החורף הערבי
החורף הערבי (בערבית: الشتاء العربي, תעתיק: א-שתאא' אל-ערבי), המכונה לעיתים גם החורף האסלאמי, הוא המונח המתאר את עלייתם של גורמים סמכותניים ואסלאמיים קיצוניים בארצות ערב בשל חוסר היציבות, שנוצר בעקבות האביב הערבי. לפי מלומדים מאוניברסיטת ורשה, האביב הערבי נהפך לחלוטין לחורף ערבי ארבע שנים לאחר שהחל - דהיינו, בשנת 2014. החורף הערבי מאופיין במקרים רבים בהופעתן של מלחמות אזרחים רבות, אי-יציבות, הידרדרות כלכלית ודמוגרפית ומאבקים על רקע דתי ועדתי. הכינוי, "החורף הערבי", הוא מעין משל להתפכחות משאיפות של המוחים באביב הערבי לדמוקרטיזציה, שהתקיימה בפועל בקנה מידה קטן בהרבה מזה שקיוו לו בתחילת המחאות[1].
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – האביב הערבי
ב-17 בדצמבר 2010 החל האביב הערבי עם תחילתן של המחאות בתוניסיה. המפגינים מחו על השחיתות, על תנאי החיים הקשים ועל הפגיעה בזכויות היסוד וקראו להפיל את שלטונו הדיקטטורי של זין אל-עאבדין בן עלי. המפגינים השיגו את מבוקשם עם בריחתו של בן עלי מתוניסיה ב-14 בינואר 2011.
בעקבות הצלחת המחאות בתוניסיה, החל גל מחאות ברחבי העולם הערבי נגד השליטים הרודניים. במצרים, בתימן ובלוב הצליחו המורדים להפיל את השליטים, אולם הפלת השליטים הרודנים הובילה לרוב למאבקי כוח על השלטון, לחוסר יציבות ולאנרכיה.
בסוריה הפכה ההתקוממות למלחמת אזרחים ממושכת ועקובה מדם. בד בבד, בעיראק השכנה, שבה נערכו הפגנות במספר ערים, נערכו הכוחות האמריקאים לעזוב את המדינה, לאחר ששהו בה מפרוץ מלחמת עיראק בשנת 2003.
מדינות ערב בעקבות האביב הערבי
[עריכת קוד מקור | עריכה]עיראק
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת האזרחים השנייה בעיראק
לאחר הפלת משטרו של סדאם חוסיין הסוני על ידי הכוחות האמריקאים ב-2003, הוקמה ממשלת מעבר בעיראק. ב-2006 מונה נורי אל-מאלכי לראש ממשלת עיראק. אל-מאלכי השיעי היה מקורב לאיראן וחיזק את המאפיינים השיעים של משטרו. עקב כך, הרגישו הסונים בעיראק מופלים. בראשית שנת 2011, התקיימו הפגנות נגד השלטונות, אבל הן לא נמשכו זמן רב ולא הצליחו להשפיע בצורה משמעותית על סדר היום של השלטון.
נסיגת הכוחות האמריקאים מעיראק בדצמבר 2011 הובילה לאנרכיה במדינה. הסונים, שסבלו מקיפוח מצד השלטון השיעי, התקוממו ומצאו בארגון "המדינה האסלאמית בעיראק", המזוהה עם אל-קאעידה, בעל ברית למלחמה מול השיעים. ארגון "המדינה האסלאמית בעיראק", שראה בכך הזדמנות להשיג כוח ושליטה, הגביר את כמות הפיגועים נגד כוחות הביטחון העיראקים ונגד מטרות שיעיות וכבש שטחים במערב עיראק.
סוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת האזרחים בסוריה
הדיכוי האלים של ההפגנות נגד שלטונו של הנשיא בשאר אל-אסד העלווי הוביל לפרוץ מלחמת אזרחים חמושה במדינה בין השלטון לבין המורדים, שחלקם מזוהים עם הצבא הסורי החופשי החילוני, הפרו-מערבי והפרו-דמוקרטי. עם זאת, חלק מהמורדים לא חילונים, אלא אסלאמיסטים. הוויכוחים האידאולוגיים הובילו אף הם לסכסוכים עקובים מדם בין קבוצות המורדים השונות. מנהיגי אל-קאעידה ראו במלחמת האזרחים בסוריה הזדמנות להשיג שליטה במדינה. ארגון "המדינה האסלאמית בעיראק" שלח מוג'אהדין סונים למלחמה בסוריה במטרה להפיל את השלטון ולכונן אמירות אסלאמית בסוריה. בינואר 2012 הקימו המוג'אהדין בסוריה את ג'בהת א-נוסרה, סניף אל-קאעידה במדינה.
בשנת 2013 סיפח לעצמו ארגון "המדינה האסלאמית בעיראק" שטח בסוריה ושינה את שמו אל "המדינה האסלאמית בעיראק ובלבנט" (דאעש). מנהיג דאעש, אבו בכר אל-בגדאדי, קרא למנהיגי ג'בהת א-נוסרה לחבור אל הארגון תחת הנהגתו, והאחרונים סירבו. מנהיג אל-קאעידה, איימן א-זוואהירי, שראה במעשיו של אל-בגדאדי התרסה בהנהגתו, הודיע ב-2014 על התנערותו מדאעש. ב-29 ביוני 2014, הכריז דאעש על הקמת ח'ליפות אסלאמית עצמאית בשטחים שבשליטתו ושינה את שמו אל "המדינה האסלאמית". אלפים רבים של מוסלמים מרחבי העולם הגיעו לסוריה כדי להצטרף למיליציות השונות.
איראן, חזבאללה ומיליציות שיעיות פרו-איראניות נוספות נלחמות לצד אסד מול המורדים והמוג'אהדין הסונים. עקב תמיכתו של ארגון חזבאללה הלבנוני באסד, הרחיבו המיליציות הסוניות בסוריה את תחום הלחימה מערבה לשטח לבנון.
מצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – המלחמה בטרור בסיני, ההפיכה במצרים (2013)
חוסר היציבות ששרר במצרים בעקבות ההפגנות והדחת הנשיא חוסני מובארכ בשנת 2011 הוביל להתערערות השליטה הביטחונית במדינה. ארגוני הג'יהאד הסלפי בסיני ניצלו את המצב הביטחוני הרעוע כדי להתעצם ולהגביר את פעילותם החבלנית. בין היתר, הם פוצצו את צינור הגז בין ישראל למצרים, תקפו בתכיפות את כוחות הביטחון המצרים והישראלים ומדי פעם אף את העורף הישראלי.
בקהיר עצמה תפסה את השלטון המועצה העליונה של הכוחות המזוינים המצרים. ב-30 ביוני 2012 נבחר מוחמד מורסי, איש התנועה האסלאמיסטית האחים המוסלמים, לנשיא מצרים. שלטונו של מורסי לא היה יציב. חמישה חודשים בלבד אחרי שנבחר, נערכו נגדו הפגנות לאחר שהחליט לפטר את התובע הכללי במצרים. חודש לאחר מכן, נערכו הפגנות נגד כוונתו של מורסי לקיים משאל עם במטרה לאשר חוקה חדשה. המפגינים מחו על הסמכויות הרבות שנטל לעצמו מורסי ועל ההרעה במצב הכלכלי במדינה. ביולי 2013 הדיח צבא מצרים את מורסי. שר ההגנה עבד אל-פתאח א-סיסי הכריז על השעיית החוקה ועל מינויו של ראש בית הדין החוקתי עדלי מנסור כנשיא הזמני. במאי 2014 נבחר א-סיסי לנשיא מצרים.
בעקבות הדחת מורסי החלו חמושים, המזוהים עם האחים המוסלמים, בפעולות חבלניות נגד שוטרים וחיילים מצרים. הסכסוך בין הצבא המצרי לבין האחים המוסלמים הוביל להגדרת האחרון כארגון טרור במצרים, להפקעת רכושו ולהוצאה להורג של רבים מתומכיו.
ב-13 בנובמבר 2014 הוקם סניף של המדינה האסלאמית בחצי האי סיני.
תימן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת האזרחים בתימן (2015 ואילך)
לאחר התפטרותו של נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח השיעי-זיידי, בעקבות ההפיכה ב-2011 החליף אותו בתפקיד סגנו, עבד רבו מנסור האדי הסוני ב-25 בפברואר 2012. מעבר השלטון וחוסר היציבות נוצלו על ידי החות'ים, קבוצה אסלאמיסטית שיעית-זיידית הנתמכת על ידי איראן וחזבאללה, כדי להשיג שליטה במדינה. החות'ים השתלטו על מערב תימן, כולל הבירה צנעא.
כדי למנוע מהשיעים להתחזק במדינה, קואליציה של מדינות ערביות סוניות, ובראשן ערב הסעודית, פתחה במתקפה נגד החות'ים ותומכי הנשיא המודח סאלח. גם ארגון הטרור הסוני אל-קאעידה הצטרף ללחימה, והוא שולט על שטח במרכז המדינה.
ב-13 בנובמבר 2014 הוקם סניף של המדינה האסלאמית בתימן, ששולט על שטחים קטנים במדינה ומבצע פיגועים נגד כל הצדדים הלוחמים האחרים.
לוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת האזרחים השנייה בלוב
לאחר נפילתו של שליט לוב מועמר קדאפי ורציחתו ב-20 באוקטובר 2011 עמדה בראשות הממשלה מועצת המעבר הלאומית. מועצת המעבר הלאומית פורקה באוגוסט 2012 עם הבחירות לבית הנבחרים החדש, "הקונגרס הלאומי הכללי", שמי שעמד בראשו היה דה פקטו ראש המדינה. ראש הממשלה נבחר בידי הקונגרס. אותה עת אופיינה בחוסר יציבות, באלימות, באנרכיה ובהתבססותן של מיליציות חמושות ברחבי לוב. למרות זאת, אותם מקרים היו נקודתיים ולא היוו חלק מלחימה כוללת.
ב-25 ביוני 2013 מונה נורי אבו סהמין האסלאמיסטי לנשיא "הקונגרס הלאומי הכללי". הקונגרס נטל לעצמו סמכויות נרחבות ונהג לבצע מהלכים אנטי-דמוקרטיים ולקדם את חוקי השריעה. בינואר 2014 סירב להתפזר והאריך את כהונתו באופן חד-צדדי. חודש לאחר מכן, הורה הגנרל חליפה חפתר לקונגרס להתפזר ולכונן ממשלת מעבר, שתפקח על הבחירות החדשות. הקונגרס סירב להיענות לדרישותיו.
ב-16 במאי 2014 החלו כוחותיו של הגנרל חפתר לתקוף מיליציות אסלאמיות בבנגאזי. יומיים לאחר מכן, כוחותיו פעלו לפיזור הקונגרס, ובתגובה השיבו האסלאמיסטים במלחמה. ב-13 בנובמבר 2014 הצטרף ללחימה ארגון המדינה האסלאמית, שראה בלוב השסועה הזדמנות להרחיב את תחומי השפעתו.
במרץ 2021 הוכרזה הפסקת אש בין הצדדים, והוקמה ממשלת אחדות זמנית במדינה[2], אם כי התוכניות המקוריות לא יצאו לפועל כאשר הבחירות המתוכננות נדחו וריבונותה של הממשלה הזמנית לא התממשה על חלקים משטחי לוב שנותרו בשליטת מחנות יריבים[3].
תוניסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תוניסיה נחשבה במשך מספר שנים ליוצאת הדופן הבולטת של מגמת החורף הערבי, מכיוון שבשטחה כן חוותה המחאה הצלחה שהניבה דמוקרטיזציה[1]. על פי מדד הדמוקרטיה של קבוצת האקונומיסט, תוניסיה היא המדינה שחוותה את השיפור המשמעותי בפרמטרים שנבדקים, החל מתחילת המדידות בשנת 2006 ועד לשנת 2020[4].
עם זאת, ב-25 ביולי 2021, על רקע ההפגנות המתמשכות, השעה הנשיא קייס סעיד את הפרלמנט, ובתוך מספר חודשים החליף את ראש הממשלה הנבחר בנציגה מטעמו, ביטל את חסינות חברי הפרלמנט, פיזר את מועצת השיפוט העליונה וביצע עוד מספר פעולות נוספות שחיזקו את עוצמתו בפוליטיקה המקומית[5][6].
מדינות נוספות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במדינות אחרות תוצאות האביב הערבי היו מובהקות פחות. ירדן ומרוקו, למשל, הצליחו עוד בראשית המחאה להחלישן ולהגביר את הלגיטימציה של השלטון לטפל במשבר, ולקיים מספר רפורמות[7]. עם זאת, בירדן המחאות ערערו את היציבות הפוליטית וגרמו לשינויים בבריתות הפוליטיות המקומיות[8]. במרוקו, על פי מדד הדמוקרטיה של קבוצת האקונומיסט, נרשמה באמצע העשור עליה ברורה במאפיינים המזוהים במדד עם דמוקרטיזציה, אם כי מרוקו עדיין נחשבת, על פי המדד, כ"משטר כלאיים" שאינו דמוקרטיה של ממש[4].
השפעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]השפעה כלכלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי מרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה, החל מינואר 2014, הנזק הכלכלי שנגרם כתוצאה מהחורף הערבי עלה על 800 מיליארד דולר אמריקאי.
נפגעים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי מחקר של האוניברסיטה האמריקאית בביירות, החל מקיץ 2014, הביא החורף הערבי למותם של קרוב לרבע מיליון אנשים והפך מיליונים אחרים לפליטים.
משבר ההגירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – משבר ההגירה באירופה
האלימות במזרח התיכון ובצפון אפריקה הובילה לגל הגירה גדול לאירופה. אלפי מהגרים, שחצו את הים התיכון בסירות, טבעו בדרך. חששם של פוליטיקאים ואזרחים אירופאים מסוימים היה שחופי היבשת יתמלאו במהגרים זרים. בתגובה לגל הגובר של המהגרים, האיחוד האירופי החליט להגדיל את תקציב סוכנות הגבולות האירופית, Frontex, בצעד שספג ביקורת מצד האו"ם ומועצת זכויות האדם שלו.
המשבר קושר מספר פעמים בתקשורת גם לגל הטרור האסלאמי באירופה ונטען שחלק מהמהגרים הם למעשה מחבלים, שמסתווים לפליטים מבקשי מקלט.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 עודד ערן, על ספרו של נוח פלדמן, אביב ערבי רק בתוניסיה – בשאר המדינות חורף ערבי, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי
- ^ Libya’s parliament approves interim unity government, www.aljazeera.com (באנגלית)
- ^ רויטרס, יומיים לפני קיומן: הפרלמנט בלוב דחה את הבחירות למועד לא ידוע, באתר וואלה, 22 בדצמבר 2021
- ^ 1 2 Democracy Index 2020
- ^ חדשות 13, לראשונה בתוניסיה: אישה בראשות הממשלה, באתר חדשות 13, 29 בספטמבר 2021
- ^ תוניסיה: הנשיא עשה צעד דרמטי נגד מערכת המשפט, באתר בחדרי חרדים, 6 בפברואר 2022
- ^ יואל גוז'נסקי ומרק הלר, שנה לאביב הערבי: השלכות אזוריות ובינלאומיות, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי
- ^ אסף דוד, אביב ירדני, חורף האשמי: משמעויות ליחסי ישראל-ירדן