שאול אייזנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שאול אייזנברג
אייזנברג.jpg
לידה 1921
מינכן, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 במרץ 1997 (בגיל 76 בערך)
בייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית עלמין סביון עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 27 במרץ 1997 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
קברו של שאול אייזנברג בבית הקברות בסביון

שאול נחמיה אייזנברג (1921 – 27 מרץ 1997) היה איש עסקים ואיל הון ישראלי

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאול נחמיה אייזנברג נולד ב-1921 במינכן למשפחה יהודית שומרת מצוות מפולין. לאחר עליית הנאצים לשלטון נמלט ונדד כפליט ברחבי אירופה. כאשר כבשו הגרמנים את הולנד שבה שהה באותה העת, הפליג למזרח הרחוק וב-1940 הגיע לשאנגחאי. משם נדד לחרבין בירת מנצ'וקוו שהייתה מדינת בובות יפנית, וממנה ליפן. ב-1941 נשא אשה מקומית ממוצא אוסטרי-יפני, ועסקיו החלו לפרוח. בשנות מלחמת העולם השנייה עבד עם מפעלי תעשייה ממדינות הציר, ולאחר המלחמה החל לעבוד עם מפעלי תעשייה אמריקאיים מהם ייבא עפרות ברזל לתעשיית הפלדה היפנית, ובמקביל ייצא להודו תחנות כוח וחוטי חשמל וטלפון מתוצרת יפן[1].

בתחילת שנות החמישים הרחיב את עסקיו למדינות נוספות במזרח הרחוק, ובמיוחד קוריאה הדרומית, בה השקיע כספים במפעלים ותיווך בין השלטון המקומי לבין יצרנים מהמערב שהקימו תעשיות במקום, כמו: בריטיש אלקטריק, סימנס, מאן, ופיאט. בתוך עשור תיווך ועסק במגוון רחב של פרויקטים, מבניית קווי ייצור לנייר מעובד ועד לרכישת מטוסים ורכבות. על פועלו זה זכה לעיטור ממשלת קוריאה. עד אמצע שנות השישים היה אייזנברג לגורם הבלעדי בסחר בין קוריאה ויפן לבין ארצות המערב, הצליח לזכות בעמלות תיווך גבוהות מעסקאות רבות, חלקן עוררו שערוריות מקומיות ובינלאומיות[1]. את ילדיו שלח באותן השנים לפנימייה של הקהילה היהודית בשוויץ, כדי שיקבלו חינוך יהודי[1].

חוק אייזנברג, ותחילת פעילותו בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1952 ביקר לראשונה בישראל, קיבל אזרחות ישראלית והקים עבור אחיו, רפאל, את חברת "אחים איזנברג"[2]. באותה עת תיווך אייזנברג בין ישראל ליפן, והיה יועץ למשלחת מסחרית-דיפלומטית של ישראל במדינה[3]. במהלך הביקור ארגן תערוכת תעשייה יפנית בישראל[4]. בשנת 1958 היה מעורב בהקמת אגודה לידידות יפן-ישראל בטוקיו[5].

בשנת 1963, ביקר בישראל והביע את רצונו להשקיע בישראל ואף לעלות[6]. במקביל המשיך לפעול להידוק יחסי ישראל-יפן[7].

באוגוסט 1967 הגיע לצורך התכנסותה של אחת "הוועדות הכלכליות" של המיליונרים היהודים מרחבי העולם, ביוזמת פנחס ספיר[8]. בעקבות הוועידה, במטרה לשכנע אותו להעביר את פעילותו לישראל ולנהל את עסקיו בעולם ממנה, יזם ספיר חוק שזכה לכינוי "חוק אייזנברג", שפטר ממס הכנסות של חברת רב לאומיות הפעילות גם בישראל[9]. בעקבות אישור החוק אייזנברג העתיק את פעילותו הבינלאומית לישראל, ועבר להתגורר בבית שרכש בסביון.

בנוסף, היה אייזנברג בין המשקיעים הבולטים בחברה לישראל שהוקמה בשנת 1968. באמצע 1970 הוא צורף לוועד הפועל של החברה[10], ובסוף 1970 הוא הגדיל את השקעתו בחברה ב-600,000 דולר והיה למשקיע הפרטי הגדול ביותר בחברה, עם השקעה של 1.9 מיליון דולר מתוך הון של 30 מיליון דולר[11]. בשנת 1982, בעת שהחזיק 21% ממניות החברה, פעל אייזנברג להגיע לשליטה מלאה בחברה[12], שליטה שהשיג לבסוף בתחילת 1984[13].

בספטמבר 1969 הונחה אבן הפינה לבית אסיה בתל אביב שאת הקמתו יזם[14], ואשר גם הוא זכה להקלות מס מיוחדות על סמך הבטחה שמשרדיו יושכרו לשגרירויות ואנשי עסקים זרים במטבע זר[15]. עם איוש הבניין ב-1979 התברר שרק 20% מהמבנה הושכר בהתאם להתחייבות, אך בגלל הניסוח המעורפל של ההתחייבות לא היה ניתן לטעון שאייזנברג לא עמד בה[16].

במקביל ניצל אייזנברג את קשריו על-מנת לרקום עסקאות צבאיות בין מדינות המזרח הרחוק ובין ישראל, והפך ליצואן נשק מישראל לארצות אחרות באפריקה ובאמריקה הלטינית. מאוחר יותר היה בין אנשי העסקים הראשונים שרקמו עסקאות מסחריות בין ישראל וסין[17]. באמריקה הלטינית ביסס את מרכז עסקיו במושבה הבריטית לשעבר בליז, שם היה מקורב לצמרת המדינה ומונה לקונסול כבוד שלה בישראל[18].

פעילות "קבוצת אייזנברג"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-70 שלוש בנותיו התתתנו עם ישראלים. בשנת 1975 רכש חותנו יונתן זוכוביצקי, יחד עם חברו מילדות מיכאל אלבין, את חברת "פריון", חברה ציבורית שמניותיה נסחרו בבורסת תל אביב. בהמשך הצטרפו להשקעה שני חתנים נוספים של אייזנברג, יגאל דיאמנט ומאיר רוזנפלד[19]. פריון הייתה חברת החזקות קטנה שהחזיקה בבעלותה מאפייה וקרקעות באזור חיפה. בעזרת כספים שהשקיע אייזנברג היא רכשה חברות רבות שפעלו בתחומים שונים[20]. בחלק מהחברות מימשו את ההשקעה ברווח מהיר באמצעות הנפקה בבורסה[21]. ב־1977 קנתה "פריון" את מפעל הטקסטיל "לודז'יה", והוא הונפק מייד בבורסה[22]. בסוף אותה שנה רכשה את חברת "אתא", שהפעילה את מפעל הטקסטיל ואת רשת חנויות ההלבשה הגדולים בישראל והעסיקה כ־3,000 עובדים[23]. בשנת 1979 הייתה פריון שותפה עם אייזנברג ברכישתם של בנק הספנות, בנק ממשלתי שהופרט, ושל השליטה בבנק הבינלאומי הראשון[24][25]. חברות ציבוריות נוספות שבהן רכשה את השליטה היו "רפק אלקטרוניקה", "קיסריה מקרקעין ונופש", החברה לספנות והספקה[26], נחושתן ואינטרגאמא, שהייתה סוכנת "קודאק" בישראל[27]. פעילות זו קיבלה בתקשורת את הכינוי "קבוצת אייזנברג", אך בפועל לא פעלה תחת חברת החזקות אחת, אלא הייתה אוסף של חברות. אייזנברג עצמו לא היה מעורב בניהול היומיומי של הקבוצה והיא נוהלה על ידי חותנו יונתן זוכוביצקי ומיכאל אלבין מבית אסיה[28].

בתחילת שנות ה־80 הפכה "קבוצת אייזנברג" לאחד הגופים החזקים במשק, ושאול אייזנברג גם רכש את השליטה ב"חברה לישראל"[29]. הקבוצה המשיכה וקנתה חברות נוספות: "הילרון – חברה ליצוא ויבוא גידולי ומוצרי חקלאות"[30], "אמישר", שהייתה חברת השקעות[31] שהקימו הציונים הכלליים[32], ו"לומיר חברה לבנין". מאחר שאייזנברג שהה רוב הזמן מחוץ לישראל, ניהלו כאמור אלבין ויונתן זוכוביצקי בפועל את עסקיו בישראל. הקבוצה נהנתה מהגאות בבורסה באותן השנים, ושווי החברות שבהן שלטה עלה במהירות בתוך שנים ספורות (למעשה באותן שנים ויסתו הבנקים את שוק המניות, והשגשוג היה מלאכותי).

באותן השנים קשרה "קבוצת אייזנברג", בתיווך אלבין, קשרים פוליטיים במפלגת הליכוד (דרך מפלגה הליברלית בה היה חבר)[33]. השר וחבר הכנסת אברהם שריר קיבל מהקבוצה משרדים בבית אסיה, בעת שהיה חבר בוועדת הכספים של הכנסת[34]. וחבר הכנסת מיכה רייסר מתנועת החרות מונה לדירקטור באתא, והחברה סיפקה לו רכב ומימנה לו נסיעות לחו"ל (רייסר נחקר אחר כך נחקר באזהרה על העניין)[35][36]. בבחירות לכנסת האחת עשרה, שנערכו ב־1984, שימש אלבין בהתנדבות כגזבר קמפיין הליכוד[37].

בעקבות משבר מניות הבנקים והאינפלציה הגבוהה נפגע שווי החברות ב"קבוצת אייזנברג". נוסף על כך צברה חברת "אתא" הפסדים כבדים והגיעה לסף פשיטת רגל[38]. שאול אייזנברג וממשלת ישראל הגיעו להסכמה כי יוזרם למפעל הון בסך 10 מיליון דולר, אך הוא המשיך להפסיד וניסיון מכירה שלו נכשל[39]. ב־29 באוקטובר 1984 מונה לו כונס נכסים[40]. עובדי המפעל נאבקו למניעת סגירתו במאבק תקשורתי שהכביד על עסקי הקבוצה. בינתיים עלה חשד לוויסות מניותיו של המפעל, שלמרות הקשיים עלו משער של 100 שקל ל־1,600 בשנים שלפני סגירתו[41]. במאי 1984 הודיע אלבין שהוא פורש מקבוצת אייזנברג, וביולי עשה זאת גם זוכוביצקי. בעיתונות פורסם שאייזנברג חשד כי אלבין מעל בכספי הקבוצה או הפיק רווחים אישיים על חשבונה, אך כל הצדדים הכחישו את החשדות[42]. באותם ימים הודיע אייזנברג כי הוא מתכוון למכור את קבוצת החברות כולה, למעט החברה לישראל ובנק הספנות[43]. אייזנברג גם האשים את אלבין וזוכוביצקי כי ללא ידיעתו השתמשו בכספו למימון השקעה בחברת הטקסטיל האמריקנית "יונייטד מרצ'נד", שעליה השתלטו עם שני חבריהם לספסל הלימודים בתיכון, מנחם עצמון ועוזי רסקין[19][44]. מנחם עצמון, שהיה באותה עת מנכ"ל משותף של החברה לישראל[45], ועורך הדין רם כספי מונו בוררים בין אלבין לאייזנברג, כדי לקבוע את חלוקת הנכסים ביניהם. בבוררות נקבע כי אייזנברג יקבל את מלוא הבעלות בחברת "פריון" בתמורה למניות של החברות "נחושתן" ו"אמישר"[46]. זוכוביצקי היגר לארצות הברית ואלבין עבר בתחילת 1985 להתגורר בלונדון[28][47].

ב-2 באוגוסט 1985 הוזמן אלבין לתשאול ביחידה הארצית לחקירות הונאה. הוא נחשד בהונאה בפעילותו בבורסה בשנות הגאות שלה (לפני משבר 1983), במעילה בכספי אייזנברג ובפעולות מרמה במניות אתא לפני שקרסה[48]. בתום התשאול הוחלט לעצור אותו והוא ביקש להיוועץ בפרקליטו[49]. במהלך החקירה ביום שבת הוא לא שיתף פעולה, והחוקרים הודיעו לו שהם מתכוונים לבקש את הארכת מעצרו ב־15 ימים נוספים. אלבין ביקש שישאירו אותו לבד בחדר לכמה דקות כדי לחשוב. הוא מצא את מותו בנפילה מחלון החדר, שהיה בקומה השלישית[50]. נסיבות הנפילה אינן ברורות היות ששהה לבדו בחדר בעת ההתרחשות, ועלו סברות שונות – שהייתה זו התאבדות או ניסיון בריחה כושל[51].

פעילות בשנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-90 את עיקר פעילותו בישראל ניהל דרך "החברה לישראל". באותן השנים החל תהליך ההפרטה בישראל של חברות ממשלתיות ואייזנברג הצליח לרכוש נתח של כ-25% מקבוצת "כימיקלים לישראל" (הכוללת את "מפעלי ים המלח")[52] בפברואר 1997 רכשה החברה לישראל, נתח נוסף של 17% ממניות הממשלה בחברה תמורת כ-200 מיליוני דולרים נוספים, ובסך הכול שילמה 930 מיליון דולר במצטבר והפכה לבעלת השליטה[53].

בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה הוחלט להפריט גם את חברת הספנות הלאומית "צים"[54]. "החברה לישראל" ביקשה לרכוש את השליטה בחברה, אולם ביצוע התוכנית התעכב[55]. בנוסף באותן שימש אייזנברג כמתווך בעסקת מכירת מטוסי ביון, עם מערכת של התעשייה האווירית לישראל להתרעה מוקדמת מסוג פלקון לסין[56]. העסקה בוטלה אחר כך בעקבות לחץ של ארצות הברית, פרשה שקיבלה את השם "משבר הפלקון". לאחר מותו בנו התבקש להחזיר עמלות שקיבל בעסקה[57].

שאול אייזנברג נפטר בבייג'ינג, במרץ 1997, שנתיים לפני שפג תוקפו של חוק אייזנברג. הוא נטמן בבית הקברות בסביון[58].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייזנברג היה נשוי ללאה ואב לחמש בנות ובן אחד. במותו הותיר נכסים בשווי 1.3 מיליארד דולר[59]. המאבק על הירושה היה מר והתנהל לאור זרקורי התקשורת. בסופו זכה הבן ארווין אייזנברג בנתח הגדול ביותר בירושה, ונותר מנהל עסקי קבוצת אייזנברג.

אחיו רפאל, שעמו ביצע את פעילותו העסקית הראשונה בארץ, נפטר בשנת 1976, והותיר אחריו תשע בנות ושלושה בנים. חתנו הוא הרב אשר דויטש מראשי ישיבת פוניבז' וממנהיגי הפלג הירושלמי[דרוש מקור].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 נתן דונביץ, הכרכים שלהם - גפילטע פיש בארמון הנסיך, הארץ, 10 בפברואר 1961
  2. ^ יהושע משולח, סביון - התחנה האחרונה, דבר, 3 בינואר 1969
  3. ^ תערוכה יפנית תערך בישראל, מעריב, 30 ביוני 1952
  4. ^ יאפאן מוכנה לתת אשראי לישראל, דבר, 1 ביולי 1952
  5. ^ אגודה לידידות יפן-ישראל בטוקיו, הצופה, 22 בינואר 1958
  6. ^ משקיע מיפאן מוכן לקבל לידיו את היבוא הממשלתי, מעריב, 29 באוקטובר 1963
  7. ^ שאול אייזנברג שגריר הכבוד של ישראל ביפאן, הצופה, 24 בדצמבר 1965
  8. ^ יובל אליצור, המליונרים שבאו לייעץ, מעריב, 18 באוגוסט 1967
  9. ^ אריאל ויינשטיין, האוצר מכין חוק אייזנברג, מעריב, 8 באוקטובר 1968
    מעמד של מפעל מאושר, דבר, 19 במרץ 1975
  10. ^ אריאל ויינשטיין, חברת בת של הבנק העולמי, מעריב, 13 במאי 1970
  11. ^ אריאל ויינשטיין, החברה לישראל גייסה 30 מיליון דולר, מעריב, 31 בדצמבר 1970
  12. ^ קבוצת אייזנברג הציעה לרכוש השליטה בחברה לישראל, מעריב, 12 בדצמבר 1982
  13. ^ היוקרה האישית של שאול אייזנברג, מעריב, 28 בפברואר 1984
  14. ^ אבן־פינה לבית ישראל-אסיה, למרחב, 19 בספטמבר 1969
  15. ^ ויתרו לאייזנברג על המכס, מעריב, 5 בפברואר 1980
  16. ^ רשלנות בניסוח אינה מאפשרת, מעריב, 7 בפברואר 1980
  17. ^ אלעזר לוין, החדירה לסין - ישראלים בסין זו כבר עובדה., חדשות, 14 בנובמבר 1986
  18. ^ אבי כצמן, השמש אינה שוקעת באימפריה של אייזנברג, כותרת ראשית, 16 ביולי 1986
  19. ^ 1 2 יונתן זוכוביצקי בישראל אחרי שנעדר 12 שנה, באתר גלובס, 14 בספטמבר 1997
  20. ^ שאול אברון, שאול אייזנברג: "אספן" של מפעלים, בנקים, חברות, מעריב, 22 ביולי 1979
  21. ^ דוד ליפקין, המהמרים, מעריב, 9 באוגוסט 1985
  22. ^ אייזנברג ירחיב פעילותו בתעשייה - שילם 40 מיליון ל"י תמורת "לודז'יה", דבר, 12 באוקטובר 1977
  23. ^ יובל גולן, 'פריון' תרכוש את השליטה ב"אתא" ב-37 מיליון ל"י, מעריב, 27 בדצמבר 1977
  24. ^ שאול אברון, הרכישה, מעריב, 30 במרץ 1979
  25. ^ ועדת הכספים אישרה מכירת הבנק הבינלאומי, דבר, 17 ביולי 1979
  26. ^ קבוצת אייזנברג רוכשת מניות של החב' לספנות והספקה, דבר, 7 בנובמבר 1980
  27. ^ עמירם פליישר, ה'פריון' של אלבין הוליד את השותפות עם שאול איזנברג, מעריב, 5 באוגוסט 1985
  28. ^ 1 2 נעמי לויצקי, "אל תיסע הביתה, יונתן", כותרת ראשית, 26 בפברואר 1986
  29. ^ קבוצת אייזנברג הציעה לרכוש השליטה בחברה לישראל, מעריב, 12 בדצמבר 1982
  30. ^ אהרן פריאל, חב' אייזנברג תשקיע עד 10 מיליון ד' בפיתוח מערכת יצוא חקלאי, מעריב, 16 בדצמבר 1982
  31. ^ קבוצת אייזנברג רכשה "אבישר", דבר, 24 באפריל 1980
  32. ^ הציונים הכלליים החליטו על הקמת חברה כלכלית, הארץ, 9 באוקטובר 1957
    אמישר תובעת מיורשי אלבין כתבי אופציה, מעריב, 5 ביולי 1988
  33. ^ הנפשות הליברליות המתות, "העולם הזה", גיליון 2301 מ-5 באוקטובר 1981, עמוד 6
  34. ^ גבי קסלר, ח"כ שריר הזמין ברוקר בעל־ענין לדיון על הבורסה בוועדת הכספים, מעריב, 10 בדצמבר 1980
  35. ^ אלי דנון, "מיכה רייסר נשאל: על חשבון , מי טסת לחו"ל, האם קיבלת אופציות מאלבין?, מעריב, 17 בינואר 1986
  36. ^ נעמי לויצקי, הדלק של רייסר, כותרת ראשית, 26 באוגוסט 1987
  37. ^ נעמי לויצקי, מבט ראשון מתוך האימפריה, כותרת ראשית, 8 בינואר 1986
  38. ^ דוד ליפקין, ב"אייזנברג" מגלגלים את הכדור, מעריב, 5 באוקטובר 1984
  39. ^ יגאל לביב, אייזנברג לפרס-לא אשם, חדשות, 20 בדצמבר 1984
  40. ^ שלמה אברמוביץ, יומן הבלוף הגדול, כותרת ראשית, 26 בדצמבר 1984
  41. ^ יובל אליצור, מי מפחד מאייזנברג?, מעריב, 29 באוקטובר 1984
  42. ^ עמירם פליישר, פרישה ממשפחה שכזאת, מעריב, 17 ביולי 1984
  43. ^ קבוצת אייזנברג רוצה למכור את רוב החברות שלה בישראל, מעריב, 9 באפריל 1984
  44. ^ רזי גוטרמן, שופט סירב- לאסור על ישראלים לרכוש מניות של "יונייטד מרצ'נד", מעריב, 24 ביולי 1980
    "ההשתלטות הישראלית", מעריב, 23 ביולי 1980
  45. ^ אריאב לראשות החברה לישראל', מעריב, 11 ביוני 1985
  46. ^ "הבורסה היא מומחיתי ואם היא מתה אני מיותר", מעריב, 4 באוגוסט 1985
  47. ^ מיקי אלבין התכוון לעביר את בסיס פעילותו ללונדון, מעריב, 6 באוגוסט 1985ז'נט מצפה בלונדון לשובה של גליה, מעריב, 7 באוגוסט 1985
  48. ^ פרשת אלבין מסתעפת צפויים עוד מעצרים, מעריב, 8 באוגוסט 1985
  49. ^ אלי דנון, נצ"מ הזהיר ביום שישי: ' אלבין עלול להתאבד, יש לשמור במיוחד', מעריב, 5 באוגוסט 1985
  50. ^ בחקירתו במשטרה, מעריב, 4 באוגוסט 1985
  51. ^ אשר שכטר, הפרנויה של העושר - מי הרג אותם?, באתר TheMarker‏, 25 בספטמבר 2012
    דב גיל-הר‏, למות מבושה, באתר וואלה!‏, 21 במאי 2015
  52. ^ מרכז אדוה: שלושה עשורים של הפרטה, 2006
  53. ^ איתי רום, ‏חשיפת G: מדינת ישראל מכרה את ים המלח שלכם על בסיס הערכות רווח מצומקות ושמרניות שהחטיאו את המציאות ב... 13 מיליארד שקל, באתר גלובס, 16 ביוני 2011
  54. ^ דוד חיון, ‏תוכנית ההפרטה: ההכנסות הצפויות במהלך שנת 97' - 4 מיליארד שקל, באתר גלובס, 13 בינואר 1997
  55. ^ מעריב, ‏בחברה לישראל מעריכים: הפרטת חברת צים לא תתבצע השנה, באתר גלובס, 19 בפברואר 1997
  56. ^ אורה קורן ודרור מרום, ‏השבחת הפאלקון ע"י תע"א לסין מוטלת בספק עקב מותו של שאול אייזנברג, באתר גלובס, 3 באפריל 1997
  57. ^ אריה אגוזי, ארווין איזנברג נדרש להחזיר העמלה על עסקת הפלקון, באתר ynet, 16 באוקטובר 2003
  58. ^ כתב גלובס, ‏המיליארדר הישראלי שאול אייזנברג מת מהתקף לב בסין, באתר גלובס, 30 במרץ 1997
  59. ^ הסכסוכים הגדולים של עולם העסקים, באתר ynet, 5 באוקטובר 2003