ריצ'רד הולסי בסט
 | |
| לידה |
24 במרץ 1910 בייון, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
28 באוקטובר 2001 (בגיל 91) סנטה מוניקה, ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות הלאומי ארלינגטון |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
האקדמיה הימית של ארצות הברית |
| השתייכות |
 צי ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | 1932–1944 (כ־12 שנים) |
| דרגה |
 לוטננט קומנדר |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
 צלב הצי  צלב התעופה המצוינת | |
  | |
ריצ'רד הולסי בסט (באנגלית: Richard Halsey Best; 24 במרץ 1910 – 28 באוקטובר 2001) היה טייס מפציץ צלילה ומפקד טייסת בצי ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא היה מוצב על נושאת המטוסים USS אנטרפרייז, הוביל את טייסת מפציצי הצלילה שלו בקרב מידוויי ב-1942, והטביע שתי נושאות מטוסים יפניות ביום אחד, לפני שפרש מבחינה רפואית באותה שנה עקב נזק לריאות שלו שנגרם מנשימת חמצן רע במהלך הקרב.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
סבו - אדוארד בסט - היגר לארצות הברית מאנגליה במהלך המאה ה-19. ושירת בפלוגה "F" של רגימנט הרגלים ה-13 של ויסקונסין במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. אביו של ריצ'רד, ברט בסט, נולד בקליפורניה ב-1878, וריצ'רד ה. בסט נולד בניו ג'רזי ב-24 במרץ 1910. ריצ'רד התחתן עם דוריס אוויס אלברו (21 בנובמבר 1914 – 6 בדצמבר 1968) ב-24 ביוני 1932 בוושינגטון, והם התגרשו ב-24 בינואר 1966. [1]
קריירה מוקדמת (1928–1941)[עריכת קוד מקור | עריכה]
_in_April_1942.jpg)
בסט הצטרף לאקדמיה הימית של ארצות הברית (USNA) ב-1928, וסיים את לימודיו בהצטיינות ב-1932.[2] חבריו לכיתה כללו את ברוס מקנדלס, הנרי מונסון ולויד מוסטין.[2] הוא שירת במשך שנתיים על סיפון הסיירת הקלה USS ריצ'מונד. בשנת 1934 הוא הועבר לתחנת התעופה הימית פנסקולה, פלורידה, כסטודנט לתעופה ימית, סיים את הכשרת הטיסה שלו בדצמבר 1935, והוצב בטייסת הקרב השנייה (VF-2B) על סיפון נושאת המטוסים USS לקסינגטון, מטיס מטוסי גרומן F2F.
ביוני 1938, בסט מונה כמדריך בטייסת ההדרכה החמישית שבפנסקולה. לאור ההבנה שהמלחמה באופק, לאחר שנה וכמה חודשים של הדרכה, בסט הגיש בקשה להעברה לצי האוקיינוס השקט בתפקיד זה.
ב-31 במאי 1940, בסט קיבל פקודות להצטרף לטייסת ההפצצה השישית (VB-6), שהוקצתה על נושאת המטוסים USS אנטרפרייז. עם הגעתו לבסיס הטייסת ביבשה, Naval Air Station North Island, קליפורניה, ב-10 ביוני, בסט מונה לקצין טיסה (קצין מבצעים) של הטייסת, שהיה השלישי בפיקוד. בתחילת 1942, לאחר שהחלה המלחמה באוקיינוס השקט, הוא התקדם לקצין מבצעים (XO), השני בפיקוד, תחת ידידו הקרוב וחברו לכיתה ב-USNA, ויליאם הולינגסוורת', המכונה "הולי, "כמפקד. בסט הפך לאחר מכן למפקד הטייסת בזמן לקרב מידוויי.
מלחמה באוקיינוס השקט (1941–1944)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-7 בדצמבר 1941, בסט היה על סיפון האנטרפרייז והמתין לחזרתה לנמל כאשר נודע לו (יחד עם רוב ה-VB-6) שכמה מחבריו לחוליות בחיפוש הבוקר טסו לתוך המתקפה היפנית על פרל הארבור. באותו ערב, הוא טס בתקיפת האנטרפרייז הראשונה של המלחמה כאחד משישה מטוסי SBD הנושאים מחוללי עשן. על הקבוצה שלו הוטל לספק חיפוי למפציצי הטורפדו של לוטננט יוג'ין אי לינדזי אם ימצאו את נושאות המטוסים היפניות. עם זאת, הסיור לא מצא דבר, והקבוצה של בסט חזרה לאנטרפרייז ללא תקריות, אם כי מאוחר יותר כינה את נחיתת הלילה שהתקבלה "הגרועה ביותר... מבין 330 נחיתות על נושאות מטוסים".
בסט ראה את הקרב האמיתי הראשון שלו ב-1 בפברואר 1942, כשהוא טס בשתי תקיפות נגד איי מרשל. עם עלות השחר, הוא הוביל את הגף השני של VB-6 כחלק מהתקיפה בקנה מידה מלא נגד הספנות היפנית על יד קווג'לין. לפני הצהריים, הוא הוביל שמונה מטוסי SBD מ-VB-6 ואחד מ-VS-6 לתקוף את האי טרואה, מאלולאפ אטול, משימה שתעלה לו במטוס אחד. [3] ב-24 בפברואר 1942, בסט השתתף בהתקפת האי ווייק על ידי הקבוצה האווירית מאנטרפרייז, וב-4 במרץ הותקף האי מרקוס. לאחר הפשיטות הללו חזרה אנטרפרייז לפרל הארבור וליוותה את USS הורנט במהלך הפשיטה של דוליטל באמצע אפריל. שתי נושאות המטוסים מיהרו לכיוון דרום, אך איחרו מכדי להשתתף בקרב ים האלמוגים. שתי נושאות המטוסים ואחותם USS יורקטאון נקראו אז להשתתף במה שהיה אמור להיות קרב מידוויי. [4]
קרב מידוויי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר דיווחים על קשר ממטוסי סיור PBY קטלינה מבסיס במידוויי בבוקר 4 ביוני 1942, אנטרפרייז החלה לשגר את קבוצת האוויר שלה החל מהשעה 07:06. בפיקודו הכולל של מפקד קבוצת האוויר (CAG) לוטננט-קומנדר. וייד מקלוסקי היו 14 מפציצי טורפדו TBD-1 דבסטייטור של טייסת טורפדו 6 (VT-6), 34 מפציצי צלילה SBD של VB-6 ו-VS-6, ועשרה מטוסי קרב F4F-4 ויילדקט של טייסת הקרב 6 (VF-6). עם זאת, הטייסות הופרדו והגיעו ליפנים באופן עצמאי. רק מפציצי הצלילה נשארו ביחד והגיעו ליפנים בשעה 09:55. בסביבות השעה 10:22, החלו מפציצי הצלילה של אנטרפרייז (למעט שלושה שנשרו עם תקלת מנוע) לתקוף את שתי נושאות המטוסים היפניות הקרובות ביותר, קאגה ואקאגי.
הטבעת אקאגי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלב זה, ההתקפה התבלבלה, כאשר כל 31 מטוסי הדונטלס הנותרים עברו לתקוף את קאגה. הכי צפוי לתקוף על פי דוקטרינת מפציצי הצלילה האמריקאית, שקבעה שהטייסת הנגררת (VB-6) תתקוף את המטרה הקרובה יותר (במקרה זה קאגה), בעוד שהטייסת המובילה (VS-6) תיקח את הרחוקה מבין השתיים. (כאן אקאגי). עם זאת, מקלוסקי, שהיה טייס קרב לפני שהפך ל-CEAG, כנראה לא היה מודע לכך, והחליט להוביל את VS-6 נגד קאגה. כשהטייסת המובילה חלפה על פניו, בסט הבין מה קורה וניתק כדי לתקוף את אקאגי. עם זאת, רוב ה-VB-6 החמיצו את האות שלו להפלה והמשיכו את הצלילות שלהם על קאגה. כשהוא נותר עם שני אנשי הכנף שלו בלבד, לבסט היו כעת רק שלושה מטוסים לתקוף את אקאגי.
שלושת ה-SBD של בסט פתחו במתקפה שלהם ב-10:26 בבוקר. הפצצה הראשונה, שהוטלה על ידי לוטננט אדווין ג'ון קרוגר, פגעה במים מול גשר נושאת המטוסים. הפצצה השנייה, שהוטלה על ידי בסט, חדרה לסיפון הטיסה והתפוצצה בהאנגר העליון בין 18 מטוסי נקג'ימה B5N2 מתודלקים וחמושים. [5] הפצצה השלישית, שהוטלה על ידי הצוער פרדריק תומאס ובר, התפוצצה במים ליד הירכתיים ותקעה את ההגה של אקאגי. למרות שרק הפצצה של בסט פגעה באקאגי, הפיצוצים שנגרמו כתוצאה מדלק ותחמושת בסיפון ההאנגר המצומצם הספיקו כדי לאבד את נושאת המטוסים.
הטבעת היריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאוחר יותר באותו יום, בסט השתתף בהתקפה על נושאת המטוסים היפנית האחרונה שנותרה, היריו, וקלע את אחת מארבעת הפצצות שהטביעו אותה. התותחן של בסט, ג'יימס פרנסיס מאריי, האמין שהוא "ראה את הבזק הפצצה [של בסט] מבעד לעשן כשהיא פוגעת ב[ היריו ] באמצע האונייה לפני האי". לאחר הקרב, זכה בסט בעיטור צלב הצי ועיטור צלב התעופה המצוינת. [6] בכתב העיטור נכתב: "מתריס על סכנה קיצונית ממטח נ"מ מרוכז ומהתנגדות חזקה של מטוסי קרב, לוטננט קומנדר בסט, בנחישות נועזת וקנאות אמיצה, הוביל את הטייסת שלו בהתקפות הפצצות צלילה נגד יחידות ימיות יפניות. טס במרחק מכוחותיו שלו. מה שהפך את החזרה לבלתי סבירה בגלל החוסר בדלק, הוא ביצע את התקפותיו תוך התעלמות קיצונית מביטחונו האישי. חוסר הפחד האמיץ שלו ומסירותו הנאמנה לתפקיד תרמו רבות להצלחת כוחותינו והיו בהתאם למסורות הגבוהות ביותר של הצבא. שירות הצי של ארצות הברית". [7] לפי סטיבן ל. מור, בסט אולי היה "הטייס הראשון שהפציץ בהצלחה שתי נושאות מטוסים יפניות ביום אחד". בהתחשב בהישג הייחודי הזה, אדמירל תומאס מורר ותת אדמירל ויליאם ד. האוסר עשו מאמץ רציני אך לא מוצלח להמליץ על הטוב ביותר עבור מדליית הכבוד לאחר מותו של בסט בשנת 2001.
פרישה רפואית[עריכת קוד מקור | עריכה]
4 ביוני 1942, היה היום האחרון שבו טס בסט עבור הצי האמריקני. רגע אחרי שבסט נחת על אנטרפרייז, הוא התחיל להשתעל דם. במהלך עשרים וארבע השעות הבאות, ההמופטיזיס שלו (שיעול דם) נמשך. הוא חלה בצורה חריפה עם חום של 39 °C, והוא אושפז בבית החולים פרל הארבור.
בחזרה בפרל הארבור, בסט נבדק על ידי מנתח הטיסה. במהלך טיסת הבוקר ב-4 ביוני טיסה בגובה 20,000 רגל (6,100 מטרים) כמה טייסי VB-6 נתקלו בקשיים באספקת חמצן, אז בסט נתן הוראה להפחית את הגובה ל-15,000 רגל (4,600 מטרים). [8] מסיכת החמצן של ה-SBD של בסט התחממה במהלך החיפוש הארוך בצורה יוצאת דופן במשימת הבוקר ב-4 ביוני. החומר ששימש במסיכה כדי להסיר פחמן דו-חמצני נשוף היה נתרן הידרוקסידי. אם המכשיר המכיל חומר זה היה מחומם בצורה חריגה, הוא עלול לשחרר אדי סודה קאוסטית דרך מסכת החמצן של הטייס; כתוצאה מכך, בסט שאף אדים קאוסטיים. מתישהו בעבר, בסט חלה בשחפת סמויה, שנשארה בריאותיו במצב לא פעיל במשך שנים. האדים המאכלים שנשאפו גרמו לדלקת ריאות כימית ושחקו גרנולומה של שחפת, והפכו את הצורה הלא פעילה של האורגניזם לצורה פעילה, וכתוצאה מכך התקדמות מזיהום שחפת סמוי למחלת שחפת. בסט הועבר מבית החולים פרל הארבור לבית החולים הכללי פיצסימונס באורורה, קולורדו, שם קיבל טיפול מתאים לשחפת שלו. בסט אושפז בבית החולים פיצימונס עד ספטמבר 1943. הוא פרש מהצי האמריקאי ב-1944 עם 100% נכות.
חיים אזרחיים (1944–2001)[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר פרישתו מהצי, בסט עבר לסנטה מוניקה, קליפורניה, שם התגורר עד סוף חייו. לאחר השחרור מבית החולים, בסט עבד בחטיבת מחקר קטנה של תאגיד מטוסי דאגלס. חטיבה זו הפכה לחלק מתאגיד ראנד בדצמבר 1948, שם עמד בסט בראש מחלקת האבטחה עד לפרישתו במרץ 1975. בסט כתב את ההקדמה למדריך של Battlehawks 1942, משחק וידאו להדמיית טיסה שיצא ב-1988 על ידי LucasFilm Games.
הוא מת ב-28 באוקטובר 2001, בגיל 91, ונקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.[9]
בסט היה נשוי לדוריס אוויס (אלבריו) (1914–1968) והיו לו בת, בן, נכד ובת חורגת.[9]
עיטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| ||
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| תג טייס של הצי | ||
| צלב הצי | צלב התעופה המצוינת | סרט פעולה לחימה |
| ציון לשבח יחידתי נשיאותי | מדליית שירות ההגנה האמריקאי עם אבזם צי | מדליית המערכה האמריקאית |
| מדליית המערכה באסיה-האוקיינוס השקט עם שלושה 3⁄16 כוכבי ארד | מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה | סרט הצלפים המצוין של הצי |
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "FamilySearch". www.familysearch.org. נבדק ב-2020-03-07.
- ^ 1 2 Lucky Bag. Nimitz Library U. S. Naval Academy. First Class, United States Naval Academy. 1932.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: others (link) - ^ "Bombing Six Action Report: 1 February 1942". cv6.org. נבדק ב-2019-04-10.
- ^ "Battle of Midway: June 4–6, 1942". cv6.org.
- ^ Battle of Midway RoundTable, www.midway42.org
- ^ Best, Richard H., LCDR | TWS, navy.togetherweserved.com
- ^ "Richard Best – Recipient". valor.militarytimes.com (באנגלית). נבדק ב-2020-02-19.
- ^ "VB-6 action report, 4–6 June 1942"
- ^ 1 2 "Ed Skrein Wants Midway To Honor All Of The Men Who Fought In That Battle". cinemablend.com. 8 בנובמבר 2019. נבדק ב-6 בנובמבר 2020.
{{cite web}}: (עזרה)