פריץ גרובה
 | |
| לידה |
18 ביולי 1886 גארץ, הקיסרות הגרמנית   |
|---|---|
| פטירה |
2 בספטמבר 1973 (בגיל 87) שטוטגרט, גרמניה המערבית  |
| מדינה |
גרמניה |
| השכלה |
אוניברסיטת הומבולדט של ברלין |
  | |
פריץ קונרד פרדיננד גרובה (בגרמנית: Fritz Konrad Ferdinand Grobba; 18 ביולי 1886 - 9 בפברואר 1973) היה מזרחן ודיפלומט גרמני. זכור בשל התפקידים שמילא בשליחות גרמניה הנאצית במזרח התיכון בשנים שבין מלחמות העולם ובשנות מלחמת העולם השנייה. הוא זכור במיוחד בשל השפעתו על מרד רשיד עאלי אל-כילאני וההסתה האנטישמית הפרועה שקדמה למרד, שהייתה בין הגורמים לפרעות הפרהוד בהן איבדו את חייהם מעל 1,000 יהודים, ובשל שיתוף הפעולה שלו עם המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני בתקופת המרד ולאחריו.
ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]גרובה נולד בגארץ שעל גדות האודר במדינת ברנדנבורג שבגרמניה. בין 1908 ל-1913 למד משפטים ושפות מזרחיות באוניברסיטת ברלין, וסיים בתואר דוקטור למשפטים. ב-1913 החל את שירותו במשרד החוץ הגרמני כדרגומן בקונסוליה הגרמנית בירושלים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה לחם בחזית ארץ ישראל, ושימש כשלישו האישי של פרידריך קרס פון קרסנשטיין. לאחר מכן שב לגרמניה, והחל לפעול במסגרת שירות החוץ הגרמני.[1]
שליחות באפגניסטן
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם תחילת כהונתו במשרד החוץ התבלט גרובה כמי שדורש מדיניות חוץ פעילה יותר בארצות המזרח. ב-1923 ניתנה לו ההזדמנות כאשר גרמניה קשרה לראשונה קשרים דיפלומטיים עם אפגניסטן, ובנובמבר של אותה שנה נשלח לשם גרובה לשמש כשגריר. אפגניסטן קיבלה את עצמאותה ב-1919, והייתה נתונה תחת השפעה בריטית מחד, והשפעה מצד ברית המועצות מאידך. גרובה ראה את מדיניותו כמבוססת על שיתוף פעולה עם בריטניה. במהלך התקופה בה שהה באפגניסטן ניסה גרובה לקדם את האינטרסים הכלכליים של גרמניה באפגניסטן, היה מעורב ביוזמות פיתוח, נפגש מספר פעמים עם המלך אמנאללה ח'אן, וניסה לקדם הסכם ידידות ושיתוף פעולה בין גרמניה ואפגניסטן. פעולות אלו היו פעולות קשות ומורכבות, שכן כל פעולה שביצע גרובה נתפסה בידי הבריטים והרוסים כניסיון לדחוק אותם מהאזור, ונתפסה בחשדנות על ידי האפגנים שראו בפעולות אלו ניסיון נוסף של מעצמה מערבית להתערב בענייניהם. מכיוון שכך היה על גרובה לנהוג בזהירות המרבית, ולפעול במתינות ובסבלנות.
מאמציו של גרובה ירדו לטמיון כאשר בנובמבר 1925 היה מעורב בתקרית קשה. גאוגרף גרמני בשם ד"ר גוסטב שטראטיל-זאואר (Gustav Stratil-Sauer) שטייל באפגניסטן, ירה באדם מקומי והרגו. לטענתו של שטראטיל-זאואר, הדבר נעשה מתוך הגנה עצמית. שטראטיל-זאואר חשש מעונש המוות שיוטל עליו לפי הדין המקומי, ומכיוון שכך נמלט. גרובה טוען שניסה לאתרו ולשכנע אותו להסגיר עצמו. השניים נתפסו ביחד על ידי המשטרה המקומית, וגרובה הואשם כי ניסה לסייע לו להימלט. האפגנים דרשו את גירושו של גרובה, והגרמנים סרבו, שכן טענו כי גרובה לא פעל שלא כהלכה. בסופו של דבר נקרא גרובה לשוב לברלין, בשנת 1926.[2] בין 1926 ל-1932 עבד גרובה במחלקה 3 של משרד החוץ הגרמני, האחראית על הקשרים עם איראן, אפגניסטן והודו.
שגריר בעיראק
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאוקטובר 1932 שימש גרובה כשגריר הגרמני בעיראק. גרובה דיבר טורקית וערבית שוטפות, והדבר היה לו לעזר רב. בינואר 1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. גרובה לא היה מעולם חבר המפלגה, אך הוא הזדהה במידה רבה עם האידאולוגיה שלה, והשתלב היטב במשטר החדש. הוא החל בהפצת האידאולוגיה הנאצית והאנטישמיות, כשהוא קושר אותן ללאומיות הפאן-ערבית. בין היתר רכש עיתון בשם "אלעאלם אלערבי" (ערבית: العالم العربي, תרגום: העולם הערבי), ובו פרסם בהמשכים את תרגומו לערבית לספר מיין קאמפף מאת היטלר.[3] עם זאת, כאשר נענו יהודי עיראק לקריאה להפסיק לסחור בסחורות גרמניות, נפגש עם ראש הקהילה היהודית בבגדאד, הרב ששון חצ'ורי ודיבר על ליבו להפסיק את החרם. חצ'ורי נענה לקריאה.[4] בספרו האוטוביוגרפי מתאר גרובה את קשריו עם היהודים בעיראק, ומדבר על היהודים באופן מתון, אך הספר נכתב שנים רבות לאחר השואה.[5] בשל ההסתה האנטישמית הבלתי פוסקת לה היה אחראי בשנים שקדמו למלחמה, רבים הם הרואים בו אחראי לפרעות הפרהוד, על אף שאלו אירעו בזמן שלא שהה בבגדאד.[6]
רעיונותיו של גרובה נפלו על אוזניים קשובות. עיראק, שקיבלה את עצמאותה המלאה והתקבלה לחבר הלאומים רק ב-1932, הייתה מדינה שהייתה נתונה למעשה תחת שליטה בריטית. ההסכם האנגלו-עיראקי משנת 1930 הכפיף למעשה את מדיניות החוץ והכלכלה של עיראק לבריטניה, והתיר לבריטים להחזיק בסיסי צבא וחיילים על אדמת עיראק. הבריטים השליטו את השושלת ההאשמית, שהייתה זרה לעיראקים. לאחר מותו של פייסל הראשון, מלך עיראק בשנת 1933 לא נהנו עוד יורשיו מהכריזמה האישית והנאמנות שהיו מנת חלקו. רעיונות של לאומנות קיצונית מעורבים בשנאה לבריטים וליהודים, על רקע האירועים בארץ ישראל וביניהם המרד הערבי הגדול שגשגו, ותנועות לאומניות ופרו נאציות פרחו.
בתקופת המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, ניסו הפלסטינים לקבל סיוע גרמני. ב-1936 יצר פאוזי אל-קאוקג'י, ממנהיגיו הצבאיים של המרד, קשר עם גרובה וניסה לרכוש דרכו נשק גרמני. גרובה הביע דעתו כי על אף שיש לחוש אהדה למרד, הרי שאספקת הנשק עלולה לערער את היחסים עם בריטניה, החשובים לא פחות. בינואר 1937 הגיעה בקשה דומה ברוח זו של אנשי הוועד הערבי העליון, ותגובתו של גרובה הייתה דומה.[7]
בתקופה זו התקרב גרובה לחבורת קצינים עיראקים לאומנים ושאפתנים, בראשותו של סלאח א-דין א-סבאע', שנקראה "המרובע הזהוב". לאחר הפיכת בכר סדקי ורציחתו, בשנת 1937, שיחקה חבורה זו תפקיד חשוב ביותר בפוליטיקה העיראקית. על אף שמיד לאחר הפיכת סדקי, חיווה גרובה את דעתו השלילית באשר לעסקת נשק עם המשטר העיראקי, מחשש להכעיס את הבריטים.[8] הרי שלא נמנע מקשר עם חבורת הקצינים שמטרתה הייתה לגרש את הבריטים מעיראק, ואף מהאזור כולו. ב-1938 הגיע גרובה למסקנה כי יש להפעיל את התנועה הערבית הלאומית לערעור המשטר בעיראק, משטר המנדט הצרפתי בסוריה, והמשטר הבריטי בארץ ישראל. הוא יצר קשרים עם המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני, העביר לו כספים, וניסה לפעול להברחת נשק למורדים הפלסטינים.[9]
קשריו הטובים של גרובה בחצרו של המלך ראזי הביאו להידוק קשרי המסחר בין שתי המדינות, ולחתימת חוזה מסחרי בשנת 1935.[10] מפברואר 1939 שימש גם כשגריר בחצרו של אבן סעוד בערב הסעודית. גרובה ניסה לשדל את אבן סעוד להעניק לגרמנים זיכיון להפקת נפט בערב הסעודית, אך אבן סעוד העדיף את קשריו עם חברת "סטנדרד אויל" האמריקנית, על אף שזו הציעה סכום נמוך בעבור אותו זיכיון.[11] לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נותקו היחסים הדיפלומטיים בין עיראק וגרמניה הנאצית, בהתאם להוראות ההסכם האנגלו-עיראקי, ובהוראת נורי סעיד, שב גרובה לברלין. בשנים שלאחר מכן עבד בשיתוף פעולה עם וילהלם קפלר, נאצי בכיר ששימש כיועץ להיטלר בענייני כלכלה ומדיניות חוץ.
המלחמה האנגלו-עיראקית
[עריכת קוד מקור | עריכה]באפריל 1941 חוללה כת הקצינים הפיכה צבאית, הוציאה לגלות את העוצר הפרו-בריטי ההאשמי עבד אל-אילה ואת נורי סעיד, הדיחה את ראש הממשלה טה אל-האשמי ומינתה במקומו את הפוליטיקאי הפרו-נאצי רשיד עאלי אל-כילאני. שליטיה של עיראק היו עתה קבוצה פרו נאצית קטנה שכללה את אל-כילאני, א-סבאע' והמופתי, כולם ידידיו האישיים הטובים של גרובה מימיו כשגריר.
חבורה זו החלה עד מהרה בקו אנטי-בריטי תקיף, דרשה מן הבריטים כי יפנו את בסיסיהם בעיראק, ואף הטילה מצור על בסיס ה-RAF הגדול בחבניה. בריטניה, מצידה, תגברה את כוחותיה, והנחיתה עוד ועוד חיילים דרך הים, שנחתו בנמל בצרה. אל-כילאני, שהבין כי עימות צבאי עם בריטניה ממשמש ובא, דרש סיוע מגרמניה.
בראשית מאי החליט שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ לשלוח את גרובה כשגריר לבגדאד. סוכם כי גרובה יגיע לבגדאד, וינסה ליצור בה מרכז השפעה גרמני שיפיץ את המרד לכל רחבי המזרח התיכון. סוכם כי הדרך הטובה ביותר לסייע למרד, שעמד בפני תבוסה צבאית במאבק כנגד הכוחות הבריטים העדיפים, היא משלוח כוחות אוויריים של הלופטוואפה. קולונל ורנר יונק הוצב בראש כוח קטן של שתי טייסות האחת של מפציצי היינקל He 111 והשנייה של מטוס הקרב מסרשמיט Bf 110 שיצא למוסול. המפקד הבכיר של המבצע היה הגנרל הנס ישונק שישב באתונה.[12] ב-6 במאי יצאו גרובה ואנשיו באמצעות מטוסיו של יונק, לחלב בסוריה שהוחזקה על ידי אנשי צרפת של וישי. מפקד הכוחות הצרפתים, הגנרל אנרי פרנאן דנץ, הבטיח לסייע ולאפשר מעבר לכוח האווירי הגרמני. ב-11 במאי הגיע גרובה לבגדאד.[13] ב-16 במאי נפגש גרובה בבגדאד עם אל-כילאני, עם הקולונל יונק ועם אנשי הכת הצבאית. החבורה דנה בדרכים בהן יכול הכוח האווירי הגרמני לסייע לעיראקים במלחמתם.
השפעתו של הכוח הגרמני הייתה מוגבלת, והעיראקים הובסו במלחמה. גרובה, ששהה במהלך כל הלחימה בבגדאד, ניסה להביא למעורבות גרמנית גדולה יותר בלחימה. ב-23 במאי כאשר היו הבריטים כבר בשערי בגדאד, הוציא היטלר את "הנחיה מס' 30" ולפיה - "תנועת החירות הערבית היא, במזרח התיכון, בעלת בריתנו הטבעית נגד אנגליה. בקשר לכך יש חשיבות מיוחדת להפחת מרד בעיראק. מרידה כזאת תתפשט מעבר לגבולות עיראק ותחזק את הכוחות העוינים לאנגליה במזרח התיכון, תשבש את קווי התחבורה הבריטיים, ותרתק חילות אנגלים ונפח אניות אנגלי על חשבון זירות מלחמה אחרות. מן הסיבות האלו החלטתי להמריץ את פיתוח הפעולות במזרח התיכון באמצעות מתן התמיכה לעיראק..."[14] הנחיה זו הייתה בשלב זה, חסרת משמעות אך בעקבותיה הוקם כוח מיוחד F קצר הימים. גרובה האמין כי גם לאחר נפילת חבניה, פלוג'ה ובגדאד, ימשיכו העיראקים להילחם בצפון המדינה. אמונה זו הייתה כוזבת.[15]
ב-31 במאי יצא גרובה את בגדאד למוסול, ולאחר מכן חצה את הגבול לכיוון חלב. הבריטים ארגנו כוח מוטס אד-הוק, בפיקודו של מייג'ור בשם גוץ', שקיבל את הכינוי "גוקול", שנועד לתפוס את גרובה, לו ייחסו הבריטים חשיבות רבה. הכוח הגיע למוסול ב-3 ביוני ומצא כי גרובה כבר עזב את המקום. לאחר מכן נכנס הכוח באופן בלתי חוקי לסוריה, ורדף אחר גרובה עד לעיירה קמישלי. בסופו של דבר הצליח גרובה להערים על מחפשיו ולשוב לאירופה.[16] בברלין התקבל גרובה כגיבור, על אף שדחיפתו למעורבות גרמנית במלחמה הסתיימה בכישלון.[17]
המשך הקריירה במשרד החוץ הגרמני
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפברואר 1942 מונה גרובה לאחראי על כל ענייני המזרח התיכון במשרד החוץ הגרמני. בברלין שהו שני גולים, רשיד עאלי אל-כילאני, ואמין אל-חוסייני. גרובה התבקש לשמש להם כחונך. בתפקידו החדש נקלע גרובה לעימות עם האחראי על המזרח התיכון מטעם המפלגה הנאצית, גרופנפיהרר SS ארווין אטל. אטל ראה במופתי, שתמך באידאולוגיה הנאצית באופן פנאטי, נכס לגרמניה, בעוד שאל-כילאני נתפס אצלו כנטל. גרובה תמך באל-כילאני, וניסה לשכנע כי המופתי הוא אך "סמכות רוחנית". שני גולים אלו היו במאבק כוח, כאשר הכירה גרמניה הנאצית באל-כילאני כ"שליטה האמיתי של עיראק" דרש המופתי כי יכירו בו כשליט המזרח התיכון כולו. במוקד הוויכוח עמדה טענתו של המופתי כי בימים שלפני המרד, התכנסה הקבוצה הסודית והכירה בו כמנהיג הבלתי מעורער. אל-כילאני הכחיש זאת. גרובה נקלע, שלא בטובתו, למאבק כוחות.[18] בסופו של דבר הכריע ריבנטרופ לטובת אטל והמופתי, לאחר שהמופתי איים כי יעזוב את ברלין ויעבור לספרד או לאיטליה.[19] ריבנטרופ הורה על העברת גרובה מתפקידו בדצמבר 1942. גרובה נשלח למחלקת הארכיון של משרד החוץ בפריז בהוראה שלא לעסוק יותר בענייני המזרח התיכון. באוקטובר 1943 הגיש גרובה את התפטרותו. עד סוף המלחמה שימש בתפקיד האחראי על הייצור הממשלתי בממשלת סכסוניה.
חייו לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המלחמה נענה גרובה למודעה בעיתון שחיפשה משפטנים בעלי עבר נקי שישמשו כתובעים. גרובה, שלא היה חבר במפלגה הנאצית, סבר כי עברו מכשיר אותו לתפקיד, וזמן מה שימש בתפקיד התובע המקומי בעיירה מיינינגן שבגרמניה המזרחית בשטח הכיבוש הסובייטי. משרה זו משכה אליו את תשומת לב הסובייטים, שעצרו אותו באשמת ריגול ושלחו אותו לרוסיה.[20] גרובה הוחזק מספר שנים, ביחד עם קבוצה של בכירים לשעבר במשרד החוץ הגרמני, במחנה מיוחד ליד ליובלינו סמוך למוסקבה[21] לאחר מכן השתמשו בו הרוסים כמזרחן ומתורגמן. ב-1951 הגיע לוועידה אסלאמית בקראצ'י כשהוא מלווה במשלחת רוסית, ואף נפגש שם עם המופתי, אויבו משכבר הימים.[22]
ב-1955 התירו לו הרוסים לשוב לגרמניה, והוא התיישב בשטוטגרט שבדרום מערב גרמניה. זמן מה היה פעיל בכתיבת ספרים ומאמרים בנושאי המזרח התיכון, זיכרונות מימי המלחמה, ואף שימש כיועץ לא רשמי לממשלת מערב גרמניה. כן המשיך וביקר מספר פעמים בערב הסעודית, בעיראק, סוריה ולבנון. ב-1973 מת.[23]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Wolfgang Scwanitz, Germany and the middle east 1871 - 1945 pp.88
- ^ Francic R. Nicossia, "'Drang Nach Osten' continued? Germany and Afganistan during the Weimar republic", Journal of contemporary history, vol. 32, 1997, pp. 245
- ^
ניסים קזז, היהודים בסביבתם: התקופה המלוכנית עד לעליה ההמונית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- ^ נסים קזז, השפעת הנאציזם בעיראק והפעילות האנטי-יהודית 1933 - 1941, פעמים 29, 1986
- ^ יהודה תגר, הפרהוד בכתבים בערבית מאת מדינאים ומחברים עיראקים, פעמים 8, 1981
- ^ עיראק אתר יד ושם
- ^ Francis Nicosia, "Arab nationalism and National Socialist Germany, International Journal of Middle East Studies, vol. 12, 1980 pp. 356
- ^ Francis Nicosia, "Arab nationalism and National Socialist Germany, International Journal of Middle East Studies, vol. 12, 1980 pp. 363
- ^ Francis Nicosia, "Arab nationalism and National Socialist Germany, International Journal of Middle East Studies, vol. 12, 1980 pp. 364
- ^ חוזה מסחרי עיראק-גרמניה, דבר, 14 באוגוסט 1935
- ^ מה עמדת אבן סעוד, דבר, 17 באוגוסט 1939
- ^ גד פאוקר, מחווה הירואית בשמי חבנייה, מערכות 311, מרץ 1988
- ^ Robert Lyman Iraq 1941 Osprey Publishing, 2006, pp.61
- ^ וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, "הברית הגדולה", עמ' 228
- ^ גד פאוקר, מחווה הירואית בשמי חבנייה, מערכות 311, מרץ 1988
- ^ Robert Lyman Iraq 1941 Osprey Publishing, 2006, pp.87
- ^ גד פאוקר, מחווה הירואית בשמי חבנייה, מערכות 311, מרץ 1988
- ^ Antony R. De Luca, "Der Grossmufti" in Berlin: The politics of collaboration. International Journal of Middle East Studies", vol. 10 (Feb 1979) pp 133.
- ^ אהוד יערי, הר מופתי! מה עשית בזמן המלחמה!, דבר, 1 בדצמבר 1972
- ^ Wolfgang Scwanitz, Germany and the middle east 1871 - 1945 pp.96
- ^ גרמניה החוזרת בתשובה, חרות, 14 בדצמבר 1951
- ^ המופתי, הגרמנים והרוסים, חרות, 7 במרץ 1952
- ^ Wolfgang Scwanitz, Germany and the middle east 1871 - 1945 pp.91
