התמודדו היהודים במחוז עם קשיים רבים, בעיקר כלכליים. עד שנת 1890 התחזק מעמדם והם קיבלו אמנציפציה חלקית. רובם המכריע של היהודים רכשו את השכלתם בבתי ספר ממלכתיים גרמניים חילונים ופעלו כשגרירי התרבות הגרמנית באזור. יהודים השתלבו בחיים הפוליטיים של חבל בוקובינה והקיסרות, לא רק כנציגי היהדות אלא גם כנציגי המפלגה הליברלית דמוקרטית (Freie Deutsche Vereinigung). רוב רובם של העיתונים בשפה הגרמנית שפורסמו בבוקובינה היו בבעלות יהודית ונערכו על ידי יהודים.

התחזקות לאומית באימפריה האוסטרו-הונגרית בסוף המאה ה-19 הובילה לאנטישמיות ולפיתוח זהות ציונית בקרב יהודי קמפולונג.

כלכלה

הקהילה היהודית בקמפולונג עסקה במספר ענפי כלכלה עיקריים - תעשיית העץ וסחר בעץ (רובה הגדול היה בהחזקה יהודית), תיירות, בנקאות, מקצועות חופשיים, מסחר ומלאכה. עיסוקם של יהודי המחוז כלל בעיקר תעשיית עץ וסחר בעץ שהיה באופן כמעט בלעדי בידי יהודים. הקהילה היהודית באזור נהנתה מרווחה כלכלית שמקורה בעסקים הרבים שהיו בבעלות יהודית, בנוכחותם הרחבה בעולם המקצועות החופשיים וביחסם עם השלטון האוסטרו-הונגרי.

הקהילה היהודית ואטרה דורניי מהקמתה עד מלחמת העולם הראשונה

השתייכותה של ואטרה דורניי למחוז קמפולונג הייתה אדמיניסטרטיבית, על כן לא נעשו שינויים דרסטיים במיקום העיירה ומאפייניה לאחר היפרדותה ממחוז קמפולונג. בית הכנסת הגדול (TEMPEL) של דורנה נבנה בתקופה זו (תחילת המאה העשרים).

תיעוד משנת 1880 (תקופת השתייכותה של דורנה למחוז קמפולונג) חשף כי בעיירה חיו כ-494 יהודים. מפקד האוכלוסין בשנת 1910 תיעד 1,201 יהודים. התרבות האוכלוסייה היהודית בעיירה מוסברת, בין היתר, כתוצאה מהרווחה הכלכלית חברתית שאפיינה את מרבית בני הקהילה היהודית בדורנה.

מנהיגי הקהילה בעת הקמתה

נשיא הקהילה הראשון היה אנצ'ל יעקב. הוא כיהן בתפקיד זה עד שנת 1914.

רבה הראשון של הקהילה היה הרב פרנקל.

השתלבות בעיירה

יהודי העיירה השתלבו בפעילות הציבורית והעסקית של כלל העיירה ומלאו תפקידים קריטיים בשירות הציבורי. בין היתר ניתן היה לראות השתלבות של יהודים במועצת העיר, בראש מערכת המשפט, במנהל האזרחי הציבורי, ניהול תחנת הרכבת וחינוך. משרות בתחום הרפואי, עריכת דין ובנקאות גם הן אוישו ברוב יהודי נכבד.

מלחמת העולם הראשונה

התגייסות יהודי העיירה ללחימה

יהדות בוקובינה קשרה קשר הדוק עם הקיסרות האוסטרו-הונגרית. היהודים מלאו תפקידים חשובים בתחומי הכלכלה, החברה והתרבות והפכו לשגרירי התרבות הגרמנית בבוקובינה. אחת השפות המדוברות ביותר בעיירה ואטרה דורניי היית השפה הגרמנית, דבר המדגיש את נאמנותם וזיקתם לקיסרות. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה התנדבו יהודים רבים להילחם למען הקיסרות, בהם גם מהעיירה ואטרה דורניי. במהלך המלחמה נהרגו כ-18 יהודים מוואטרה דורניי, חלקם בעלי דרגות קצונה. שני יהודים נוספים מהעיירה נפצעו ונותרו נכים. זיגמונד ויוסף בינר, שני אחים למשפחת בינר היהודית מהעיירה, נפלו בשבי וחזרו לביתם רק בשנת 1919.

במרכז העיירה הוקמה אנדרטה לזכר הנופלים. על אחד מלוחות האנדרטה הונצחו שמונה עשר חללי העיירה היהודים, תחת הכותרת "גיבורי אומות אחרות". שמונה עשר היהודים היוו כאחוז וחצי מתוך כלל יהודי העיירה. זהו אחוז גבוה ביותר, גם בקנה מידה גלובלי.

תגובת יהדות העיירה למלחמה

בעת התקדמות הצבא הרוסי לאורך בוקובינה החלו לחשוש יהודי העיירה שמא החזית תגיע אליהם. חלק מהתושבים המבוססים כלכלית ברחו מהעיירה עקב חשש זה. לאחר בלימת הרוסים חזרו לעיירה.

הקהילה בין שתי מלחמות עולם

בתום מלחמת העולם הראשונה חזרה רומניה לשלוט בחבל בוקובינה, ובין היתר גם על קהילת ואטרה דורניי. עקב לחץ בינלאומי ניתנו זכויות אזרחיות לכלל המיעוטים ברומניה, אך מעמדה של הקהילה היהודית התערער והניכור של ממשלת רומניה הורגש בקרב היהודים.

גודל הקהילה

בשנים בין שתי מלחמות העולם גדלה הקהילה בכ-31%. בשאר הקהילות בדרום בוקובינה נרשמה האטה בילודה עקב יחס הממשלה הרומנית כלפי היהודים. פער זה בין ואטרה דורניי לשאר הקהילות מקורו במעמדם הכלכלי הגבוה של יהודי ואטרה דורניי. ממפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1930 עלה כי הקהילה היהודית בדורנה כללה כ-1,747 יהודים כשמתוכם 1,414 הצהירו ששפת האם שלהם היא יידיש. חלק מאחוז גבוה זה ניתן לרשום לזכות השתקעותם בדורנה של יהודים רבים ממרמורש, אבל מכיוון שמציאות החיים הייתה של שימוש רב בשפה הגרמנית ניתן לזקוף חלק מאחוז גבוה זה לפנייתה של הנהגת הקהילה להצהיר על יידיש כשפת האם.

מצב היהודים

התחלפות השלטון הובילה להידרדרות במצב היהודים. השלטון הרומני חוקק חוקים אנטי יהודיים - חוק המגביל את מספר היהודים באוניברסיטאות וחוק המחייב יהודים לדבר אך ורק רומנית מחוץ לביתם. יהודים נשארו מחוץ לשירות הציבורי וקיבלו יחס שונה בחייהם המקצועיים. אווירה זו הורגשה גם ברחבי דורנה, מיכאל רוזנברג מתאר בספרו "יוליוס" את הרעת היחסים בין יהודים ללא יהודים בדורנה:

הפחד החל לחלחל. האווירה ברחובות לא הייתה טובה. הלא יהודים התחילו להרים את הראש, ובכל מקום היה צריך להכין שלמונים לבעלי עמדות מפתח, כאמצעי הגנה... החלו הפגנות נגד יהודים. זו הייתה פעם ראשונה שראיתי משהו מן הסוג הזה... היהודים נשארו בבתיהם, נועלים עצמם מאחורי סורג ובריח.

עבודה וכלכלה

פרנסתה של הקהילה היהודית בוואטרה דורניי התבססה בעיקר על תעשיות העץ והתיירות שרווחו באזור. נוסף לכך עסקו יהודי העיירה בתחומי הבנקאות, המלאכה, והמקצועות החופשיים, בכולם רוב יהודי מובהק. יהודי העיירה חיו ברווחה כלכלית - מתוך חמש מאות משפחות יהודיות שחיו בעיירה בשנות ה-30 כמאתיים וחמישים היו בעלי עסקים כגון בתי קפה, מנסרות עץ, ומנהלי חשבונות.

תחום התיירות בעיירה

ואטרה דורניי שימשה כעיירת נופש ומרפא. באזורה נבעו מי מעיינות עשירי מינרלים, קמו מתקני מרחצאות ופארק נופש שמשכו תיירים רבים. בחודשי הקיץ הוכפלה אוכלוסיית העיירה הודות לתיירי המרפא. כמעט בכל בית יהודי היה ניתן למצוא חדר להשכרה לנופשים. רוב רבני ואדמו"רי האזור נהגו לנפוש בעיירה בחודשי הקיץ.

התיירות בחודשי הקיץ הביאה עמה צמיחה כלכלית: הקמת מקומות לינה ומסעדות אשר סיפקו את צורכי התיירים. מרבית עסקי המזון והלינה היו בבעלות יהודית.

חיי הדת בואטרה דורניי

יהדות העיירה הייתה מגוונת בצביונה הדתי. רובה המכריע היה מסורתי ודתי, אך היו בנמצא גם ליברלים ואף יהודים מתבוללים. היא לא הייתה חסידית באופייה, אך חיו בה מעט חסידי ויז'ניץ אדוקים. במשאל שנעשה בשנת 1930 תועד כי 80.9% מיהודי ואטרה דורניי רואים ביידיש שפה האם שלהם, זאת למרות שהשפה הרווחת בעיירה הייתה גרמנית. נתון זה מוכיח את המסורתיות והזיקה לזהות היהודית של תושבי העיירה. מעדויות של ניצולי העיירה עולה כי בין שבעים לשמונים אחוז מהקהילה היהודית שמרו על חיי מסורת כלשהם. בימי חג נסגרו החנויות והורגשה אווירת החג. בין תושבי הקהילה הייתה התחשבות הדדית בנושאי שמירת הדת במרחב הציבורי..

מרתה רבסקי (הורן), תושבת העיירה, תיארה בעדותה את חשיבות מנהגי יום שישי למשפחה ולקהילה היהודית בעיירה. היא סיפרה כיצד אמה, גוסטה הורן, הקפידה להדליק נרות בכל ערב שבת. באחד מימי שישי אמה התעכבה בחנות המשפחתית ולא הספיקה לארגן בזמן את שולחן השבת ולהדליק נרות. ברגע שהתפנתה רצה לביתה מלאה בנקיפות מצפון. כשנכנסה גילתה את שולחן השבת ערוך ונרות דולקים. התברר לה שלינצי, העוזרת הנוצרייה של המשפחה, לא רצתה שהשכנים ייראו מבחוץ את בית המשפחה ללא נרות שבת ולכן עשתה את ההכנות בעצמה.

בעדותו תיאר יעקב רנד את חיי הדת בעיירה כפי שהם באים לידי ביטוי בוועד הקהילה, כלי קודש, בתי הכנסת, מוסדות החינוך.

ועד הקהילה

ועד הקהילה כלל בין תשעה לשבעה חברים שנבחרו באופן דמוקרטי ותפקידם ניהול וארגון ענייני הקהילה. הוועד עסק בתקציבים, משכורות, ייצוג הקהילה למול הרשויות, ותיעוד (תעודות נישואין ופטירה). בנוסף החליט הוועד על איוש תפקידי הדת בעיירה: הרב, השוחטים, וחזן בית הכנסת הגדול. משרדי הוועד הוקמו בתוך בית הכנסת הגדול. הדיונים נוהלו בגרמנית. הכנסות הקהילה שנוהלו על ידי הוועד מקורן מבית השחיטה והמטבחיים השייכים לקהילה, מתשלום עבור מקום שמור בבית הכנסת הגדול, מעלייה לתורה ונדרים, מניהול בית העלמין ומבית המרחץ הקהילתי.

כלי קודש

תפקידי הדת בקהילה כללו רב, שני שוחטים (ר' לייביש רנד ור' שמחה לייבוביץ'), ומשגיח (ר' שואל הרשיטק). לא היו דרושים תפקידים נוספים, שכן הקהילה הייתה קטנה. כמו כן, פעלו אנשים בבית הכנסת בהתנדבות.

אנשי הדת תפקדו כמנהיגים רוחניים ובתקופות הקשות היוו עמודי תווך לקהילה. יעקב רנד סיפר בעדותו ל"ספר הזיכרון של יהודי ואטרה-דורניי והסביבה בוקובינה רומניה" על עבודתו של אביו, ר' לייביש רנד השוחט, למען הקהילה בדורנה ובטרנסניסטריה. רנד מתאר כיצד היה אביו מבצע שחיטה כשרה תוך סיכון חיים לאחר שסוג שחיטה זה הוצא מחוץ לחוק הרומני. ר' לייביש רנד פעל גם כמוהל ולאורך שנות חייו מל מעל אלף ילדים, גם בזמן הגירוש לטרנסניסטריה. רנד מספר: ”הוא היה מכתת את רגליו לכל מקום שבו נולד תינוק והיה מתנדב לבצע את ברית המילה. לפעמים היה חוסך מפיו ומביא "כיבוד" קל לברית כדי שישתו לחיים”

תפקידי דת נוספים בקהילה כללו שמשים שדאגו לסדר ולנקיון ומתפללים כשליחי ציבור ("עוברים על פני התיבה").

אנשי הדת בעיירה היוו פונקציה חברתית שחרגה מעבר לגבולות העולם הדתי, לדוגמה הם דאגו להכנסת אורחים בעת הצורך, גמילות חסדים וחברה קדישא שפעלה בהתנדבות.

בתי הכנסת

בעיירה נוסדו ארבעה בתי כנסת:

1. בית הכנסת הגדול (ה-TEMPLE)
2. די ויז'ניצער שול (בית הכנסת של חסידי ויז'ניץ)
3. בית הכנסת "בעלי המלאכה"
4. בית הכנסת בבית הספר העברי.

בתי הכנסת היוו גם את המרכז החברתי תרבותי של העיירה.

מוסדות חינוך

במוסדות החינוך התבצע חינוך יהודי דתי על כלל גווניו. בחיידר התבצעו לימודי קודש בלבד, ותפקידו היה הטמעת מושגים והרגלים בסיסים בנושאי היהדות בקרב הילדים. בית הספר העברי פעל במתכונת משולבת של לימודי קודש ולימודי עברית מדוברת והיסטוריה של עם ישראל.

רבני הקהילה

תפקידי הרב בקהילה

תפקידי הרב כללו פסיקות בענייני היתר ואיסור, להחליט האם להכשיר או להטריף בהמה בעת התלבטות, לתת הכשר, לחתן ולהספיד, לדרוש בבית הכנסת וללמד שיעורים. לעיתים פעל כבורר.

הרב פרנקל

מנהיגה הרוחני הראשון של קהילת ואטרה דורניי היה הרב פרנקל. אחריו נבחר פה אחד בשנת 1911 הרב אלעזר ניסן מרגושס מהעיר לבוב.

הרב אלעזר ניסן מרגושס

הרב מרגושס היה בעל השכלה תורנית וכללית, נודע ביכולותיו הוורבליות ובהרצאותיו. סופר כי היה אהוב הן על הציבור היהודי והן על הציבור הלא יהודי בעיר. הרב מרגושס נודע כדמות מרכזית בקרב רבני בוקובינה. ב-14 ביולי 1933 נפטר ממחלה בעודו צעיר. בנו הבכור, הרב ישראל מרגושס, מילא את מקומו עם מותו.

הרב ישראל מרגושס

הרב ישראל מרגושס נולד בשנת 1911 בפולין. למד בישיבת פרשבורג, והוסמך לרבנות על ידי רבה הראשי של צ'רנוביץ' ופוסק בעולם ההלכה משולם ראטה והרב מנחם מנדל הגר, רבה הראשי של העיר וישווה. בנוסף רכש השכלה כללית על ידי מורים פרטיים. הרב ישראל מרגושס זכור כנואם מרתק שהשפיע רבות על חיי הדת בעיר. תקופת כהונתו הגיעה לסיומה עם גירוש יהודי העיירה לטרנסניסטריה. הרב ומשפחתו היו בין המגורשים. בשנת 1950 היגר לארצות הברית ועסק בתחום היהלומים. נפטר ב-21 במאי 1998 בניו יורק לאחר מחלה.

בתי הכנסת בדורנה

בית הכנסת הגדול (ה-Temple)

הוקם בתחילת המאה העשרים. בעל מבנה מפואר שכולל נברשת גדולה ואולם המעוטר כיפה בצבע שמיים משובצי כוכבים אשר סיפקה אקוסטיקה נפלאה. בית הכנסת פעל כמרכז חברתי לקהילה - במתחמו פעלו חיידר וגן ילדים. בנוסף כלל שני חדרים שיועדו לעבודת ועדת הקהילה.

בימי חול התפללו בחדר פשוט השכן לצד משרדי ועד הקהילה. בשבתות ובחגים נערכה התפילה באולם הגדול. סגנון התפילה היה אשכנזי. מקומות הישיבה בבית הכנסת נקנו על ידי אנשי העיירה, דבר שעזר לממן את פעילות ועד הקהילה.

ב"ספר הזיכרון של יהודי וטרה דורניי והסביבה בוקובינה רומניה" תיאר יעקב רנד כי הקהילה נהגה לציין בבית הכנסת ימי חג לאומיים של הרומנים בהשתתפות נציגי שלטון. החגיגה כללה ספרי תורה, תפילה מיוחדת לכבוד המלך ושילוב מנגינת ההמנון המלכותי.

במהלך מלחמת העולם השנייה שימש בית הכנסת הגדול לריכוז הגברים היהודים בין הגילאים 18 ל-50. יהודי העיירה שוחררו ביום המחרת לאחר התערבותו של נתן קליפר, תושב העיירה שהיו לו קשרי מסחר עם המשלחת הגרמנית.

די ויז'ניצער שול (בית הכנסת של חסידות ויז'ניץ)

מיקומו ליד הגשר של נהר הדורנה ותחנת הרכבת הקטנה. בבית מדרש זה התפלל ר' אליעזר הרשטיק, מאנשי אגודת ישראל. נוסח התפילה היה ויז'ניץ, ובעל התפילה חסיד ויזניץ' רשמי. ”רמת הביצוע הקולי הייתה משנית בעיניי המתפללים, אך כולם התרפקו על הנוסח הויז'ניצאי המיוחד”, סיפר יעקב רנד. זהו בית הכנסת היחיד הפועל כיום בדורנה. ”אמנם לא פשוט להשיג כיום בדורנה יהודים המתפללים בקביעות, אך במסירות נפש בלתי רגילה קיימו זקני העיירה את המניין הזה”, הוסיף רנד.

בית הכנסת "בעלי המלאכה"

הוקם על יד השוק המקומי. מבנהו דו-קומתי וקירותיו מעוטרים ציורים. בין היתר צוירו על קירותיו שנים עשר השבטים. תנועת "בני עקיבא" ניסתה להקים קן בבית הכנסת נוסף על הקן שהיה קיים בדורנה עבור הילדים שגרים רחוק, אך הדבר לא עלה בידם.

לפני הגירוש היה בבית הכנסת מניין מלא מדי יום. קהל המתפללים כלל בעלי מלאכה וסוחרים אשר גרו בקרבת מקום. בימים שלאחר המלחמה החלה להידלדל כמות המתפללים. כיום הבניין עצמו אינו קיים, ובניין אחר קם על שטחו.

בית הכנסת בבית הספר העברי

בקומה השנייה של בית הספר העברי היה אולם גדול אשר שימש את הקהילה לאירועי תרבות וריכוז קהל רב. נוסף לכך שימש האולם למניינים בימי שבת. בבית כנסת זה הופיעו חזנים מפורסמים אשר הגיעו לנפוש בדורנה, בין היתר הטנור המפורסם יוזף שמידט.

מוסדות החינוך בדורנה

מוסדות החינוך הרומניים

ילדי העיירה נשלחו בשעות הבוקר לבית ספר ולגימנסיה ממלכתיים, ואילו שעות אחה"צ הוקדשו ללימודי יהדות במוסדות השונים. כך רכשו השכלה רחבה ושמרו על אינדיבידואליזם ללא פירוד יתר שיבדיל ויסכן אותם.

בשנת 1920 הוקם בית ספר תיכון בדורנה - Liceul Internat Vatra Dornei אשר ככול הנראה פעל עד שנת 1928. לאחר סגירתו היה על התלמידים לנסוע ולהשלים את לימודיהם בערים אחרות, או לגשת למבחנים באופן אקסטרני.

בשנת 1934 החלה לפעול גימנסיה מעורבת בדורנה (Gimnaziul Mixt Dorna), שכללה את ארבע הכיתות הראשונות בלבד.

הלימוד בבית הספר הממלכתי לווה באלימות מצד המורים, שנהגו להעניש את תלמידי העיירה על ידי הכאתם. ניצולי העיירה שלמדו במוסדות אלו מתארים אנטישמיות כלפי התלמידים היהודים וחוסר רגישות למסורת היהודית בהתנהלות בית הספר. מנהל בית הספר היה ידוע בשנאתו ליהודים, ובהחלטתו הוכרחו התלמידים היהודים לכתוב בשבת. כאשר הביעו התנגדות קיבלו ציונים נמוכים. פעמים רבות ציונם הסתמך על מוצאם היהודי ולא על הישיגהם הלימודיים. ”בסוף כיתה א' בגימנסיה קיבלתי...פרס אך אז נאמר לי ש-10 מקבל רק אלוהים, 9 - מקבלים הרומנים, והיהודים מקבלים 8", העידה בינה שטינברכר בספרה "כאן ביתי"”.

בית הספר העברי

חנה שיבר (פלדמן) סיפרה-

”מאז שאני זוכרת את עצמי, כמעט תינוקת, דיברתי עברית. קראתי וכתבתי עברית לפני כל שפה אחרת. אבי, יעקב פלדמן, אשר היה מנהל בית הספר העברי, לימד אותי”

רובם הגדול של ילדי דורנה למד בבית הספר העברי, וכשעלו ארצה כמעט כולם ידעו לדבר עברית. בית הספר פעל בשעות אחה"צ כך שניתן היה לשלבו עם לימודים בבית הספר הרומני. בניינו הוקם בשנים 1924–1925, אך גם בשנים קודם לכן נערכו לימודי עברית בעיירה. הלימודים פעלו במכונת של שילוב בין לימודי קודש ללימודי עברית, היסטוריה של ארץ ישראל וידיעת הארץ. בנוסף אורגנו מפגשים בין תלמידי בית הספר לנציגי היישוב היהודי. אופי לימוד זה התאים לתושבי העיירה אשר חיו חיי מסורת משולבים במודרניות. תלמידי בית הספר קראו כדרך קבע את הוצאת העיתון 'העברי' של היישוב היהודי. כך נחשפו לשפה העברית ולשירים עבריים.

מתוך כלל צוות בית הספר המנהל יעקב פלדמן, ונח יוסיפר המורה ללימודי א.ב, קריאה ותפילה מסידור, לא שרדו את המלחמה.

פעמים רבות התבצעו חגיגות העיירה בעת מועדים יהודיים בבית הספר. מלבד היותו מוסד לימודי, היווה בית הספר מוקד למימוש הזהות היהודית החברתית והציונית של אנשי העיירה.

החיידר

החיידר התקיים בבית הכנסת הגדול של דורנה. מספר התלמידים היה מועט, ותוכנית הלימודים סבבה סביב טהרת הקודש. זמני פעילות החיידר היו שעות אחה"צ.. מטרתו הייתה הטמעת מושגים והרגלים בסיסיים בנושאי היהדות בקרב הילדים. מורה החיידר ר' אלימלך, לא שרד את התופת.

תרבות בוואטרה דורניי

חיי התרבות בוואטרה-דורניי סבבו בעיקר סביב הזהות הציונית והיהודית של התושבים. בין היתר כללו עיתון הומוריסטי המודפס בדורנה, בילויים כגון מוזיקה, מסעדות, והופעות, וחגיגת החגים היהודיים.

עיתונאות בדורנה ושמשון פרעסט

מלבד העיתונות המיובאת מארץ ישראל צרכה הקהילה עיתונים בשפה הגרמנית שמקורם בצ'רנוביץ'. עיתון נוסף אשר זכה לפופולריות בעיירה היה העיתון Dorner Humor. עיתון זה היה עיתון הומוריסטי אשר הופק בדורנה ופרסם קטעים ביידיש של החייט המשורר שמשון פרעסט. הבדיחות עסקו במגוון נושאים בין היתר בחיי התרבות והדת בדורנה, בזרמי היהדות השונים, ובתקופות מאוחרות אף במפלגה הנאצית.

הופעות, מוזיקה ומסעדנות

בעיירה היו חיי תרבות ענפים, בעיקר בעונות הקיץ בהן התמלאה בתיירים. בין היתר פעל בעיירה קזינו מתקופת השלטון האוסטרי, שתפקד כמסעדה ובמה לתיאטראות, בתי מרחצאות ופארק מטופח בו הופיעה תזמורת צבאית בחודשי הקיץ הוסיפו גם הם לחיי התרבות. חלק מהבניינים בעיירה נבנו בסגנון ארכיטקטוני מרכז אירופאי והוסיפו לאווירה המיוחדת ששררה ברחובות העיירה. בעדותו תיאר יצחק ילון את חיי הבילויים בדורנה, שכללו מסעדות, מוזיקה, ואף הופעה בלתי נשכח של הזמר היהודי המפורסם יוזף שמידט בבית הכנסת היהודי.

חגיגת החגים היהודיים

לרוב צוינו החגים היהודיים במסיבות שנערכו בבית הספר העברי, שהיווה מוקד למימוש הזהות היהודית והחברתית של תושבי העיירה. זכורות לטובה מסיבות חנוכה ופורים שכללו כיבוד, הצגה של ילדי בית הספר ותכנים ציוניים. במועדי חג החנויות היהודיות היו סגורות ואווירת החג הורגשה ברחובות העיירה.

העיתון היהודי "Ostjüdische Zeitung" שיצא לאור בצ'רנוביץ' סיקר את חגיגות החגים היהודיים בדורנה. בין היתר נכתב על חגיגת חנוכה הדיווח הבא-

”יצחק יבלונובר הצעיר הנעים את המסיבה בשירה נפלאה של שירי ארץ ישראל. המסיבה הנאה ומרוממת הרוח ננעלה בשירת התקווה”

סעד

מצבם הכלכלי הטוב יחסית של הדורנאים הוביל לכך שלא היה צורך במערך רחב של עזרה וסעד. יהודים אשר נזדקקו למזון ומקום מגורים קיבלו עזרה באופן לא מאורגן. הכנסת אורחים הייתה נהוגה בקרב הקהילה. בעת התפילה בבית הכנסת פגשה הקהילה את הזקוקים לעזרה במציאת מקום לינה או מזון, ומיד התגייסו המתפללים. שרלוטה פרייזלר מעידה ביד ושם כי הייתה פעילות של נשות ויצו בעיירה - חלוקת סוכר וקמח לקראת שבת, בגדים ונעליים פעמיים בשנה. במהלך תרומות קמחא דפסחא שבוצעו על ידי אנשי הדת והסוחרים בעיירה התבצע איסוף ממון למתן בסתר לקראת חג הפסח.

תנועות נוער וציונות

בשנת 1900 הוקמה ההתאחדות הציונית של ואטרה דורניי. מרגע הקמתה מנתה חברים רבים. בשנות מלחמת העולם הראשונה נעשתה הפסקה בפעולתה. בהמשך קמו בואטרה דורניי סניפים של התנועות בית"ר, תנועת המזרחי, השומר הצעיר, הנוער הציוני, ובני עקיבא.

הפעילות בתנועות הציוניות כללה לימודי עברית, טיולים, התעמלות פיזית כהכנה לעלייה לארץ ישראל, איסוף תרומות לקק"ל, השתתפות בחוות הכשרה וכו'.

כל תנועה הייתה בעלת אופי שונה - בית"ר התאפיינה בסממנים צבאיים, ביצעה מסדרים וחניכיה לבשו מדים. לעומת זאת הפעילות בהשומר הצעיר התרכזה בחקלאות וטיולים. המכנה המשותף לכולם היה אהבתם לארץ ישראל והשאיפה הציונית.

בשנת 1940 נאסר על יהודים ללמוד בבתי ספר רומניים. תנועות הנוער היוו מפלט מגזרה זו, ואפשרו המשך קיום שגרת חינוך לנוער היהודי.

קן "הנוער הציוני"

תנועת הנוער המרכזית בעולם הציוני. את סיפור הקמתה בדורנה סיפר חיים (קורטי) המר בעדותו לספר הזיכרון של יהודי וטרה דורניי והסביבה. הוא תיאר כי תושב העיירה ברל שיבר החליט להקים קן של "הנוער הציוני" בדורנה לאחר שהשתתף בפעילות התנועה במהלך לימודיו בסירט. כדי להגדיל את כמות הפעילים בתנועה החליט לבצע "משפט ציבורי" לשלמה בן-יוסף, לוחם בית"ר בארץ ישראל שביצע ניסיון התנקשות באוטובוס שעליו נוסעים ערבים כנקמה על תקיפת יהודים. בני הנוער התבקשו לנקוט עמדה פעולותיו של שלמה בן-יוסף. לאחר וויכוחים רבים החליטו כי הם אינם מסכימים עם מעשיו. אירוע זה משך פעילים נוספים לקן וחיבר את הנוער בדורנה לפעילות הציונית.

בחורף 1939–1940 התקיימה בדורנה פגישה של "הנוער הציוני" של מחוז בוקובינה, אשר עסקה במלחמה, בשלטונו של היטלר, ובתקווה לעלות לארץ. ביוני 1940 ירדה פעילות התנועה בעיירה למחתרת. חברי התנועה בדורנה התחלקו לחוליות של בין שניים לשלושה חברים והמשיכו את הפעילות במתכונת מצומצמת זו. כל שבוע קיבלו מהנהלת התנועה נושא חינוכי אשר עסק בתכני ציונות, א"י וקורות עם ישראל ל"שיחת השבוע".

מספר חברים בתנועה נתפסו על ידי סוכן משטרתי לאורך הזמן בו פעלו במחתרת, והם שוחררו באמצעות שוחד.

ב-1940 יצאו מספר חברים מהקן לחוות הכשרה חקלאית של הנוער הציוני בפלוריאסקה, שם פגשו את אבא ברדיצ'ב. בין היוצאים לחוות ההכשרה היו יצחק ארצי ויצחק ילון.

השומר הצעיר

התנועה פעלה לראשונה בעיירה בין 1924 ל-1928, אך הקן נסגר כשחלק מחברי התנועה עלו לארץ. הוקדם בשנית בשנות השלושים.

לקראת סוף שנות השלושים חברי התנועה נעצרו על ידי השלטונות בחשד לקיום תעמולה קומוניסטית במסווה של פעילות ציונית. הבלש שניהל את החקירה היה יהודי. במשפט הסביר עורך הדין כי טענת השלטונות אבסורדית - השלטון מונע מן היהודית להשתלב במדינה ולקבל חינוך ראוי, ויחד עם זאת לא מאפשר להם לקיים פעילות שעתידה להוציא אותם מרומניה לא"י. בית המשפט פסק שהם אשמים בקיום אספות לא חוקיות. את החזרה לדורנה עשו בליווי איש ביטחון רומני אשר שכרו את שירותיו בשל החשש מהתנכלויות בדרך. שנים אלו נסיעה פשוטה ברכבת היוותה סכנת חיים ליהודים, שכן אירעו מקרי רצח של יהודים על ידי זריקתם מהרכבת הנוסעת.

תנועות הנוער הדתיות

תנועת המזרחי הייתה פופולרית בעיירה. קהל היעד הראשוני שלה כלל את ילדי החיידר שבבית הכנסת הגדול והחדרים שבביה"ס העברי. שני חברים מתנועת הנוער עלו לארץ ישראל בסוף 1940 בזכות סרטיפיקט של התנועה. סרטיפיקט אחד נשמר לאדם בעל נאמנות יוצאת דופן לתנועה ואילו השניים האחרים הגיעו לחברי תנועה שיכלו לעמוד בהוצאות הכלכליות הכרוכות בעלייה לארץ.

מלחמת העולם השנייה - השנים לפני הגירוש (1939–1941)

השלטון הרומני

בסוף שנות ה-30 עברה רומניה מספר תהפוכות שלטוניות. אלכסנדרו קונסטנטין קוזה ואוקטביאן גוגה האנטישמים קיבלו מנדט מן המלך להקים ממשל. בתקופת שלטונם הורע מצב היהודים. בפבואר 1938 השתלט קרול השני, מלך רומניה על מנגנוני המדינה - פירק מפלגות, השהה את החוקה, ובפועל הפך את רומניה ממונרכיה חוקתית לדיקטטורה. לאורך שלטונו איבדה רומניה שטחים עקב לחצי גרמניה, חתמה על הסכמי סחר עם גרמניה אשר היו עתידים לנתב את כלכלתה לצרכים גרמניים בלבד, ומעמדה הבינלאומי נחלש.

ב-5 בספטמבר 1940 נפל משטרו של קרול השני והוא נמלט מרומניה. לפני בריחתו ביקש מהגנרל יון אנטונסקו להקים ממשלה בעלת זיקה גרמנית. בנו של קרול השני, מיכאי הראשון, הוכתר למלך ויון אנטונסקו הקים את המדינה הלאומית-לגיונרית בשיתוף פעולה עם משמר הברזל האנטישמית. אופי המדינה היה פשיסטי ולא נותר לזכר למאפייניה הדמוקרטיים.

בנובמבר 1940 נחתם הסכם בין רומניה לגרמניה והיא צורפה למדינות הציר. ההסכם יצר תלות של רומניה בגרמניה. תלות זו התחזקה עקב הניסיון של משמר הברזל לתפוס באופן בלעדי את השלטון בינואר 1941. בשל המרד בוטלה המדינה הלאומית-לגיונרית ואנטונסקו הקשיח את שלטונו הרודני. לשם כך הסתמך על גרמניה הנאצית.

הצעדים כלפי היהודים

עקב עליית הנאצים לשלטון והתחזקות מעמדה של גרמניה הוקצנה האנטישמיות הרומנית. המפלגות האנטישמיות המרכזיות במדינה- המפלגה האגררית והליגה הלאומית הנוצרית התאחדו בעידודו של אלפרד רוזנברג, מנהל המחלקה למדיניות חוץ של המפלגה הנאצית בגרמניה. איחוד זה הוביל לממשלה האנטישמית של גוגה וקוזה בסוף 1937. המפלגה דגלה בעקרונות טוהר הגזע הרומני בשלטון ובשירות הציבורי. בעת שלטונם נסגרו שלושה עיתונים ברומניה אשר נתפסו כיהודיים ודמוקרטיים. ב22 לינואר 1938 חוקקו את חוק האזרחות אשר שלל את אזרחותם של שליש מיהודי רומניה, רבע מליון במספר. חוק זה היווה מכה קשה לקהילה היהודית ברומניה.

בתקופת שלטונו של המלך קרול השני הוחרפה האנטישמיות הרומנית. בחוקה חדשה שיצאה ב-1938 הוגדר המונח המשפטי "רומני אתני" אשר בפועל מנע איוש יהודי, בעיקר בתפקידים ציבוריים. הויתור על בסרביה וצפון בוקובינה לבריה"מ הוביל לחיזוק השנאה כלפי היהודים ואף לפרעות (לדוגמא פרעות דורוחוי). ב-8 באוגוסט 1940 תוקן "תקנון היהודים" במטרה לייצר מכנה משותף עם השלטון הנאצי בגרמניה. תקנון זה מחק את זכויות האזרח של רוב יהודי רומניה והוציא נישואי תערובת מחוץ לחוק.

בעת הקמתה של המדינה הלאומית-לגיונרית בספטמבר 1940 הדרדר מצב היהודים במהרה. התנועה הלגיונרית פעלה על מנת להשתלט על רכוש יהודי, ובמהרה נחקקו שלושה חוקים אשר הפקיעו מן היהודים את נכסיהם באיזורים הכפריים, היערות בהם ישבו, מבשלות כוהל ומנסרות לעיבוד עצים וספינות שיט. הלגיונרים פעלו גם במישור לא חוקי שכלל טרור והפחדה. אנטונסקו התנגד לחוסר הסדר שלווה למדיניות האנטישמית ודגל בנישול הדרגתי של ישפיע באופן דרסטי על כלכלת המדינה.

התקופה בין המדינה הלאומית-לגיונרית לפרוץ מבצע ברברוסה אופיינה במדיניות אנטישמית סדורה בחוק, בליוויו של גוסטב ריכטר, יועץ לבעיית היהודים מטעם לשכתו של אדולף אייכמן. בתקופה זו נחקקו "החוק לבטחון המדינה" אשר הכפיל את עונשם של היהודים לכל עבירה שבוצעו, החוק להפקעת הבתים בבעלות יהודית, הוקם "המרכז הלאומי לרומניזציה", ויהודים חוייבו בעבודות כפייה. היהודים לא חסו תחת הגנת החוק, אלא סבלו וכאבו כתוצאה שלו.

בעת הפלישה לברית המועצות (מבצע ברברוסה) ביוני 1941 הצטרפה רומניה לשורות הגרמנים. עקב כך החלה חקיקה רומנית נגד יהודים באופן קיצוני יותר מאשר בשנות ה-20 וה-30. החקיקה כללה בין היתר - סגירת בתי כנסת קטנים, עוצר משעה 18:00, איסור ללמוד וללמד בבית ספר ממלכתיים, ובהמשך אף חובת ענידת טלאי צהוב ושליחת הגברים לעבודות כפייה.

הקהילה היהודית בואטרה דורניי בתקופה שלפני הגירוש

בין החוקים האנטי יהודיים שחוקקו משנת 1940 והלאה, הוחלט על גירוש יהודי הכפרים הסובבים את דורנה כ 450 נפש - Candreni, Iacobeni, ו-Carlibaba לעיירה. יהודי העיירה אירחו את יהודי הכפרים בחדרי הקייטנים אשר היו ברשותם ופעלו למענם כמה שניתן. ללא יהודי הכפרים מסביב, כללה הקהילה היהודית בדורנה כ-1,747 אנשים.

הקהילה היהודית בדורנה חשה הרעה במצבה בתחילת שנות ה-40. היא סבלה מהחקיקה הגזענית שהחלה עקב ההנהגה האנטישמית והחבירה לגרמניה הנאצית. חקיקה זו הגבילה את ההשכלה היהודית בקהילה, הפעילות החינוכית, חופש התנועה ועוד. מספר חנויות יהודיות בעיירה הולאמו ונוצרו חיכוכים עם המקומיים.

יחסים עם המקומיים

תחושת הביטחון והיחסים עם התושבים הלא יהודים בעיירה התערערו. מעדויות עולים אירועי התנכלות פיזית, הבעת תמיכה פומבית במנהיגים אנטישמיים (סמלים בכניסה לבתים, הפגנות) ועוד. אירוע אשר מהווה צומת דרכים ביחס בין הקהילה לתושבים הלא יהודים בעיירה היה הצתת בית משפחת רוזנברג היהודית על ידי התושבים הרומנים. מיכאל רוזנברג, בן המשפחה, מתאר כיצד חיילים עמדו בפתח הכניסה לבית בעת שריפתו ומנעו את ניסיונות אמו להציל דבר מה. עקב השריפה התעוררה אצל הקהילה היהודית בעיירה ההבנה כי דרכי ההתמודדות הישנות עם האנטישמיות הרומנית שכללו תשלומי שוחד כבר לא יועילו.

לקיחת בני ערובה

בני הערובה היהודים נלקחו לבית הכנסת די ויז'ניצער שול. צעד זה נועד "להבטיח" שהיהודים לא יפגעו במאמץ המלחמתי. על כל פגיעה בלחימה הרומנית יהרג בן ערובה. בפועל מטרת הרומנים הייתה להתנכל ליהודי העיירה ולסחוט את כספיהם. תמורת תשלום לחייל ששמר בכניסה התחלפו ביניהם בני הערובה וכך הקלו תושבי העיירה זה על זה.

יחס השלטונות ליהודי העיירה

גוט סלמון תושב העיירה מעיד בשבועה על האחראי על מחוז קמפולונג (ובין היתר על ואטרה דורניי) ניקה מליניש אשר היה ידוע בדעותיו האנטישמיות: ”בנאומיו הפומביים הוא הסית את ההמון לפרעות ביהודים ואישית הוציא לפועל את גירושם מן הכפרים”.

ריכוז בבית הכנסת הגדול

ביולי אוגוסט 1941 יוצאת פקודה המחייבת ריכוז של כל הגברים בגילאים 18–50 בבית הכנסת הגדול. יהודי העיירה שוחררו ביום המחרת לאחר התערבותו של נתן קליפר, תושב העיירה אשר היו לו קשרי מסחר עם המשלחת הגרמנית.

הגירוש לטרנסניסטריה 1941–1944

החל באוגוסט 1941 הוכרחו יהודי דורנה לשאת טלאי צהוב והוטלו עליהם מגבלות נוספות. בסוף אוגוסט נתן מנהיג רומניה יון אנטונסקו פקודה בעל פה למושל טרנסניסטריה גאורגה אלקסיאנו לניוד 300,000 יהודי רומניה וטרנסניסטריה בפרט. פרטי הפקודה המדויקת אינם ידועים. הצבא הרומני הגדיר חמש נקודות מעבר לדיינסטר אותו היה על המגורשים לחצות בכדי להגיע לנהר הבוג וארבעה אזורים בסמוך לנהר הבוג בהם ישוכנו היהודים. ב-6 בספטמבר 1941 ניסחה ממשלת טרנסנסיסטריה בהתבססה על הוראות הצבא מסמך "הנחיות לארגון השיירות להעברת אוכלוסייה מאזורים צפופי אוכלוסין לאזורי דלי אוכלוסין". מסמך זה הועבר להז'נדרמריה הרומנית אשר תפקידה היה להכין תוכנית פרקטית לגירוש וביצועה.

ב-4 באוקטובר 1941 פורסמה פקודת גירוש יהודי בוקובינה על ידי המטה הכללי של צבא רומניה מטעם יון אנטונסקו, לפיה גירוש יהודי בוקובינה צריך להסתיים בתום עשרה ימים (עד 14 באוקטובר 1941). הגרמנים לא לחצו על ההנהגה הרומנית לפעול לגירוש וההחלטה נבעה משיקולי ההנהגה האנטישמית ורצונה לייצר "רומניה נקייה מיהודים".

לרומניה לא היו האמצעים לייצר מנגנון השמדה בדומה למנגנון הגרמני, ועל כן תוכנן להעביר את היהודים למחנות מעבר בטרנסניסטריה בסמוך לנהר הבוג, ובשעת כושר להעבירם לצדו השני של הנהר ולהוציאם משטח רומניה. טרנסניסטריה נכבשה על ידי צבאות גרמניה ורומניה בעת הלחימה מול ברית המועצות. רומניה קיבלה שטחים אלו מגרמניה הנאצית כאות הוקרה על השתתפותה במאמץ המלחמתי. במהלך כיבוש השטח נרצחו באזור טרנסניסטריה עשרות אלפי יהודים על ידי איינזצגרופן D, צבאות גרמניה ורומניה.

מספר המגורשים לאזור טרנסניסטריה אינו מדויק. חקר השואה מצביע על כ-150,000 מגורשים, בעוד מקורות גרמניים טוענים כי המספר גדול יותר ומגיע ל-185,000 מגורשים. עבודת הדוקטורט של ד"ר שרה רוזן החוקרת את גטאות צפון טרנסניסטריה מצביעה על מספר כולל של 193,233 יהודים אשר נשלחו לגירוש, מתוכם 82,709 במקור מחבל בוקובינה בו נמצאת העיירה ואטרה דורניי.

בפועל תוכנית הגירוש קרסה עקב ההתנהלות וחוסר המיומנות של הרומנים, לצד האיסור של גרמניה להעביר את היהודים את נהר הבוג. הגירוש התבצע באופן לא מוסדר, ללא הכנה יסודית מראש ומעקב אחר לוח זמנים. מחנות המעבר בסמוך לנהר הבוג בהם תוכנן ריכוז היהודים לא הוקמו בעת תחילת השילוחים, על כן פוזרו היהודים באזור גולטה ובמחוזות מוגילב פודולסקי, טולצ'ין, ובאלטה. השלטונות הרומניים פעלו לגירוש מקסימלי של היהודים ללא דאגה למזון, מתקני לינה, ותנאים סניטריים בסיסיים. בשל חוסר התיאום הבירוקרטי ומספרם הגדול של המגורשים הושארו יהודים רבים בעיירות אשר לידן עברו שיירות הגירוש ללא הכנת תשתיות שיאפשרו התיישבות בממדים שכאלו. לעיתים שוכנו יהודים בדירי חזירים ואורוות כתוצאה מחוסר המקום. גירוש היהודים נעשה גם בידי הצב הגרמני והרומני ולא רק על ידי הז'נדרמריה הרומנית, דבר אשר הוביל לאי סדר ומספר מגורשים גדול מן המתוכנן אשר אין עבורם מתקני שהייה מוסדרים. לאחר 15 יום מתחילת הגירושים התקבל דיווח בממשל טרנסניסטריה על ידי מפקד הז'נדרמיה באזור לפיו התכנית לגירוש היהודים התמוטטה. הוא ביקש מענה לבעיית המזון והצפיפות ותהה כיצד עליו לשמור על "יהודים אלו" בחיים. כ-90,000 מהמגורשים נספו בטרנסניסטריה.

גירוש יהודי ואטרה דורניי

בשבת 11 באוקטובר 1941 גורשו יהודי העיירה לטרנסניסטריה. בתחילה הובאו לתחנת הרכבת, שם נדחסו לקרונות והובלו לעיירה אטאקי שעל יד נהר הדניסטר. מעבר הנהר בוצע על ידי מעבורות עליהן שילמו יהודי העיירה בכספם. העברת כל הקהילה לקחה מספר ימים. עם ההגעה פוזרו היהודים בגטאות ובמחנות השונים בטרנסניסטריה, דבר אשר פיצל קהילות ומשפחות. על היהודים בטרנסניסטריה נאסר חופש התנועה, הזכות לבחור היכן להתגורר והם חויבו בעבודות כפייה. מעמד זה של היהודים נקבע על ידי השלטונות הרומנים. הגירוש לאזור לא כלל דאגה לסניטריה ותנאי קיום אחרים אשר הורעו עקב הגדילה המאסיבית באוכלוסייה. תנאי המחיה הובילו למחלות, רעב ומוות. יהודים רבים נחטפו לעבודות כפייה ולא חזרו.

מיכאל רוזנברג מתאר בספרו "יוליוס" את תחושותיו בעת ההגעה לגטו מוגילב שבטרנסניסטריה:

”בהגיענו למוגילב המראה היה הלם מוחלט. שום דבר לא יכול היה להכין אותנו לקראת הבאות. המצב ברחובות היה מחריד. מולנו הובלו עגלות עמוסות בגופות עירומות, כשאברי גופם של האנשים נופלים מכל עבר”.

מעמד היהודים בטרנסניסטריה

צו מספר 23 אשר יצא ב-11 בנובמבר 1941 מטעם הממשל בטרנסניסטריה ובאישור השלטון הרומני הגדיר את מעמד היהודים באזור. בשל העיכוב בשילוח היהודים אל מעבר לנהר הבוג נדרשו השלטונות להתייחס למעמד היהודים באופן רשמי ולקיים "פתרון ביניים". על פי צו זה על היהודים חלה חובת עבודות כפייה. מנהיגי הגטאות חויבו לספק עובדים לעבודות אלו. הממשל הרומני הסיר אחריות מדאגה למזונם ופרנסתם של היהודים. הם נכנסו תחת אחריות הפרפקטים (קציני מחוז), הפרטורים (אחראי אזור מטעם השלטון), ומעסיקים אשר השתמשו בכוח עבודה יהודי. בפועל מצב זה הוביל לחופש מוחלט ביחס ליהודים. הם היו נתונים למרותם של גורמים רבים ללא רגולציה ויישור קו שיוודא כי ניתנות להם זכויות כלשהן. זהו היה מנגנון השמדה בלתי פורמלי אשר מנע מן היהודים מזון, טיפול רפואי ותנאי מחיה בסיסיים. נשללו מהם חופש התנועה והזכות לבחור מקום מגורים. במסגרת צו זה חויבו היהודים לבחור נציג למול השלטונות, והוגדר אופן הארגון הפנימי של הקהילות. ^[3][2][1]

תנאי המחיה בטרנסניסטריה

כ-15% מהנספים מתו כתוצאה ישירה ממעשי התעללות של רומנים וגרמנים. שאר הנספים מצאו את מותם עקב התנאים הירודים בטרנסניסטריה.

חוסר ההיערכות של הרומנים והאנדרלמוסיה ששררה במהלך הגירושים הובילה לתנאי מחיה ירודים אשר בפועל עבדו כמנגנון השמדה. מלבד גטאות שוכנו היהודים במחנות עבודה בכפייה, מחנות ריכוז, ואף במחנות השמדה ברעב אשר לא קיבלו כלל אספקה של מזון, מים ותרופות. לעיתים הוצעדו היהודים ללא כל מטרה מוגדרת, מבלי מזון ומים, עד שרבים מצאו את מותם בדרך. במחנות הריכוז ועבודות הכפייה שוכנו יהודים ברפתות ודירי חזירים בצפיפות רבה אשר הובילה למחלות ותמותה רחבה. גם בגטאות שררה הצפיפות, לעיתים שוכנו בין 15 ל-20 אנשים בחדר ואלפים הוכנסו למבנים ציבוריים ללא אוורור. העדויות מתארות זוהמה, צחנת מוות, ואנשים שכובים זה על זה. השלטונות לא דאגו למבני ביוב ופינוי שופכין, ועשיית הצרכים נעשתה באופן לא מוסדר ולעיתים לעיניי כל. בחורף של 1942-1941 פרצה מגפת טיפוס בקרב הגטאות והמחנות. בתחילה המצב לא הדאיג את המושל בטרנסנסיטריה שכן עיקר החולים היו מקרב היהודים, ואף מצב התברואה בטרנסניטריה הוגדר כטוב בשל כך. יון אנטונסקו מושל רומניה אמר בהקשר זה- ”תן להם למות...מבחינתי יכולים למות מאה, יכולים למות אלף, או שימותו כולם, אך איני רוצה שימות ולו רומני אחד”. השיירות המשיכו להתקיים לאורך המגפה וגופות הנספים לא נקברו אלא הושארו בצידי הדרך. כל אלו בשילוב עם חוסר המענה הרפואי הובילו להחמרת המצב. בהרבה מן הגטאות לא ניתן היה למצוא בית ללא חולה טיפוס. הוועדות בגטאות פעלו נגד המגפה על ידי הקמת בתי חולים, ניסיונות לשיפור מצב התברואה וחיטוי המגורים. השלטונות הרומנים שתפו פעולה באופן חלקי עם פעילות הוועדות רק לאחר שעלה החשש מהידבקות של חיילים רומנים. בקיץ 1942 דעכה המגפה.

צו מס' 23 הסיר את אחריות השלטון הרומני לדאגה למזון. היהודים היו אמורים לקבל שכר יומי על עבודתם, אך פעמים רבות לא קיבלו דבר. הדבר הוביל לרעב כבר אשר שימש כמנגנון השמדה.

בינה שטיינברכר, תושבת דורנה, מספרת בספרה "כאן ביתי" על הרגע בו זכתה משפחתם בסיוע כספי שאפשר להן לעבור בשוק של גטו מוגילב ולקנות לחם:

”בדרך הביתה עברנו את השוק וקנינו לחם. הגענו הביתה, הנחנו את הלחם על השולחן, ובמקום לראות התנפלות כולם ישבו כמו מהופנטים”

גורם נוסף שהוביל למותם של רבים היה מזג האוויר הקר. מיכאל רוזנברג מתאר בספרו "יוליוס" את הקור ששרר בגטו מוגילב-

””ב43' היה החורף הקשה ביותר. הקור ששרר אז הגיע למינוס 45 מעלות... אנשים בעלי שפמים וזקנים התהלכו עם נטיפי קרח על הפנים”

דרכי הישרדות

הנהגה דורנאית

רבים מאוכלוסיית העיירה הצליחו להישאר בגטו מוגילב ולא להתפזר ברחבי טרנסניטריה, דבר אשר תרם להישרדותם. הגטו מוקם קרוב לרומניה כך שניתן היה לייצר קשר עם קרובים שנשארו מאחור ביתר קלות. הישארות בגטו הבטיחה ביטחון יחסי מפני הגירושים לאזור נהר הבוג אשר התקיימו לאורך שנות הקיום בטרנסניסטריה. למרות הצפיפות החיים בגטו אפשרו מגורים במבנים דבר שהגדיל את סיכויי ההישרדות. צעד זה יחד עם צעדים נוספים להעברת יהודי העיירה ברחבי טרנסניסטריה נעשה על ידי המנהיגות הדורנאית שקמה מיד עם הגירוש.

המטבח הדורנאי

המטבח הדורנאי פעל לכמה שבועות מרגע תחילת הגירוש. התנדבו בו אנשי העיירה והוא האכיל בממוצע כ-200 איש ביום, רובם דורנאים במקור.

דרכים נוספות

הרקע הכלכלי המבוסס של תושבי העיירה נתן לדורנאים כלי הישרדות נוסף אשר היה חיוני בשנים הקשות.

עזרה הדדית הייתה קיימת לאורך כל זמן הגירוש ותרמה הן לחוזק הפיזי והן לחוזק הנפשי של תושבי העיירה.

הנסיגה הגרמנית והחיים תחת ברית המועצות

במרץ 1944 נסוגו הגרמנים. נסיגה זו לוותה באכזריות יתר ליהודים. התבצעו מעשי שוד על מנת להשיג את כל המשאבים הדרושים לנסיגה תוך כדי התעללות פיזית ונפשית, פריצה לבתים, הכאות וגניבות. לאחר נסיגת הגרמנים חייתה האוכלוסייה היהודית תחת שלטון סובייטי. היציאה יצרה ואקום שאפשר ליהודים לשפר את מצבם הכלכלי לאחר שנות הרעב. חלק מן הגברים גויסו לצבא, דבר שמנע את עזיבת המשפחות. לעיתים היו חשדות נגד היהודים שהצליחו לשרוד תחת שלטון גרמני, ואף חקירות.

השחרור

בנובמבר 1945 שוחררו המגויסים היהודים מגטו מוגילב, דבר שאפשר למשפחות היהודיות בגטו לחזור לבתיהם. במקומות אחרים בטרנסניסטריה אפשרו ליהודים לצאת לביתם אף קודם לכן. הרבה מיהודי ואטרה דורניי הגיעו לגטו מוגילב ולכן הצליחו לחזור לביתם רק ב-1945 ואף מאוחר יותר. לעיתים הדרך חזרה לדורנה לקחת מספר חודשים, שכן היא דרשה כספים רבים ופתיחת צירי תעבורה אשר היו סגורים עקב המלחמה.

הניצולים מתארים כי בעת הגעתם חזרה לואטרה דורניי לא זיהו בה את עיירת ילדותם האהובה. היא סבלה מהזנחה, הרס, ביזה, ומעברים של הצבא הסובייטי.

קבורת הסבונים

עדויות מתארות כי בשנת 1945 נעשתה בדורנה לוויה לזכר הנספים במאורעות השואה. במהלך הלוויה תושבי הקהילה ששרדו קברו חתיכות סבון אשר מקורן לא ידוע, וגווילים שרופים. על המצבה הקיימת עד היום בבית הקברות היהודי בעיירה נכתב: ”פ"נ הבורית שנעשתה מגופות הנהרגים והנשרפים על קדושה ע"י הרוצחים הפאשיסטים וגם ספר תורה מחוללים”. (בורית זהו סוג צימח אשר שימש כמרכיב להכנת סבון). הדעה הרווחת בחקר השואה כיום שוללת שימוש בגופות יהודים להכנת סבון בזמן השואה. לא ברור האם הטקס נתפס כמעשה סימבולי או שעל פי תפיסת היהודים בעיירה הם קברו סבונים שהוכנו מגופות הנרצחים.

השיקום והעלייה לארץ ישראל

עוד לפני השואה בשנת 1939 וגם בתחילת 1941 עלו יהודי דורנה בעלייה בלתי לגלית לארץ ישראל. לאחר השחרור והחזרה מטרנסניסטריה, ככול שחזרו יותר יהודים לעיירה הקהילה פיתחה חיי חברה, אך אלו היו מוכוונים לעליה לארץ ישראל ולא התמקדו בהשתלבות ויצירת חיים יציבים בעיירה. הלקח שלימדה השואה הוא שדורנה כבר לא הייתה הבית. המשטר הקומוניסטי הוסיף מרכיב נוסף לדחיית המקום אליו חזרו המגורשים כבית. תנועות הנוער הציוניות (הנוער הציוני, בני עקיבא, ותורה ועבודה) חזרו לפעול במרץ במטרה להעלות יהודים ארצה. בית ילדים על שם אבא ברדיצ'ב הוקם על ידי תנועת החלוץ על מנת להכשיר את הנוער הניצול לעלייה לארץ ישראל.

ב 1946 החלה עלייה ארצה שהייתה מותנית בפעימות פתיחה וסגירה של המשטר הקומוניסטי. בהדרגה עלו רבים מתושבי דורנה ובשלהי שנת 1947, עלו רבים נוספים לישראל בשתי אניות מעפילים הגדולות: הפאנים "פן קרסצ'נט" ו"פן יורק" שהפליגו מנמל בורגאס בבולגריה. הם הגיעו למחנות המעצר בקפריסין ומשם - עם הקמת המדינה - לישראל. ידוע כי כל ילדי הקהילה היהודית של דורנה ורובם הגדול של המבוגרים אשר שרדו את המלחמה עלו ארצה.

בפברואר 1949 נאסרה כל פעילות ציונית על ידי השלטון הקומוניסטי. כ-20 חברי תנועת "הנוער הציוני" שלא הספיקו לעלות ארצה המשיכו לפעול במחתרת עד שנתפסו על ידי השלטונות. לאחר איסור זה הופסקה הפעילות הציונית חינוכית בדורנה.

ספר הזיכרון של יהודי וטרה-דורניי והסביבה

בשנת 1997 התכנסו בני הקהילות יהודי וטרה-דורניי, קנדרני, יקובני וקרליבבה והחליטו להוציא לאור ספר זיכרון לקהילות שהיו ואינן יותר בעקבות השואה ותוצאותיה. הספר יצא בשני כרכים בשנת 2001 ע"י "עמותת יוצאי וטרה-דורניי והסביבה" בעריכתו של יצחק ילון ואנשי המערכת מרצל בינר, משה רביב ופרופ' יעקב רנד. הספר מתאר את תולדות הקהילות בין שתי מלחמות העולם, את החיים היהודיים העשירים, הפעילות הציונית והאירועים שקדמו לגירוש לטרנסניסטריה, את גירוש יהודי הכפרים לדורנה בסתיו 1940 ואת הגירוש של כל יהודי הקהילות לגטאות ולמחנות באוקראינה, את התלאות והסבל בטרנסניסטריה, ההתנגדות והמאבק לשרוד, השחרור והגיוס לצבא בריה"מ ולצבא הבריטי של חלק מיוצאי הקהילות ואת ההעפלה לארץ ישראל של הניצולים ותרומתם לתקומת ישראל.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בית הכנסת בואטרה דורניי בוויקישיתוף

• ספר הזכרון של יהודי וטרה דורניי והסביבה בוקובינה רומניה 2001
• ספר History of the Jews in the Bukovina הוגו גולד 1962 (תרגום הפרק על דורנה וטרה)
• ספר שואת יהודי צפון בוקובינה בעריכת דב שי