אנרכו-קפיטליזם

אנרכיזם

זרמים של אנרכיזם אנרכו-אגואיזם אנרכו-אקזיסטנציאליזם אנרכו-אפיסטמולוגיזם אנרכיזם יהודי אנרכו-קומוניזם אנרכו-סינדיקליזם אנרכיזם פוסט-קולוניאלי אנרכו-פרימיטיביזם אנרכה-פמיניזם אנרכו-פציפיזם אנרכיזם אינדיבידואליסטי אקו-אנרכיזם אנרכיזם לאומי אנרכו-סינתזה אנרכו-קפיטליזם אנרכיזם-קווירי אנרכיזם קולקטיביסטי אנרכיזם ללא תארים פוסט-אנרכיזם אנרכיזם מסביב לעולם אנרכיזם בישראל אנרכיזם בספרד אנרכיזם באפריקה אנרכיזם באנגליה קהילות אנרכיסטיות אנרכיזם בתרבות אנרכיזם וחברה אנרכיזם ודת אנרכיזם ואמנות אנרכיזם שחור אנרכיזם נוצרי אנרכיזם בודהיסטי סמלים אנרכיסטיים אנרכיזם בהיסטוריה הקומונה הפריזאית מהומות היימרקט מרד קרונשטאדט נסטור מאכנו מאי 1968

דגלם של האנרכו-קפיטליסטים

אנרכו-קפיטליזם היא פילוסופיה פוליטית אינדיבידואליסטית שמאמינה בקפיטליזם ללא-מדינה וקוראת לסיפוקם של כל המוצרים והשירותים - לרבות אכיפת החוק, השפיטה וההגנה - באמצעות השוק החופשי. הפילוסופיה הזאת טוענת ששיטת השוק החופשי, שמבוססת על בעלות פרטית, תביא לאדם את מרב השגשוג ומרב החירות האישית. יתר על כן, אנרכו-קפיטליזם דוחה את הלגיטימיות של המדינה ורואה בה ישות כופה, שגונבת רכוש באמצעות מיסוי, מפעילה כוח פיזי, משתמשת בכוחה כדי להיטיב עם חלק מן העסקים ומהיחידים על חשבונם של אחרים, יוצרת מונופולים ומגבילה את המסחר. אנרכו-קפיטליסטים טוענים שאדם יכול לזכות בבעלות לגיטימית על רכוש רק באמצעות חליפין (מסחר), קבלת מתנה, ייצור עצמאי או היאחזות במשאבים הלא-מנוצלים שהוא מצא להם שימוש. האימוץ הזה של הקפיטליזם הבלתי-מרוסן יוצר מתח ניכר בין אנרכו-קפיטליסטים לשאר האנרכיסטים, שרואים בדחייתו של הקפיטליזם מרכיב מהותי בפילוסופיה האנרכיסטית, השווה בחשיבותו לדחיית המדינה.

את הגרסה המוכרת הראשונה של אנרכו-קפיטליזם מארי רות'ברד, כלכלן הליברטריאני מן האסכולה האוסטרית. הוא שילב בין התאוריה הכלכלית של האסכולה האוסטרית, הליברליזם הקלאסי והאנרכיזם האינדיבידואליסטי האמריקאי מן המאה ה-19. התפישות המרכזיות במשנתו האנרכו-קפיטליסטית של רות'ברד הן ריבונות היחיד ועקרון אי-התוקפנות. עם זאת, תאורטיקנים שונים פיתחו אחריו משנות דומות, אך נבדלות, והחשיבו אותן לאנרכו-קפיטליסטיות. לעומת רות'ברד, שביסס את הפילוסופיה שלו על המשפט הטבעי הרציונליסטי, הוגים אחרים, כמו דייוויד פרידמן, בחרו בגישה הקונסקואנציאליסטית (התועלתנית) הפרגמטית והצדיקו את יישומה של אנרכו-קפיטליזם בטענה שתוצאותיה של שיטה זו תהיינה טובות לאין שיעור מהשפעותיהן של שיטות חלופיות. האנס-הרמן הופ השתמש ב"אתיקת הדיון" כדי לבסס את שיטתו, הקרויה "אנרכיזם הבעלות הפרטית", והיא קרובה יותר לגישת "המשפט הטבעי" של רות'ברד.

פילוסופיה

עקרון האי-תוקפנות

התאוריה האנרכו-קפיטליסטית, כפי שניסח אותה רות'ברד, נאמנה בתקיפות לעיקרון האי-תוקפנות הליברטריאני:

"[...] האכסיומה הליברטריאנית הבסיסית אומרת, שכל אדם הוא ריבון לעצמו ובעל סמכות מוחלטת על גופו. למעשה, הכוונה היא, שאין צידוק לפלישתו של מישהו אחר לתחום היחיד או לתוקפנות כלפיו. יוצא מכאן, שכל אדם הוא הבעלים הצודקים של כל המשאבים שלא היו בבעלות בטרם נאחז בהם או "עירב אותם בעבודתו" [מצא להם שימוש]. משתי אכסיומות אלה - ריבונות היחיד וזכות ההיאחזות - נובעת ההצדקה לכל הזכויות לבעלות על רכוש בחברת שוק חופשי. שיטה זו מייסדת את זכותו של כל אדם [לבעלות] על עצמו, הזכות על תרומה ועיזבון (ולפיכך, את הזכות לקבלת עיזבון או ירושה) והזכות לחליפין של תוארי בעלות על רכוש בהתאם לחוזים."

הגנתו של רות'ברד על ריבונות היחיד מתבססת על פסילה של שאר החלופות, ובייחוד את האפשרויות שקבוצה אחת של בני-אדם תהיה בבעלותה של קבוצת בני-אדם אחרת, או שום אדם לא יהיה הבעלים המלאים של עצמו. רות'ברד מתנגד לשתי האפשרויות האלה בטענה שהן לא יכולות לשמש מקור למוסר אוניברסלי, זאת אומרת למשפט טבעי צודק שידריך את כל בני-האדם ללא קשר לתרבותם או תקופתם. לדעת רות'ברד, החלופה היחידה שנותרת היא ריבונות היחיד. הוא מאמין שהזכות לריבונות זו היא אכסיומטית ואוניברסלית.

באופן כללי עקרון אי-התוקפנות מתייחס לאיסור על ייזום של הפעלת כוח או על איום להשתמש בכוח נגד בני-האדם (איום באלימות, תקיפה, רצח) או רכושם (הונאה, פריצה, גניבה, מיסוי). לפי עיקרון זה, ייזום של הפעלת כוח היא תוקפנות או כפייה אסורה. ההבדל בין אנרכו-קפיטליסטים לשאר הליברטריאנים נעוץ במידת ההקצנה של העיקרון האמור. ליברטריאנים בעלי נטייה מינארכיסטית (כמו רוב הפעילים במפלגות פוליטיות ליברטריאניות) היו מסכימים להשאיר את הממשלה על כנה באיזושהי מתכונת מצומצמת ובלתי-פולשנית, כאשר היא אחראית לפחות על משטרה, בתי-משפט וצבא; ליברטריאנים אחרים אף היו מאפשרים יישום של תוכניות ממשלתיות נוספות. אנרכו-קפיטליסטים, לעומתם, דוחים כל מידה של התערבות ממשלתית ומגדירים את המדינה כמונופול כפייתי וכיישות היחידה בחברה האנושית, שזוכה בהכנסות מתוקפנות חוקית. לדעתם, ההתנגדות לעיקרון הליברטריאני המרכזי - אי-התוקפנות - היא תכונה שטבועה במדינה מעצם מהותה.

אנרכו-קפיטליסטים כמו רות'ברד משתיתים את עקרון אי-התוקפנות על בסיס מהות המוסר או המשפט הטבעי. רות'ברד הגדיר את האנרכיזם במונחים של אי-תוקפנות: "אנרכיזם הוא מערכת, שלא מעניקה שום הרשאה חוקית לתוקפנות כזאת [נגד היחיד או רכושו]". לדבריו, "מה שהאנרכיזם מציע זה ביטול המדינה, ז"א ביטול המוסד השגור לכפייה תוקפנית". בראיון ל-New Banner, רות'ברד הצהיר: "קפיטליזם הוא הביטוי המלא ביותר של אנרכיזם, ואנרכיזם הוא הביטוי המלא ביותר של קפיטליזם". בשונה ממנו, פרידמן ואחרים נוקטים בגישה קונסקואנציאליסטית - במקום לעמוד על כך שכל תוקפנות היא בלתי-מוסרית במהותה, הם מתמקדים ברמה המעשית; לטענתם, קיימת בה חפיפה בין יישום עקרון אי-התוקפנות לאכיפת חוזים בין בעלי אינטרסים אנוכיים שונים, שמסכימים להימנע מנקיטת צעדי כפייה אחד כלפי השני.

רכוש פרטי

בנוסף לעקרון אי-התוקפנות, התפישות המרכזיות באנרכו-קפיטליזם הן ריבונות היחיד והזכות להיאחזות במשאבים על ידי השמשתם, כפי שניסח אותן האנס-הרמן הופ:

כל אחד הוא הבעלים החוקיים של גופו שלו ושל כל המקומות והמשאבים הניתנים על ידי הטבע, אשר נמצאים בחזקתו ונמצאו שמישים על ידי [עבודת] גופו, ובתנאי שאותם מקומות ומשאבים לא הוחזקו ולא היו בשימושו של שום אדם אחר לפניו. מבעלות זו על המקומות והמשאבים שהוא נאחז בהם כ"בעלים מקוריים" [ראשונים], משתמעת גם זכותו להשתמש במקומות ובמשאבים אלה ולשנות אותם כטוב בעיניו, ובתנאי שהוא לא משנה באופן בלתי-מזמין את ההרכב הפיזי של המקומות והמשאבים שבעליו המקוריים היה אדם אחר. באופן פרטני, אם המקומות והמשאבים כבר עברו לבעליהם המקוריים על ידי מה שג'ון לוק הגדיר כ"עירובם עם עבודתו", הבעלות עליהם יכולה להירכש רק באמצעות העברה מרצון - על ידי חוזה - של תואר הבעלות מבעליהם הקודמים לבעליהם המאוחרים."

התפישות האמורות מהוות את הבסיס להשקפות אנרכו-קפיטליסטיות על זכויות הקניין. הן נבדלות מדעותיהם של האנרכיסטים הקולקטיביסטים, שלפיהן תוצרי העבודה הם קניין שיתופי, המתחלק בין בני-האדם "על פי צרכיהם". אנרכו-קפיטליסטים תומכים בבעלות פרטית על תוצרי העבודה, ללא קשר למה שהאדם "צריך" או לא. כפי שרות'ברד אומר, "אם לכל אדם יש זכות בעלות על עצמו ואם הוא חייב להשתמש בדברים החומריים הטבעיים ולהחליף אותם כדי לשרוד, אזי יש לו זכות להיות הבעלים של מה שייצר". אחרי שהרכוש יוצר באמצעות עבודה, הוא יכול להחליף בעלים בצורה לגיטימית רק על ידי מסחר או העברתו כמתנה. העברה כפויה של בעלות נתפשת על ידי אנרכו-קפיטליסטים כבלתי-מוסרית.

זכות ההיאחזות מאפשרת ליחיד לתבוע כל רכוש בלתי-מנוצל, כולל אדמה, ואילו הכנסת שיפור או כל שימוש אחר בו הופכים את האדם לבעלים של אותו רכוש באותה "זכות מוחלטת", שיש לו על גופו. לדעתו של רות'ברד, בעלות על רכוש נקנית בראש ובראשונה באמצעות עבודה, לכן ההיאחזות באדמה, ולו כבעליה הראשונים, לא הופכת ללגיטימית רק על ידי תביעתה או גידורה; רק השימוש באדמה - עירובה בעבודה - הופכת את ההיאחזות הראשונה בה ללגיטימית, או כפי שרות'ברד כתב: "כל ניסיון לתבוע בעלות על משאב בלי לעשות בו שימוש, חייב להיחשב להפרת זכויות הקניין של המשתמש הראשון בו, מי שהוא לא יהיה."

ברמה המעשית, אנרכו-קפיטליסטים מכירים בעובדה, שישנן על-פני כדור הארץ מעט מאוד חלקות-אדמה (אם בכלל), שבעליהן לא התחלפו מתישהו כתוצאה מכפייה, בדרך-כלל על ידי השתלטות של מדינה מכל סוג שהוא. יחד עם זאת, אלא-אם-כן קיימים רשומות או תארי-בעלות מוכרים שיאשרו את דבר הגניבה או את זהותו של היחיד שהיה הבעלים המקוריים, רוב האנרכו-קפיטליסטים לא מאמינים שהיסטוריה כזאת שוללת את הלגיטימיות של הבעלות הנוכחית על האדמה; לדעתם, בהיעדר ראיות שיוכיחו אחרת, מוטב להניח שהבעלות הנוכחית היא תוצאה של חליפין-מרצון. באשר לעבדות, רות'ברד אומר, שבמקרים רבים "המטעים הישנים, יורשי בעליהם וצאצאי העבדים לשעבר ניתנים לזיהוי ושאלת הפיצויים יכולה לקבל אופי ספציפי בהחלט." לדעתו, זכות ההיאחזות במשאבים על ידי השימוש בהם הופכת את העבדים לבעלים החוקיים של כל חלקת-אדמה, שבה אולצו לעבוד.

אם האדמה מוחזקת על ידי המדינה, לטענת רות'ברד יש להחרימה ולהשיבה למגזר הפרטי: "כל רכוש בידי המדינה הוא בידי הגנבים ויש לשחררו מהר ככל שניתן." לדוגמה, הוא מציע שהאוניברסיטאות הממלכתיות יעברו לבעלות הסטודנטים והסגל על בסיס זכותם של המשתמשים במשאבים לתבוע עליהם בעלות. הוא גם תומך בהפקעת "רכוש פרטי" לכאורה, שנצבר - כתוצאה מהפעלת כוחה של המדינה - בידי העסקים שנהנים ממענקים ומסבסוד של מוצריהם. הוא מציע שהעסקים, אשר הממשלה מממנת לפחות מחצית מהוצאותיהם - יופקעו על ידי עובדיהם.

רות'ברד כתב בין השאר: "מה שאנו, הליברטריאנים פוסלים, אינו המדינה לכשעצמה, אלא הפשע; מה שאנו פוסלים זה תארי-בעלות בלתי-צודקים או פליליים; מה שאנו בעדו, זה לא רכוש "פרטי" לכשעצמו, אלא רכוש פרטי צודק, תמים, לא-פלילי." בדומה לו, קרל הס כתב: " הליברטריאניזם רוצה לקדם את עקרונות הרכוש, אך אין זה אומר בשום אופן, שהוא מגן כלאחר יד על כל רכוש, שנקרא בימינו פרטי... הרבה מרכוש זה הוא גנוב. רבים הם התארים המפוקפקים [המעידים על בעלות]. כל זה שזור באופן הדוק עם מערכת המדינה הבלתי-מוסרית והכפייתית." על ידי קבלת ההגדרה האכסיומטית לרכוש פרטי ולזכויות הקניין, אנרכו-קפיטליסים פוסלים את המדינה באופק עקרוני, כפי שכתב הופ:

"מלבד העובדה, שהיא פוסלת כבלתי-מוצדקות את כל הפעולות כגון רצח, הריגה, אונס, הסגת גבול, שוד, פריצה, גניבה והונאה, אתיקת הרכוש הפרטי אינה תואמת גם את קיומה של המדינה כישות, שברשותה מונופול טריטוריאלי כפייתי על קבלת החלטות (תחום שיפוט) ו/או הזכות למיסוי."

חברה חוזית

החברה שבחזונם של אנרכו-קפיטליסטים נקראת לעתים קרובות חברה חוזית - "חברה שהיא על טהרת הפעילות הרצונית, לא מוגבלת כלל על ידי אלימות או איום באלימות" (מארי רות'ברד). לטענת אנרכו-קפיטליסטים, שיטת ההתנהלות בחברה זו תתבסס על הסכמים מרצון (חוזים) בין יחידים, כמסגרתה החוקית. קשה לחזות כיצד חברה כזאת תיראה לפרטיה בגלל הפרטים והמורכבויות של החוזים; יחד עם זאת, לדעתם יש לצפות שחברה כזאת תשיג תמימות דעים רחבה יותר מאשר מדינת-רוב, משום שחוזים אישיים מבוססים מטבעם על תמימות דעים בין הצדדים.

אחד המרכיבים החשובים בתפישת החברה החוזית הוא העברת סחורות ושירותים הנעשית מרצונם החופשי של שני צדדים להסכם, כאשר שום גורם חיצוני לא יוכל להכריח את האדם לקבל או לדחות דבר מה במסגרת של חליפין-מרצון. באשר ליחסי עובד-מעסיק: ישנם מעסיקים, לדוגמה, אשר יתחייבו בהסכם העבודה, שבן-זוגו של העובד, ולו בהתאם לחוזה נישואים חד-מיניים, יקבל עם מות העובד מענק פטירה וכספי ביטוח שנצברו עבור המועסק; מעסיקים אחרים עשויים לא להכיר מראש בתוקפו של כל איחוד זוגי, שאינו תואם את אמונתם. על פי התפישה האנרכו-קפיטליסטית, כל אחד צריך להיות חופשי להסכים או לסרב להיקשר בחוזה, שכן כל תנאי החוזה צריכים להיות מקובלים על שני הצדדים.

אנרכו-קפיטליסטים מסרבים להכיר בלגיטימיות של כל ארגון בחברה, שתובע לעצמו יותר זכויות חוקיות מאשר היחידים המרכיבים אותו זכאים להן בנפרד. הדוגמה הטובה ביותר לארגון כזה היא המדינה, אך בימינו גם התאגיד קיבל צורה כזאת, כי הוא מוגדר כישות חוקית המתקיימת על פי קודקס נפרד מזה שחל על היחידים, זאת במטרה להגן על בעליה ומפעיליה מפני ההשלכות החוקיות האפשריות של פעולות התאגיד. יש לציין, שרות'ברד מציע הגדרה צרה (וחיובית) יותר לתאגיד: "התאגידים אינם כולם ישויות הנהנות מזכויות-יתר מונופוליסטיות; הם איגודים חופשיים של יחידים שמאחדים את הונם. בשוק חופשי לחלוטין, אנשים אלה פשוט היו מודיעים, שאחריותם מוגבלת להון שמושקע באופן ספציפי בתאגיד..." יחד עם זאת, ההגדרה הצרה של רות'ברד פוטרת את בעלי התאגידים רק מחובות הנושים שהסכימו מראש להסדר כזה; היא אינה פוטרת אותם מאחריותם לעבירות או למעשים פסולים אחרים שהם יכולים לבצע.

על פי כמה פירושים לאנרכו-קפיטליזם ישנם גבולות מסוימים לזכות לקשור חוזים. רות'ברד מדגיש שזכות זו מתבססת על זכויות האדם הטבעיות ולכן חוזה שמפר בעליל זכויות אלה הוא בר-ביטול ללא תנאים מוקדמים (כמו חוזה שלפיו אדם מוכר את עצמו לעבדות תמידית, שלא נלווית לה כל תמורה). פרשנים אחרים של אנרכו-קפיטליזם סבורים שאיסור על קשירת חוזים כאלה הוא התערבות בלתי-נסבלת בזכות לקשור חוזים - התערבות שפוגעת גם בזכויות הטבעיות שבבסיסה של הזכות האמורה. למותר לציין, שחוזים מן הסוג שרות'ברד ביקר נדירים ביותר.

חוק, סדר והשימוש באלימות

אנרכו-קפיטליסטים רבים מסכימים עם מוריס ולינדה טנהיל, שבספרם "שוק למען החירות" מתנגדים לכל חוק מדינה באשר הוא. לדעתם כל שיש לעשות כדי לקבוע אם מעשה מסוים צודק או פסול, הוא להשיב על השאלה אם יש בו משום תוקפנות של איש כלפי רעהו. לעומתם, מארי רות'ברד תמך גם בקודקס חוקים ליברטריאני מרוכז, אף על פי שהוא היה בעד איסור "טבעי" בלבד על כפייה והונאה.

בניגוד לטנהילים ולרות'ברד, שמבחינתם מידות טובות ומוסר הם דרישות אידאולוגיות, דייוויד פרידמן סבר ש"מערכות החוקים יווצרו לשם רווח בשוק הפתוח, כמו שספרים וחזיות מיוצרים בימינו. יכולה להיות תחרות בין סוגים שונים של החוק, כפי שישנה תחרות בין סוגים [או מותגים] שונים של מכוניות." לדבריו, ההנחה ששיטה זו תוביל לחברה ליברטריאנית "עודנה טעונה הוכחה." לדעתו, בדרך זו יכולים להיווצר גם חוקים לא-ליברטריאניים כלל, כגון חוקים נגד סמים. עם זאת, הוא חושב שחוקים כאלה יהיו נדירים משום ש"אם ערכו של החוק בעיני תומכיו יהיה נמוך מעלותו עבור קורבנותיו, חוק זה... לא ישרוד בחברה אנרכו-קפיטליסטית." מובן שחזון זה מתנגש עם גישתו של רות'ברד כלפי קודקס החוקים הליברטריאני, שלא אמור להיות נתון למיקוח או להשתנות על פי כללי היצע וביקוש.

אנרכו-קפיטליסטים מוכנים להסכים לקיומה של הגנה קולקטיבית על החירות האישית (ז"א, כוחות צבא ומשטרה, בתי-משפט) רק אם גופים אלה נוצרים וממומנים באופן התנדבותי; כדבריו של גוסטב דה-מולינארי: "במשטר של חירות, ארגונם הטבעי של כוחות הביטחון לא יהיה שונה מזה של שאר הכוחות [בשוק]." חסידי הרעיון מציינים, שגופים פרטיים האחראים על צדק והגנה כבר קיימים, אחרי שנוצרו בטבעיות באותם תחומים, שבהם השוק הורשה לפצות על כישלונות המדינה. הם מביאים כדוגמאות את מוסדות הבוררות העצמאיים, חברות האבטחה והמשמר הקהילתי. בגלל טבעם הרצוני/התנדבותי, מוסדות משפטיים ומשטרתיים אלה יהיו לדעת האנרכו-קפיטליסטים שונים מאוד מבתי-המשפט והמשטרה הממלכתיים, שאופיים פולשני. מימון ההגנה על אלה, שאינם מסוגלים לשלם לגופים פרטיים יכול לבוא מארגוני צדקה המתבססים על תרומות מרצון, במקום שיגיע ממוסדות המדינה המבוססים על מיסוי כפוי. פתרון אחר שאנרכו-קפיטליסטים מציעים לבעיה זו הוא עזרה-עצמית שיתופית של קבוצות יחידים (אבטחה עצמית בהתנדבות קבוצתית).

כמו ליברליזם קלאסי, ובניגוד לפציפיזם, אנרכו-קפיטליזם מאשר שימוש בכוח אם הוא נועד להגנה על יחידים או על רכושם. היקף השימוש בכוח הגנתי הוא נקודת מחלוקת בקרב אנרכו-קפיטליסטים. רבים מהם סבורים, שתפישת צדק בנוסח מידה כנגד מידה, ז"א אפשרות להפעלת כוח שיגמול לעבריין על פי מידת החומרה של פשעו, תהיה הקו המנחה בחוזים שיקשרו בחברה אנרכו-קפיטליסטית. חלק מאנרכו-קפיטליסטים מאמינים שבתי-סוהר או עבדות חוזית הם מוסדות מוצדקים עבור ענישתם של אלה, שמפרים את כללי היחס אל רכושו של הזולת בחברה אנרכו-קפיטליסטית; אחרים היו מסתפקים בעונש הגליה או בהכרחה של מי שמפר חוזה לשלם לצד הנפגע את הרווחים שנעשו על חשבונו (מעבר לפיצוי על נזקים).

אחד ההיבטים השנויים במחלוקת של השימוש ההגנתי בכוח הוא מהפכנות אלימה נגד משטרים רודניים. אנרכו-קפיטליסטים רבים מעריצים את המהפכה האמריקאית ורואים בה מעשה לגיטימי של יחידים שפעלו יחד נגד הגבלות רודניות של חירויותיהם. למעשה, לדעתו של מארי רות'ברד, המהפכה האמריקאית היא המלחמה היחידה בהשתתפות ארצות הברית, שאפשר להצדיקה. אנרכו-קפיטליסטים אחרים, כמו סמואל אדוארד קונקין, חושבים שמהפכות אלימות פוגעות במטרותיהן המוצהרות ושהינתקות מרבית של יחידים מן המערכת הכלכלית הממלכתית עדיפה עליהן.

היסטוריה ומקורות ההשפעה

ליברליזם

לליברליזם קלאסי הייתה ההשפעה החשובה וארוכת-הטווח ביותר על התאוריה האנרכו-קפיטליסטית. מאז שהוצגה על ידי ג'ון לוק, בתאוריה הליברלית היו שני נושאים מרכזיים: חירות האדם והגבלת כוחה של המדינה. חירות האדם בוטאה בתפישה זו במונחים של זכויות טבעיות, בעוד הגבלת המדינה התבססה (לדידו של לוק) על הסכמת האזרחים לכל סמכויותיה.

במאה ה-19, הליברלים הקלאסיים הובילו את המתקפה על הממלכתנות (הלגיטימיות של המדינה). אחד החשובים מהם, פרדריק בסטיאט, כתב בספרו "החוק": "המדינה היא פיקציה גדולה, שכולם רוצים לחיות באמצעותה על חשבונם של כל האחרים." הנרי דייוויד ת'ורו כתב: "אני מסכים מכל הלב עם המימרה 'הממשלה הטובה ביותר הוא זו המושלת פחות ככל האפשר' והייתי רוצה לראותה מיושמת במהירות ובשיטתיות רבה יותר. אם ניישם אותה עד סופה, הרי היא תסתכם במימרה הבאה, שגם בה אני מאמין: 'הממשלה הטובה ביותר היא ממשלה שאינה מושלת כלל '; וכשבני-אדם יהיו מוכנים לכך, זוהי הממשלה שתהיה להם."

קישורים חיצוניים

‏

• מדריך, אנרכו-קפיטליזם (באנגלית)