שרף עין גדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןצפעון שחור
שרף עין גדי (צפעון שחור) בגן החיות הלימודי בחיפה
צפעון שחור בגן החיות הלימודי חיפה
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששconservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: זוחלים
סדרה: קשקשאים
תת־סדרה: נחשים
משפחה: צפעוניים
סוג: Atractaspis
מין: צפעון שחור
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Atractaspis engaddensis
האז, 1950
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שרף עין-גדי, צֶפַע עֵין-גֶּדִי או צפעון שחור[2] (שם מדעי: Atractaspis engaddensis) הוא מין נחש ממשפחת הצפעוניים. הוא מצוי בין היתר באזור בקעת ים המלח ובמדבר יהודה, בסיני, ירדן ובצפון ערב הסעודית. הוא נחשב לארסי ביותר מבין תשעת הנחשים הארסיים המוכרים בישראל[3].

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם המדעי של הנחש:Atractaspis engaddensis, מורכב משם הסוג Atractaspis (שנבנה מהלחם של שתי מילים לטיניות: המילה Atraktos, שמשמעותה "חץ", עם המילה Aspis, שפירושה "מגן" או "צפע"[4], ומהכינוי engaddensis, המציין את שם המין), הוא השם הלטיני של עין גדי. הנחש התגלה שם לראשונה ב-1944 על ידי היינריך מנדלסון וגאורג האז, ותואר אז כמין חדש למדע, במאמר מדעי מאת האז.

תיאור ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבעו שחור מבריק ואחיד לכל אורכו, גופו גלילי דק, וקשקשי גופו חלקים ללא קרינים; אורכו הממוצע כ-60 סנטימטרים ואורכו המרבי יכול להגיע עד 80 סנטימטרים. ראשו משוטח ואינו רחב מצווארו - בשונה מנחשים ארסיים אחרים, כמו אצל צפע מצוי. הלסת העליונה מכסה על התחתונה, העיניים קטנות ושחורות וראייתו גרועה, והלשון ורודה.

הצפעון מבלה את מרבית זמנו בהתחפרות מתחת לפני הקרקע או במחילות, ולכך מותאם מבנה ראשו הצר והארוך, שאינו מובדל מצווארו. כמו כן, בניגוד לרוב בני משפחת הצפעוניים אליה הוא משתייך, ראשו אינו משולש. מבנה צר זה של הראש מתאפשר הודות לצורת בלוטות הארס המוארכות והדקות של הנחש, שנמשכות עד לצווארו[5]. המינים זעמן שחור ופתן שחור מצוי דומים במקצת לצפעון השחור, אך הם גדולים ממנו, מבנה גופם אינו דק כשלו, וראשם רחב מצווארם.

נחש זה פעיל בעיקר בלילה, והוא מצוי באזורי מדבר צחיחים או צחיחים-למחצה: הוא נפוץ בסיני, בירדן וכן בצפון ערב הסעודית. בישראל הוא מצוי באזורי הערבה, ים המלח, כיכר סדום וכן צפונה מבקעת הירדן ועד לגלבוע. הוא מצוי גם במדבר יהודה - ממעלה אדומים ומזרחה, וכן במרכז הנגב. הצפעון השחור הוא נחש השוהה במחילות תת-קרקעיות, נמצא מתחת לסלעים, והוא נצפה מתחמם על כבישים בלילות חמים. אף שאזור חיותו העיקרי במדבר, הוא מצוי בנאות מדבר, בסביבות נחלים ומעיינות עשירים בצמחייה, וככל הנראה הוא זקוק ללחות זו. לעיתים הוא חודר לישובי אדם בתחום תפוצתו. כהגנה הוא מתגלגל כאשר זנבו כלפי מעלה וראשו מוסתר מתחת לגופו.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצפעון השחור שתי שיני ארס ארוכות, אך בשל מפתח פיו הקטן אינו מסוגל לזקוף שיני ארס אלו בדומה לרוב החברים במשפחת הצפעוניים, ובעת הכשה הוא שולף שן ארס אחת היוצאת הצידה מפיו, כך בעת כניסה למחילות לטאות, מזונו העיקרי, הוא דוחק את גופו לצד הלטאה בתוך החלל הצר ומכה הצידה ואחורה בראשו ומכיש-דוקר את גופה באמצעות שן הארס הקטלנית שלו. מות הלטאה יגיע תוך שניות ספורות[5]. לעיתים יתפוס את הלטאה בפיו בעודה בחיים ויכיש אותה למוות תוך כדי אחיזתה בפיו. טרפו הנפוץ הוא חומטיים שונים בדגש על נחושית עינונית, נחשים צעירים שבקעו לא מכבר, ומכרסמים קטנים[5].

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזדווגות הצפעון השחור מתרחשת בחודשים יוליאוגוסט, תקופה מאוחרת זו של זיווג יחסית לנחשים אחרים ייתכן ועשויה להעיד על מוצאו הטרופי. מסוף ספטמבר ועד נובמבר מתרחשת הטלת 2–3 ביצים באורך של כ-75 מילימטרים בסביבה לחה החיונית להתפתחות העוברים. הביצים המוארכות גדולות ביחס לממדיו של הצפעון השחור וביחס לנחשים בכלל. הצעירים בוקעים לאחר כ-3 חודשים כאשר הם מצוידים במערכת ארס קטלנית כשל הוריהם[5].

ארס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ארס

נחש זה נחשב לארסי שבנחשי ישראל לפי מדד ה-LD50: כמות זעירה של 0.06 מ"ג מארסו בכוחה להרוג כמחצית מאוכלוסיית עכברים במשקל כולל של ק"ג אחד. מדד ה-LD50 של ארס הצפעון השחור, נמצא כאמור כ-0.06 מ"ג\ק"ג, ב-.I.V[6]). תכולה מקסימלית של הארס המצוי בבלוטות הארס שלו, ביכולתה להמית עד 50% מכ-8,000 עכברים[3]. ארסו של הצפעון השחור פוגע במערכת העצבים (רעלנים נוירוטוקסיים), בלב (רעלנים קרדיוטוקסים) ובכלי הדם (רעלנים המורגיים). חיות הניסוי להן הוזרק ארס של צפעון שחור מתו משיתוק, בעיקר עקב שיתוק שרירי מערכת הנשימה. בניתוח שלאחר המוות נמצאו גם שטפי דם פנימיים[5]. בשונה משאר הנחשים הארסיים הנפוצים בישראל, אצלם מרווח הזמן האפשרי מההכשה ועד קבלת טיפול רפואי הוא לרוב בן כמה שעות, הכשה מנחש זה מותירה לעיתים פחות משעה עד להתרחשות כשל כלל מערכתי, שיוביל בהכרח למוות.

לוכדי נחשים מנועים מלאחוז צפעון שחור בצווארו או בראשו, כמו שנוהגים ברוב הנחשים, כיוון שהוא מכיש (יש אומרים דוקר) הצידה ואחורה, ועלול להכיש את לוכדו באמצעות שליפת שן הארס שלו, בפה סגור. לא קיים נסיוב נגד ארס הנחש הזה בישראל[7], אך הכשותיו הן נדירות בעיקר משום נוכחותו הדלילה בסביבת האדם. ב-2002 מת אדם מהכשת שרף עין גדי בעת שניסה ללכוד נחש זה ברימונים[8].

קריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שרף עין גדי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צפעון שחור באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ צִפְעוֹן שָׁחֹר (שם מקובל נוסף צֶפַע עֵין-גֶּדִי) במילון בעלי חיים א"י (תשכ"ג), 1963, באתר האקדמיה ללשון העברית
  3. ^ 1 2 LD50 of venomous snakes מאתר SnakeDataBase
  4. ^ Atractaspis מאתר Merriam-Webster
  5. ^ 1 2 3 4 5 אנציקלופדיית החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 5 - "דו-חיים וזוחלים", הוצאת משרד הביטחון. עמ' 156-157.
  6. ^ מדד ה-LD50 נבחן בין השאר בהזרקת הארס לאזורים שונים בגוף: הזרקה תת-עורית (.S.C), הזרקה ישר לעורקים או לורידים (.I.V), הזרקה לרקמות שריר (.I.M), או אל הצפק (.I.P)
  7. ^ טיפול במקרי הכשות, עקיצות ונשיכות בעלי חיים מאתר מרכז רפואי הדסה
  8. ^ גילי סופר, זהירות, נחשים, באתר ynet, 14 ביולי 2002