האביב של פראג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריקטורה נגד הפלישה הסובייטית ב-1968, המזכירה את שחרור צ'כוסולובקיה מידי הנאצים על ידי ברית המועצות ב-1945
קריקטורה מאת יואל בוכוולד

האביב של פראגצ'כית: Pražské jaro, בסלובקית: Pražská jar) הייתה תקופה של ליברליזציה פוליטית בצ'כוסלובקיה בעידן שבו היא נשלטה על ידי ברית המועצות לאחר מלחמת העולם השנייה. האביב של פראג החל ב-5 בינואר 1968, כאשר הרפורמיסט אלכסנדר דובצ'ק נבחר להיות המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה ונמשכה עד ל-21 באוגוסט אותה שנה, כאשר צבאותיהן של ברית המועצות ושל חברות נוספות בברית ורשה פלשו לצ'כוסלובקיה כדי לעצור את הרפורמות.

הרפורמות שבוצעו במסגרת האביב של פראג היו ניסיון של דובצ'ק להעניק זכויות נוספות לאזרחי צ'כוסלובקיה במסגרת ביזור של הכלכלה ובמסגרת דמוקרטיזציה. החירויות שהוענקו לאזרחים כללו את התרת המגבלות על התקשורת, הרחבת חופש הביטוי וחופש התנועה. לאחר דיון ברמה הלאומית על חלוקת המדינה לפדרציה של שלוש רפובליקות: בוהמיה, מוראביה-שלזיה הצ'כית וסלובקיה, החליט דובצ'ק על חלוקת צ'כוסלובקיה לשתי רפובליקות: הרפובליקה הצ'כית והרפובליקה הסלובקית. שינוי זה היה היחיד שהחזיק מעמד עד לתום האביב של פראג, למרות שההצלחה היחסית של ההתנגדות הבלתי אלימה, ללא ספק בשרה ואפשרה את המעבר השקט למשטר ליברלי דמוקרטי עם קריסת ההגמוניה של ברית המועצות ב-1989.

הרפורמות, במיוחד הביזור של הסמכות המנהלית, לא התקבלו בעין יפה על ידי הסובייטים, שלאחר כישלון המשא ומתן, נשלחו חצי מיליון חיילים מצבאות ברית ורשה וטנקים כדי לכבוש את צ'כוסלובקיה. גל הגירה שלילית שטף את המדינה. התנגדות אמיצה ובלתי אלימה גאתה ברחבי הארץ. התנגדות זו כללה ניסיונות התקרבות לפולשים, צביעת כתובות על הקירות, הטייתם של שלטי דרכים (במקרה אחד יצא כוח פלישה פולני בחזרה לארצו לאחר שתעה בדרכו יום שלם), הפרת עוצר וכו'. בעוד שפיקוד הצבא הסובייטי חזה שידרשו ארבעה ימים כדי להכניע את המדינה, ההתנגדות החזיקה מעמד שמונה חודשים והסתיימה בסופו של דבר בדרכים דיפלומטיות. מעשי אלימות בודדים וכמה מקרים של הצתה עצמית (כמו זה של יאן פאלאך) התרחשו, אך לא הייתה התנגדות צבאית. צ'כוסלובקיה נותרה בשליטה סובייטית עד 1989, כאשר מהפכת הקטיפה שמה קץ למשטר הפרו-סובייטי בדרכי שלום, וללא ספק שאבה את הצלחתה ואת השראתה מההתנגדות הבלתי אלימה שני עשורים קודם לכן.

לאחר הפלישה, נכנסה צ'כוסלובקיה לתקופה של נורמליזציה. מנהיגי המדינה הבאים ניסו להחזיר את הערכים הפוליטיים והכלכליים שהיו נהוגים לפני שדובצ'ק היה למנהיג המפלגה הקומוניסטית. גוסטב הוסק, שהחליף את דובצ'ק והפך להיות נשיא צ'כוסלובקיה, ביטל את רוב הרפורמות של דובצ'ק. האביב של פראג נתן השראה ליצירות מוזיקליות וספרותיות של יוצרים כמו ואצלב האוול, קארל הוסה, קארל קריל ויצירתו של מילן קונדרה, הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

התהליך של דה-סטליניזציה בצ'כוסלובקיה החל בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים, עם עלייתו לשלטון של אנטונין נובוטני כמזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית, אך תהליך זה התקדם באיטיות בהשוואה לתהליכים דומים במדינות אחרות של הגוש המזרחי. בהנהגתו של ניקיטה חרושצ'וב, הכריז נובוטני על השלמת הסוציאליזם בצ'כוסלובקיה ובהתאם לכך כוננה חוקה חדשה שאמצה את השם "הרפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקית" כשם המדינה. יחד עם זאת, קצב השינוי היה איטי. הרהביליטציה של קורבנות העידן הסטליניסטי, כמו זו של מורשעי משפטי פראג, החלה להישקל כבר ב-1963, אך לא התרחשה עד ל-1967.

בראשית שנות השישים עברה צ'כוסלובקיה מיתון כלכלי. מודל התיעוש הסובייטי לא התאים לצ'כוסולובקיה, שהייתה כבר מדינה די מתועשת עוד לפני המלחמה והוא הצליח יותר בארצות מפותחות פחות. ניסיונו של נובוטני לשינוי מבנה הכלכלה הצ'כוסלובקית, המודל הככללי החדש של 1965, הוביל לצורך לשינוי פוליטי מקביל.

קונגרס הסופרים של 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ההקלה בחוקי המשטר הרודני, החל "איגוד הסופרים הצ'כוסלובקים" להביע בזהירות אי שביעות רצון ובבטאון האיגוד Literární listy, רמזו חבריו שתחום הספרות צריך להיות חופשי משליטה מפלגתית.

ביוני 1967, הביע פלג קטן של האיגוד אהדה כלפי הסופרים בעלי הנטייה הסוציאליסטית ראדיקאלית, במיוחד כלפי לודביק ואצליק, מילן קונדרה, יאן פרוכזקה, אנטונין יארוסלאב ליהים, פבל קוהוט ואיוון קלימה.

כמה חודשים לאחר מכן, בישיבת המפלגה הקומוניסטית, הוחלט שיינקטו צעדים מנהליים כנגד הסופרים שהתבטאו בחופשיות בנוגע לרפורמות. מאחר שרק חלק קטן מחברי האיגוד החזיק בדעות אלו, הסתמכה המפלגה על כך ששאר חברי האיגוד יטילו עליהם משמעת. השליטה על Literární listy ועל בתי הוצאה לאור נוספים שהשליטה עליהם הועברה לידי משרד התרבות. אפילו חברי מפלגה שמאוחר יותר היו התומכים הראשיים ברפורמות, כמו דובצ'ק, צידדו בנקיטת צעדים אלה.

עליתו לשלטון של דובצ'ק[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם אובדן התמיכה לה זכה הנשיא נובוטני, קראו עליו תיגר המזכיר הראשון של המפלגה המפלגה הקומוניסטית של סלובקיה, אלכסנדר דובצ'ק, והכלכלן אוטה שיק במהלך ישיבה של הוועד המרכזי של המפלגה. בעקבות זאת הזמין נובוטני את ראש ממשלת ברית המועצות, ליאוניד ברז'נייב בדצמבר לפראג כדי לקבל ממנו תמיכה, אך ברז'נייב הופתע מהיקף ההתנגדות כלפי נובוטני ולפיכך תמך בהדחתו מתפקיד מנהיג צ'כוסלובקיה. ב-5 בינואר 1968 הוחלף נובוטני בדובצ'ק בתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה. ב-22 במרץ התפטר נובוטני מתפקידו כנשיא והוחלף בלודביק סבובודה, שמאוחר יותר נתן את הסכמתו לרפורמות.

הסימנים המוקדמים לשינוי היו מועטים. כאשר חבר נשיאות המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה, יוזף סמרקובסקי, העניק ראיון למאמר בעיתון Rudé právo, שכותרתו הייתה "איזה עוד שקרים יהיו", הוא עמד על כך שמינויו של דובצ'ק בינואר ישיג את המטרות של הסוציאליזם וישמור על אופייה של המפלגה הקומוניסטית כמפלגה שמייצגת את מעמד העובדים.

יחד עם זאת, זמן קצר לאחר עלייתו של דובצ'ק לשלטון, נעשה החוקר, אדוארד גולדשטוקר, ליושב הראש של איגוד הסופרים ולפיכך העורך הראשי של ה-Literární noviny, שבתקופת שלטונו של נובוטני היו רבים מחברי המערכת שלו נאמני המפלגה הקומוניסטית. גולדשטוקר בחן את הגבולות של מסירותו של דובצ'ק לחופש העיתונות כאשר הוא הופיע בראיון טלוויזיוני כיושב ראש החדש של איגוד הסופרים. ב-4 בפברואר, מול פני האומה כולה, הוא מתח ביקורת באופן גלוי על נובוטני, חשף את כל צעדי המדיניות שקודם לכן לא זכו לפרסום והסביר כיצד הם מונעים את הקידמה של צ'כוסלובקיה.

למרות ההצהרה הרשמית של הממשלה על כך שהיא מאפשרת את חופש העיתונות, היה זה מקרה המבחן הראשון של דובצ'ק אם הוא רציני בנוגע לרפורמות. דובצ'ק החל לבצע צעדים בוני אמון עם התקשורת, הממשלה והציבור. תחת ניהולו של גולדשטוקר שינה בטאונו של איגוד הסופרים את שמו מ-Literární noviny ("עלון הספרות") ל-Literární listy ("חדשות הספרות") וב-28 בפברואר פרסם הבטאון את המהדורה הראשונה שלו שהייתה חופשית מצנזורה. באוגוסט 1968 עמדה תפוצת הבטאון על 300,000 עותקים, ובכך הוא היה לכתב העת בעל התפוצה הגבוהה ביותר באירופה.

סוציאליזם עם פנים אנושיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום השנה העשרים להפיכה הקומוניסטית של 1948, נשא דובצ'ק נאום שהסביר את הצורך לשינוי בעקבות ניצחון הסוציאליזם. הוא המחיש את הצורך לכפות על המפלגה תפקיד מוביל ויעיל" והודה בכך שלמרות הפצרותיו של קלמנט גוטוולד ליצירת יחסים טובים יותר בין המפלגה לבין הציבור, המפלגה הפעילה לעתים קרובות מדי יד קשה בנושאים בסיסיים. דובצ'ק הכריז שמשימתה של המפלגה היא "לבנות חברה סוציאליסטית מתקדמת על בסיס יסודות כלכליים בריאים... סוציאליזם שמתנהל בהתאמה עם המסורות הדמוקרטיות ההיסטוריות של צ'כוסלובקיה ובהתאמה לניסיון של מפלגות קומוניסטיות אחרות".

באפריל, השיק דובצ'ק "תוכנית פעולה" לביצוע צעדי ליברליזציה, שכללו הגדלת חופש העיתונות, חופש הדיבור, וחופש התנועה, במקביל לדגש על זמינותם של מוצרי צריכה והאפשרות של ממשלה רב-מפלגתית. התוכנית הייתה מבוססת על השקפת העולם ש"הסוציאליזם לא יכול להיות רק שחרור מעמד העובדים משליטת המעמדות המנצלים, אלא חייב גם לאפשר יותר תנאים לחיים מלאים יותר של האישיות בהשוואה לדמוקרטיה הבורגנית". תוכנית זו הגבילה את סמכותה של המשטרה החשאית ותהווה בסיס לפדרליזציה של צ'כוסלובקיה כשתי אומות שוות. התוכנית נגעה גם במדיניות החוץ, כולל שמירה על יחסים טובים עם מדינות המערב ושיתוף פעולה עם ברית המועצות ועם מדינות אחרות בגוש המזרחי. התוכנית דיברה על תקופת מעבר של עשר שנים שבה יתאפשר קיומן של בחירות דמוקרטיות וצורה חדשה של סוציאליזם דמוקרטי תחליף את המשטר הקיים.

מנסחי תוכנית הפעולה הקפידו לא למתוח ביקורת על מעשיו של המשטר הקומוניסטי שלאחר המלחמה, אלא רק הצביעו על צעדי מדיניות שהם חשו שכבר לא התאימו לתקופה. למשל, המצב בתקופה שלאחר המלחמה דרש "שיטות צנטרליסטיות וניהוליות" כדי להאבק ב"שרידי הבורגנות". מאחר ש"המעמדות העוינים" הובסו לכאורה על ידי הישגי הסוציאליזם, שיטות אלו לא היו נחוצות יותר. נחוצה הייתה רפורמה, כדי שכלכלת צ'כוסלובקיה תהיה חלק מ"המהפכה המדעית-טכנית העולמית" ופחות תסתמך על התעשייה הכבדה של העידן הסטליניסטי, על כוח עבודה ועל זמינותם של חומרי גלם. יותר מכך, מאחר שמלחמת המעמדות הפנימית כבר הסתיימה, מעמד העובדים לא יכול היה יותר כעת להיות מתוגמל על כישוריו ועל מיומנויותיו הטכניים בלי לפעול בניגוד למרקסיזם-לניניזם. התוכנית טענה שיש צורך להבטיח שבעלי תפקידים חשובים יהיו "מוכשרים ובעלי חינוך סוציאליסטי" כדי להתמודד עם הקפיטליזם.

למרות שהותנה שהרפורמה חייבת להתקיים תחת ניהולה של המפלגה הקומוניסטית, הופעל לחץ ציבורי כדי ליישם את הרפורמות באופן מידי. אלמנטים רדיקליים נעשו קולניים יותר. מחלוקות אנטי-סובייטיות הופיעו מעל דפי העיתונות (לאחר ביטולה הרשמי של הצנזורה ב-26 ביוני 1968), המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הצ'כית, החלה להתהוות כמפלגה נפרדת, והוקמו מועדונים פוליטיים בלתי רשמיים. החוגים השמרניים במפלגה הקומוניסטית דחפו להנהגתם של צעדי שימור, אך דובצ'ק שאף למתינות. בישיבת נשיאות המפלגה שהתקיימה באפריל, הודיע דובצ'ק על תוכנית פוליטית של "סוציאליזם עם פנים אנושיות". במאי, הוא הודיע שהקונגרס ה-14 של המפלגה יתכנס למושב מוקדם ב-9 בספטמבר. הקונגרס ישלב את "תוכנית הפעולה" בחוקת המפלגה, ינסח טיוטת חוק לפדרליזציה ויבחר ועד מרכזי חדש.

הרפורמות של דובצ'ק הבטיחו חופש עיתונות ולראשונה הותר קיומה של פרשנות פוליטית באמצעי התקשורת המרכזיים. בתקופת האביב של פראג, איבד היצוא מצ'כוסלובקיה את כושר התחרות שלו ובמסגרת הרפורמות של דובצ'ק תוכנן פתרון לבעיה זו על ידי שילוב של כלכלה מתוכננת ושל כלכלת שוק. בחוגי המפלגה, היו דעות מגוונות בנוגע לכיוון ההתקדמות של הרפורמות. כלכלנים מסוימים קיוו שתתקיים כלכלה מעורבת, בעוד שאחרים שאפו שהכלכלה תישאר ברובה סוציאליסטית. דובצ'ק המשיך להדגיש את החשיבות של רפורמות כלכליות תחת שלטון המפלגה הקומוניסטית.

ב-27 ביוני פרסם לודביק ואצליק, סופר ועיתונאי מוביל, מניפסט שכותרתו הייתה "אלפיים המילים". מניפסט זה ביטא את הדאגה בנוגע לאלמנטים שמרנים במפלגה הקומוניסטית ובנוגע לכוחות זרים. ואצליק קרא לציבור לקחת יוזמה ביישום תוכנית הרפורמות. דובצ'ק, נשיאות המפלגה, החזית הלאומית והקבינט, גינו את המניפסט.

חופש העיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורדת עול הצנזורה על ידי דובצ'ק הובילה לתקופה קצרה של חופש הדיבור והעיתונות. הביטוי המוחשי הראשון למדיניות זו של פתיחות הייתה הוצאתו לאור של הבטאון שהיה קודם בעל קו קומוניסטי קשוח, ה-Literární noviny ("עלון הספרות") שיצא כעת תחת השם Literární listy ("חדשות הספרות").

חופש העיתונות גם פתח את האפשרות להשקפה הוגנת על עברה של צ'כוסלובקיה על ידי עמה. רבות מהחקירות התמקדו בהיסטוריה של המדינה תחת שלטון הקומוניזם, במיוחד בתקופה הסטליניסטית. בהופעה טלוויזיונית נוספת, הציג גולדשטוקר תמונות מזויפות ולא מזויפות של מנהיגים קומוניסטים לשעבר שטוהרו, נכלאו, הוצאו להורג ונמחקו מההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית. איגוד הסופרים גם הקים באפריל ועדה בראשות המשורר ירוסלב סיפרט שתחקור את רדיפתם של הסופרים לאחר ההפיכה הקומוניסטית של פברואר 1948 ותטהר את שמם. דיונים על מצבו הנוכחי של הקומוניזם ורעיונות מופשטים כמו חרות וזהות נעשו גם הם יותר שכיחים. עד מהרה, החלו להופיע פרסומים לא-מפלגתיים, כמו יומון הסחר החופשי Prace ("העבודה"). איגוד העיתונאים נתן גם הוא כתף למגמה זו ובמרץ הוא שכנע את ועדת הפרסומים המרכזית ואת הצנזור הממשלתי לאפשר לעורכי העיתונים להיות חתומים על מינויים לא מצונזרים של עיתונות זרה ובכך לאפשר דיאלוג של העיתונות הצ'כוסלובקית עם זו הבינלאומית.

העיתונות, הרדיו והטלוויזיה תרמו גם הם לדיונים אלו על ידי אירוח פגישות בהן יכלו סטודנטים ופועלים צעירים לראיין כותבים כמו גולדשוקר, קוהוט ופרוצ'זקה ואישים שנרדפו פוליטית כמו יוזף סמרקובסקי, זדנק היזלר וגוסטב הוסק. הטלוויזיה אף שידרה פגישות בין אסירים פוליטיים לשעבר ובין אנשי המשטרה החשאית וסוהרים במקומות בהם הם הוחזקו. מעל הכול, חופש עיתונות זה וחשיפת חיי היום יום על ידי הטלוויזיה לעיניהם של אזרחי צ'כוסלובקיה, הניעה דיאלוג פוליטי החל מהחוגים האינטלקטואלים ועד לשיח הציבורי העממי.

התגובה הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגובה בקרב מדינות הגוש המזרחי הייתה מעורבת. מנהיג הונגריה, יאנוש קאדאר הביע תמיכה במינויו של דובצ'ק בינואר, אך לאוניד ברז'נייב ואחרים היו מודאגים בנוגע לרפורמות של דובצ'ק, מתוך חששם להחלשת הגוש הקומוניסטי במסגרת המלחמה הקרה.

ב-23 במרץ, בפגישה של "חמישיית ורשה" (מנהיגי ברית המועצות, פולין, הונגריה, בולגריה וגרמניה המזרחית) בדרזדן, נשאלה משלחת צ'כוסלובקית על הרפורמות המתוכננות ונמתחה ביקורת מרומזת על הדמוקרטיזציה כסותרת גישות מדיניות אחרות. מנהיג פולין, ולדיסלב גומולקה, וקאדאר היו מודאגים פחות מהרפורמות בהשוואה לדאגה שלהם בנוגע לביקורת שנמתחה מצידה של התקשורת הצ'כוסלובקית. הם הביעו חשש שהמצב דומה לזה שהתרחש בתקופה שלפני המרד ההונגרי של 1956. חלק מהעקרונות של תוכנית הפעולה של המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית באפריל הוצגו כדוגמאות שיוכיחו שפעולה אנטי-מהפכנית לא עמדה על הפרק. דובצ'ק היה מופתע אך ככל הנראה לא התרעם על הרמיזות של הסובייטים.

המנהיגות הסובייטית ניסתה לעצור או להגביל את השינויים בצ'כוסלובקיה באמצעות משא ומתן. ברית המועצות הסכימה לדיונים דו-צדדיים עם צ'כוסלובקיה ביולי, בצ'ירנה נאד טיסו שליד הגבול הסלובקי-סובייטי. בפגישה זו, הגן דובצ'ק על ההצעות של האגף הרפורמיסטי של המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית ובמקביל הביע את מחויבותו לברית ורשה ולקומקון. מנהיגות המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית, לעומת זאת, היית חלוקה בין חסידי הרפורמות הנלהבים כמו יוזף סמרקובסקי, אולדריך צ'רניק ופרנטישק קריגל, שתמכו בדובצ'ק לבין השמרנים, כמו ואסיל ביאלק, דראהומיר קולדר ואולדריך שבסטקה, שאימצו את העמדה האנטי-רפורמיסטית.

ברז'נייב החליט להתפשר. נציגי המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית אישרו מחדש את נאמנותם לברית ורשה והבטיחו לרסן נטיות "אנטי-סוציאליסטיות", למנוע את תחייתה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הצ'כית ולשלוט בעיתונות בצורה יותר יעילה. הסובייטים הסכימו להסיג את כוחותיהם שנשארו בצ'כוסלובקיה לאחר שסיימו תימרונים ביוני ולאפשר את כינוסו של קונגרס המפלגה ב-9 בספטמבר.

ב-3 באוגוסט נפגשו נציגים של "חמישיית ורשה" ושל צ'כוסלובקיה בברטיסלאבה וחתמו על הצהרת ברטיסלאבה. ההצהרה אישרה את הנאמנות הבלתי ניתנת לערעור למקסיזם-לניניזם ולסוציאליזם הבינלאומי והכריזה על מאבק ללא פשרות באידאולוגיה הבורגנית ובכל הכוחות ה"אנטי-סוציאליסטיים". ברית המועצות הביעה את כוונתה להתערב בכל מקרה בו ישתנה המשטר בכל אחת ממדינות ברית ורשה. לאחר הפגישה בברטיסלאבה, עזב הצבא האדום את שטח צ'כוסלובקיה, אך כוחותיו המשיכו להיות מוצבים לאורך הגבול.

הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפגינים נושאים את דגל צ'כוסלובקיה ליד טנק סובייטי בוער, פראג, אוגוסט 1968
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה

כאשר התברר שתוצאות הדיונים לא משביעים את רצונם, החלו הסובייטים לשקול את החלופה הצבאית. מדיניותה של ברית המועצות לכפות על הממשלות הסוציאליסטיות של המדינות הגרורות שלה להכפיף את האינטרסים הלאומיים שלהן לאלו של הגוש המזרחי (באמצעות שימוש בכוח לפי הצורך), הייתה ידועה כדוקטרינת ברז'נייב. אור ל-21 באוגוסט 1968 פלשו לצ'כוסלובקיה צבאות מחמש מדינות של ברית ורשה" ברית המועצות, גרמניה המזרחית, בולגריה, פולין והונגריה.

באותו לילה נכנסו לשטח המדינה 200,000 חיילים ו-2,000 טנקים. ראשית דבר הם כבשו את נמל התעופה רוזינה, שם התארגנה תגבורת של כוחות נוספים. כוחות צבא צ'כוסלובקיה רותקו לבסיסיהם, שהיו מוקפים עד אשר יפוג האיום של התקפת נגד. בבוקרו של ה-21 באוגוסט הייתה צ'כוסלובקיה כבר תחת כיבוש.

רומניה ואלבניה לא לקחו חלק בפלישה. במהלך הפלישה נהרגו 72 אזרחים צ'כוסלובקים, 266 נפצעו קשה ו-436 נוספים נפצעו קל. אלכסנדר דובצ'ק קרא לעמו לא להתנגד. אף על פי כן, הייתה התנגדות מקומית ברחובות. שלטי דרכים בערים הוסרו או נצבעו, להוציא אלה שהורו את הדרך למוסקבה. כפרים קטנים רבים שינו את שמם ל"דובצ'ק" או ל" סבובודה" וכך, ללא ציוד ניווט, נגרמה לעתים קרובות מבוכה לפולשים.

למרות שבליל הפלישה, הכריזה נשיאות המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית שכוחות ברית ורשה חצו את הגבול ללא ידיעתה של ממשלת צ'כוסלובקיה, פרסמה העיתונות הסובייטית בקשה בלתי חתומה, לכאורה של המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית ושל מנהיגי המדינה, ל"סיוע דחוף, כולל סיוע של כוחות צבאיים". בקונגרס ה-14 של המפלגה, שהתקיים באופן חשאי זמן קצר לאחר הפלישה, הובהר שאף אחד ממנהיגי המפלגה לא ביקש את ההתערבות החיצונית. על פי עדויות מאוחרות יותר, חברים שמרנים במפלגה, כולל ביאלק, שבסטקה, קולדר, אינדרה וקאפק, אכן ביקשו את התערבות הסובייטים. הפלישה באה לאחר גל סמוי של הגירה שפסק זמן קצר אחרי תחילתה. מספר משוער של 70,000 איש ברחו מצ'כוסלובקיה בשלב הראשון ובסופו של דבר הסתכם מספר המהגרים בכ-300,000 איש.

הסובייטים שייכו את הפלישה לדוקטרינת ברז'נייב, שעל פיה הייתה לברית המועצות זכות להתערב בכל עת שנראה היה שמדינה מהגוש המזרחי עושה את צעדיה כלפי הקפיטליזם. עד היום לא ברור איזו פרובוקציה, אם בכלל, התרחשה וגרמה לפלישת צבאות ברית ורשה לצ'כוסלובקיה. הימים שלפני הפלישה היו רגועים ובמהלכם לא התרחשו שום אירועים מיוחדים בצ'כוסלובקיה.

התגובות לפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאה צ'אושסקו, מנהיג רומניה, נושא נאום נגד הפלישה, בוקרשט, 21 באוגוסט 1968
שלט שנשאו המפגינים בכיכר האדומה כנגד הפלישה - "החירות שלכם וגם שלנו"
הפגנה נגד הפלישה בהלסינקי

בצ'כוסלובקיה, במיוחד בשבוע הראשון שלאחר הפלישה, ההתנגדות העממית הובעה במספר רב של מעשים ספונטניים של התנגדות בלתי-אלימה. ב-16 בינואר 1969 הצית עצמו הסטודנט יאן פאלאך בכיכר ואצלב שבפראג במחאה על חידושו של דיכוי חופש הדיבור. אזרחים צ'כוסלובקים נתנו במכוון לחיילים הפולשים הכוונה מוטעית, בעוד שאחרים עזרו לזהות רכבים סמויים של המשטרה החשאית.

ההתנגדות הכללית גרמה לסובייטים לוותר על תוכניתם המקורית להדיח את המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית. דובצ'ק, שנעצר בליל הפלישה, נלקח למוסקבה לדיונים. שם, חתמו הוא ומנהיגים אחרים, תחת לחץ פסיכולוגי כבד מהמדינאים הסובייטים, על "פרוטוקול מוסקבה" והוסכם שדובצ'ק יישאר בתפקידו ושתוכנית מתונה של רפורמות תמשיך.

ב-25 באוגוסט, אזרחים סובייטים שלא היו שבעי רצון מהפלישה, הפגינו נגדה בכיכר האדומה. שבעה מפגינים הניפו שלטים בגנות הפלישה. הם נעצרו ומאוחר יותר נענשו כשההפגנה הוגדרה כ"אנטי-סובייטית".

מחאה מובהקת יותר התרחשה ברומניה. ניקולאה צ'אושסקו, שהיה מתנגד נמרץ להשפעה הסובייטית ותומך של דובצ'ק, נשא נאום בבוקרשט ביום הפלישה, ותיאר את צעדי המדיניות הסובייטית כקשים. אלבניה פרשה מברית ורשה כצעד התנגדות לפלישה והגדירה אותה כצעד של "אימפריאליזם סוציאליסטי". בפינלנד, מדינה שהייתה תחת השפעה פוליטית סובייטית, גרמה הפלישה לשערורייה רבתי.

כמו המפלגה הקומוניסטית האיטלקית וכמו זו הצרפתית, גינתה המפלגה הקומוניסטית הפינית את הפלישה. יחד עם זאת, נשיא פינלנד, אורהו קקונן, היה המנהיג המערבי הראשון שביקר באופן רשמי בצ'כוסלובקיה לאחר אוגוסט 1968. ב-14 באוקטובר הוא קיבל אות כבוד מידו של הנשיא סבובודה. המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של פורטוגל, אלוורו קונל, היה אחד הפוליטיקאים הראשונים ממערב אירופה שתמכו בפלישה, יחד עם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית של לוקסמבורג ועם הפלגים השמרניים של המפלגה הקומוניסטית של יוון.

רוב המדינות רק הביעו מחאות בקול על הפלישה. בליל הפלישה, הגישו קנדה, דנמרק, צרפת, פרגוואי, הממלכה המאוחדת וארצות הברית, בקשה לכינוס מועצת הביטחון של האו"ם. בכינוס זה, גינה השגריר הצ'כוסלובקי לאו"ם, יאן מוזיק, את הפלישה. השגריר הסובייטי לאו"ם, יאקוב מאליק, עמד על כך שצעדיה של ברית ורשה היו "סיוע ידידותי" כנגד "כוחות אנטי-סוציאליסטיים".

למחרת היום, הציעו כמה מדינות שתתקבל החלטה שמגנה את הפלישה ותקרא לנסיגה מידית. בסופו של דבר, התקיימה הצבעה שבה עשר מדינות תמכו בהצעתה ההחלטה, אלג'יריה, הודו ופקיסטן נמנעו וברית המועצות (בעלת זכות הוטו) והונגריה, התנגדו. מיד לאחר מכן הגישו הנציגים הקנדים הצעת החלטה אחרת שעל פיה יצא נציג של האו"ם לפראג ויפעל לשחרורם ממאסר של המנהיגים הצ'כוסלובקים.

ב-26 באוגוסט הגישו הנציגים החדשים של צ'כוסלובקיה באו"ם בקשה שכל הנושא יוסר מעל סדר היום של מועצת הביטחון. באוגוסט 1968 ביקרה בפראג שירלי טמפל כהכנה למינויה כשגרירת ארצות הברית לצ'כוסלובקיה החופשית. יחד עם זאת, לאחר הפלישה היא הצטרפה לשיירת הרכבים המאורגנת של שגרירות ארצות הברית בפראג שפינתה את אזרחיה ארצות הברית מהמדינה. באוגוסט 1989 חזרה טמפל לפראג כשגרירת ארצות הברית בצ'כוסלובקיה, שלושה חודשים לפני שמהפכת הקטיפה הביא לסיומן של 41 שנות שלטון קומוניסטי.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1969 הוחלף דובצ'ק על ידי גוסטב הוסק בתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה והחלה תקופה הידוע כ"נורמליזציה". דובצ'ק הורחק מהמפלגה וניתנה לו משרה כמפקח יערות.

הוסק ביטל את הרפורמות של דובצ'ק, טיהר את המפלגה מחבריה הליברלים ופיטר ממשרתם אנשי מקצוע ואינטלקטואלים שמתחו בפומבי ביקורת על השינוי הפוליטי. הוסק פעל לייצב את כוחה של המשטרה ולחזק את הקשרים עם מדינות הגוש המזרחי. הוא גם יצר תהליך של ריכוז מחדש של הכלכלה, לאור העובדה שמידה מסוימת של חופש ניתנה לתעשיות במהלך האביב של פראג. ביקורת על נושאים פוליטיים נאסרה בתקשורת. השינוי המשמעותי היחיד ששרד לאחר האביב של פראג היה הפדרליזציה של המדינה, שעל פיה נוצרו ב-1969 "הרפובליקה הסוציאליסטית הצ'כית" ו"הרפובליקה הסוציאליסטית הסלובקית". ב-1987 הודה מנהיג ברית המועצות האחרון, מיכאיל גורבצ'וב כי צעדי המדיניות הליברלית שלו, הגלאסנוסט והפרסטרויקה, במסגרת מה שכונה, דוקטרינת סינטרה, מבוססות במידה רבה על גישתו של דובצ'ק "סוציאליזם עם פנים אנושיות". כאשר נשאל דובר משרד החוץ הרוסי, גנאדי גרסימוב, מהו ההבדל בין האביב של פראג לבין הרפורמות של גורבצ'וב, הוא השיב: "19 שנים".

דובצ'ק היה מתומכיה של מהפכת הקטיפה בדצמבר 1989. לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי באותו חודש, הוא נבחר להיות יושב ראש האסיפה הפדרלית של צ'כוסלובקיה בתקופת כהונתו של ואצלב האוול כנשיא צ'כוסלובקיה. מאוחר יותר הוא היה מנהיגה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של סלובקיה ועד למותו בנובמבר 1992 הוא התבטא נגד פירוק צ'כוסלובקיה.

נורמליזציה וצנזורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלישת צבאות ברית ורשה כללה התקפות על כלי התקשורת, כמו רדיו פראג והטלוויזיה הצ'כוסלובקית, זמן קצר לאחר שהטנקים הראשונים נכנסו לפראג ב-21 באוגוסט 1968. בעוד שתחנות הרדיו והטלוויזיה החזיקו מעמד לזמן קצר כדי לשדר את החדשות על הפלישה, למוסדות התקשורת שהסובייטים לא תקפו בכוח, הוחזרה הצנזורה המפלגתית. בתגובה לפלישה, ב-28 באוגוסט, כל המוציאים לאור הסכימו לעצור ליום אחד את הוצאת העיתונים כדי לאפשר את קיומו של "יום התבוננות" לכל חברי מערכות העיתונים. העיתונאים הסכימו לתמוך בדובצ'ק בהסכמתו להחזרה מוגבלת של הצנזורה. בסופו של דבר, בספטמבר 1968, החליטה מליאת המפלגה על חקיקתו של חוק צנזורה חדש.

סופו של האביב של פראג לא ציין את סופו של חופש העיתונות, אך היה זה תחילת הסוף. במהלך נובמבר, הכריזה נשיאות המפלגה בראשותו של הוסק, שהעיתונות הצ'כוסלובקית לא תוכל יותר להעיר הערות שליליות על הפולשים הסובייטים מבלי להסתכן בהפרת ההסכם שהושג בסוף אוגוסט. כאשר הגיבו השבועונים "רפורטר" ו"פוליטיקה" בחריפות על איום זה, ואף הרחיקו לכת במתיחת ביקורת עדינה על נשיאות המפלגה מעל דפי "פוליטיקה", אסרה הממשלה את הוצאתו לאור של ה"רפורטר" למשך חודש, השעתה את פרסומו של "פוליטיקה" לזמן בלתי מוגבל ואסרה על שידורים של תוכניות כלשהן שעסקו בפוליטיקה ברדיו ובטלוויזיה.

חוגי האינטלקטואלים מצאו עצמם במצב של התלבטות. הם הכירו בתהליך הנורמליזציה של הממשלה, אך הם לא היו בטוחים בכך שהצעדים היו זמניים. לדוגמה, בעודו מאמין בהבטחתו של דובצ'ק לחירות, פרסם מילן קונדרה ב-19 בדצמבר את המאמר "גורלנו הצ'כי" מעל דפי ה-Literarni listy. במאמר זה הוא כתב: "אנשים הנוטים כיום לייאוש ולתבוסתנות, הטוענים שאין מספיק ערובות, שהכול עלול להסתיים בכי רע, שאנו עלולים למצוא את עצמנו שוב במצב של צנזורה ומשפטים, שדבר זה או אחר עלול לקרות, מחלישים את האנשים, שמסתמכים רק על הוודאות".

במרץ 1969, הטילה הממשלה החדשה שנסמכה על גיבוי סובייטי, צנזורה מלאה, ובאופן מעשי שמה קץ לתקוות שהנורמליזציה תחזיר את החרויות שהושגו במהלך האביב של פראג. הצהרה המגנה את התקשורת ואת תמיכתה בצעדי הליברליזציה של דובצ'ק, כמשתפת פעולה כנגד ברית המועצות וכנגד ברית ורשה, הוגשה לנשיאות המפלגה. בסופו של דבר, ב-2 באפריל 1969, אימצה הממשלה צעדים "להבטחת השלום והסדר" באמצעות צנזורה קפדנית יותר ואילצה את תושבי צ'כוסלובקיה להמתין לנפילת הגוש המזרחי כדי ליהנות מתקשורת חופשית.

השפעה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האביב של פראג העמיק את התפכחותם של רבים בחוגי השמאל של מערב אירופה שהחזיקו בדעות פרו-סובייטיות. הוא תרם להתפתחותם של הדעות האירו-קומוניסטיות במפלגות הקומוניסטיות במערב, ששאפו להגדלת הריחוק מברית המועצות ובסופו של דבר הוביל לפירוקן של רבות מקבוצות אלו. עשור לאחר מכן, התרחשה תקופה של שאיפה למשטר ליברלי בסין שהייתה ידועה כאביב של בייג'ינג. לאביב של פראג הייתה גם השפעה חלקית על "האביב הקרואטי" ביוגוסלביה של ראשית שנות השבעים. בסקר שנערך בצ'כיה ב-1993 ציינו 60% מהנשאלים כי יש להם זיכרון אישי כל שהוא מהאביב של פראג בעוד ש-30% נוספים היו מודעים לקיומם של האירועים. ההפגנות וחילופי המשטרים שהתרחשו בצפון אפריקה ובמזרח התיכון החל מדצמבר 2010, מכונים לעתים בשם האביב הערבי.

אזכורים רבים היו לאביב של פראג במוזיקה הפופולרית, כולל ביצירתו של קארל קריל, "רקוויאם ללובוס פישר" וביצירתו של קארל הוסה, "מוזיקה לפראג 1968". בישראל, בפסטיבל הזמר והפזמון של 1969 שר אריק איינשטיין את "פראג" שכתב שלום חנוך בתגובה לפלישה. באירוויזיון 2007 ייצג את אירלנד שיר שנכתב על ידי ג'ון ווטרס, "הם לא יכולים לעצור את האביב". ווטרס השתמש בציטוט מדבריו של דובצ'ק, "הם יכולים לרמוס את הפרחים, אך הם לא יכולים לעצור את האביב".

האביב של פראג מתואר בכמה יצירות ספרותיות. עלילת הרומן של מילן קונדרה, הקלות הבלתי נסבלת של הקיום מתרחשת בין השאר בתקופת האביב של פראג. ב-1988 יצא לאקרנים סרט המבוסס על הרומן של קונדרה. הספר "המשחררים" שיצא לאור ב-1981, נכתב על ידי ויקטור סובורוב, שהיה קצין מודיעין בצבא האדום וערק למערב ב-1978, מנקודת מבט של עד לאירועי 1968. אירועי האביב של פראג זכו לאזכורים במספר מחזות וסרטים. שחקן ההוקי קרח, יארומיר יאגר, משחק לאורך כל הקריירה שלו בחולצה מספר 68, לזכר האביב של פראג שאירע בשנת 1968. במהלך האירועים נכלא סבו של יאגר על ידי הצבא האדום שפלש לצ'כוסלובקיה, ומת בכלאו. בטורונטו שבקנדה היה קיים בעבר בית הוצאה לאור בשם 68 Publishers שהוציא לאור את ספריהם של סופרים צ'כים וסלובקים גולים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]