הקו החם מוסקבה-וושינגטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הקו החם מוסקבה-וושינגטוןאנגלית: Moscow–Washington hotline, ידוע גם בשם הרשמי קו התקשורת הישיר וושינגטון-מוסקבה, באנגלית: Washington-Moscow Direct Communications Link וברוסית: Горячая линия Вашингтон — Москва) הוא מערכת שמאפשרת תקשורת ישירה בין מנהיגיהם של ארצות הברית והפדרציה הרוסית. קו חם זה הוקם ב-1963 ומקשר בין הפנטגון לבין הקרמלין (היסטורית עם מנהיגות המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות שמעבר לכיכר). אף על פי שבתרבות הפופולרית ידועה המערכת בכינוי "הטלפון האדום", הקו החם לא היה מעולם קו טלפון ומעולם לא היו בשימוש מכשירי טלפון בצבע אדום.[1][2] אמצעי התקשורת הראשון ששימש בקו היה טלפרינטר, שב-1986 הוסב לפקס.[3] מאז 2008 הקו החם מוסקבה-וושינגטון הוא קו תקשורת מחשבים מאובטח שהמסרים מועברים באמצעותו בדואר אלקטרוני.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון של קו חם עלה במוחם של כמה אנשים, עליהם נמנו חתן פרס נובל לכלכלה והפרופסור מאוניברסיטת הרווארד, תומאס שלינג, שעבד על עיצוב מדיניות לוחמה גרעינית עבור מחלקת ההגנה של ארצות הברית. שלינג ייחס את הרעיון לרומן "אזעקת צבע אדום" (Red Alert, שעליו מבוסס הסרט דוקטור סטריינג'לאב) בו הממשלות היו מודעות יותר ליתרונות של תקשורת ישירה בין מעצמות-העל.[1] בנוסף, עורך המגזין Parade, ג'ס גורקין, הטריד באופן אישי את המועמדים בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960, ג'ון פיצג'רלד קנדי וריצ'רד ניקסון, ומשך את תשומת לבו של שליט ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב בעת ביקורו בארצות הברית כדי שיאמץ את הרעיון.[1] באותה תקופה הציע ג'ררד ק. סמית', ראש צוות תכנון המדיניות של מחלקת המדינה, את הקמתו של קו תקשורת ישיר בין מוסקבה לבין וושינגטון. התנגדויות מצדם של גורמים אחרים במחלקת המדינה, בכוחות המזוינים ובקרמלין, עיכבו את יישום ההצעה.[1]

משבר הטילים בקובה ב-1962 הפך את רעיון הקו החם לבעל עדיפות גבוהה. במהלך המשבר ארך הזמן להעברת מסרים דיפלומטיים כשש שעות ונעשה שימוש בערוצים בלתי רשמיים, כמו רשתות הטלוויזיה, שהצליחו לבצע את המשימה במהירות רבה יותר.

במהלך המשבר נזקקה ארצות הברית ל-12 שעות כדי לקבל ולפענח את ההצהרה הראשונית של חרושצ'וב שכללה 3,000 מילה, זמן שהיווה סכנה באורכו. עד לרגע שבו נוסחה בוושינגטון תגובה, הגיע ממוסקבה מסר תקיף יותר, בו נדרשה ארצות הברית לפנות טילים מטורקיה. יועצי הבית הלבן סברו שדרכי תקשורת מהירים יותר היו עשויים למנוע את המשבר ולפתור אותו מהר יותר. ביוני 1963 חתמו שתי המעצמות על הסכם הקו החם, הפעם הראשונה בה הן נקטו בצעדים רשמיים למזער את הסיכונים לפריצה בלתי מכוונת של מלחמה גרעינית.

ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקו החם הוקם לאחר חתימת "מזכר ההבנה בנוגע להקמת קו תקשורת ישיר" (Memorandum of Understanding Regarding the Establishment of a Direct Communications Line) ב-20 ביוני 1963 בז'נבה, שווייץ על ידי נציגים של ממשלות ארצות הברית וברית המועצות.[3]

הפרטים הטכניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפנטגון ממוקמת מערכת הקו החם ב"מרכז הפיקוד הצבאי הלאומי" (National Military Command Center). במשך השנים היה משך המשמרות של "צוות מולינק" (MOLINK, Moscow Link, הקשר למוסקבה) שמונה שעות. על הצוות נמנו מש"ק שתפקידו היה לדאוג לציוד וקצין ששלט ברוסית והיה מעודכן בענייניי העולם ותפקידו היה לתרגם את המסרים.[1]

המסרים שהתקבלו בוושינגטון סווגו כמידע מסווג בדרגה הגבוהה ביותר, "לעיניי הנשיא בלבד".[1]

תקינותו של הקו נבדקה אחת לשעה. ההודעות הניסיוניות האמריקאיות כללו קטעים מכתביהם של ויליאם שייקספיר ומארק טוויין ומאנציקלופדיות וממדריכי עזרה ראשונה. הודעות הניסיון שנשלחו ממוסקבה כללו פסקאות מכתביו של אנטון צ'כוב.[1] צוותי ה"מולינק" הקפידו במיוחד לא לכלול בהודעות הניסיונות שום רמיזות זלזול או דימויים ספרותיים שהיו עלולים להתפרש שלא כשורה, כמו פסקאות מהספר פו הדב, כדי לא לרמוז על הסמל הלאומי של רוסיה, הדוב הרוסי.[1] הרוסים מצדם בקשו, במהלך תקופת ממשלו של הנשיא ג'ימי קרטר, שוושינגטון לא תשלח דרך הקו החם הודעות שגרתיות.[1]

בראש השנה האזרחית וב-30 באוגוסט, יום השנה להקמתו של הקו החם, החליפו מסרי ברכה את הודעות הניסיון השגרתיות.[1]

עם קבלת המסר באמצעות הקו החם, הוא תורגם לאנגלית והן המקור הרוסי והן התרגום הועברו אל חדר המצב של הבית הלבן.[1] יחד עם זאת, במקרה שהמסר רימז על "אסון ממשמש ובא", כמו מכה גרעינית שהופעלה בשגגה, העביר צוות ה"מולינק" את תמצית ההודעה באמצעות הטלפון ישירות לקצין המשמרת בחדר המצב שעדכן את הנשיא עוד לפני שהושלם התרגום הרשמי.[1]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישים מהמפלגה הרפובליקנית מתחו ב-1964 ביקורת על קיומו של הקו החם. נאמר שממשל קנדי "שאף לבצע התאמות עם הקומוניזם מבלי לדאוג לאמצעי ביטחון נאותים ותוך כדי התפשרות על השאיפה לחופש. הוא התנכר לבעלי ברית מובהקים על ידי פתיחת קו חם קודם כל עם אויב מושבע ולא עם ידידים מוכחים ובאופן כללי פתח בנתיב מסוכן כמו זה שהחל בוועידת מינכן רבע מאה לפני כן".[4]

ההתפתחות הטכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטלפרינטר מתוצרת סימנס, גרמניה המזרחית שהיה בשימוש הקו החם, מוצג במוזיאון הקריפטולוגי הלאומי במרילנד. הקופסה השחורה מאחורי המכשיר היא מערכת ההצפנה ETCRRM II.

הקו החם מוסקבה-וושינגטון היה מיועד להעביר רק מסרים כתובים. דיבור קולי עלול היה להתפרש שלא כהלכה. מנהיגי המעצמות כתבו בשפת האם שלהם והמסרים תורגמו בעת קבלתם.[5]

טלפרינטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטכנולוגיה של הדור הראשון של הקו החם הייתה מבוססת על שני מעגלי טלגרף דו-סיטרים. המעגל הראשי נותב מוושינגטון דרך לונדון, קופנהגן, סטוקהולם והלסינקי למוסקבה. קו התקשורת התת-ימי הטרנסאטלנטי הראשון, ה-TAT-1 הוביל את המסרים מוושינגטון ללונדון. קו רדיו משני לגיבוי ולשרות הודעות קישר את וושינגטון למוסקבה דרך טנג'יר. רשת זו נבנתה במקור על ידי תאגיד האריס (Harris Corporation).

ביולי 1963 שלחה ארצות הברית למוסקבה ארבע מערכות טלפרינטר עם מקלדת לטינית לצורך שימוש במסוף הקו החם שם. חודש לאחר מכן הגיעו לוושינגטון ארבע מערכות של טלרפרינטרים מתוצרת סימנס, גרמניה המזרחית עם מקלדות אלפבית קירילי. הקו החם החל את פעולתו ב-30 באוגוסט 1963.[6]

הצפנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקן מתוצרת נורווגיה שנקרא "מערבל טלפרינטר קריפטוגרפי אלקטרוני משובי מחזורי 2" (Electronic Teleprinter Cryptographic Regenerative Repeater Mixer II – ETCRRM II) הצפין את המסרים שהועברו בטלפרינטר. מתקן זה עשה שימוש מערכת הצפנה מסוג פנקס חד-פעמי בלתי ניתנת לפענוח. כל אחת מהמעצמות שלחה באמצעות שגרירותה מערכות צפנים שיועדו לפיענוח המסרים ששלחה. היתרון של הפנקס החד-פעמי היה שאף אחת מהמדינות לא הייתה צריכה לחשוף שיטות הצפנה רגישות נוספות לעיני המדינה האחרת.

לוויין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1971 החליטו מוסקבה וושינגטון לשדרג את המערכת. המדינות גם הסכימו מתי תהיה הפעם הראשונה בה יעשה שימוש בקו. באופן ספציפי הם הסכימו לידע זו את זו באופן מידי על כל תקרית מקרית, בלתי-מאושרת או בלתי-מוסברת שבה יהיה מעורב נשק גרעיני ושעלולה לגרום לסיכון של מלחמה גרעינית.[7] שני קווי תקשורת לווייניים החליפו את מעגלי התקשורת הקרקעיים באמצעות שימוש בשני לווייני אינלטסאט (Intelsat) אמריקאים ושני לווייני מולינקה (Молния) רוסיים. הסדר זה היה בתוקף מ-1971 ועד 1978 והוא הפך את קו התקשורת דרך טנג'יר למיותר.

פקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1983 הציע נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן לשדרג את הקו החם באמצעות הוספת יכולות פקס במהירות גבוהה. ברית המועצות וארצות הברית הסכימו באופן רשמי לבצע את השדרוג הזה ב-17 ביולי 1984.

על פי ההסכם, השדרוגים היו אמורים להתבצע תוך כדי שימוש בלווייני האינטלסאט ובאמצעות מודמים, מכשירי פקס ומחשבים.[8] מכשירי הפקס הפכו להיות מבצעיים ב-1986.[3] מעגלי התקשורת באמצעות מכשירי הטלפרינטר נותקו ב-1988 לאחר כמה שנים בהן נבחנו מכשירי הפקס והוכחה אמינותם. הסובייטים העבירו את הקו החם למערכת לווייני ה"גוריזונט" (Горизонт) הגיאוסטציונריים החדשים יותר.[9]

דואר אלקטרוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2007 שודרג שוב הקו החם מוסקבה-וושינגטון. קו תקשורת נתונים ייעודי קישר בין שתי הבירות. המערכת החדשה החלה לפעול ב-1 בינואר 2008. קו תקשורת זה המשיך לעשות שימוש בשני קווי תקשורת הלוויינים, אך קו סיב אופטי החליף את קו הגיבוי הישן. התוכנה שבשימוש מיועדת הן לשיחות צ'אט והן לדואר אלקטרוני. שיחות הצ'אט מיועד לתאום פעולות והדואר האלקטרוני להעברת המסרים הממשיים. תרגום המסרים מתבצע כמעט באופן מיידי.

השימוש בקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסר הראשון בקו החם הועבר ב-30 באוגוסט 1963. באותו יום נשלחה מוושינגטון למוסקבה ההודעה הבאה: "השועל החום המהיר דילג על פני גבו של הכלב העצלן 1234567890" (באנגלית: The quick brown fox jumped over the lazy dog's back 1234567890) משפט זה, פנגרמה, כלל את כל אותיות האלפבית הלטיני וכן את כל הספרות וגרש, זאת כדי לוודא שהמקלדת והמדפסת פועלות כשורה.

קו התקשורת הראשי נחתך בטעות מספר פעמים, למשל ליד קופנהגן על ידי מפעיל דחפור דני ועל ידי איכר פיני שפגע בו באמצע פעולת חריש. בדיקות שגרתיות של הקו הראשי ושל קו הגיבוי נערכו מדי יום.[10] בשעות הזוגיות שלחו האמריקאים הודעות ניסיוניות לרוסים ובשעות האי-זוגיות נשלחו הודעות הניסיון של הרוסים אל האמריקאים.

השימוש הרשמי הראשון בקו החם על ידי ארצות הברית נעשה בעקבות רצח קנדי ב-22 בנובמבר 1963.[11] השימוש הראשון בקו החם שנעשה על ידי הסובייטים היה ב-5 ביוני 1967, עם פרוץ מלחמת ששת הימים.[11]

בקו החם נעשה גם שימוש במהלך מלחמת הודו-פקיסטן ב-1971, במהלך מלחמת יום הכיפורים ב-1973, במהלך פלישת טורקיה לקפריסין ב-1974, במהלך פלישת ברית המועצות לאפגניסטן ב-1979 וכמה פעמים במהלך תקופת נשיאותו של רונלד רייגן, כאשר הסובייטים הביעו דאגה בנוגע למלחמת לבנון הראשונה וכאשר ארצות הברית הגיבה על האירועים בפולין.

ב-31 באוקטובר 2016 נעשה שימוש בקו החם כדי להדגיש את הודעתו של הנשיא ברק אובמה מספטמבר שארצות הברית תראה התערבות רוסית ביום הבחירות בחומרה רבה.[12]

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכשיר טלפון אדום המוצג בספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'ימי קרטר. באופן אירוני, מכשיר הטלפון מייצג את הקו החם מוסקבה-וושינגטון, אף על פי שמעולם לא נעשה בקו החם שימוש בטלפון, לא כל שכן במכשיר טלפון אדום.

בסדרות טלוויזיה, סרטי קולנוע, משחקי וידאו ובמקומות רבים אחרים, הקו החם בין וושינגטון למוסקבה מיוצג על ידי טלפון אדום, למרות שבקו החם האמתי מעולם לא נעשה שימוש במכשירי טלפון.

קו טלפון חם מופיע בסרט "אל-כשל" (Fail Safe) משנת 1964 וכן בסרטו של סטנלי קובריק, דוקטור סטריינג'לאב מאותה שנה. שני הסרטים מבוססים על רומן המתח של פיטר ג'ורג' משנת 1958 בשם "אזעקת צבע אדום" (Red Alert).

תיאור ריאליסטי יותר של הקו החם מופיע ברומן של טום קלנסי, כל הפחדים כולם משנת 1991 ובסרט שיצא על פיו בשנת 2002. בספר ובסרט מופיעה מערכת העברת מסרים כתובים מבוססת מחשב, שדי דומה למערכות האמתיות שהיו בשימוש בשנות השמונים והתשעים.

בסרט " באור השחר המוקדם" (By Dawn's Early Light) משנת 1990 מצויד חדר המצב של הבית הלבן בציוד טלפרינטר שדרכו מתקבלים המסרים המתורגמים מהקו החם, ולא במכשיר פקס שבו נעשה כבר אז שימוש בקו החם האמתי.

במשחק המחשב Command & Conquer: Red Alert 2 נעשה שימוש במכשיר טלפון שדרכו מתקשר הנשיא אל הקרמלין ערב פלישה עולמית סובייטית.

בתעמולת בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הטלפון האדום" עמד במרכזם של תשדירי תעמולה ששודרו במהלך הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית במפלגה הדמוקרטית ב-1984, בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1984 ובבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית ב-2008. ב-1984 נטען בסרטון תעמולה שהופק על ידי בוב בקל ורוי ספנס מטעם המועמד וולטר מונדייל, ש"האחריות המדהימה ורבת העוצמה ביותר בעולם נתונה בידיים שמרימות את הטלפון". מטרתו של תשדיר זה היה לתהות על יכולתו של המועמד גארי הארט לכהן כנשיא.[13][14]

הטלפון האדום הופיע גם בסרטון תעמולה מאותה שנה שהתמקד ביוזמת ההגנה האסטרטגית של הנשיא רייגן. בסרטון נוסף, מופיע הטלפון כשהוא מצלצל ללא מענה על רקע דברי הקריין: "לא יהיה זמן להעיר את הנשיא – המחשבים ייקחו את השליטה".[15][16] רוי ספנס הכניס גם את מוטיב הטלפון האדום בסרטון תעמולה משנת 2008 מטעם המועמדת הילרי קלינטון. ".[17][18]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 Stone, Webster (September 18, 1988). "Moscow's Still Holding". New York Times. Archived from the original on October 28, 2014. Retrieved October 28, 2014.
  2. ^ Clavin, Tom (19 Jun 2013). "There Never Was Such a Thing as a Red Phone in the White House". Smithsonian (magazine). Retrieved 2013-07-01.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Graham, Thomas; La Vera, Damien (2002). "The "Hot Line" Agreements". Cornerstones of Security: Arms Control Treaties in the Nuclear Era. University of Washington Press. pp. 20–28.
  4. ^ Republican Party Platform, Section Two, "Weakness Before Communism" (adopted July 13, 1964).
  5. ^ Kennedy, Bruce (1998). "CNN Cold War – Spotlight: The birth of the hot line". Archived from the original on 23 September 2008. Retrieved 18 March 2011.
  6. ^ David K. Barnhart; Allan A. Metcalf (16 August 1999). America in So Many Words: Words That Have Shaped America. Houghton Mifflin Harcourt. pp. 252.
  7. ^ James Mayall, Cornelia Navari. The end of the post-war era. Cambridge University Press. pp. 135–137.
  8. ^ Larsen, Jeffrey Arthur; Smith, James M. (2005). Historical Dictionary of Arms Control and Disarmament. Scarecrow Press. p. 107.
  9. ^ Stephen L. Thacher, Crisis Communications between Superpowers, US Army War College, Carusle Barracks, 1990, p. 10.
  10. ^ "Electrospaces.net: The Washington-Moscow Hotline". electrospaces.blogspot.co.uk. Retrieved 2016-02-28.
  11. ^ 11.0 11.1 "Washington Moscow Hotline". www.cryptomuseum.com. Retrieved 2016-02-28.
  12. ^ "What Obama said to Putin on the Red Phone about the election hacks". NBC News. Retrieved 2016-12-20.
  13. ^ סרטונים סרטון התעמולה של וולטר מונדייל מהבחירות המוקדמות ב-1984, סרטון תעמולה באתר יוטיוב
  14. ^ Kurtz, Howard (March 1, 2008), "Clinton Plays the Fear Card", Washington Post, pp. A08
  15. ^ סרטונים סרטון התעמולה של וולטר מונדייל מבחירות 1984, סרטון תעמולה באתר יוטיוב
  16. ^ Beckel, Bob (March 19, 2008). "Superdelegates: Whiners or Deciders?". Real Clear Politics. Retrieved 2008-03-20.
  17. ^ סרטונים סרטון התעמולה של הילרי קלינטון מבחירות 2008, סרטון תעמולה באתר יוטיוב
  18. ^ Kornblut, Anne E.; Murray, Shailagh (March 1, 2008), "Clinton Ad Hints Obama Is Unprepared for Crisis", Washington Post, pp. A01