תאשור (עץ)

תְּאַשּׁוּר הוא מין עץ גדול המוזכר במקרא.

אזכורים במקרא ובממצא הארכאולוגי

התאשור מוזכר פעמיים בספר ישעיהו, ובשתיהן בסמיכות לברוש ולתדהר.

האזכור הראשון הוא ברשימת עצים שיפריחו את שממת המדבר:

אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז, שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּֽו

— ישעיהו, מ"א, י"ט

פעם נוספת מוזכר התאשור יחד עם עצים נוספים שיובאו מאזור הר הלבנון לפאר את בית המקדש:

כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד

— ישעיהו, ס', י"ג

על שם אזכורים אלו נקראו מושבי יחדיו שהוקמו ב-1953 במערב הנגב: ברוש, תדהר ותאשור.

רבים מפרשים שהתאשור מוזכר גם בספר יחזקאל, בתיאור ספינותיהם של הצוריים נאמר

אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ, קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ שֵׁן, בַּת אֲשֻׁרִים מֵאִיֵּי כִּתִּיִּים

— יחזקאל, כ"ז, ו'

. לפי תרגום השבעים ותרגום יונתן (וכך פירשו רש"י ורבי יוסף קרא), המילים "בת אשורים" הן למעשה מילה אחת שפירושה "תאשורים".

יש הטוענים שפסוק נוסף ביחזקאל מזכיר את עץ התאשור: ”הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן” (יחזקאל, ל"א, ג'), כאשר לפירוש זה "אשור" פירושו "תאשור".

עצי תאשור ("תאשרם") נזכרו בכמה תעודות אוגריתיות, בהן שלוש רשימות סחורות (לצד עצים נוספים) ותעודה אחת על עשתרת. רמזים לעץ זה נמצאו גם במכתבי אל עמארנה.

מאפיינים

מהפסוקים עולה שעץ התאשור הוא עץ יפה וחזק המתאים לבניית כלים שיפארו את המקדש וכן לבניית אוניות (כפי שעולה מספר יחזקאל). כמו כן, הוא נפוץ באזור הלבנון ובקפריסין (המזוהה עם "איי כתיים" שביחזקאל), אך כנראה היה מוכר בארץ ישראל, עד כדי כל שיכול היה לסמל את הפרחת השממה.

על פי הלשונאי יהושע שטינברג, שמו מגיע מו השורש י.ש.ר, המעיד על קומתו הישרה של העץ. הסבר אחר לשם העברי תאשור נעוץ בשם האכדי לארז ריחני, או בשורש א.ש.ר המבטא אושר.

זיהוי

אשכרוע ירוק-עד

ברוש מצוי

שתי מסורות זיהוי קדומות קיימות לעץ התאשור. תרגום השבעים, הוולגטה ותרגום יונתן זיהו את התאשור עם העץ אשכרוע (buxus). גם בתלמוד הירושלמי מזוהה התאשור המקראי עם "פיקסינה" (וכן בבראשית רבה: "פקסינון") שהוא השם היווני של האשכרוע ("πύξος"). החוקרים מזהים את התאשור בעיקר עם הסוג Buxus longifolia הגדל בהרי הלבנון.

זיהוי אחר מופיע בתרגום השבעים (cupressus), בפשיטתא (שרויינא), בתלמוד הבבלי (שורבינא) ובתרגום רב סעדיה גאון (שרבין), שהוא השם הפרסי של העץ הקרוי כיום "ברוש מצוי" (cupressus sempervirens).

עמנואל לעף, יהודה פליקס ועוד חוקרים קיבלו את הזיהוי של התאשור עם הברוש המצוי, משום שהאשכרוע לא מצוי כמעט בארץ ישראל ובלבנון באופן טבעי, לעומת הברוש. לשיטת פליקס, עץ זה הוא גם עץ הגופר המקראי שממנו בנה נח את התיבה.

לעומתם, חוקרים רבים מעדיפים את הזיהוי עם האשכרוע, בשל העובדה שהברוש המצוי אינו עץ טוב לתעשיית העץ והספנות. לעומתו, האשכרוע הוא בעל גזע קשה המתאים לגילוף ולתעשיית העץ. אמנם גם עץ זה אינו מתאים לבניין, אך הוא קשה וניתן להברקה ולכן מתאים לשיבוץ אבני חן (כמו שמתואר בספר יחזקאל) ולפאר את בית המקדש בכלים העשויים ממני (כמו שמתואר בספר ישעיהו).

זיהוי אחר לחלוטין כותב הרד"ק, המזהה את התאשור עם עץ הברזיל.

לקריאה נוספת

• יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי, רמת גן 1968, עמ' 84 - 87.
• זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים 2012, עמ' 188 - 189.

קישורים חיצוניים

• תאשור, באתר "עלמפה".