רוברט רדפורד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוברט רדפורד
Robert Redford
רוברט רדפורד, 2012
רוברט רדפורד, 2012
לידה 18 באוגוסט 1936 (בן 87)
סנטה מוניקה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Charles Robert Redford עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מועדפת מערבון עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1960 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
בן או בת זוג Sibylle Szaggars (2009–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים איימי רדפורד, ג'יימס רדפורד עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

צ'ארלס רוברט רדפורד ג'וניוראנגלית: Charles Robert Redford Junior‏; נולד ב-18 באוגוסט 1936) הוא שחקן, במאי ומפיק קולנוע, איש עסקים, דוגמן לשעבר, פעיל איכות הסביבה, ופילנתרופ אמריקאי. זוכה פרס האוסקר על בימוי הסרט "אנשים פשוטים", ואחד מכוכביה הגדולים ביותר של הוליווד.

רדפורד נודע בזכות תפקידיו בסרטים "קיד וקאסידי", "העוקץ", "כך היינו", "גטסבי הגדול", "כל אנשי הנשיא", "הטוב מכולם", "זיכרונות מאפריקה" ורבים אחרים. רדפורד ביים את הסרטים "אנשים פשוטים" (שעליו זכה בפרס אוסקר), "מלחמתו של מילאגרו בינפילד", "נהר זורם ביניהם", "חידון האשליות", "הלוחש לסוסים" ו"משחק החיים". בנוסף הוא הפיק את כל הסרטים הללו (כבמאי), פרט ל"אנשים פשוטים".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רדפורד נולד בסנטה מוניקה שבקליפורניה לצ'ארלס רוברט רדפורד, חלבן שהפך לרואה חשבון, ולמרתה ו. הארט, ילידת טקסס. רדפורד סיים את לימודיו התיכוניים בלוס אנג'לס (1954) וקיבל מלגת בייסבול ללימודים באוניברסיטת קולורדו, שם היה מגיש בקבוצת הבייסבול. בהמשך איבד את המלגה בשל בעיות השתייה שלו שנבעו ממותה של אמו. בעקבות זאת הלך ללמוד ציור בבית ספר לאמנות בברוקלין שבניו יורק, ולקח שיעורים בתיאטרון באקדמיה האמריקאית לאמנויות הדרמה בניו יורק[1].

קריירה כשחקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר לימודי הדרמה בניו יורק הופיע רדפורד, בתחילת שנות ה-60, במספר רב של הופעות טלוויזיוניות[1]. הוא הופיע, בין השאר, בסדרות "אזור הדמדומים", "אלפרד היצ'קוק מציג", "מווריק" ו"עיר עירומה". בנוסף קיבל מועמדות לפרס אמי כשחקן משנה על הסדרה "Alcoa Premiere" ב-1963. באותם ימים גם שיחק בהצגות תיאטרון. את הופעת הבכורה שלו בברודוויי עשה בתפקיד קטן ב"סיפור רם" (1959), ומשם כיכב בכמה הצגות, עד להצלחתו הקופתית הגדולה במחזה של ניל סיימון "יחפים בפארק" (1963).

את הופעת הבכורה הקולנועית שלו ערך רדפורד בדרמת המלחמה "מאחורי קווי האויב" בשנת 1962, שבו השתתף גם סידני פולאק בתפקידו הראשון בקולנוע. לאחר הצלחתו במחזה "יחפים בפארק" הוא לוהק לתפקידים משמעותיים בקולנוע. הוא גילם כוכב קולנוע דו מיני המתחתן עם נטלי ווד ב"דייזי" (Inside Daisy Clover) ‏ (1965) ושיתף פעולה פעם נוספת עם נטלי ווד, ב-"This Property is Condemned", על פי מחזה מאת טנסי ויליאמס, שבו גילם פעם נוספת את מאהבה. באותה שנה צירפו לו האולפנים כוכבת הוליוודית נוספת שתככב עמו בסרטים. הייתה זו ג'יין פונדה בסרט "הרדיפה" (1966), שביים ארתור פן, שבו כיכב גם מרלון ברנדו בנוסף לצמד רדפורד-פונדה. סרט שביקר את האלימות בחברה האמריקאית, הופק בתקצוב גדול, אך היה כישלון קופתי[2]. רדפורד ופונדה כיכבו מיד אחר כך בהצלחה הגדולה של העיבוד הקולנועי ל"יחפים בפארק" (1967). כמו כן השניים כיכבו יחדיו גם ב"הפרש החשמלי" (1979)[3].

רדפורד, שדאג לתדמיתו של שובר הלבבות הבלונדיני, סירב לתפקידים רציניים יותר כמו בסרטיו של מייק ניקולס "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" ו"הבוגר", ובמקומם החליט להשתתף באותה שנה (1967) בסרטו של ג'ורג' רוי היל, "קיד וקאסידי", לצד פול ניומן. בעקבות סרט זה קנה לעצמו תדמית קולנועית של בחור אינטליגנטי, אמין וטוב לב. הסרט הפך אותו לאחד השחקנים האהובים של התקופה, והשילוב בין רדפורד לניומן הוכח כמוצלח ביותר. בשנים שלאחר מכן רדפורד נחל כישלונות עם סרטיו, פרט לסאטירה הפוליטית "המועמד" (1972). באותה שנה ייסד את פסטיבל סאנדנס, בו הוצגו סרטים עצמאיים אמריקנים כאלטרנטיבות למסחריות ההוליוודית.

בשנת 1972 כיכב רדפורד בסרט "ג'רמיה ג'ונסון", שעל אף שלא היה הצלחה קולנועית נחשב עד היום לאחד הפרויקטים האיכותיים ביותר שלו. סרט זה, שבו גילם רדפורד אדם הבא למערב במטרה להפוך לאיש הרים ונקלע שלא בטובתו לשרשרת של עימותים ומעשי נקם הפוגעת גם בו ובמשפחתו, באה לידי ביטוי פעם נוספת נטייתו להזדהות עם אנשים בודדים, חשדנים, המעדיפים לסמוך על עצמם בלבד כדי לשרוד ודוגלים בערכים אינדיבידואליים מאוד ובשל כך אף מנוכרים כלשהו לסביבה החברתית בדורם - ובה במידה גם מפגינים אצילות נפש ברגעי משבר. תפיסה זו של ההוויה האמריקנית (שבמידה רבה, ובמינון שונה, היא גם נחלתם של שחקנים ובמאים נוספים, דוגמת קלינט איסטווד) שלטה גם בסרטים נוספים שבהם כיכב, כדוגמת "הפרש החשמלי", "ברובייקר" ו"סניקרס".

שנת 1973 הייתה מהמוצלחות בקריירה של רדפורד. הוא הופיע ב"כך היינו" וב"העוקץ". ב"כך היינו", דרמה רומנטית בכיכובה של ברברה סטרייסנד, הוא גילם אתלט פופולרי ואמיד, שמתאהב ביהודייה פעילת שמאל רדיקלית. רדפורד היה ידוע כשחקן המצליח להוציא מהפרטנר שלו את ההופעה הטובה ביותר, ושחקן שפועל טוב בצמדים. על "כך היינו" קיבלה סטרייסנד מועמדות לפרס אוסקר, רדפורד עצמו היה מועמד אף הוא לאוסקר באותה שנה על הסרט "העוקץ". "העוקץ", שזכה ב-7 פרסי אוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר, היה וריאציה על "קיד וקאסידי", שבו שבו רדפורד ופול ניומן לשתף פעולה, בסרט פשע דרמטי-קומי שהוציא את מיטב הקסם האישי של כוכביו. "העוקץ" נחשב עד היום לסרטו המצליח ביותר של רדפורד, לאחר שהניב הכנסות בסך הגדול פי 28 מתקציבו בארצות הברית בלבד.

לאחר מכן כיכב בכמה סרטים מרשימים כ"גטסבי הגדול", על פי הרומן של פרנסיס סקוט פיצג'רלד, "שלושת ימי הקונדור" ובסרט עטור השבחים "כל אנשי הנשיא", שהתבסס על ספרם של בוב וודוורד וקארל ברנסטין, שני העיתונאים שחשפו את פרשת ווטרגייט. גם סרט זה, כמו סרטיו הגדולים של רדפורד, התבסס על שיתוף הפעולה בינו לבין הפרטנר שמולו. ב"כל אנשי הנשיא" היה זה דסטין הופמן שגרף ארבעה פרסי אוסקר. באותן שנים זכה רדפורד בשלושה פרסי גלובוס הזהב בקטגוריית "World Film Favorite - Male", בשנים 1975, 1977 - 1978, שזהו פרס לשם כבוד, המראה את הפופולריות הרבה לה זכה בשנות ה-70.

במהלך שנות ה-80 כיכב בארבעה סרטים בלבד, ביים שני סרטים, והפיק ארבעה. ב-1984 כיכב בסרט "הטוב מכולם", סרט ספורט בבימויו של בארי לוינסון, בו כיכב לצד גלן קלוז[4]. ב-1985 כיכב לצד מריל סטריפ בעיבוד קולנועי ראשון לספרה הנודע של איזק דינסן, "זיכרונות מאפריקה". הסרט זכה בשבעה פרסי אוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר. ב-1993 גאתה הפופולריות שלו שוב, כשכיכב לצידם של וודי הארלסון ודמי מור בסרט "הצעה מגונה", בתפקיד מיליונר המציע לזוג במצוקה כספית סכום של מיליון דולר תמורת לילה אחד בחברתה של האישה. ב-2001 כיכב לצד בראד פיט בסרט "משחק ריגול", שזכה לביקורות מעורבות.

נאמן לנטייתו לבחור סרטים בהם נבחן האדם כאשר עליו להתמודד מול סביבה מאיימת כשאין לו לסמוך אלא על עצמו, כיכב רדפורד ב-2013 בסרט "הכל אבוד", העוסק בניסיונות ההישרדות הנואשים של שייט שספינתו טובעת בלב האוקיינוס[5]. סרט זה נחשב לחריג לפי כל אמת מידה, משום שרדפורד הוא השחקן היחיד בו, ללא צוות מסייע, ולפיכך גם התסריט שלו קצר ביותר. "הכל אבוד" זכה לביקורות חיוביות ביותר, אך למרות זאת לא היה מועמד לפרס האוסקר באותה שנה[6].

ב-2014 גילם רדפורד בסרט "קפטן אמריקה: חייל החורף" את אלכסנדר גודווין פירס, מנהל בכיר בסוכנות S.H.I.E.L.D וחבר במועצת הביטחון העולמית.

ב-2016 כיכב בסרט "אמת", בו גילם את המגיש האמריקאי הוותיק דן ראד'ר, בסיפור האמיתי על תוכנית התחקירים ״60 דקות״ בה הוצג תחקיר המבוסס על מסמכים מזויפים[7].

באוגוסט 2018 הודיע רדפורד על פרישתו ממשחק, וכי הסרט "הג'נטלמן והאקדח" שעלה לאקרנים בספטמבר יהיה סרטו האחרון[8].

קריירה כבמאי קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1980 ביים לראשונה סרט קולנוע, "אנשים פשוטים", דרמה אודות התפוררותה של משפחה ממעמד הבינוני, שעליו זכה בפרס אוסקר לבימוי, בנוסף לזכייה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר (כשהוא מנצח את "השור הזועם" של מרטין סקורסזה). סרטו הבא כבמאי יגיע רק כעבור שמונה שנים, בסרט "מלחמתו של מילאגרו בינפילד", ובהמשך אף יביים את עצמו, בדרמה "הלוחש לסוסים" (1998), על פי הרומן של ניקולס אוונס. ב-1992 ביים את הדרמה התקופתית "נהר זורם ביניהם", שכרבים מסרטיו האחרים, מתרחשת במערב האמריקני ועוסקת ביחסים בין שני אחים במשפחה חובבת דייג[9]. סרטו הרביעי, "חידון האשליות" (1994), שעסק בשערוריית שחיתות מאחורי הקלעים של תוכניות חידונים בטלוויזיה בשנות ה-50. הסרט זכה לביקורות טובות, ובארבע מועמדויות לאוסקר.

ב-2007 ביים את הסרט "כאריות לכבשים" סרט דרמה שעלילתו נסובה סביב הקשר בין מחלקה של חיילי ארצות הברית באפגניסטן, סנטור אמריקאי, כתבת, וכן פרופסור בקולג' בקליפורניה. בסרט כיכבו טום קרוז, מריל סטריפ ורוברט רדפורד עצמו[10].

ב-2010 ביים את הדרמה ההיסטורית "הקנוניה", על המשפט וההוצאה להורג בתלייה של מרי סוראט, אלמנה שהורשעה בקשירת קשר לרצוח את לינקולן[11].

ב-2013 ביים וכיכב בסרט "המוצא האחרון", מותחן בו גילם את דמותו של ג'ים גראנט, עורך דין לענייני זכויות אזרח, שאישה בשם שרון סולרז (סוזן סרנדון) נעצרת על ידי ה-FBI באשמת חברות בארגון הקיצוני בשם "מחתרת מזג האוויר", שהיה אחראי בשנות ה-70 לסדרה של פעולות טרור בערי אמריקה כמחאה על מלחמת וייטנאם, הוא נאלץ להתמודד עם עברו[12].

בן שפארד (שיה לבוף), עיתונאי צעיר ושאפתן במקומון הנאבק על הישרדותו, חושף את העובדה שג'ים הוא למעשה ניק סלואן - חבר לשעבר ב"מחתרת" שהשתתף (לכאורה) בשוד בנק שהסתיים במותו של מאבטח, ואשר הצליח משך שנים לחמוק מה-FBI בזכות העובדה ששינה את זהותו והפך לאזרח מכובד בקהילתו.

יחד עם ריצ'רד אטנבורו, וורן בייטי, קלינט איסטווד, קווין קוסטנר ומל גיבסון, רדפורד הוא מהשחקנים המעטים שזכו בפרס אוסקר על בימוי. בנוסף, רדפורד הוא אחד הבמאים היחידים שזכה באוסקר על בימוי של סרט בכורה.

הישגים בתחום הקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1981 ייסד את מכון סאנדנס, ארגון ללא מטרות רווח הממוקם בפארק סיטי ביוטה. תפקיד המכון לגלות ולדרבן מפיקים, במאים, תסריטאים ומלחיני סרטים ולסייע להם לפתח את כישרונם בסרטים עצמאיים. המכון, שחגג 25 שנים להיווסדו ב-2006, הוא גם הגוף העומד מאחורי פסטיבל הסרטים סאנדנס השנתי. מאז ייסוד המכון מעורב רדפורד עמוקות בסרטים עצמאיים. דרך הסדנאות המגוונות ופסטיבל הסרטים הפופולרי סיפק סאנדנס תמיכה רבה ליוצרי קולנוע עצמאיים. ב-1995 חתם רדפורד על חוזה עם רשת הטלוויזיה "Showtime", בדבר הקמת ערוץ שידור לכבלים, הפועל 24 שעות ביממה, המוקדש כל כולו לשידור של סרטים עצמאיים. ערוץ זה הנקרא "ערוץ סאנדנס", ערך את שידור הבכורה ב-29 בפברואר 1996. בין ובין המשיך להופיע כשחקן בפרויקטים הוליוודים, שההיענות שלו להם הולכת ומתמעטת עם הזמן. ב-2012 השיק גרסה של פסטיבל הסרטים סאנדנס גם בלונדון[13]. באפריל 2013, הודיע על פרישה מניהול פסטיבל סאנדנס[14].

ב-1994 קיבל את פרס ססיל ב. דה-מיל בטקס גלובוס הזהב, פרס על מפעל חיים, על אף שרדפורד המשיך לככב בסרטים גם עשור לאחר מכן. שנתיים אחר כך (1996) זכה בפרס על מפעל חיים מטעם איגוד השחקנים האמריקני. ב-2002 קיבל פרס אוסקר לשם כבוד מטעם האקדמיה האמריקנית לקולנוע, כשחקן, יוצר קולנוע, מייסד פסטיבל סאנדנס וכתומך נלהב בקולנוע העצמאי[15]. ב-2006 קיבל פרס הוקרה מטעם "מרכז קנדי" היוקרתי, על תרומתו לתרבות האמריקאית. וב-2016 החליט נשיא ארצות הברית ברק אובמה להעניק לו את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד הגבוה במדינה[16].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רדפורד הוא אדם הדוגל בליברליזם, תומך באיכות הסביבה, בזכויות הלהט"ב ובזכויות הילידים האמריקנים. על אף זיהויו כליברל, תמך בעבר מספר פעמים במועמדים רפובליקניים שהתמודדו בבחירות במדינת יוטה. מתח ביקורת על הנשיא ברק אובמה בשל אי-יישום התחייבויות שנתן האחרון בנושאי איכות סביבה אבל תמך בו בגלוי במועמדות לנשיאות בשנת 2012. באפריל 2017 פרסם מאמר ב"וושינגטון פוסט" לציון 45 שנה לחשיפת פרשת ווטרגייט, בו כתב כי הנשיא דונלד טראמפ מסוכן לא פחות מריצ'רד ניקסון, כי "האמת שוב מצויה בסכנה" והזהיר מפני ניסיון פגיעה של טראמפ בחופש העיתונות[17].

על אף שבשנות השישים, השבעים והשמונים נחשב לסמל מין, נמנע רדפורד מטיפוח התדמית הזו והוא ידוע כאדם נטול גינוני כוכבות[18].

רדפורד היה נשוי בין השנים 1958–1985 ללולה ואן ואגנן. לזוג נולדו ארבעה ילדים, הבכור ביניהם נפטר זמן קצר לאחר לידתו ממוות בעריסה. ב-2009 התחתן עם האמנית סיביל זגארס, בת זוגו מאז שנות ה-90. בתו איימי רדפורד היא גם שחקנית ובמאית[19].

רשימת סרטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשחקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבמאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמפיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 איתמר זהר, הצדדים הפחות מחמיאים של רוברט רדפורד, באתר הארץ, 21 ביוני 2011
  2. ^ אתר למנויים בלבד אורי קליין, למה אמריקה שנאה את הסרט הזה של רוברט רדפורד, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2016
  3. ^ אתר למנויים בלבד אורי קליין, גם בגיל 80 ג'יין פונדה ממשיכה לאתגר את הוליווד, באתר הארץ, 26 באפריל 2018
  4. ^ רחל נאמן, ביקורת קולנוע - אביר הבייסבול, כותרת ראשית, 29 באוגוסט 1984
  5. ^ ביקורות:
    אתר למנויים בלבד אורי קליין, רוברט רדפורד אבוד בלב ים, באתר הארץ, 23 במאי 2013
    אורון שמיר, עכבר העיר, "הכל אבוד": הפאדיחה של רוברט רדפורד, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2013
  6. ^ אתר למנויים בלבד מורין דאוד, הניו יורק טיימס, רוברט רדפורד מנווט על פי הכוכבים, באתר הארץ, 08 בדצמבר 2013
  7. ^ אתר למנויים בלבד נטע אלכסנדר, מה מושך את רוברט רדפורד לדמויות של עיתונאים, באתר הארץ, 15 במרץ 2016
    אתר למנויים בלבד אורי קליין, הסרט "אמת" פשטני מדי ואף ילדותי לעתים, באתר הארץ, 20 במרץ 2016
  8. ^ אתר למנויים בלבד איתמר זהר, רוברט רדפורד: "אני פורש ממשחק", באתר הארץ, 7 באוגוסט 2018
  9. ^ דליה שלף, סרטים חדשים / "נהר זורם ביניהם", חדשות, 20 במאי 1993
  10. ^ נעם בוקסבאום, עכבר העיר, גם באמריקה, הכיבוש משחית, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2007
  11. ^ מייקל סיפלי, הניו יורק טיימס, מי יפיץ את הסרט החדש של רוברט רדפורד?, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2010
  12. ^ אתר למנויים בלבד אורי קליין, "המוצא האחרון": רוברט רדפורד לא מתלכלך, באתר הארץ, 10 באפריל 2013
  13. ^ איתמר זהר, רוברט רדפורד יוזם גרסה לונדונית של פסטיבל הסרטים סנדאנס, באתר הארץ, 17 במרץ 2011
  14. ^ נירית אנדרמן, רוברט רדפורד מתכוון לפרוש מניהול פסטיבל סאנדנס, באתר הארץ, 25 באפריל 2013
  15. ^ אוסקר של כבוד לרוברט רדפורד ולסידני פואטייה, באתר הארץ, 26 בינואר 2002
  16. ^ הודעת הבית הלבן על הזוכים במדליית החירות הנשיאותית, נובמבר 2016
  17. ^ איתמר זהר, רוברט רדפורד: טראמפ מסוכן לא פחות מניקסון, באתר הארץ, 03 באפריל 2017
  18. ^ נטע אלכסנדר, עכבר העיר, סמל סקס? על גופתו המתה: רוברט רדפורד בן 75, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2011
  19. ^ בוב טורטלוט, רויטרס, אשה עצמאית בשטח, באתר הארץ, 23 בינואר 2008
  20. ^ נתן גרוס, בקולנוע - זה קרה לווילי-בוי, על המשמר, 27 במרץ 1970


הקודם:
1979: רוברט בנטון (קרמר נגד קרמר)
פרס גילדת הבמאים של אמריקה – במאי בסרט קולנוע
1980: רוברט רדפורד (אנשים פשוטים)
הבא:
1981: וורן בייטי (אדומים)