ביצת הנחש

ביצת הנחש
The Serpent's Egg

בימוי	אינגמר ברגמן
הופק בידי	דינו דה-לורנטיס
תסריט	אינגמר ברגמן
עריכה	יוטה הרינג
שחקנים ראשיים	דייוויד קאראדין ליב אולמן גרט פרובה היינץ בננט
מוזיקה	רולף אלכסנדר וילהלם
צילום	סוון ניקוויסט
מדינה	ארצות הברית גרמניה
חברת הפקה	תאגיד הבידור דה לורנטיס
חברה מפיצה	טוביס פילם (גרמניה) סרטי פרמאונט (ארצות הברית)
הקרנת בכורה	28 באוקטובר 1977
משך הקרנה	120 דקות
שפת הסרט	אנגלית גרמנית
סוגה	דרמה
דף הסרט ב־IMDb

ביצת הנחש (באנגלית: The Serpent's Egg; בגרמנית: Das Schlangenei; בשוודית: Ormens Ägg) הוא סרט דרמה אמריקאי מערב-גרמני בבימויו של אינגמר ברגמן ובכיכובם של דייוויד קאראדין וליב אולמן, אשר יצא לאקרנים ב-1977.

עלילת הסרט מתרחשת בשנות ה-20 בברלין, על רקע תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה וחתימת הסכם ורסאי. אבל רוזנברג, אלכוהוליסט המתפרנס למחייתו כאמן טרפז בקרקס, נקלע לקנוניית רציחות קטלנית של ניסויים לא חוקיים בבני אדם אשר מובילה את אחיו, מקס, להתאבד.

עלילה

העלילה נפתחת בברלין, רפובליקת ויימאר, בשלהי שנת 1923. תושבי העיר שרויים תחת עוני קשה, והאינפלציה כה גבוהה עד שחפיסת סיגריות עולה כארבעה מיליארד מארקים. אבל רוזנברג, אזרח אמריקאי ממוצא יהודי אשר הפך לאלכוהוליסט ומובטל בחודשים האחרונים לאחר שעזב את הקרקס בו עבד כאמן טרפז, מבלה כעת את ימיו בשתיית משקאות חריפים כדי להתמודד עם האווירה המנוכרת והקודרת של גרמניה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה. הסרט נפתח עם שובו לביתו באחד הלילות, כאשר הוא מגלה שאחיו, מקס, התאבד באמצעות ירייה בראשו.

למחרת בבוקר מגיע רוזנברג לתחנת המשטרה ונפגש עם המפקח באוור, המתשאל אותו בנוגע למותו הטרגי של אחיו. בצאתו מהמקום הוא נתקל בהולינגר, בעל הקרקס בו עבד ומעסיקו לשעבר, המזמין אותו להתלוות אליו לארוחת צהריים. השניים משוחחים על המצב בגרמניה ועל האשמה הרבה המופנית כלפי היהודים. רוזנברג אינו מגלה כעס רב למשמע הדבר, והלכה למעשה חושף סימפתיה מעטה מאוד כלפי אנשים מכל סוג, יהודים או לא. לטענתו, היהודים אינם צריכים לקבל יחס מיוחד ואם הם נכנסו לצרות הרי שזה קרה מפני שהתנהגו בטיפשות.

הוא ממשיך למועדון בו עובדת אלמנתו של אחיו, מנואלה, כדי לבשר לה על מותו. כאשר היא שואלת אותו לפשר התאבדותו הוא אינו מצליח להשיב לה תשובה מנומקת, ופשוט אומר, ”מתרחשת פה הרעלה”. בדרכו החוצה הוא נתקל באדם משונה העונה לשם האנס, המזהה אותו, וטוען כי הם חברי ילדות.

שתייתו הבלתי פוסקת נמשכת לתוך הלילה, ובאחת מסמטאות העיר הוא חוזה בכיתת פרייקור קטנה המענישה אזרחים באלימות בזמן שמספר שוטרים חולפים על פניהם מבלי לעשות דבר. החיילים באים לרדוף אחריו אך הוא מצליח להימלט לפאב קרוב, ולבסוף שב לדירתה של מנואלה. הוא מספר לה על המכר הוותיק שפגש, האנס, אשר לדבריו היה ילד תמוה, ובמקרה אחד אף תפס חתול וחתך אותו בעודו בחיים כדי לצפות בלבו הפועם.

עם אור השחר מתעוררים שניהם ומנואלה מתחילה להכין את עצמה לקראת עבודתה החדשה במשרד לייבוא וייצוא של סחורות. לאחר שהיא עוזבת מחטט רוזנברג בין חפציה עד שהוא מוצא את מקום המחבוא של חסכונותיה, אותם הוא גונב לעיניה של גברת הולה, בעלת ביתם. הלה מבקשת לשוחח עמו לפני שהוא יוצא לדרכו, וגובה ממנו שלושה דולרים עבור דמי השכירות.

בשובו לדירתו הוא פוגש את באוור, מפקח המשטרה, המבקש ממנו להתלוות עמו לחדר המתים בתואנה כי הוא נדרש לזהות את גופתו של אחיו, אולם עם הגעתם למקום חושף בפניו המפקח מספר גופות אחרות של אישים לא מוכרים, אשר הותקפו או הוחזקו תחת עינויים כלשהם. במענה לשאלותיו המבולבלות, מסביר לו באוור כי שבעה מקרי רצח מסתוריים התרחשו בחודש האחרון בסביבתם הקרובה שלו ושל אחיו.

הוא מתעקש לקחת את רוזנברג עמו לתחנת המשטרה כדי לגבות ממנו עדות נוספת, אך עם הגעתם נתקף הלה בהתמוטטות עצבים ומנסה להימלט מהמקום. השוטרים מצליחים לתפסו והוא מתעורר בתא המעצר כעבור מספר שעות, כאשר מנואלה מגיעה לשחררו.

חזרה בדירתה מתלוננת גברת הולה, בעלת ביתה, על אופיו היהיר והבלתי אמין של רוזנברג, ודורשת כי יעזוב את המקום לאלתר. מנואלה מתפרצת עליה בכעס ומאיימת לעזוב בעצמה, אך לא לפני שהיא דורשת בתקיפות שתחזיר את דמי השכירות ששילמו לה. גברת הולה מוסרת לידיה כמה מיליארדי רייכסמארקים, לאחר שלדבריה, המירה אליהם את הדולרים שקיבלה. השניים מתחילים לאסוף את חפציהם, אז מתוודה מנואלה שעבודתה החדשה היא, הלכה למעשה, זונה בבית בושת יוקרתי.

רוזנברג גומר אומר בדעתו לראות את הדבר במו בעיניו, ולמחרת יוצא לדרך בעקבותיה ללא ידיעתה. תחילה מגיעה מנואלה לכנסייה המקומית ומתחננת בפני הכומר שיעניק לה מחילה, בטרם היא ממשיכה לדירה חדשה ולא מוכרת. רוזנברג מתגלה בפניה וחוקר אותה לפשר המקום, והיא מודה שהדירה עתידה להפוך למקום מגוריהם החדש, זאת לאחר ששכרה אותה מחבר ילדותו, האנס, עמו שכבה מספר פעמים.

מדוכדך, עוזב רוזנברג את המקום למועדון הלילה בו עובדת מנואלה ומשתכר לאיטו, כאשר לפתע פורצת פנימה כיתת פרייקור. החיילים מכים למוות את סולומון, בעל המועדון וחברו הטוב, ומציתים את המקום.

בימים הבאים מתחיל רוזנברג לעבוד בעבודה משרדית חדשה במרפאה מקומית, אותה הוא מקבל בעזרתו של האנס, אולם מגלה במהרה שנפל למלכודת של שגרה קפקאית, ולא חולף זמן רב בטרם הוא מאבד את דעתו לחלוטין. בלילותיו הוא נוהג להוציא את עצביו על מנואלה ולעזוב את ביתם העירה כדי להשתכר.

לילה אחד מגיע רוזנברג לבית בושת מקומי וצופה בלקוח כהה עור אשר אינו מצליח, לאחר שהשניים מתערבים על כך, להגיע לזקפה ולשכב עם אחת הזונות. בצאתו מהמקום הוא צופה בתושבים חותכים נתחים מגווייתו של סוס מפאת הרעב הקשה השורר בעיר, ובשובו לביתו הוא מוצא את גופתה של מנואלה, אשר מתה בנסיבות לא ברורות.

כאשר הוא מתקרב לבחון את גופתה מקרוב מאיר לפתע הבזק של מצלמה את החדר. רוזנברג מנפץ את כל המראות בביתם ומגלה חדרים נסתרים מלאים במצלמות מאחוריהן. עם כניסתו פנימה הוא נתקל במסדרונות חשוכים המוליכים לארכיון המסמכים במקום עבודתו החדש, בטרם מתנפל עליו אדם זר שמנסה להורגו. בתום מאבק קצר הוא מצליח להכניעו ודוחף את ראשו מתחת לפיר מעלית עד לעריפתו.

למחרת שב רוזנברג למקום עבודתו ומתעמת עם הממונה עליו, המסרב לחשוף בפניו את מטרותיו האמיתיות ואף מפגין את נכונותו למות עבורן. הוא מצליח להכניע אותו ולקחת ממנו צרור מפתחות, המוביל אותו לאחד החדרים במקום, בו הוא נתקל בחבר ילדותו, האנס.

האנס חושף בפניו כי במהלך החודשים האחרונים התמקדה מרפאתו בעריכת ניסויים בבני אדם, אותם ביצעה על תושבי העיר העניים עבור תמורה כספית. הוא מדליק את מקרן הקולנוע ומציג כמה סרטים קצרים המתעדים אותם.

בניסוי הראשון נראית אישה אלמונית אשר נכלאה בחדר עם תינוק שספג פגיעה מוחית ובכה ללא הפסקה במשך שעות, כנגד כל מאמציה להרגיעו, עד שלאחר כמה ימים חנקה אותו למוות בעזרת כרית. אדם נוסף נראה מתעורר, לאחר שננעל במשך שבוע בתא כה צפוף עד שלא הצליח לזוז בשום צורה, ועם חילוצו איבד כל מודעות כלפי סביבתו.

בתגובה למבטו התוהה מציג האנס את הנסיין האחרון, אדם צעיר שקיבל זריקה של חומר בשם טנטוקסין אשר עורר בו צער בלתי נשלט והוביל אותו להתאבד. אותו חומר, לדבריו, ניתן גם לאחיו של אבל, מקס, אשר עבד במרפאה והתעקש להשתתף בניסויים, דבר שגרם לו להתאבד ימים ספורים לאחר מכן.

גם הוא ומנואלה השתתפו באחד הניסויים ללא ידיעתם, מגלה לו האנס, ונחשפו לגז אשר גרם להם לאבד את דעתם במהלך שהותם בדירתו. המונולוג מסתיים בחזיון נבואי על הפוטש של היטלר במרתף הבירה ועתידה הלא-רחוק של גרמניה, בטרם בולע האנס כמוסת ציאניד ומתאבד מספר שניות קודם להגעת המשטרה למקום.

רוזנברג מתעורר בבית החולים לצדו של מפקח המשטרה באוור, המייעץ לו לעזוב את ברלין במהרה ולנסוע לבזל, אליה הגיע הקרקס הנודד בו עבד. הסרט נגמר כאשר הוא נראה חוצה את אחד מרחובות העיר על רקע קול קריינות המספר כי הלה נמלט מהמשמורת בה היה נתון ולא נראה שוב לעולם.

דמויות

דייוויד קאראדין – אבל רוזנברג – אמן טרפז לשעבר, אלכוהוליסט מובטל אשר עזב את עבודתו בקרקס לאחר שאחיו, אחד משותפיו, נפצע בידו. נסע מאמסטרדם לברלין כדי לנסות את מזלו ונקלע למציאות הקודרת ששררה בגרמניה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה. ליב אולמן – מנואלה רוזנברג – אלמנתו של מקס, אחיו של אבל. בעבר סייעה להם בעבודתם בקרקס כך שעבדו כשלישייה, אולם לאחר שהיגרו לברלין החלה להתפרנס כשחקנית במועדון לילה, ומאוחר יותר כזונה. גרט פרובה – המפקח באוור – טיפוס זקן ונוקשה אשר עמל יום ולילה במטרה לפתור סדרת רציחות מסתורית שתוקפת את ברלין, וקשורה בצורה כלשהי לאבל רוזנברג ואחיו המנוח מקס. היינץ בננט – הנס ורגרוס – רופא חסר אנושיות או רחמים, חבר ילדותו של אבל, האחראי לסדרת ניסויים שמובילה למותם של מרבית נסייניה.

ג'יימס ויטמור – הכומר – אב הכנסייה המקומית אליו הולכת מנואלה כדי לבקש מחילה. תחילה מגלה חוסר סבלנות כלפיה, אך לבסוף מתנצל על התנהגותו ומתפלל עבורה. גלין טורמן – מונרו – מהגר כהה עור אשר אינו מצליח להגיע לעוררות מינית, אותו פוגש אבל עם הגעתו לאחד מבתי הבושת בעיר. ג'ורג' הרטמן – פאפא הולינגר – מעסיקם לשעבר של אבל, מקס ומנואלה, בעל הקרקס בו השלושה עבדו. ולטר שמדינגר – סולומון – מנהל מועדון הלילה בו עובדת מנואלה רוזנברג, מוצא להורג בידי כיתת פרייקורפ. אדית הירדגן – גברת הולה – בעלת ביתה תאוות הבצע של מנואלה.

הפקה

תסריט

תהליך כתיבת התסריט של הסרט התרחש במהלך השנים 1976–1977, על רקע מאבק משפטי מתיש אליו נקלע הבמאי, אינגמר ברגמן, כנגד רשויות המס בארץ מוצאו, שוודיה. לאחר שנעצר לאור יום בידי שוטרים סמויים אל מול עמיתיו לעבודה חווה התמוטטות עצבים קשה ושקע במשבר נפשי ארוך, אשר הובילו אותו לעזוב את ארצו לטובת גרמניה המערבית. ביצת הנחש, אפוא, נחשב לסרט הגרמני הראשון שביים.

מקורו של הבסיס לסיפור המביא את אבל ומנואלה לברלין הוא רעיון ישן עליו חשב ברגמן שנים רבות קודם לכן: שני אמני טרפז אשר הופכים למחוסרי עבודה לאחר שהשותף השלישי בקבוצתם מוצא את מותו בטרם עת.

המקום והזמן בהם מתרחש הסרט, ברלין של רפובליקת ויימאר לאחר תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, אינם חדשים ליצירותיו של ברגמן, שכמה מעבודותיו הקודמות כגון השתיקה מ-1963 והפולחן מ-1969 מתרחשות לפני, במהלך או לאחר מלחמה כלשהי. הרעיון לתקופה המסוימת הזו, עם זאת, והדגש שמציג הסרט כלפי העוני הרב והאינפלציה ששררו במהלכה, הגיעו לברגמן לאחר שקרא ביוגרפיה אודות אדולף היטלר פרי עטו של ההיסטוריון יואכים פסט: ”הסרט מוכרח להתרחש בצללים ובמציאות של אותם צללים. זה האבדון, וקר בגיהנום מפני שאין שם עצים להסקה, והתקופה היא נובמבר 1923, כאשר הכסף נספר באמצעות שקילה. הכל הפוך”.

רעיון נוסף שהוביל ליצירת דמותו של הנס ורגרוס התהווה במחשבתו של ברגמן ב-1966, בעקבות קטע קצר שכתב ביומנו אשר עסק במציצנות: ”באחד הימים צילם תמונות של אדם שהתאבד, ולאחר מכן את אלו שהרג, אותן הוא הראה לאישה אשר הייתה קורבן לאונס אלים”. הטקסט ממשיך להרחיב אודות הדמות האלמונית ואף מתאר את התאבדותה, בצורה דומה לרגעיו האחרונים של הנס, אשר בלע גלולת ציאניד כאשר הוא מחזיק בידיו מראה ונורה כך שיוכל לצפות בעצמו מת.

שמו של הסרט נגזר משורה הנאמרת בידי דמותו של ברוטוס במחזה יוליוס קיסר של שייקספיר: ”לכן חשוֹב עליו בתור בֵּיצת נחש, שאם יִבקע ממנה, הוא יגדל, על פי טבעו, בְּרוע, אז הרוג אותו עוד בַּקליפה”; המשמעות מועברת באחת הסצנות האחרונות של הסרט, כאשר הנס ורגרוס מתאר את חזונו כלפי עתידה של גרמניה מספר שניות לפני שהוא מתאבד, ”יום אחד תוכל לספר על כל זה למי שתרצה, אבל אף אחד לא יאמין לך. זאת על אף העובדה שכל אדם אשר ישקיע את המאמץ הזעיר ביותר יוכל לראות מה צפוי בעתיד הקרוב. זה כמו ביצת נחש, דרך הממברנות הדקות, כבר ניתן להבחין בבירור בזוחל המושלם”.

ליהוק

ברגמן טס לארצות הברית עם אשתו דאז אינגריד פון רוזן כדי למצוא שחקן מתאים עבור דמותו של אבל רוזנברג. תחילה נפגש עם דסטין הופמן, אך לאחר שהלה למד את התסריט לעומק סירב לקבל את התפקיד על עצמו מאחר שהרגיש כי אינו מתאים עבורו. בהמשך נפגש ברגמן גם עם רוברט רדפורד, אשר לא ראה את עצמו מגלם ”לוליין קרקס יהודי”, וכן עם פיטר פאלק, שגילה עניין בתפקיד אך סירב לקבל אותו מסיבות לא ידועות.

על אף כל הסירובים בהם נתקל המשיך ברגמן בחיפושיו. השחקן האחרון עמו נפגש בארצות הברית היה ריצ'רד האריס אשר הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, אולם כאשר הגיע למינכן שלח ברגמן את אחד מעוזריו, הרולד ניבנזאהל, לפגוש אותו במקומו, מאחר שנאלץ להשתתף בטקס הענקה של פרס גתה. האריס נעלב מכך שלא הגיע לפגשו בשדה התעופה בעצמו ועזב ללונדון. ברגמן טס אחריו והצליח לשכנעו לחזור, אולם למחרת היום התקשר אליו מפיק הסרט, דינו דה-לורנטיס, עם חדשות רעות בפיו: האריס לקה בדלקת ריאות חמורה בעקבות שהותו הארוכה במיכל מים כחלק מצילומי סרטו האחרון, אורקה, הלוויתן הרוצח , ונזקק לתהליך החלמה ארוך.

לבסוף העלה לורנטיס את הרעיון כי ישתמשו בשחקן דייוויד קאראדין עבור דמותו של רוזנברג, וברגמן גמר אומר בדעתו לצפות בסרטו האחרון, נועד לתהילה , ממנו התרשם עמוקות. כעבור יומיים נחת קאראדין במינכן, אולם החל להפגין התנהגות משונה ומרוחקת עם פגישתם הראשונה אשר הותירה על ברגמן רושם רע. כמו כן היה מנומנם ועייף באופן תמידי, ונהג להירדם במקומות שונים בסט הצילומים.

ביקורת

אתר האינטרנט Rotten Tomatoes העניק לסרט ציון שלילי של 20% מתוך סיכום של עשרים ביקורות, עם ניקוד ממוצע של כ-4.8, על אף שצוות המבקרים שלו נמנע ממסירת קונצנזוס כללי לגביו בדומה למנהגו עם סרטים אחרים.

מבקר הקולנוע רוג'ר אברט כינה את הסרט בתור ”צעקת כאב ומחאה”, וסירב להכיר בו כהצהרה נוקבת או כיצירת אמנות שלמה. ברגמן נכשל, לדבריו, לתפוש את רוח התקופה האותנטית של גרמניה ב-1923, והסרט מוכיח באופן ברור כי אינו מכיר את ההיסטוריה של אותה העת כראוי. מעבר לכך, אין לסרט ”שום צורה, אף דפוס”, וכאשר מנסה ברגמן ליצור כאלו, הוא רק מזכיר לצופים את סרטיו האחרים, בהם עשה זאת בצורה מוצלחת יותר.

עימראן ח'אן מכתב העת פופמטרס כינה את הסרט ”צעד שגוי אך אצילי” בדרכו של ברגמן כבמאי, והמליץ לקהל הצופים לראות את הסרט רק כדי ”להעריך את הגבהים מהם יכול יוצר סרטים נהדר ליפול מעת לעת”. כמו כן שיבח את יכולות המשחק של ליב אולמן, על אף שבעיניו נראתה לכודה מדי בתוך מגבלות הסרט. בכל הנוגע לקאראדין, השחקן הראשי, הביע את אכזבתו הרבה, ותיאר אותו כחסר רגשות ובעל הבעה ריקה או ”כאובה בצורה קומית”. לדבריו הסתיים הסרט בצורה אכזרית, אך בעת ובעונה אחת נותר נאמן לסגנונו של ברגמן, כך שהשאיר אחריו מעין רגיעה מוזרה ושלווה אשר העניקה מנוח לכל הרעש שהגיע לפניה.

לקריאה נוספת

עברית	Svenska
ברגמן, אינגמר; תמונות; הוצאת נורשדט, 1990 (מסת"ב 978-9118931925); תורגם לאנגלית בידי רות, מריאן; תמונות: חיי בקולנוע; הוצאת ארקייד, 1995 (מסת"ב 978-1559702935)	Bergman, Ingmar; Bilder; Norstedt, 1990 (ISBN: 978-9118931925); Translated To English By Ruuth, Marianne; Images: My Life In Film; Arcade Publishing, 1995 (ISBN: 978-1559702935)

קישורים חיצוניים

• "ביצת הנחש", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• "ביצת הנחש", באתר AllMovie (באנגלית)
• "ביצת הנחש", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• "ביצת הנחש", באתר אידיבי
• "ביצת הנחש", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)