מלחמת האזרחים ביוון

מלחמת האזרחים ביוון התרחשה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ממרץ 1946 עד אוגוסט 1949, בין הצבא היווני, כוחות הביטחון, השמרנים, המלוכנים, הליברליים וכוחות ימין בתמיכה בריטית ואמריקאית בצד אחד, לבין הצבא הדמוקרטי של יוון (DSE), שהיה הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית היוונית (KKE) מגובה בבולגריה, יוגוסלביה ואלבניה בצד השני, זו הייתה התוצאה של מאבק מקוטב מאוד בין שמאלנים וימנים שהחל בשנת 1943. המאבק התמקד בהשתלטות על החלל השלטוני שיצר כיבוש יוון על ידי מעצמות הציר בתקופת מלחמת העולם השנייה. זה היה אחד הסכסוכים הראשונים של המלחמה הקרה, לפי נועם חומסקי המאבק מייצג את הדוגמה הראשונה של מעורבות בריטית ואמריקנית לאחר המלחמה בפוליטיקה הפנימית של מדינה זרה. מלחמת האזרחים הסתיימה בתבוסת הקומוניסטים.

רקע היסטורי

ביוון התחוללו תהליכים פוליטיים וחברתיים שגרמו למתיחות בתוך החברה היוונית, בהם:

• הקרע לאומי בשנת 1915 (ביוונית Εθνικός Διχασμός), בין המלך קונסטנטינוס וראש הממשלה אלפתריוס וניזלוס,
• חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה ומספר הפליטים הרב שהגיעו ליוון
• המשטר האוטוריטרי המכונה משטר ה-4 באוגוסט של יואניס מטאקסס שהוכרז ב-4 באוגוסט 1936 אסר על קיומן של מפלגות פוליטיות, אסר את הקומוניזם, ביטל את זכות השביתה והפעיל צנזורה קפדנית על אמצעי התקשורת.

למלחמת האזרחים היו שני שלבים מקדימים: השלב הראשון התקיים בין 1942 ל-1944 בזמן הכיבוש, כאשר הממשל היווני היה בגלות, ללא היכולת להשפיע על המתרחש במולדת, וקבוצות התנגדות שונות החלו לצבור כוח. השלב השני התחיל בדצמבר 1944, כאשר כוחות מערך השחרור הליברלי (EAM) ניסו לקחת בכוח, בעזרת הזרוע הצבאית שלו, ELAS, את השליטה מהממשלה שנתמכה על ידי בריטניה, מעשה שהסתכם בהפסד של ה-EAM שפורק מנשקו. למרות זאת המתח נשאר והיו מספר התנגשויות בין כוחות הימין והשמאל.

השלב השלישי היה מלחמת האזרחים עצמה, שהתרחשה בין השנים 1949-1946. ניצחון כוחות המערב במלחמת האזרחים הוביל לכניסת יוון לברית נאט"ו ב-1951.

המאבק בתקופת מלחמת העולם השנייה

ב-1940 פלשו כוחות איטליה ליוון ונהדפו; (מלחמת איטליה-יוון). ב-6 באפריל 1941, פלש הורמאכט ליוון ויוגוסלביה מבסיסו בבולגריה. המטרה הגרמנית הראשונה הייתה לסייע לאיטליה, המטרה השנייה הייתה לאבטח את האגף הדרומי של גרמניה לקראת פלישה קרובה לברית המועצות. ב-9 באפריל נכבשה סלוניקי וב-27 באפריל נכנסו כוחות גרמניים לאתונה והושלם יוון בידי גרמניה הנאצית. כוחות בריטיים, שכללו יחידות אוסטרליות, ניו-זילנדיות וצבא פולין החופשית מנו למעלה מ-70,000 חיילים, חלקם נכנעו וחלקם נסוגו לכרתים. יחד עם המלך היווני וכ-10,000 חיילים יווניים.

במהלך הכיבוש היה הממשל היווני כולל מלך יוון גאורגיוס בגלות, ללא יכולת ממשית להשפיע על המתרחש במולדת. הוקמה ממשלה יוונית גולה, בה השתתפו רק שניים מהשרים של המשטר הרודני, אולם חוסר יכולתה של הממשלה הגולה להשפיע על עניינים הפנימיים יוון הפך אותה לא רלוונטי עבור רוב העם יווני. במקביל, הקים שלטון הכיבוש הגרמני ממשלה משתפת פעולה באתונה, שהייתה חסרת לגיטימיות ותמיכה. משטר הבובות התערער עוד יותר כאשר ניהול כושל כלכלי בתנאי המלחמה יצר אינפלציה דוהרת, מחסור חריף במזון ורעב בקרב האוכלוסייה האזרחית.

בתחילה הכיבוש לא נתקל בהפרעות רבות, אולם עם הימשכותו החלו להיווצר ביוון באופן ספונטאני וללא הכוונה מגבוה קבוצות התנגדות פוליטיות שונות בעלות נטיות פוליטיות שונות, שנעו בין פרו-מלוכני לאידאולוגיות קומוניסטיות. קבוצות אלו התארגנו לרוב סביב מנהיג כריזמטי ונלחמו מלחמת גרילה בגרמנים וכן בבולגרים במזרח מקדוניה ותראקיה, שם כוחות בולגריים כבשו טריטוריה יוונית. בין המנהיגים הראשונים והחשובים היה אריס ולוחיוטיס (Άρης Βελουχιώτης) הידוע בכינויו המחתרתי אתנסיוס קלאראס (Αθανάσιος Κλάρας). קבוצות אלו החלו לצבור כוח צבאי וארגוני, ועד לשחרור השיגו שליטה באזורים נרחבים משטחה של יוון, במיוחד בהרים. במקביל, לצד הבריטים בצפון אפריקה לחמו חיילים יוונים וספינות של הצי היווני שהצליחו להימלט.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה ומאז 1936, היה KKE ארגון שמחוץ לחוק, ככזה, היה ל-KKE ניסיון פעולה תחת משטרים מדכאים והיה ממושמע וחשאי. במהלך הכיבוש הגרמני הצליחו מנהיגים קומוניסטיים רבים להימלט מבתי הכלא וירדו מייד למחתרת כדי לסייע לארגן מחדש את מפלגתם והקימו ארגונים תומכים כמו האיגוד המקצועי EEAM שנאבק בניסיונות לשלוח עובדים לגרמניה. קבוצת המחתרת הגדולה ביותר הייתה EAM (חזית השחרור הלאומית), שנוסדה ב -27 בספטמבר 1941. הייתה לכאורה קואליציה של שש מפלגות פוליטיות מהשמאל ונשלטה למעשה על ידי KKE (המפלגה הקומוניסטית).

ב-10 באפריל 1942 הקים ה- EAM את הזרוע הצבאית ELAS (ההתנגדות והשחרור הלאומיים העממיים היוונים), ELAS הורכב מלוחמים מקבוצות גרילה ופעל תחילה ברומליה, תסליה ומקדוניה וזכה לתמיכה של פטריוטים רבים לא קומוניסטים.

בתחילת 1942 הקים הגנרל נפוליאון זרוס (Ναπολέων Ζέρβας) את EDES - הצבא הלאומי הדמוקרטי היווני (Εθνικός Δημοκρατικός Ελληνικός Σύνδεσμος) שהיה תנועת ההתנגדות של חוגי הימין והמלוכנים, הורכב מחיילים וקצינים יוצאי הצבא היווני, ופעל בעיקר באזור אפירוס והזרוע הצבאי שלו EOEA ‏ (Εθνικαί Ομάδες Ελλήνων Ανταρτών), מטרות EDES היו המאבק נגד הכובשים של יוון, ביטול המלוכה היוונית והקמת רפובליקה על עקרונות חברתיים דמוקרטיים, במהלך המאבק שולבו בו לא רק רפובליקאים, אלא גם מלוכנים, שראו ב- EDES כחלופה היחידה המקובלת לEAM. בנוסף, פעלו EKKA - השחרור הלאומי והחברתי (Εθνική και Κοινωνική Απελευθέρωσις) שפעל בעיקר בחלק המזרחי של מרכז יוון בהנהגת אלוף-משנה דימטריוס פסרוס, YVE- כוחות ההגנה של צפון יוון ( Υπερασπισταί Βορείου Ελλάδος), בתסליה AAA של סטפנוס סרפיס (Στέφανος Σαράφης).

כוחות הקומוניסטים מנו קרוב ל-100,000 איש (מתוכם כ-50,000 לוחמים), EKKA ו- EDES מנו כ-10,000 איש כל אחד.

כדי להילחם בהשפעתה הגוברת של EAM, ומתוך חשש מהשתלטות השמאל על יוון לאחר התבוסה הגרמנית, בשנת 1943, יואניס ראליס (Ιωάννης Δ. Ράλλης), ראש הממשלה של ממשלת משתפי הפעולה, אישר את הקמתם של כוחות צבאיים למחצה, המכונים גדודי האבטחה (Τάγματα Ασφαλείας). שמנו 20,000 בשיאם בשנת 1944, כוח זה היה מורכב בעיקר מפשיסטים מקומיים, אסירים, אסירי מלחמה ומגויסים בכפייה, הם פעלו תחת פיקוד גרמני בפעולות נגד הפרטיזנים, ועד מהרה נודעו לשמצה בשל אכזריות קיצונית.

בהתחלה סיפקו מדינות המערב כסף וציוד לארגוני ההתנגדות תוך העדפת ELAS, בו ראו שותף אמין וכוח לחימה חזק בעל יכולת עדיפה לגרום קשיים לשלטון הכיבוש. ככל שהתקדם המאבק וסיומה של המלחמה התקרב עלתה שאלת עתידה הפוליטי של המדינה. משרד החוץ הבריטי, שחשש מהתגברות קומוניסטית אפשרית, חשש מהפיכתו של ELAS לצבא קונבנציונאלי חזק שאינו בשליטת בעלות הברית. לפיכך עזרו הבריטים בעיקר לכוחות הלא-קומוניסטים. ב-29 בספטמבר 1942, קולונל אדי מאיירס, מהנדס חבלה יהודי מלונדון, הוצנח עם 12 אנשי קומנדו בריטים, בהם ארץ-ישראלי אחד ממוצא יווני כדי לשבש את נתיבי האספקה הגרמנים דרך יוון לצפון אפריקה. הקולונל מאיירס יצר בתחילה קשר עם ELAS, וביקש עזרתם להרוס את מטרתו שהיא גשר רכבת על נהר גורגופותמוס (Γοργοπόταμος).‏ ELAS לא שיתפו פעולה או שלא הצליח להשיגם וכן פנה ל- EDES ואלו הסכימו, כששמעו זאת ה- ELAS החליטו לא לאפשר ל- EDES להיות היחידים העוזרים לבריטים וכך, ב -25 בנובמבר 1942, שיתפו הבריטים ה- ELAS וה- EDES פעולה, פוצצו את הגשר, והצליחו לשבש את תנועת הרכבות למשך שישה שבועות.

הסכסוך הראשון

במהלך המאבק בכיבוש התנהל השלב המקדים הראשון למלחמת האזרחים. ביולי 1943 נחתם הסכם הקבוצות הלאומי (Σύμφωνο των Εθνικών Ομάδων) בין הכוחות הבריטים לשלוש קבוצות ההתנגדות הגדולות (EAM-ELAS, EDES, EKKA), במטרה לתאם את הפעולות של תנועת ההתנגדות ביוון, כולל הקמת מטה משותף, בחסות מפקדת המזרח התיכון הבריטית. המטה המשותף, שבו ELAS היה הרוב, לא הצליח לתאם את התנועות של לוחמי הגרילה, ולאחר הסכם שביתת הנשק עם איטליה ב-8 ספטמבר 1943, כל ארגון ניסה להשיג כמה שהוא יכול מהשלל שהותיר צבא הכיבוש האיטלקי. ELAS תפס את חלק הארי והשתלט על אלפי כלי נשק בעיקר אלו של דוויזיית פינרולו (Pinerolo) שהייתה מוצבת בלאריס וברכס הרי הפינדוס.

מסתיו 1943 עד אביב 1944, מחלוקות בתוך ה-EAM ומול קבוצות התנגדות אחרות, הובילו לסדרה של התנגשויות אלימות. ב-1944, הוסכם על הקמת ממשלת אחדות לאומית בעלת שישה שרים מטעם ה-EAM.

החל ב-12 באוקטובר 1943, חיכוך בין EAM-ELAS וקבוצות ההתנגדות האחרות הביא לעימותים מקומיים, EAM-ELAS האשימו את EDES שהם בוגדים ומשתפי פעולה וכך גם האשימו EDES את EAM-ELAS. קבוצות קטנות יותר, כגון EKKA, המשיכו במאבק נגד הכיבוש בחבלה ופעולות אחרות. הם סירבו להצטרף לשורות ELAS, והקומוניסטים, בהנהגתו המדינית של גאורגיוס סיאנטוס (Γιώργης Σιάντος) ששאפו לסלק את כל הקבוצות שעלולות להוות להם איום התנכלו לאותן קבוצות. הקומוניסטים הצליחו לפזר לחלוטין גופי התנגדות קטנים כמו PAO ‏ (Panhellenic Liberation Organization).

מדינות המערב העדיפו קבוצות התנגדות אנטי-קומוניסטיות או לפחות לא-קומוניסטיות. הם ספקו להן תחמושת, אספקה ותמיכה לוגיסטית, כדרך לאיזון השפעתה הגוברת של ELAS. עם הזמן, זרימת נשק וכסף ל ELAS נעצרה, EDES היריב קיבל את חלק הארי של תמיכת בעלות הברית.

הגרמנים פתחו במתקפה נגד כוחות הגרילה, מתקפה שלוותה במעשי נקם באוכלוסייה ובהוצאה להורג של אזרחים שנחשדו בסיוע למחתרות. מתקפה זו גרמה לכוחות ההתנגדות להפסיק את המריבות הפנימיות ולשתף פעולה נגד הגרמנים. כאשר המתקפה הגרמנית נחלשה מעט, הגנרל נפוליאון זרוס (Ναπολέων Ζέρβας) שלח את כוחות EDES למתקפה נגד ELAS מתוך תקווה שיצליח להשתלט חזרה על שטחים שנלקחו ממנו. המשלחת הצבאית של בעלות הברית הייתה מודאגת ממעשי איבה הדדיים אלו שהזיקו למלחמה נגד הגרמנים, וב-4 בפברואר 1944 כפתה על הצדדים הפסקת אש בהסכם שנקרא הסכם פלאקה (Plaka Agreement) שנחתם על גשר פלאקה על נהר ארקטוס (Arachtos river) במחוז אפירוס. רוב החוקרים רואים הסכם זה כנקודת הסיום של השלב הראשון בסכסוך הפנימי.

תקופת המתיחות שבין הסכסוכים

במרץ 1944 הקימו כוחות השמאל היווניים גוף בשם הוועדה הפוליטית לשחרור לאומי (Πολιτική Επιτροπή Εθνικής Απελευθέρωσης) הידועה בראשי התיבות PEEA כממשלה יוונית שלישית בנוסף על הממשלה שבאתונה והממשלה הגולה בלונדון. PEEA כלל קומוניסטים ופרוגרסיביים שאינם קומוניסטים. הממשלה כונתה "ממשלת מאונטיין" (ממשלת ההרים) (κυβέρνηση του βουνού) ובזכות גישתה המתונה זכתה לאהדת יוונים רבים ביוון ומחוץ לה.

באפריל 1944, הכוחות המזוינים היוונים במצרים תבעו הקמת ממשלת אחדות לאומית המבוססת על עקרונות PEEA ושממשלה זו תחליף את הממשלה הגולה שהייתה חסרת השפעה ולא קיימה קשר פוליטי עם המולדת הכבושה. תביעה זו גרמה לכעס מצדם של הבריטים והאמריקאים והתנועה דוכאה על ידי כוחות בריטיים וחיילים יווניים הנאמנים לממשלה הגולה. כ -5,000 חיילים וקצינים יווניים נשלחו למחנות מעצר ובמקביל, העזרה הכלכלית מבעלות הברית לחזית השחרור הלאומי נעצרה כמעט לחלוטין.

ב-10 באפריל 1944 המלך הגיע לקהיר וב-13 לחודש מינה את וניזלוס כראש ממשלה. משימתו הראשונה של וניזלוס הייתה להחזיר לעצמו שליטה על הכוחות המזוינים, הוא התקשה בכך וביקש מהבריטים להתערב ולהשתמש בכוחותיהם כדי לנטרל את המורדים. ב-23 באפריל המשימה כמעט הושלמה ונערך ארגון מחודש בצבא על מנת לוודא שהצבא יישאר נאמן לממשלה.

החיכוכים נמשכו עד לאביב 1944, כאשר במאי 1944 נציגים מכל המפלגות וקבוצות ההתנגדות התכנסו בלבנון בתיווך הבריטים ובהנהגתו של גאורגיוס פפנדראו (Γεώργιος Παπανδρέου). למרות חילוקי דעות והאשמות הדדיות מצד EAM-ELAS וקבוצות התנגדות אחרות, הכנס הסתיים ב"הסכם לבנון" (Lebanon Charter) שנחתם ב-20 במאי 1944 ובהסכמה על הקמת ממשלת אחדות לאומית בת 24 שרים, 6 מתוכם היו מזוהים עם EAM. ההסכם התאפשר הודות להוראות סובייטיות ל-KKE למנוע פגיעה באחדות של בעלות הברית, אך ההסכם לא פתר את הבעיה של פירוק הנשק של ארגוני התנגדות. המאבקים לא נפסקו וכוחות השמאל הואשמו ב"טבח מליגלס", בו, במהלך קרב בן כוחות ההתנגדות והכוחות משתפי הפעולה עם הגרמנים נהרגו קרוב ל-1400 נפש. חוקרים אחדים מתארכים הסכם זה כנקודת הסיום של השלב הראשון של המאבק הפנימי.

סטלין הנחה את המפלגה הקומוניסטית לא להשתלט על יוון כי סטלין רצה לכבד את ההסכמים עליהם היה חתום מתוך הבנה שהסכמים אלו יביאו לו תועלת וכי התכוון לנצל את מעשי הבריטים כתירוץ לפעולות דיכוי במדינות שבתחום ההשפעה הסובייטי. הכוחות המפוזרים בשטח לא היו ערים להנחיית סטלין או שלא רצו להישמע לה וכך, עם נסיגת הגרמנים השתלטו כוחות ELAS על חלקים נרחבים מיוון, בעיקר על החלקים הכפריים של המדינה. מנהיגים מקומיים וכאלו שהיו בעלי קשרים עם יוסיפ ברוז טיטו התנגדו לשיתוף הפעולה עם ממשלו של פפנדראו.

משלחת רוסית , בפיקוד קולונל פופוב, הגיעה בחשאי בסוף יולי ליוון, והורתה, בשם סטלין למנהיגי הקומוניסטים להצטרף לממשלת אחדות לאומית ואכן ב-2 בספטמבר 1944 הושבעו שרים מטעם ה- EAM וה-PEEA.

בקיץ 1944 כבר היה ברור שהגרמנים עתידים לסגת מיוון. הממשלה הגולה, בהנהגת גאורגיוס פפנדראו עברה לעיר קזרטה (Caeserta) שבאיטליה, מושב המפקדה העליונה של כוחות בעלות הברית בים התיכון, כהכנה לקראת מעבר ליון. פפנדראו רצה לקבוע ולחזק כמה מהוראותיו של הסכם לבנון ולכן הוא זימן את הגנרל נפוליאון זרוס, מפקד ה- EDES הימני ואת סרפיס מ- ELAS על מנת לתאם את צבאות ההתנגדות בעת השחרור. תוצאת הפגישה הסכם קזרטה שנחתם ב-26 בספטמבר 1944. בהתאם להסכם קזרטה כל הכוחות היווניים עמדו תחת פיקודו של הגנרל הבריטי רונלד סקובי (Ronald Scobie).

סוגיית פירוק הנשק של ארגוני ההתנגדות הייתה גורם לחיכוכים בין ממשלת פפנדראו וחברי ה-EAM. פפנדראו דרש, על סמך הסכם לבנון, את פירוקם של כל הכוחות החמושים שאינם כוחות הממשלה מנשקם. בנאום שנשא ציין כי "המצב בארצנו דומה לגיהנום. הגרמנים הורגים. גדודי האבטחה הורגים. לוחמי הגרילה הורגים. הם הורגים ושורפים. מה יישאר מהמדינה האומללה שלנו? ... אנחנו צריכים לצאת מהר ככל האפשר ממעגל קסמים זה, וזה יכול להיות מושג בדרך אחת בלבד: חיסול של הצבאות המעמדיים והקמת מוסד צבאי לאומי אחד".

השחרור בפועל של יוון על ידי בעלות הברית לא היה מבצע צבאי במובן הקלסי. לא נערכו קרבות גדולים לשליטה על שטח אסטרטגי ובמקרים מסוימים הכוחות הבריטים רק חיכו שהגרמנים יפנו את האזור. כוחות הברית נחתו ביוון ב-3 באוקטובר 1944, ועד אז חלקים ניכרים מהמדינה שוחררו על ידי כוחות ההתנגדות היוונים. אתונה נשארה האזור היחיד שעדיין היה תחת כיבוש גרמני, הגרמנים פינו את אתונה ב-12 באוקטובר; למחרת, ב- 13 באוקטובר חיילים בריטיים נכנסו לאתונה. פפנדראו ושריו נכנסו לאתונה לקבלת פנים סוערת ב -18 באוקטובר 1944. המלך נשאר בקהיר, כי פפנדראו הבטיח לו שעתידה של המלוכה יוכרע במשאל עם. בסוף אוקטובר שוחררה סלוניקי וב-10 בנובמבר נסוג הכוח הגרמני האחרון מצפון יוון.

הממשלה היוונית התמודדה עם שיקום הכלכלה שאחרי הכיבוש ובאספקת אוכל לעם הרעב, ולכן לא הפנתה משאבים למאבק בקומוניסטים וכך הפכה המפלגה הקומוניסטית לכוח השלטון בפועל בחלק המרכזי של יוון, סמכות אזרחית בתחומים ממשל מקומי, בתי משפט ואכיפת החוק.

גישת ה-EAM, מתוך אמונה שתוכנית פפנדראו תותיר את ELAS חסרי הגנה מפני מיליציות הימין, הציע תוכנית חלופית של פירוק מוחלט ובו זמנית של "החבורה המקודשת" (Ιερός Λόχος) הקרויה גם "הטייסת הקדושה" , "כוחות כי" (Οργάνωσις Χ) הימניים של גאורגיוס גריבס (Γεώργιος Γρίβας) שהואשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים במהלך כיבוש יוון, חטיבת ההר השלישית (ΙΙΙ Ελληνική Ορεινή Ταξιαρχία) (שהגיעה מאיטליה ב-9 בנובמבר והוצבה באתונה) וכוחות EAM. פפנדראו דחה תוכנית זו והורה למשמר הלאומי שאורגן בחיפזון להשתלט על כוחות EAM/ELAS באזורים הכפריים, ובתגובה התפטרו שישה שרים של ה-EAM מממשלת האיחוד הלאומי ב-2 בדצמבר.

הסכסוך השני

בתגובה לאירוע זה, התלקח השלב השני של מלחמת האזרחים ב 3 בדצמבר 1944 (אירוע הידוע בשם Δεκεμβριανά – אירועי דצמבר), כאשר כוחות מערך השחרור הלאומי (EAM) הכריזו על שביתה כללית. המהומות התלקחו כאשר חיילי הממשלה, מגובים על ידי כוחות בריטיים, פתחו באש על הפגנה שקטה, אם כי ללא רישיון, בת כ-200,000 מפגינים שצעדו לכיוון כיכר סינטגמה. הפגנה שאורגנה על ידי EAM נגד ההסדר השנוי במחלוקת לפירוק הנשק.

הירי החל כאשר הצועדים הגיעו לקברו של החייל האלמוני, מעל כיכר סינטגמה, יותר מ 28 מפגינים נהרגו, ונפצעו 148. למחרת התחילו לזרום כוחות חמושים של ELAS לפרוורי אתונה והחלו בהתנגשות עם המשטרה וכוחות הביטחון, חיילים בריטיים הותקפו והשיבו אש. כוחות ELAS השתלטו על הכביש הראשי פיראוס-אתונה וניתקו את התחבורה בו וכן השתלטו על המפקדה הימית בפיראוס. במהלך הימים הבאים הכוחות הבריטיים והיווניים באתונה נדחקו באופן שיטתי למובלעות קטנות יותר ויותר. למרות התקפות טילים והפגזות מטוסי חיל האווירה מלכותי, ELAS המשיך לצבור שטחים.

הקרבות באפירוס ואתונה נמשכו במשך 37 יום, בשאר יוון לא תקפו כוחות ה- EAM את הבריטים, כך למשל כוחות ה- DSE, בפיקודם של מרקוס ופיאדיס (Μάρκος Βαφειάδης) והגנרל בקינדזיס נפרסו בסלוניקי ובסביבותיה, אבל לא תקפו את החטיבה הבריטית שם. פילדמרשל הרולד אלכסנדר, המפקד העליון של בעלות הברית, החליט עקב המצב לטוס ב-11 בדצמבר 1944 למטהו של סקובי באתונה על מנת לבדוק את המצב, וכשנוכח שהבריטים נמצאים בנחיתות, הורה להטיס את חטיבת החי"ר ההודית ה-4 מאיטליה כתגבורת לשעת חירום. למחרת, כוחות השמאל השתלטו על בניין העירייה באתונה.

אלכסנדר הציע את התפטרותו של פפנדריאו והחלפתו בארכיבישוף דמשקינוס, מתוך הנחה שהארכיבישוף יהיה מקובל על כל שכבות הציבור. ראש הממשלה פפנדראו, שחש כי ממשלתו עומדת לנפול, ניסה אף הוא למצוא פתרון פוליטי מקובל על כולם, הוא החזיר את הגנרל ניקולאוס פלסטירס (Νικόλαος Πλαστήρας) מגלותו בצרפת כדי לשמש כראש הממשלה תחת דמשקינוס כעוצר; אולם המלך שזכר כי פלסטירס היה מעורב בהפיכה בשנת 1922 התנגד למינוי זה.

נציג ה- EAM פנה לסקובי לקבלת תנאיו להפסקת אש, סקובי ענה שמבחינתו התנאי הוא נסיגה מלאה של כוחות השמאל מאתונה והפסקה מוחלטת של ירי. ה- EAM הסכימו בתנאי ש"חטיבת ההר" וה"חבורה הקדושה" יסוגו מאתונה אף הן, הז'נדרמריה תפורק מנשקה ורק כוחות בריטיים יעסקו בביצוע המשימה כפי שהוגדרה בהסכם קזרטה. סקובי דחה תנאים אלו. וב-18 לחודש כוחות השמאל כבשו את מטה חיל האוויר המלכותי (RAF) בקיפיסיה (Κηφισιά) ושחררו אסירים מכלא אוורוף (Φυλακές Αβέρωφ) באתונה.

ב-20 לחודש התארגנה החטיבה ההודית הרביעית ויצאה לקרב, הם הצליחו לכבוש מידי אנשי השמאל את הכביש המהיר אתונה-פיראוס ומתקנים בפיראוס. במקביל תקפו כוחותיו של הגנרל סרפיס.

צ'רצ'יל יזם כנס באתונה ב-25 בדצמבר במטרה לגרום להפסקת הלחימה ולהגיע להסדר וטס לאתונה על מנת להשתתף בו. הכנס היה בראשות הארכיבישוף דמשקינוס, השתתפו בו נציגים מכל הכוחות הניצים ביוון, נציגים בריטים, סובייטיים ואמריקאים. אולם הכנס נכשל כי דרישות EAM/ELAS נראו בעיני צ'רצ'יל כמוגזמות.

המלך, ממקום גלותו, הוציא צו הממנה את דמשקינוס כעוצר הממלכה והטיל עליו לנקוט בכל הצעדים הדרושים כדי לשחזר סדר ושלווה ברחבי הממלכה. עובדה זו הסיטה אהדה מכוחות השמאל אל כוחות הממשלה. פפנדראו וממשלתו התפטרו ב-2 בינואר ופלסטריאס מונה כראש ממשלה.

ב-7 בינואר הכוחות הבריטיים השתלטו על אתונה ומרבית פרווריה. ב-8 בינואר התחילו שיחות בין סקובי ונציגי השמאל, סקובי לא היה מוכן לדון על הסדר פוליטי אלא על הפסקת אש בלבד. ב-11 לחודש הגיעו להסכמה.

בינתיים, עם אספקה מתדלדלת, התמודדות עם האשמות מצד הציבור כי פעולתם הביאה לפעולות תגמול גרמניות שהסבו סבל רב, אבדות גוברות ונטישה של לוחמים, הקרבות הסתיימו בהפסד של ה-EAM אשר הוביל לפירוק ה-ELAS ש-2,000 משארית חייליו פונו על ידי הצי הבריטי לקורפו. ב-15 בינואר 1945 הוכרזה הפסקת אש שסיימה את השלב השני של מלחמת האזרחים. על פיה כוחות השמאל היו צריכים למסור את נשקם ולחזור לבתיהם, אסירים השייכים לשמאל היו צריכים להשתחרר והשמאל התחייב למסור לכוחות בריטיים את כל השטחים שעדיין היו בחזקתו. במקביל היו כוחות השמאל צריכים לשחרר בני ערובה, אזרחים יוונים שה- ELAS חטף מאתונה ובעיקר מהפרברים במהלך הנסיגה ממנה. חלקם מתו מהחשיפה לקור ועשרות הוצאו להורג על ידי ה- KKE בעוון התנגדות או פעילות נגד הקומוניסטים.

EAM המשיך להיות ארגון פוליטי רב מפלגתי. ה-KKE, המפלגה הקומוניסטית היוונית הייתה אמנם המפלגה הגדולה בו, אולם השתתפו בהחלטות גם נציגים ממפלגות אחרות, המתח נשאר והיו מספר התנגשויות בין כוחות הימין והשמאל. מאוחר יותר פרשו הסוציאליסטים וסיעת העבודה מה- EAM והוא נותר למעשה כארגון קומוניסטי.

הסכם הפסקת האש נגע רק להיבטים הצבאיים, על מנת להגיע להסדר גם בנושאים האזרחיים התכנסו ב-2 בפברואר 1945 הקומוניסטים, הממשלה היוונית והבריטים, בעיירה ורקיזה צפונית לאתונה לדון על הסדר קבע. ב-12 בפברואר נחתם הסכם ורקיזה (Συμφωνία της Βάρκιζας). ההסכם דיבר על פירוק נשקם של כוחות השמאל (ואף קצב כמויות נשק שעליהם להסגיר לידי השלטונות) ושל קבוצות חמושות אחרות, חנינה על פשעים פוליטיים (בלבד) של ה-ELAS, שחרור כל האסירים ובני הערובה, משאל עם על המלוכה ובחירות כלליות שתתקיימנה בהקדם האפשרי. ההסכם התיר למפלגה הקומוניסטית להמשיך לפעול כמפלגה חוקית ולהמשיך להפיץ את בטאונה "הרדיקל" (Ριζοσπάστης).

בפועל – מסרו הקומוניסטים בעיקר נשק לא שמיש ותותחים שלא הייתה להם תחמושת עבורם ושקשה להסתירם. הנשק המודרני יותר הועבר אל ההרים ונקבר בסליקים (שחלקם התגלו על ידי השלטונות, לעתים על סמך הלשנה).

באפריל 1945 נודע כי מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית ניקוס זכריאדיס (Νίκος Ζαχαριάδης) שרד את מחנה דכאו, עובדה שהכניסה את המפלגה הקומוניסטית לסחרחורת פנימית. המזכ"ל בפועל מאז 1941, גאורגיוס סיאנטוס, היה קומוניסט-לאומי בעוד זכריאדיס היה קומוניסט בינלאומי, איש מוסקבה נאמן, ששאף להקמת "הדמוקרטיה העממית היוונית" והצהיר עם חזרתו ליוון כי מטרת ה-KKE היא הקמת "דמוקרטיה עממית" שתושג בדרכי שלום.

אמנת ורקיזה התפרשה כתבוסה פוליטית וצבאית של הקומוניסטים. השלטונות לא קיימו את חלקם בהסכם והחנינה לא הייתה מלאה כי השלטונות טענו שפעולותיהם של הקומוניסטים בתקופת ההתקוממות נגד הגרמנים ובתקופת אירועי דצמבר היו בעלות אופי פלילי, שעליו החנינה לא חלה.

באביב החל "הטרור הלבן" כאשר כוחות הממשלה החלו לעצור אנשי ELAS בטענה כי אלו ביצעו פשעים במהלך הסבב השני של מלחמת האזרחים. אנשי הימין, בפיקודו של קולונל גריבס התחזקו ותקפו אף הם לוחמים לשעבר של השמאל והרגו כ-1200 אזרחים פרו קומוניסטיים. כ-40,000 קומוניסטים או חברים לשעבר של ELAS נעצרו וכ-5,000 אנשי הגרעין הקשה של ELAS נמלטו מעבר לגבול אל יוגוסלביה ואלבניה. ה"טרור הלבן" הניע חברים לשעבר ELAS לגבש כוחות להגנה עצמית, ללא אישור מה- KKE.

כוחות השלטון תפסו ב-16 ביוני את אריס, הוציאו אותו להורג והציגו את ראשו בטריקלה.

במליאה ה-12 של הוועד המרכזי של KKE, שהתכנסה ב 25-27 ביוני, התוותה המפלגה דרך פעולה יותר מדינית ופחות צבאית. הקמפיין הפוליטי של KKE תוכנן להכפיש את הממשלה היוונית על ידי האשמתה בסיוע לטרור המלוכני ולסלול את הדרך להימנעות אפשרית מהבחירות המתוכננות על פי הסכם ורקיזה, אם יסתבר שהתמיכה ב-KKE בסקרים תרד. כלי המאבק היו אמורים להיות אמצעים לא אלימים כדי להתסיס ולערער את השלטון היווני. בהם שביתות כלליות, האטה ("שביתה איטלקית"), כנסים המוניים, הפגנות, ופעילות הסברתית.

ממשלות יוון המתחלפות לא הצליחו לקיים את משאל העם והבחירות שהיו אמורים להתקיים על פי הסכם ורקיזה. ב-19 בספטמבר 1945, החליטו ארצות הברית ובריטניה כי סדר הפעולות ישתנה, קודם תתקיימנה בחירות ורק לאחריהן משאל עם. הנימוק להחלטה זו הייתה הנחה שאם יושג רוב בבחירות, המשאל יתקיים באווירה נינוחה יותר, בעוד שאם יתחילו עם משאל הוא ייתפש בבחירה בין קומוניזם למלוכנות. ראש הממשלה ולגריס הודיע ב -5 באוקטובר שהבחירות הכלליות תתקיימנה ב-20 בינואר 1946. המהומה שנגרמה בעקבות הודעתו זו גרמה להתפטרותו, ולאחר ממשלת מעבר קצרה נתמנה סופוליוס לראש הממשלה. ב -20 בינואר 1946, היום שבו הבחירות הכלליות היו צריכות להתקיים, ממשלת יוון הכריזה על תאריך חדש, ה-31 במרץ. הקומוניסטים היו בדילמה, האם להשתתף בבחירות תוך סיכוי להעפיל לממשלה ומצד שני להסתכן במפלה או לגנות את הבחירות, להימנע מהשתתפות בהן ולאבד את הסיכוי לזכות בבחירות. האם להתנות את הבחירות בקיום סעיפי ההסכם שנחתם שנה אחת קודם לכן (ב-12 בפברואר) שדיברו על חנינה פוליטית כללית וניקוי המשטרה והצבא ממשתפי פעולה עם הנאצים.

ה-KKE החרים את הבחירות במרץ 1946 אולם לא כל חברי המפלגה החרימו בפועל את הבחירות.

הבחירות הראשונות ביוון מאז אמצע שנות ה-30 התקיימו ב-31 במרץ 1946. המפלגה הפופוליסטית הפרו-מלוכנית זכתה ברוב של 55% שהקנה לה 206 מתוך 354 המושבים בפרלמנט. הממשלה שנבחרה קיבלה הכרה בינלאומית.

השפעות המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית חלחלו גם ליוון. מנהיגות ה- KKE החליטה בפברואר 1946, "לאחר שקילת גורמים מקומיים, ומצב הבלקן והמצב הבינלאומי", ליזום "ארגון מאבק מזוין חדש נגד המשטר המונרכי הפשיסטי".

במשאל עם שנערך ב-1 בספטמבר התוצאה הייתה העדפת המלוכה, רוב של כ-60% העדיף את חזרתו של המלך ג'ורג' לכס מלוכתו ושיקום המלוכה ביוון. כתוצאה ממשאל העם המלך שב לאתונה ב-27 בספטנבר 1946, היישר אל מלחמת האזרחים. ה- KKE טען כי תוצאות המשאל שנויות במחלוקת.

הסכסוך השלישי - מלחמת האזרחים עצמה

קבוצה של כ-30 יוצאי ELAS בראשות "קפטן איפסילנטי", אלכסנדרוס רוסוס (Αλέξανδρος Ρόσιος) תקפה בערב הבחירות הכלליות, ה-30 במרץ 1946, תחנת משטרה בליטוחורו (Λιτόχωρο). אירוע זה נחשב כפותח את השלב השלישי של מלחמת האזרחים ביוון, שלב שבמקורות שונים נחשב כמלחמת האזרחים עצמה (בעוד האירועים הקודמים נחשבים כשלבים מקדימים). המלחמה התמשכה עד 1949. ניצחון כוחות המערב במלחמת האזרחים הוביל את הכנסת יוון לברית נאט"ו ב-1951.

ההתקפה בליטוחורו נחשבה כהפרה של הסכם ורקיזה, בתגובה להרג זה נרדפו, נשלחו לגלות ונאסרו אנשים המשתייכים לEAM. העיתון הקומוניסטי האשים את הממשל בפברוק ההתקפה. בתגובה להתקפות הממשל, חבורות של וותיקי ELAS שחיו בגלות הסתננו חזרה ליוון ממקומות מושבם ביוגוסלביה, אלבניה ובולגריה והתאגדו למסגרת בשם הצבא הדמוקרטי של יוון (DSE) בפיקודו של הגנרל מרקוס ופיאדיס (גנרל מרקוס). ביוני היו כ-2600 לוחמי גרילה ובסוף 1946 עמדו לרשות הצבא הדמוקרטי כ-15,000 לוחמים לעומת כ-90,000 חיילים בצבא הממשלה. ב-1948 היו כ-20,000 לוחמי גרילה, מתוכם כמה מאות שאינם יוונים, ברובם ממקדוניה.

האיכרים ניצבו בין הפטיש לסדן. כאשר הגיעו הקומוניסטים לכפרים, הם נטלו מזון, בהמות ואף לוחמים מבני הכפר. וכאשר הגיעו לכפר כוחות הממשלה הם הוקיעו את האיכרים האזרחים כאוהדים קומוניסטיים משום שספקו אספקה לפרטיזנים, אסרו אותם ואף הגלו אותם. בנוסף, בהשפעת יועצים אמריקאים, נקטה הממשלה בטקטיקה של פינוי של כפרים באמתלה שהם היו תחת איום ישיר של התקפה קומוניסטית. וכך שללו מהפרטיזנים אספקה ומתגייסים.

ב-18 ביוני העביר הפרלמנט חוק אבטחה דרקוני, החוק הגדיר פשעים חדשים ועונשים חדשים או החמרת עונשים קיימים. אחד הפשעים החדשים שהוגדרו בחוק היה חברות בכנופיה חמושה. חוק זה אפשר לממשלה לאסור מפגשים ציבוריים ושביתות, וכן נתן למשטרה סמכות לעצור ולכלוא בלי צו.

בדצמבר הקומוניסטים הקימו ממשלה דמוקרטית יוונית בשטחים שבשליטתם, עם הגנרל ופיאדיס כראש ממשלה, והשתמשו ב-DSE כזרוע הצבאית של הממשלה הזו. המדינות הסוציאליסטיות החדשות באזור (אלבניה, יוגוסלביה, בולגריה), בתמיכתה המסויגת של ברית המועצות הציעו תמיכה לוגיסטית לממשלה הזמנית, במיוחד לכוחות הפועלים בצפון. כחלק מהמאבק שניהלה הממשלה נגד כוחות השמאל הממשלה הגלתה חברי מפלגה וכאלו שנחשדו באהדה למפלגה למחנות שונים ובעיקר לאי מקרוניסוס Μακρόνησος שבים האגאי.

הטקטיקה ששמשה את לוחמי הגרילה הקומוניסטיים במהלך תקופה זו הייתה לבחור יעד מתאים, יישוב (עיר או כפר) שהיה מבודד וקל להגנה. כוחות הגרילה התאחדו לצורך הפעולה, ערכו מתקפת פתע (לרוב בלילה), השתלטו על תחנת המשטרה המקומית (או הרסו אותה). גייסו מרצון או בכפייה את הכפריים הצעירים, החרימו מוצרי מזון ובעלי חיים ואם נתקלו בכוחות ממשלה שבאו ליישוב נטמעו בתוך האוכלוסייה או נסוגו עם הלוחמים שגייסו ועם המזון אל המסתור שלהם בהרים.

הצבא היווני היה מצויד היטב עם טנקים בריטיים, מכוניות משוריינות, תותחים, מקלעים כבדים ותחבורה מוטורית אולם בגלל זמן התארגנות ארוך לפעולה, סטטיות וחוסר גמישות הצבא לא הצליח בלוחמה שלו נגד כוחות ה- DSE הניידים.

כוחות הממשלה ספגו תבוסות משנת 1946 ועד לשנת 1948, אולם התגברות התמיכה האמריקאית, מחסור במגויסים חדשים ל-DSE והמחלוקות בין טיטו וסטלין הובילו לניצחון כוחות הממשל בתמיכה מערבית. אחת הסיבות לניצחון כוחות הממשל הייתה החלטת הקומוניסטים לעזוב את לוחמת הגרילה ולעבור, מספטמבר 1947, למלחמה קונבנציונלית בהיקף מלא.

ב-3 במרץ 1947 הממשלה היוונית ביקשה באופן רשמי סיוע מארצות הברית (ארצות הברית כבר הייתה מעורבת, אם כי לא באופן רשמי) ובתגובה, ב-12 לחודש הוכרזה דוקטרינת טרומן, הכסף הועבר לממשלה מיידית ויועצים הגיעו בטיסה אולם ציוד צבאי משמעותי הגיעו רק בקיץ. זה לא הפריע לצבא היווני לפתוח כבר באפריל 1947 בסדרת מתקפות באזורים שונים של הארץ. לקראת סוף 1947 הגיעו מארצות הברית לצבא יוון כמויות אספקה וציוד ניכרות. הצטיידות זו עזרה לצבא במלחמתו בכוחות ההתנגדות.

ב-24 בדצמבר 1947, בשאיפה ליצור "מדינה בתוך מדינה" הכריזו ראשי ה- KKE, בשידור מרדיו אלבניה בשם הממשלה היוונית החופשית הדמוקרטית, על הקמת ממשלה חלופית בה היו חברים חברי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ועל תכנית עשר נקודות להתנהלות העניינים ביוון. צעד זה לא זכה לתמיכה של ממשלה כלשהי אולם גרם להחרפת המאבק הממשלתי בקומוניסטית ולהעברת חוק המכריז על המפלגה הקומוניסטית כלא חוקית, איסור על הפצת עיתוני המפלגה ועל כך שחברות במפלגה אינה חוקית.

ב-25 בדצמבר כוחות הצבא היווני מחוזקים בקצינים אמריקאים הצליחו להתגבר על מתקפה של כוחות השמאל על העיירה קוניטה (Κόνιτσα) שבאפירוס, התקפה שבה נהרגו למעלה מ-1,200 לוחמי שמאל.

החלוקה והפיוס שלאחר המלחמה

מלחמת האזרחים השאירה את יוון הרוסה ובמצוקה כלכלית גדולה יותר מזו שהייתה בה לאחר סיום הכיבוש הגרמני, השיקום מהמלחמה וממלחמת העולם החל באיחור ויוון פיגרה במדדים הכלכלים מול מדינות אירופה המערבית. בנוסף לכך, המלחמה חילקה את החברה היוונית במשך העשורים הבאים, כשכל צד מכפיש את הצד השני. אלפים נכלאו לשנים רבות או שהם נשלחו לגלות באיי גיארוס ומאקרוניסוס. אחרים ביקשו מקלט במדינות קומוניסטיות או שהיגרו לאוסטרליה, גרמניה, ארצות הברית, בריטניה, קנדה ומקומות אחרים.

הקיטוב ואי היציבות בפוליטיקה היוונית באמצע שנות ה-60 היו תוצאה ישירה של מלחמת האזרחים והחלוקה העמוקה בין הפלגים השמאלניים לבין הימניים בחברה היוונית. דבר זה בא לידי ביטוי במשבר גדול, הרצח של גרגוריס למבראקיס, פוליטיקאי מהשמאל, בשנת 1963 (ההשראה למותחן הפוליטי של קוסטה גאברס, Z). המשבר של "האפוסטסיה" בא אחריו ב-1965, יחד עם "פרשת ASPIDA" שבה נטען כי היה תכנון להפיכה על ידי קבוצה של קצינים מהשמאל. נטען גם שמנהיג הקבוצה היה אנדריאס פפנדראו, בנו של גאורגיוס פפנדראו, מנהיג של מפלגת "האיגוד המרכזי" וראש הממשלה של המדינה באותה תקופה.

ב-21 באפריל 1967, קבוצה של אנשי ימין וקצינים אנטי-קומוניסטיים ביצעו הפיכה, תפסו את השלטון ותירצו זאת באי היציבות הפוליטית והמתח בתקופה. מנהיג קבוצת ההפיכה, גאורגיוס פפדופולוס, היה חבר בארגון הצבאי הימני IDEA, והמשטר הצבאי שבא כתוצאה מההפיכה החזיק מעמד עד שנת 1974.

לאחר התמוטטות המשטר הצבאי, ממשלה שמרנית שבראשה עמד קונסטנטינוס קרמאנליס הובילה לביטול המלוכה, הפכה את מפלגת ה-KKE לחוקית וכוננה חוקה חדשה שהבטיחה חירויות פוליטיות, זכויות אדם ובחירות חופשיות. בשנת 1981, בתפנית היסטורית, הממשלה המרכז-שמאלית של התנועה הסוציאליסטית הפאן-הלנית, פאסו"ק, הרשתה ליוצאי הארגון DSE שחיפשו מקלט במדינות קומוניסטיות לחזור ליוון ולהקים מחדש את אחוזותיהם (לא כולל את מקדוניה הסלאבית). פעולה זו עזרה להמעיט בתוצאות מלחמת האזרחים בחברה היוונית. מנהלת פאסו"ק הציעה גם תוכנית קצבאות ללוחמים פרטיזנים לשעבר של התנועה האנטי-נאצית. מרקוס ואפיאדיס נבחר כחבר בפרלמנט היווני תחת דגלו של פאסו"ק.

ב-1989, ממשלת הקואליציה בין "נאה דימוקרטיה" והקואליציה של השמאל והפרוגרסיבים – שבה לתקופה היה ה-KKE כוח גדול בממשלה – המליצה על חוק שהועבר בפה אחד בפרלמנט, שמכיר באופן רשמי במלחמת 1946-1949 כמלחמת אזרחים ולא רק כהתקוממות קומוניסטית. לפי התנאים של החוק, מלחמת 1946-1949 הוכרה כמלחמת אזרחים יוונית בין הצבא הלאומי לבין הצבא הדמוקרטי של יוון בפעם הראשונה מאז המלחמה. תחת החוק הזה, המונח "שודדים קומוניסטיים" כשהוא מופיע בחוק היווני הוחלף במונח "לוחמי ה-DSE".

בסקר של "גאלופ" בשנת 2008, נשאלו יוונים "אם זה שהימין ניצח במלחמת האזרחים טוב יותר מאשר לו השמאל היה מנצח". 43% ענו כי זה שהימין ניצח טוב יותר, 13% ענו שלו השמאל ניצח היה טוב יותר, 20% ענו שזה לא היה משנה ו-24% לא הגיבו. כשנשאלו "באיזה צד הייתם תומכים לו הייתם גרים בתקופה ההיא", 39% ענו שהם לא היו תומכים באף צד, 14% ענו כי היו תומכים בצד הימני, 23% ענו כי היו תומכים בצד השמאלני ו-24% לא הגיבו.

לקריאה נוספת

שני הספרים להלן, הראשון בדיוני, השני סיפור אמיתי, הם סיפורים אישיים המתרחשים על רקע המלחמה ומושפעים ממנה ישירות.

• ניקוס קאזאנצאקיס, פאפא יאנארוס, תורגם מיוונית על ידי יחיאל קמחי והופיע בשנת 1966 בהוצאת עם עובד.
• ניקולס גייג', אלני, ספריית מעריב
• ויקטוריה היסלופ, חוטים מקשרים, תורגם מאנגלית על ידי שרון פרמינגר, הוצאת ידיעות ספרים, 2012