בית המדרש הרבני של צרפת
 | |
| אוניברסיטה | |
|---|---|
| מוטו | תורה ודרך ארץ |
| השתייכות | יהדות אורתודוקסית |
| תקופת הפעילות | 1 ביוני 1830 – הווה (194 שנים) |
| מייסדים | הרב יהודה מאיר למברט |
| מגמות | לימודי רבנות, לימודי חזנות והוראה |
| שכבות לימוד |
בית מדרש רבני תלמוד תורה של פריז ("בית המדרש הרבני הקטן") |
| מספר כיתות | 4–5 |
| בעלי תפקידים | |
| מנהל | הרב אוליבייה קופמן |
| באחריות | הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת |
| תלמידים | |
| 15–20 | |
| שונות | |
| ספרים | 60,000 |
| מיקום | |
| מיקום |
מץ 1859-1830 פריז 1859- |
| מדינה |
 צרפת |
| קואורדינטות | 48°50′27″N 2°20′52″E / 48.840944444444°N 2.3476944444444°E |
|
(למפת פריז רגילה)   בית המדרש הרבני של צרפת  | |
  | |
בית המדרש הרבני של צרפת (בצרפתית: L'École Rabbinique de France או Le Séminaire israélite de France, "הסמינר לבני ישראל בצרפת") הוא המוסד המרכזי ללימודי רבנות בצרפת. מושבו בפריז ברחוב ווקלן 9 ברובע החמישי. זהו מוסד פרטי לחינוך גבוה, ונמצא באחריות של הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת. הבניין נבנה בשנים 1881-1879 לפי תוכנית האדריכל אלבר פיליבר אלדרוף.[1] בית המדרש מכין ומסמיך רבנים המאוגדים במסגרת הקונסיסטוריה.
ההתחלה בעיר מץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי התאזרחות יהודי צרפת בשנת 1791 וההחלטות העקרוניות של הסנהדרין הגדולה שכונסה ביוזמת נפוליאון הראשון בשנת 1807, יהדות צרפת נכנסה לעידן האמנציפציה. נכבדי הקהילה נדרשו לקדם את התאמתם של האזרחים היהודים הטריים לחוקי המדינה ולדרישות החברה. בהקשר זה הם היו חייבים להכפיף את חוקי הדת היהודית לחוקי המשפט של המדינה, ולחנך את הרבנים החדשים ברוח החינוך הדתי וההשכלה הכללית גם יחד, על מנת שיתאימו להתפתחות והאקולטורציה של הקהילות היהודיות, כדי שהשכלתם תהלום את דרישות החיים המודרניים.
אחרי דיונים רבים שהתחילו בשנת 1820, לפי החלטה מ-21 באוגוסט 1829 של הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת ולפי צו ממשלתי, הוקם בעיר מץ בחבל לורן בית המדרש המרכזי של רבני צרפת (École centrale rabbinique de Metz). בית המדרש נקבע במץ, מרכז מסורתי חשוב, בלב היהדות הישנה והאדוקה עדיין של אלזס ולורן. הישיבה המקומית הגדולה הייתה אמורה להיות מוסבת למוסד מודרני. בהתאם לשאיפות הדתיות, המוסריות והפוליטיות שעמדו מאחורי הקמתו, בית המדרש היה אמור להתנתק ממסורת הישיבה המיושנת שלא כללה שום לימודי חול וששפת ההוראה בהן הייתה יהודית-גרמנית. בהתחלה התחייבה הקונסיסטוריה במץ לגייס את המורים ואת התלמידים, בעוד שהקונסיסטוריה המרכזית התחייבה לממן את המוסד ולפקח על איכות הלימודים. בית הספר נפתח רשמית ב-1 ביוני 1830 בבניין שנמצא ברחוב הארסנל 47.
בשנים 1905- 1831 הובטח לסמינר גם מימון על ידי המדינה, דהיינו ממלכת צרפת בימי המלך לואי פיליפ בהתאם לצו המלכותי מ-22 במרץ 1831, הרפובליקה הצרפתית השנייה בשנים 1848–1852, הרפובליקה הצרפתית השלישית בשנים 1870–1905, והאימפריה הצרפתית השנייה בשנים 1852–1870. בימי הקיסר נפוליאון השלישי המדינה סבסדה את בית המדרש ב-22,000 פרנקים לשנה, ואחר כך ב-32,000 פרנקים לשנה.[2] המועמדים לרבנות נדרשו ללמוד חמש שנים ושיהיו אזרחי צרפת. במקביל למקצועות הדתיים, הם נדרשו ללמוד מקצועות כלליים כמו השפה הצרפתית וספרותה הקלאסית, מתמטיקה, פילוסופיה והיסטוריה.
הציפיות שהמקום יתפקד כמוסד מתקדם נכזבו עד מהרה. במשך עשורים, מלבד שינוי השם בחזית, הוסיף המקום לתפקד כישיבה מסורתית ואפילו לשון ההוראה שונתה רק חלקית לצרפתית. לימודי חול כלל לא נלמדו באופן סדיר, אם בכלל. הקונסיסטוריה סוככה על בית-המדרש ומנעה ממשרד החינוך להשליט אפקטיבית את מרותו עליו. דרישות הקבלה, שהיו אמורות לכלול שליטה בצרפתית ובידע כללי, לא נאכפו כהוא זה. ביקורות שנערכו ב-1839 וב-1841 חשפו שהתלמידים עסקו כמעט כל הזמן בלימודי איסור והיתר ושאר דיונים הלכתיים, ולא היו בקיאים בנושאים שהממשלה ציפתה מהם. גם הניסיון של פרופ' אדולף פרנק מפריז להכניס פילוסופיה יהודית, כמו הגותם של הרס"ג והרמב"ם, שהייתה זרה למסורת אשכנז, נכשל. הממשלה, שנואשה מהתנהלות בית המדרש, החליטה לבסוף שהצעד האפשרי היחיד הוא ניתוקו מסביבתו – בקרב יהודי אלזס, אפילו בכירי רבני הקונסיסטוריה הוסיפו לערוך דרשותיהם ביהודית-גרמנית בשליש הראשון של המאה ה-19 – והעברתו לבירה פריז. הדבר עוכב עוד מספר שנים בשל עיכובים בירוקרטיים והתנגדות הקונסיסטוריה במץ, שחששה מהיחלשות הדגש על לימודי קודש. ב-1847 מונו כמה פרופסורים לסגל המוסד כדי להורות לימודי חול. ב-1851 מונה הרב אלעזר ווג למופקד על לימודי תאולוגיה ופילוסופיה, ולתוכנית הוספו, לראשונה באופן קבוע, שיעורים בהומילטיקה (פילוסופיה של הדת ואמנות הדרשה), בגרמנית ובפרשנות המקרא.[3]
המעבר לפריז
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1 ביולי 1859, בימי הקיסר נפוליאון השלישי, התקבלה לבסוף ההכרעה על העברת בית המדרש לפריז. בהיעדרו, הצו נחתם על ידי הקיסרית אז'ני. המוסד שינה את שמו ל"בית המדרש לבני ישראל בצרפת". המעבר לבירה קירב את בית המדרש ליהדות פריז ה"מתבוללת" ולאוניברסיטאותיה, והפך אותו למוסד מודרני.[3]
בפריז התמקם בית המדרש תחילה במכון דרנבורג-ספרינגר ברחוב פארק רויאל 10 ברובע השלישי, ועבר לאחר מכן לשדרות רישאר לנואר 57 ברובע האחד-עשר. בעזרת הנדבן דוד בלוֹקה, נקנה שטח של 1.5 דונם ברחוב ווקלן 9 ברובע החמישי, בחלק התחתון של הר סנט ז'נבייב(אנ'), לא רחוק מהרובע הלטיני. המוסד נפתח רשמית באכסניה החדשה ב-11 באפריל 1881. באותו רחוב, ווקלן, שוכנים בימינו בית הספר הגבוה לפיזיקה וכימיה תעשייתית של העיר פריז, וספריית "זיגמונד פרויד". בשנת 1883 בראש השנה נחנך גם בית התפילה של המוסד, הידוע בימינו כ"בית הכנסת ווֹקלן" או "הקהילה היהודית של הרובע הלטיני".
בבית המדרש הרבני התקבלו בדרך כלל רק בעלי תעודת בגרות. בסוף הלימודים נדרשו הסטודנטים לחבר עבודה בכתב. פרט לעברית, יוונית, לטינית וערבית, נלמדו גם אנגלית וגרמנית, פילוסופיה, היסטוריה, גאוגרפיה, מדעים, מוזיקה והתעמלות. כמקצועות דתיים נלמדו תנ"ך, תלמוד, ספרות חז"ל, שו"ת, דין עברי, תפילות, היסטוריה יהודית, אמנות הדרשה ומחשבת ישראל.[4] המנהל האחרון של בית הספר המרכזי לרבנים במץ (1859-1856), יצחק ליון טרנל, היה למנהל הראשון של בית המדרש הרבני בפריז, תפקיד בו החזיק עד שנת 1890. אותם תלמידים שהיו מועמדים ללמוד בבית המדרש הרבני ושלא היו להם תעודות בגרות, יכלו להירשם למכינה שהייתה ידועה כ"תלמוד תורה של פריז" ויותר מאוחר כונה גם "בית המדרש הקטן" (Petit Séminaire). מכינה זו נפתחה כמוסד נפרד בשנת 1853 ובראשה עמדו בשנים 1866-1862 הרב צדוק כהן ואחר כך הרב לזר ווג(צר'). אחרי מלחמת צרפת–פרוסיה היא סופחה לבית המדרש הרבני ביוזמת הרב הראשי של צרפת לזר איזידור, והרב צדוק כהן שכיהן אז כרב הראשי של פריז.[4] בשנת 1889 נפתח מסלול נוסף במסגרת בית המדרש הקטן - בית ספר להוראה וחזנות (École de pédagogie et liturgie, École cantoriale) שנועדה להכין חזנים (ministres-oficiants) ומורים. מסלול זה מצריך רק שלוש שנות לימודים, להבדיל מן המסלול הרבני הדורש חמש שנים. בתחילת המאה ה-20 סגל המורים של בית המדרש הרבני ושל התלמוד תורה של פריז היה ברמה גבוהה מאוד. באותה תקופה ניהל אותם הרב ז'וזף להמן, וסגנו היה הרב אברהם כהן. עם המורים נמנו ישראל לוי, ז'אק כהן, ז'וזף הלוי, ז'וליין וייל וסימון דברה (שהיה אביו של רופא הילדים והחוקר רובר דברה(צר') וסבו של מישל דברה).ישראל לוי היה לימים הרב הראשי של צרפת בשנים 1939-1920. הוא היה עורך של כתב העת ללימודים יהודיים Revue des études juives, וירש בשנת 1892 את ניהול החוג לספרות והיסטוריה יהודית מאיזידור לב, שנפטר.
אחרי ההפרדה בין דת למדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות חוק ההפרדה בין דת למדינה ב-9 בדצמבר 1905, בית המדרש הרבני, שנהיה מוכר גם בשם École rabbinique de France (בית הספר או בית המדרש לרבנים של צרפת), נשאר באחריות הקונסיסטוריה המרכזית של פריז בלבד שנאלצה לספק גם את מימון המוסד. עד שנת 1905 נהגו הקהילות היהודיות לממן את לימודיהם של תלמידים יחידים מקרבן. אחרי 1908 התעוררו קשיים בסבסוד הלימודים על ידי הקהילות, למשל בבורדו ובאיון.[4] בימי מלחמת העולם הראשונה הושבתה פעילות המוסד במידה רבה, כאשר רוב רובם של התלמידים וכן מורים אחדים התגייסו לצבא. מרביתם שירתו ככלי קודש צבאיים. הונהגו גם בבית המדרש שעות של אימונים צבאיים שנועדו לתלמידים שמעל גיל 16. בסתיו 1917 רק שני סטודנטים - ואחר כך ארבעה - השתתפו בקורסים. היו גם כמה תלמידים ממדינות זרות, כמו תלמיד בשם ברקוביץ' (שנפצע בשנת 1916), ששירתו בלגיון הזרים.[4] בשנות ה-1930 היה נהוג שהתלמידים יסיימו גם תואר ראשון באחד המקצועות הכלליים.[4] בנוסף חלק מהסטודנטים לרבנות או לחזנות למדו גם מקצועות מעשיים - כמו שוחטים, משגיחי כשרות או מוהלים.
בימי השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי פינויים של מוסדות הרפובליקה הצרפתית מפריז המותקפת, ב-10 ביוני 1940 התפנה גם בית המדרש הרבני בניהולו של הרב הראשי מוריס ליבר (צר') לווישי, בה נשאר למשך חודשים אחדים. אחר כך הועבר מ-1941 עד יולי 1942 לשאמאלייר על יד קלרמון-פראן, והחל מאוקטובר 1942 לליון.[4] בשנת 1943 הוא נסגר רשמית בליון על ידי השלטונות הפרו-נאציים הצרפתיים. עם זאת הוא המשיך בפעילות חצי-מחתרתית עד לשנת 1945. כשמכינת "תלמוד התורה של פריז" נסגרה, הוקם בעיר לימוז' "בית מדרש רבני קטן" ביוזמת רבה של העיר, הרב אברהם דויטש, ופעל בה בשנים 1942–1945. השיעורים של הכיתה המסיימת התקיימו בביתו של הרב דויטש, עד למעצרו ולירידתם של כמה מתלמידיו למחתרת ה"מאקי" של הצופים היהודים E.I בטארן. חלק מתלמידי בית המדרש הקטן הפכו למנהיגים קהילתיים יהודים אחרי המלחמה. בזמן האקציות של משטרת וישי ושל הגסטפו כנגד יהודי בפריז, קבוצה של ילדות יתומות שמצאה מקלט בבניין בית המדרש הרבני נעצרה באחד הבקרים ונשלחה למחנה הריכוז בדראנסי.[1]
אחרי מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-1960, בהשפעת גל ההגירה הגדול של יהודי צפון אפריקה וההתעוררות הלאומית שאחרי מלחמת ששת הימים, ידע בית המדרש התפתחויות חדשות לכיוון התחזקות לימוד התלמוד, בהתאם לדרישות ולמסורות המאמינים, בעוד שהוראת המקצועות הכלליים נותרה ברמה טובה.
בשנים 1992–2012 מנהל בית המדרש הרבני של צרפת היה הרב מישל גוגנהיים (2012-1992), שנבחר בהמשך לרב הראשי של פריז. החל משנת 2013 מכהן בתפיק הרב אוליבייה קופמן (נולד ב-1967). תוכנית הלימודים בימינו כוללת: תלמוד, משפט עברי, תנ"ך, מחשבת ישראל, עברית מודרנית, ספרות עברית, היסטוריה יהודית, דרשות, תפילות ולימודי מנהיגות רוחנית-חברתית-קהילתית. המקצועות הכלליים כוללים ספרות צרפתית ופילוסופיה. היוונית והלטינית יחד עם ההיסטוריה הקדומה והמודרנית הוצאו מתוכנית הלימודים, במקביל לרפורמות במערכת החינוך הלאומית של צרפת. במסגרת הלימודים מעודדים את התלמידים ללמוד למשך שנה בישיבות בישראל. כמו כן התלמידים עוברים תקופות סטאז' כמורים בתלמודי תורה, בבתי דין רבניים ובקהילות.[5] בראש הוועד המנהל של בית המדרש יושב הרב הראשי של יהדות צרפת. בית המדרש מאפשר מסגרת של מעונות סטודנטים עם 15–20 מקומות. בחינת הגמר כוללת מבחנים בכתב ובעל פה, לרבות הכנת עבודה בכתב של כ-60 עמודים ("ממואר") המוקדשת לנושאים מתחום הדת, הפולחן, היסטוריה דתית, ביוגרפיות, הגות בנוגע ליישום ההלכה (למשל לגבי זכות השביתה או מעמד העובר), היסטוריה של קהילות יהודיות וברוב המקרים - מוקדשת לפירושים של התורה או לשאלות ותשובות.[6] בסיום המוצלח של הבחינה מוענק התואר רב. שלושה רבנים בממוצע מסיימים בכל שנה את חוק לימודיהם.[5] בוגרים מצטיינים של ישיבה ממקום אחר, למשל מישראל, יכולים לזכות בדיפלומה של בית המדרש הרבני אחרי שנה או שנתיים לימודים.
תלמידים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך השנים שעברו מאז 1830 יצאו את שערי בית המדרש כ-400 בוגרים, מהם כ-300 בעלי תעודות רבנים, חזנים או מורים.[5] חלק מהתלמידים היו חזנים ומורים לעברית. מתוך 18 הרבנים הראשיים של צרפת, תשעת האחרונים היו בוגרי בית המדרש של פריז. בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 עומד בית המדרש הרבני של היהדות הקונסיסטוריאלית בפריז בתחרות הולכת וגוברת מצד מוסדות החינוך השמרניים יותר - של חב"ד, הקהילות החרדיות והישיבות האורתודוקסיות בישראל.[7]
ספריית בית המדרש הרבני
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספריית בית המדרש הרבני בפריז נהרסה במידה רבה בימי הכיבוש הנאצי. היא שוקמה בשנת 2004 וכוללת בימינו כ-60,000 כרכים. כתבי היד שבה מאוחסנים בספריית "כל ישראל חברים".[5]
תלמידים ומורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- לזר איזידור (1888-1813) - רב ראשי של צרפת
- פול ז'אנה (1899-1823) - פילוסוף
- ז'וזף ורטהיימר (1908-1833) - רב ובלשן שווייצרי, רב ראשי של ז'נבה
- צדוק כהן (1903-1839) - רב ראשי של צרפת
- איזידור לב (1892-1839) - בלשן והיסטוריון
- הרטוויג (אנרי) דרנבורג (1908-1844) - בלשן בתחום השפות השמיות
- ארסן דרמסטטר (1888-1846) - בלשן, היה בהמשך מורה בבית המדרש
- ישראל לוי (1856–1939) - רב ראשי של צרפת
- סילבן לוי (1935-1863) - בלשן, הינדולוג, מורה
- חנניה חביב אזולאי (1876-1935) - רב בצרפת, בלגיה, מרוקו ואלג'יר, לימד בבית המדרש בשנים 1888–1898
- יעקב (ז'אקוב) קפלן (1994-1895) - רב ראשי של צרפת
- רנה הירשלר (1905-1945) - רב, גיבור רזיסטאנס
- ז'ורז' ויידה (1981-1908) - היסטוריון של מחשבת ישראל בימי הביניים, מורה (1930–1966)
- אנדרה שלום זאווי (2009-1916) - רב ליברלי בפריז ובירושלים
- מאיר ז'איס (1993-1917) - רב ראשי של פריז
- נתן אנדרה שוראקי (2007-1917) - עורך דין, סופר, הוגה דעות, דיפלומט, מתרגם
- שרל טואטי (2003-1925) - רב ופילוסוף
- אלן גולדמן ( נולד ב-1931) - רב ראשי של פריז
- ז'וזי (יוסף) אייזנברג (נולד ב-1933) - רב ואיש תקשורת
- ז'ראר נהון (נולד ב-1933) - היסטוריון
- ז'אקו גרינוולד (נולד ב-1934) - רב ואיש תקשורת
- יוסף סיטרוק (נולד ב-1944) - רב ראשי של צרפת
- ז'יל ברנהיים (נולד ב-1952) - רב ראשי של צרפת (2013-2009)
- מרק אלן וקנין (נולד ב-1957) - רב ופילוסוף
- חיים קורסיה (נולד ב-1963) - הרב הראשי הנוכחי של צרפת
מנהלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנהלי בית המדרש הרבני לדורותיו היו:
- 1830-1837: הרב יהודה מאיר (ליון מאיר) למברט
- 1837-1856: הרב מאיר לאזאר
- 1856-1890: הרב איזק לאון טרנל
- 1890-1917: הרב ז'וזף להמן
- 1919-1931: הרב ז'ול באואר
- 1932-1951: הרב מוריס ליבר
- 1951-1977: הרב אנרי שילי
- 1977: הרב ארנסט גוגנהיים
- 1977-1991: הרב עמנואל שושנה
- 1992-2012: הרב מישל גוגנהיים
- 2013-: הרב אוליבייה קופמן
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Jules Bauer, L'École Rabbinique de France 1830-1930, PUF, Paris, 1930
- Roger Berg, Histoire du rabbinat français collection Patrimoines-Judaïsme, Éditions du Cerf, Paris, 1992, ISBN 2-204-04252-8.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בית המדרש לרבנים של צרפת באתר הקונסיסטורה היהודית של צרפת
- בית המדרש לרבנים של צרפת באתר האנציקלופדיה היהודית
- בית המדרש לרבנים של צרפת באתר הספרייה היהודית המקוונת
- בית המדרש הרבני של צרפת (אורכב 03.03.2016 בארכיון Wayback Machine), מאמר באתר אקדם
- סרז' גולן, "Quel avenir pour le Séminaire israélite de France?" ("בית המדרש הרבני של צרפת - לאן?"), המודיע בצרפתית, 13 בפברואר 2013
- ז'אן דלטרוף, "Écoles rabbiniques et séminaires théologiques dans la seconde moitié du XIXe siècle" ("בתי ספר לרבנים ומכללות דתיות במחצית השנייה של המאה ה-19"), באתר יהדות אלזס ברשת (ASIJA)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Michel Gurfinkie, La Communauté du Quartier latin, 2017
- ^ Isidore Singer & Jacques Kahn, SEMINAIRE ISRAELITE DE FRANCE, Jewish Encyclopaedia
- ^ 1 2 Jay R. Berkovitz, The Shaping of a Jewish Identity in Nineteenth-Century France, Wayne State University Press, 1995, p.198-202.
- ^ 1 2 3 4 5 6 Ariel Dahan, Les archives du Séminaire israélite de France. Les potentialités d’un fonds nouvellement classé, Archives Juives, Vol. 38
- ^ 1 2 3 4 Seminaire Israélite de France, Jewish Virtual Library
- ^ Joëlle Allouche Benayoun & Laurence Podselver, Observateur du monde juif ,Joelle Allouche Benayoun et Laurent Podselver Les mutations de la fonction rabbinique 2013, p.10-14
- ^ Serge Golan, "Quel avenir pour le Séminaire israélite de France?", Hamodia 2013
בקרת זהויות  |
|
|---|