משבר ברלין השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משבר ברלין השני היה משבר דיפלומטי מתמשך בין ברית המועצות וארצות הברית שחל בין השנים 1958 ועד 1961, ועסק בזהותה המדינית של ברלין המערבית. המשבר נפתח בעת שראש ממשלת ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב הכריז על אולטימטום שדורש את הסגת הכוחות המערביים מברלין ואיחודה (כך שתהיה בשליטת גרמניה המזרחית) וכתוצאה ממנו, הוקמה ב-1961 חומת ברלין - אחת מסמלי המלחמה הקרה.

הרקע למשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברלין המערבית כמובלעת בגרמניה המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה, נשקלו צעדים על ידי המעצמות המנצחות כדי למתן את תוקפנותה של גרמניה. כוחה הצבאי פוזר לחלוטין, והיא עצמה חולקה בין ארבע המעצמות: ברית המועצות, בריטניה, צרפת וארצות הברית. שטחיהם הגרמניים של בריטניה, צרפת וארצות הברית התאחדו לכדי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, והחלק הסובייטי הפך לרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה.

העיר ברלין חולקה גם היא לארבעה חלקים וגם בה התרחש איחוד של החלקים המערביים, אולם היא שכנה בחלקה המזרחי של גרמניה, וכך נוצרה "ברלין המערבית" – מובלעת חופשית של המערב בתוך אזור כיבוש סובייטי. ברלין המערבית הייתה סמל המערב בגרמניה ונתמכה על ידי המערב ישירות. כשסטלין הטיל סגר יבשתי על ברלין בין 1948 ל-1949, הפעילו האמריקנים רכבת אווירית שנשאה למעלה משניים וחצי מיליון טונות של אספקה.

ברלין המערבית הלכה ושגשגה כלכלית כמו גרמניה המערבית עצמה, ואילו המצב הכלכלי בגרמניה המזרחית ובמזרח ברלין הגיע לשפל. זרם חזק ותדיר של תושבי מזרח גרמניה ברח לברלין המערבית על מנת להגר ממנה אל המערב. עד לבניית החומה היגרו כשלושה מיליונים מתושבי מזרח גרמניה למערב. מציאות זו היוותה קריאת תיגר לסובייטים - נראה בריש גלי כיצד הקפיטליזם הצליח במקום שבו הקומוניזם נכשל.

יכולתה הטכנולוגית של ברית המועצות ו"פער הטילים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 באוגוסט 1957 הודיע ניקיטה חרושצ'וב, ראש הממשלה של ברית המועצות וראש המפלגה הקומוניסטית, כי לברית המועצות יש את היכולת הטכנולוגית לשגר טיל בליסטי בין יבשתי. יכולת זו הציבה איום גרעיני חדש בפני ארצות הברית: עתה ברית המועצות איימה על אוכלוסיית ארצות הברית ישירות, ולא רק על אוכלוסיית אירופה כ"בת ערובה" של המערב. היו שפקפקו ביכולתה הטכנולוגית, אולם כאשר ב-4 באוקטובר באותה שנה שוגר "ספוטניק 1", הלוויין המלאכותי הראשון בחלל, ברית המועצות הוכיחה את עליונותה הטכנולוגית-צבאית. הדעה הרווחת, שלפיה ארצות הברית הייתה העליונה בתחום הצבאי, נשברה. נוצר הרושם שברית המועצות השיגה התפתחויות טכנולוגיות-קרביות רבות, ולפי הערכות המודיעין (השגויות, כפי שנתגלה מאוחר יותר) הסובייטים הגיעו לשלב של ייצור המוני של טילים.

חרושצ'וב ניצל רשמים אלו וחיזק אותם. במגוון הזדמנויות האדיר את עצמתה הטכנולוגית והצבאית של ברית המועצות. בנקודה זו היה נדמה שברית המועצות השיגה "פער טילים" - עליונות טכנולוגית קרבית על המערב. כתוצאה מכך יכל חרושצ'וב לנקוט בגישה סחטנית מעמדת כוח.

אולם, למרות מראית העין באותה תקופה, המאזן הטכנולוגי נטה לרעת ברית המועצות. רק מעט מהטילים הבין יבשתיים היו מבצעיים ולמטוסים הסובייטים לא הייתה היכולת לשאת פצצות למרחקים ארוכים. גם בתחום הנשק הגרעיני, ברית המועצות לא יכלה להתחרות בארצות הברית. הונאת הטילים הצליחה יותר מדי: האמריקנים השקיעו מאמצים ומשאבים רבים במה שראו כצמצום הפער, וכך, בפועל, הגדילו את הפער לטובתם. בדצמבר 1957 החליטה נאט"ו (הברית הצבאית של מדינות המערב בראשותה של ארצות הברית) כי תציב טילים גרעיניים במדינותיה באירופה, ובקרב הסובייטים נוצר חשש שטילים גרעיניים יוצבו על אדמת מערב גרמניה.[1]

כוחות נאט"ו באירופה ובברלין המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת המטרות הגדולות של הסובייטים במהלך המלחמה הקרה הייתה לסלק את כל הכוחות הקונבנציונליים והלא קונבנציונליים של ארצות הברית מאירופה, כדי להמשיך ולהשתלט עליה ולכפות את הקומוניזם. כוחות קונבנציונליים מנעו כיבוש והשתלטות בעוד שכוחות לא קונבנציונליים סיפקו עמדת כוח שאפשרה סחטנות גרעינית ואף יכולת השמדה המונית. ברית המועצות חששה מאד מתוכניתה של נאט"ו, לפיה יוצבו טילים גרעיניים טקטיים במדינות החברות בנאט"ו באירופה. החשש התעצם כשהקנצלר אדנאור, ראש הרפובליקה הפדרלית הגרמנית (מערב גרמניה), החליט להסכים לציודה של גרמניה המערבית בנשק גרעיני.

בנוסף לחתירתה של ברית המועצות להכרה בינלאומית בגרמניה המזרחית, נוצר הצורך לפרז את גרמניה המערבית מנשקה הגרעיני. כדי לנסות לתת מענה לשתי בעיות אלו, באוקטובר 1957 הוצעה באו"ם "תוכנית רפצקי", על שמו של שר החוץ הפולני דאז. תוכנית זו הציעה שבמדינות במרכז אירופה – שתי הגרמניות, פולין וצ'כוסלובקיה – לא יוצבו ולא ייוצרו נשקים גרעיניים; מאוחר יותר גם יוצאו מהם כל הכוחות הקונבנציונליים הזרים. מטרת התוכנית הייתה ניתוק גרמניה מכוחות ארצות הברית והחלשת נאט"ו, וכצפוי ההצעה לא התקבלה שכן המערב דחה אותה. הסובייטים נזקקו לאמצעי ברוטלי יותר שיכריח את המערב להתחשב בדרישות ברית המועצות.[2]

מהלך המשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרזת האולטימטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 בנובמבר 1958 פרסם חרושצ'וב איגרת ובה דרש שמדינות המערב יוציאו את כוחותיהם ויסיימו את הכיבוש במערב ברלין, כדי להפוך את העיר ל"עיר חופשית", כלומר בשליטת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. בנושא גרמניה ככלל, דרש שיסתיים המשא והמתן על חלוקתה בהסכם חוזי. חרושצ'וב הוסיף אולטימטום: אם המערב לא ייענה לדרישה זו תוך שישה חודשים, ייחתם הסכם שלום נפרד בין ברית המועצות לרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה. פירושו של דבר שהאזור הגרמני בשליטת הסובייטים ייחשב למדינה עצמאית, היא הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה. לפי הסכם שלום זה שאלת איחוד שתי הגרמניות תהיה עניין פנימי שלהן, על שתיהן ייאסר להחזיק בנשק אסטרטגי, החזקת צבא תותר בתנאים מגבילים, ותותר פעילות המפלגה הקומוניסטית.

מטרות האיגרת והאולטימטום היו לגרום למערב להכיר בגרמניה המזרחית ובמשטרהּ הקומוניסטי, ולמנוע מנאט"ו להציב נשק גרעיני על אדמת גרמניה. ב-19 בדצמבר 1958 לווה האולטימטום בהכרזות צבאיות. מפקד קבוצת הכוחות הסובייטים של מזרח גרמניה אמר שאם המערב ישתמש בכוח להגנת מערב ברלין, ברית המועצות תשתמש ב"טנקים ובכלי נשק חזקים יותר". מאותו הרגע, תקיפה על מזרח גרמניה נחשבה להכרזת מלחמה על הסובייטים. המערב פירש את האולטימטום כדרישה להפקיר את מערב ברלין לכיבוש הסובייטי. ויתור שכזה היה מעיד על חולשתה של ברית נאט"ו, ולכן דרישות האולטימטום לא נענו והכוחות הצבאיים הושארו בברלין.[3][4]

פעילות דיפלומטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי למנוע את הסלמת האירוע בוצעה פעילות דיפלומטית נמרצת, שבמהלכה, בין השאר, ראש ממשלת בריטניה ביקר במוסקבה. בביקור זה נקבעה ועידת פסגה בז'נבה של שרי החוץ של ארבע המעצמות, אך בוועידה עצמה לא הושגה התפתחות משמעותית מלבד דחייה חוזרת ונשנית של מועד פקיעת האולטימטום.

לאחר ביקורו ביולי 1959 בברית המועצות של סגן הנשיא דאז, ריצ'רד ניקסון (הכולל את ויכוח המטבח המפורסם), נסע חרושצ'וב לארצות הברית להיפגש עם הנשיא דווייט אייזנהאואר באתר הנופש הנשיאותי, קמפ דייוויד. גם במפגש זה לא הושגה כל התקדמות – בעוד שחרושצ'וב סירב להסכים לפיקוח על נשקו הגרעיני, עמדתו של אייזנהאואר בנושא ברלין הייתה קשיחה.

אך למרות אי התקדמותו של המשא והמתן, הביקורים עצמם הובילו להשקפה חדשה: הן התקשורת הסובייטית והן המערבית החלו לדבר על "רוח קמפ דייוויד". ברית המועצות קיבלה מספר החלטות לקיצוץ הכוחות הקונבנציונליים שלה מטעמי עלות. בנוסף, היא סיימה סדרת ניסויים בנשק גרעיני ולאחר מכן ביקשה מהמעצמות להפסיק גם הן את הניסויים בנשק האטומי. התעמולה הסובייטית נצלה מהלכים אלו כדי להעיד על ברית המועצות כרודפת שלום וכמתנגדת ללוחמה גרעינית, מהלכים שתרמו לרוח התקווה שהתעוררה.

השינוי שהובטח בקמפ דייוויד נראה לרגע קרוב, אך דעך במהרה; התנגדות קשה הוצבה על ידי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, שחששה מהכרה עולמית במזרח גרמניה ומפשרה עם הסובייטים בנושא ברלין, וכן על ידי של צרפת, שחששה משליטה עולמית כוללת של המעצמות תוך התעלמות ממדינות קטנות יותר. שתי המדינות לפיכך התנגדו נחרצות להוצאת הכוחות מברלין ותמכו בשמירת הסטטוס קוו באזור. נשיא צרפת, שחשש מהרוח החדשה, ביקש לדחות את הפסגה למאי 1960, בפריז. ואולם, העמדה האמריקנית נותרה קשוחה כשהייתה, ולחששה של צרפת ושל גרמניה המערבית לא היה בסיס.[5]

תקרית מטוס ה-U-2[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משבר מטוס הריגול U-2

בבוקר ה-1 במאי 1960 הופל מטוס ריגול אמריקני מדגם U-2 בעומק אלפיים קילומטרים בתוך ברית המועצות. טיסות ביון אמריקניות נערכו במשך ארבע שנים מעל ברית המועצות, אך זו הייתה הפעם הראשונה שבה עלה בידי הסובייטים להפיל טיסה כזאת. הטייס פרנסיס גארי פאוורס נלכד בחיים, ועמו כל הציוד הטכנולוגי של המטוס.

תחילה, הסובייטים לא פרסמו את המידע, ווושינגטון הודיעה שאחד מ"מטוסי מזג האוויר" שלה נעלם. אולם בברית המועצות הבינו בשלב זה שהמהלכים הדיפלומטיים לא יועילו להם עוד, שכן המדיניות האמריקנית בנושא ברלין תוותר קשיחה, ובנוסף שככל הנראה פער הטילים שלהם נחשף בידי האמריקנים והם נמצאים כעת בשפל אסטרטגי. ברית המועצות החליטה לחשוף את הפרשה – ובין השאר את העובדה שהטייס נותר חי – ולתבוע התנצלות מארצות הברית. חרושצ'וב איים שאם אייזנהאואר לא יתנצל ויפסיק את טיסות הביון, הוא לא יגיע לפסגה בפריז. בתגובה אייזנהאואר הבטיח להשבית את טיסות הריגול וחרושצ'וב אכן הגיע לוועידה, אולם משראה כי אייזנהאואר מסרב להתנצל, הוא "פוצץ" את הועידה והודיע כי ברית המועצות לא תנהל יותר משא ומתן עם אייזנהאואר.

משם חרושצ'וב טס ישירות אל מזרח ברלין ובעולם נוצר החשש ממימוש האולטימטום - חתימה על הסכם שלום נפרד עם מזרח גרמניה והבאת העולם לסף מלחמה גרעינית. בצעד מפתיע, חרושצ'וב לא ממש את האולטימטום ואף הציע לקיים מפגש פסגה נוסף בעוד שישה חודשים, לאחר בחירת נשיא חדש בארצות הברית.[6]

עימותים בין קנדי לחרושצ'וב[עריכת קוד מקור | עריכה]

13 באוגוסט: בתאום עם ברית המועצות שלטונות גרמניה המזרחית החלו בבניית חומת ברלין.

בינואר 1961 ג'ון קנדי מונה לתפקיד הנשיא ה-35 של ארצות הברית. כבר בפברואר הציע לחרושצ'וב להיפגש עמו, ולאחר התמהמהות ארוכה חרושצ'וב הסכים. השניים נפגשו בווינה ב-3 ביוני 1961. הפגישה התחילה בעמדת נחיתות אמריקנית קלה, שכן הסובייטים הובילו באותה העת במירוץ לחלל עם שיגור של חללית מאוישת, וגם הפלישה הכושלת למפרץ החזירים הציגה את קנדי באור מביך.

בפגישתם דנו קנדי וחרושצ'וב בשאלת גרמניה וברלין בפרט. בוועידה, חרושצ'וב התנהל במדיניות של הפחדה כלפי הנשיא החדש וחסר הניסיון: הוא הזכיר לו כי ארצות הברית התחייבה להוציא את צבאה מאירופה לאחר שנתיים מתום המלחמה, דרש ממנו לקבל את דרישת ברית המועצות בנושא הפסקת הניסויים הגרעיניים, וגם חידש את תאריך הפקיעה של האולטימטום לסוף השנה.

פגישתם של קנדי וחרושצ'וב, כפי שתיאר אותה האחרון בזיכרונותיו[7]:

באחת מקבלות הפנים האלה או באחד הערבים בתיאטרון התקיימה פגישתי האחרונה עם קנדי. אני זוכר שלא זו בלבד שהוא נראה מודאג אלא שהיה מדוכדך מאוד. אני זוכר בבירור את ההבעה על פניו. בהתבונני בו לא יכולתי שלא להרגיש גם אני צער מסוים וגם מעט דכדוך. לא התכוונתי להעציב אותו. רציתי מאוד שניפרד במצב רוח שונה. אך לא יכולתי לעשות דבר כדי לעזור לו. הבדל בעמדותינו המעמדיות מנע אותנו מלהגיע להסכם – על אף כל המאמצים מצדי. הפוליטיקה היא עסק אכזרי, אך ההכרה בעובדה זו לא חסכה ממני את הצער שחשתי כלפי קנדי. כאדם לאדם, הרגשתי רע ביחס לאכזבתו.

בעקבות הפגישה התחוללה "מלחמת עצבים" בין שני הגושים. חרושצ'וב, באמירה פרובוקטיבית, סיפר בתקשורת כי להשמדת בריטניה נדרשות שש פצצות גרעין ולהשמדת צרפת תשע. בנוסף, הודיע כי השעה את תוכניתו לקיצוץ בכוחות הקונבנציונליים, ואף העלה את תקציב הביטחון של ברית המועצות בשלושה מיליארד ומאה מיליון רובלים. ברית המועצות אף החלה בסדרת ניסויים אטומיים חדשים בחלל כשהשיא היה פיצוצה של פצצת הצאר, שעצמתה 50 מגה-טון.

בתגובה למעשים אלו, קנדי הודיע על תוספת של שלושה מיליארד וארבע מאות מיליון דולר לתקציב ההגנה של ארצות הברית. קנדי גם תגבר את מערך הכוחות הקונבנציונליים האמריקניים ביותר ממאתיים אלף איש, פרס שמונה מאות טילים בין יבשתיים, והחל להציב צוללות נושאות טילים מסביב לברית המועצות. קנדי קבע כי אם יהיה צורך, עניין ברלין יוביל למלחמה.[8]

חומת ברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חומת ברלין
טנקים אמריקאים מול טנקים סובייטים במעבר הגבול צ'ק פוינט צ'ארלי

חידוש הדיונים בנושא ברלין האיץ את זרם הפליטים אל חלקה המערבי של העיר. מספר הבורחים הגיע לשיא של כשלושים אלף בחודש, לרוב צעירים ומשכילים. הסובייטים לא יכלו לסבול ערעור זה על הקומוניזם ואת הדילול בכוח האדם. ב-13 באוגוסט 1961, תחת הגנתם של חיילים סובייטים, הוקמה במהירות חומה לאורך הגבול בין ברלין המזרחית לזאת המערבית. בנוסף הוצבו מכשולים בגבול שבין שתי הגרמניות, והעימות היה בשיאו.

בתגובה להקמת החומה שיגר קנדי כוח של כאלף וחמש מאות לוחמים מגרמניה המערבית למערב ברלין, דרך שטחה של גרמניה המזרחית. באוקטובר של אותה שנה, באחת מנקודות המעבר בחומה, עמדו במשך לילה שלם טנקים סובייטים מול טנקים מערביים, אולם הכוחות נמנעו מהצגת צעדים התקפיים ונמנעה הסלמה קיצונית.[9]

סוף המשבר ותוצאותיו המידיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1961, לאחר ליל הטנקים, הבין חרושצ'וב כי המתח רב מדי וסף המלחמה קרוב מדי. בקונגרס העשרים ושניים של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות הוא הודיע שהאולטימטום מוסר לאלתר ובכך בעצם הודה בכישלונו לאחד את ברלין תחת שלטונה של מזרח גרמניה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עודד ערן, מדיניות החוץ של ברית המועצות - מלנין עד גורבצ'וב כרך ב, האוניברסיטה הפתוחה, 1991, עמ' 101-80.
  • אברהם בן-צבי, ארצות הברית בזירה הבינלאומית מאז 1945, האוניברסיטה הפתוחה, 2006, עמ' 109-107.
  • פרדריק קמפ, ברלין 1961 - קנדי, חרושצ'וב והמקום המסוכן ביותר בתבל, תרגמה כרמית גיא, ספרית אפקים, עם עובד, 2016.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עודד ערן, "מדיניות החוץ של ברית המועצות מלנין עד גורבצ'וב" כרך ב', עמודים 80-83
  2. ^ עודד ערן, "מדיניות החוץ של ברית המועצות מלנין עד גורבצ'וב" כרך ב', עמודים 84-86
  3. ^ אברהם בן-צבי, "ארצות הברית בזירה הבינלאומית מאז 1945", עמודים 107-108
  4. ^ עודד ערן, "מדיניות החוץ של ברית המועצות מלנין עד גורבצ'וב" כרך ב', עמודים 87-89
  5. ^ עודד ערן, "מדיניות החוץ של ברית המועצות מלנין עד גורבצ'וב" כרך ב', עמודים 89-94, 83
  6. ^ עודד ערן, "מדיניות החוץ של ברית המועצות מלנין עד גורבצ'וב" כרך ב', עמודים 93-96
  7. ^ תורגם בספר "מדיניות החוץ של ברית המועצות מלנין עד גורבצ'וב"; נלקח במקור מספר "זכרונות חרושצ'וב", עמוד 497
  8. ^ עודד ערן, "מדיניות החוץ של ברית המועצות מלנין עד גורבצ'וב" כרך ב', עמודים 96-100
  9. ^ אברהם בן-צבי, "ארצות הברית בזירה הבינלאומית מאז 1945", עמודים 108-109
המלחמה הקרה
אירועים חשובים

(1945–1967)

אירועים חשובים

(1968–1991)

ערכים נוספים

שנות ה-40:

שנות ה-50:

שנות ה-60:

שנות ה-60:

שנות ה-70:

שנות ה-80:

שנות ה-90:

סכסוכים אחרים: