קרב סרטוגה
 | ||||||||||||||||||
| כניעתו של הגנרל הבריטי ג'ון בורגוין (במעיל האדום במרכז התמונה) לגנרל הוריישו גייטס (במרכז התמונה) לאחר הקרב. גייטס סירב לקחת את חרבו של בורגוין כאות כניעה והזמין אותו, מעשה ג'נטלמן, לאוהלו. (ג'ון טרומבול, 1822) | ||||||||||||||||||
| מערכה: מערכת סרטוגה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות של ארצות הברית | ||||||||||||||||||
| תאריך | 19 בספטמבר ו-7 באוקטובר 1777 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
סטילווטר, מחוז סרטוגה, ניו יורק  | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
42°59′56″N 73°38′15″W / 42.99889°N 73.63750°W | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אמריקאי מכריע; כניעה של למעלה מ-6,000 חיילים בריטיים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב סרטוגה (באנגלית: Battles of Saratoga) היה קרב בין הצבא הבריטי לבין הצבא הקונטיננטלי של המורדים האמריקאים, שהתקיים בספטמבר ובאוקטובר 1777, במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית. הקרב נחשב לניצחון סוחף של ארצות הברית, ונכנעו בו 6,222 חיילים בריטיים שפלשו לפרובינציית ניו יורק מהשטח שכיום הוא בתחום קנדה.
קרב סרטוגה היה סדרה של כמה קרבות, בהם שני קרבות שהתרחשו כ-14 ק"מ דרומית לסרטוגה שבמדינת ניו יורק, קרב חוות פרימן וקרב רמות במיס, וכן קרב בנינגטון שהתרחש כ-24 ק"מ מזרחית לסרטוגה. הכניעה של הגנרל האנגלי ג'ון בורגוין (John Burgoyne) שהיה מוקף בכוחות מיליציה אמריקאים גדולים בהרבה מכוחו שלו, התרחשה לאחר נסיגתו לסרטוגה.
כניעת הצבא הבריטי הבטיחה את המדינות האמריקאיות הצפוניות מפני מתקפות נוספות מצידם של האנגלים בקנדה, ומנעה את בידודה של ניו אינגלנד. תוצאה משמעותית של הקרב הייתה כריתת ברית בין ארצות הברית לצרפת וכניסתה של זו למלחמה נגד בריטניה. בכך גבר באופן ניכר כוחם של האמריקאים במלחמה.
הכוחות הבריטים שהשתתפו בקרבות כללו 3,300 בריטים, 3,900 שכירי חרב גרמנים, ו-650 קנדים ואינדיאנים, סך הכול כ-7,850 חיילים, תחת פיקודו של גנרל ג'ון בורגוין. הכוחות האמריקאים מנו כ-15,000 חיילי צבא ואנשי מיליציות מארבע מדינות, תחת פיקודם של הגנרלים הורשיו גייטס ובנדיקט ארנולד. כ-1,600 חיילים מהכוחות הבריטיים נהרגו, נפצעו או הוכרזו נעדרים, וכ-330 אמריקאים נהרגו או נפצעו. בתום הקרבות נפלו בשבי כ-6,200 איש מהכוחות הבריטיים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מערכת סרטוגה
מלחמת העצמאות האמריקאית התקרבה לסוף שנתה השנייה, והבריטים שינו את תוכניותיהם. הם החליטו לפצל את שלוש עשרה המושבות ולבודד את ניו אינגלנד ממה שלדעתם היו המושבות האמצעיות והדרומיות הנאמנות יותר. הפיקוד הבריטי הגה תוכנית לחלוקת המושבות בתנועת מלקחיים תלת כיוונית בשנת 1777. הצבת המערבית בפיקודו של בארי סנט לגר הייתה אמורה להתקדם מאונטריו דרך מערב ניו יורק, בעקבות נהר המוהוק, והצבת הדרומית הייתה אמורה להתקדם במעלה עמק נהר ההדסון מניו יורק. הצבת הצפונית הייתה אמורה להמשיך דרומה ממונטריאול, ושלושת הכוחות היו אמורים להיפגש בסביבת אלבני, ניו יורק, ולנתק את ניו אינגלנד משאר המושבות.
המצב הבריטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגנרל הבריטי ג'ון בורגוין נע דרומה ממחוז קוויבק ביוני 1777 כדי להשיג שליטה על עמק נהר ההדסון העליון. המערכה שלו נקלע לקשיים בעקבות ניצחון בפורט טיקונדרוגה. גורמים מהצבא הגיעו להדסון העליון כבר בסוף יולי, אך קשיי לוגיסטיקה ואספקה עיכבו את הצבא הראשי בפורט אדוארד. ניסיון אחד להקל על הקשיים הללו נכשל כאשר כמעט 1,000 חיילים נהרגו או נשבו בקרב בנינגטון ב-16 באוגוסט. יתר על כן, חדשות הגיעו לבורגון ב-28 באוגוסט כי משלחתו של סנט לגר במורד עמק נהר המוהוק חזרה לאחור לאחר המצור הכושל על פורט סטנוויקס.
גנרל ויליאם האו לקח את צבאו מניו יורק דרך הים למסע לכבוש את פילדלפיה במקום לנוע צפונה כדי לפגוש את בורגוין. רוב תומכיו האינדיאנים של בורגוין נמלטו בעקבות ההפסד בבנינגטון, ומצבו נעשה קשה. הוא היה צריך להגיע למחוזות הניתנים להגנה בחורף, מה שדרש נסיגה חזרה לטיקונדרוגה או להתקדם לאלבני, והוא החליט להתקדם. לאחר מכן הוא ניתק בכוונה את התקשורת צפונה כדי שלא יזדקק לתחזק שרשרת של מאחזים מבוצרים מאוד בין עמדתו לבין טיקונדרוגה, והוא החליט לחצות את נהר ההדסון בעודו בעמדה חזקה יחסית. הוא הורה לברון רידזל, שפיקד על החלק האחורי של הצבא, לנטוש מוצבים מסקינסבורו דרומה, ולאחר מכן גרם לצבא לחצות את ההדסון מצפון לסרטוגה בין ה-13 ל-15 בספטמבר.
המצב האמריקאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא הקונטיננטלי היה בנסיגה איטית מאז לכידת בורגון את טיקונדרוגה בתחילת יולי, בפיקודו של מייג'ור גנרל פיליפ סקיילר, וחנה מדרום לסטילווטר, ניו יורק. ב-19 באוגוסט קיבל מייג'ור גנרל הורשיו גייטס את הפיקוד מסקיילר, שמעמדו הפוליטי נפל עקב אובדן טיקונדרוגה והנסיגה שלאחר מכן. גייטס וסקיילר היו מרקע שונה מאוד ולא הסתדרו זה עם זה. הם התווכחו בעבר על סוגיות פיקודיות בפיקוד הצפוני של הצבא. הצבא גדל בגודלו בגלל הגברת הגיוס של המיליציות בעקבות קריאות של מושלי מדינות, ההצלחה בבנינגטון וזעם נרחב על רצח ג'יין מקרי, ארוסתו של לויאליסט בצבאו של בורגוין על ידי אינדיאנים בפיקודו של בורגוין. הזרם האדיר של המיליציות נמשך ככל שהקרב התקדם (ולבורגוין לא הייתה שום דרך להשיג תגבורת). זה חתם את גורלו של בורגוין. בסיום הקרב הסתכם צבאו של בורגיין ב-5,791, והכוח הקולוניאלי היעיל מנה כ-12,000 איש.
ההחלטות האסטרטגיות של הגנרל ג'ורג' וושינגטון שיפרו גם את מצב צבא גייטס. וושינגטון היה מודאג ביותר מתנועותיו של הגנרל האו. הוא היה מודע לכך שגם בורגוין זז, והוא לקח סיכונים מסוימים ביולי. הוא שלח סיוע צפונה בדמות מייג'ור גנרל בנדיקט ארנולד, מפקד השדה התוקפני ביותר שלו, והמייג'ור גנרל בנג'מין לינקולן, איש מסצ'וסטס שנודע בהשפעתו על המיליציה של ניו אינגלנד. הוא הורה ל-750 איש מכוחותיו של ישראל פטנאם המגינים על הרמות בניו יורק להצטרף לצבא גייטס באוגוסט, לפני שהיה בטוח שהאו אכן הפליג דרומה. הוא גם שלח כמה מהכוחות הטובים ביותר מהצבא שלו: קולונל דניאל מורגן וחיל הרובאים הזמני שהוקם זה עתה, אשר כלל כ-500 רובאים שנבחרו במיוחד מפנסילבניה, מרילנד ווירג'יניה, שנבחרו בשל יכולת הקליעה החדה שלהם. יחידה זו נודעה בשם רובאי מורגן.
ב-7 בספטמבר הורה גייטס לצבאו לצעוד צפונה. אתר נבחר בשל הפוטנציאל ההגנתי שלו שהיה ידוע בשם רמות במיס, ממש צפונית לסטילווטר וכ-16 ק"מ דרומית לסרטוגה; הצבא בילה כשבוע בבניית ביצורי הגנה שתוכננו על ידי המהנדס הפולני טדאוש קושצ'ושקו. מהרמות היה נוף ברור של האזור והם פקדו את הדרך היחידה לאלבני, שם היא עברה דרך נקיק בין הרמות לנהר ההדסון. ממערב לרמות השתרעו אזורים מיוערים יותר בכבדות שיהוו אתגר משמעותי לכל צבא מצויד בכבדות.
הקרב הראשון: קרב חוות פרימן (19 בספטמבר)
[עריכת קוד מקור | עריכה]פתיחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשהוא נע בזהירות רבה, מאחר שעזיבת תומכיו האינדיאנים מנעה ממנו דיווחים מהימנים על העמדה האמריקנית, התקדם בורגוין דרומה לאחר שחצה את ההדסון. ב-18 בספטמבר הגיע סוף סוף חלוץ צבאו לעמדה מעט צפונית לסרטוגה, כ-4 מיילים (6.4 ק"מ) מקו ההגנה האמריקני, והתרחשו התכתשויות בין פלוגות הסיור האמריקאיות לבין הגורמים המובילים בצבאו.
המחנה האמריקני הפך למצע של תככים גוברים מאז חזרתו של ארנולד מפורט סטנוויקס. בעוד שהוא וגייטס נהנו בעבר ביחסים טובים למדי למרות האגו הקוצני שלהם, ארנולד הצליח להפנות את גייטס נגדו על ידי קבלת קצינים ידידותיים לסקיילר כצוות, וגרר אותו לריב המתמשך בין השניים. תנאים אלו טרם הגיעו לרתיחה ב-19 בספטמבר, אך אירועי היום תרמו למצב. גייטס הקצה את האגף השמאלי של ההגנות לארנולד, וקיבל בעצמו את הפיקוד על האגף הימני, שהוקצה באופן רשמי לגנרל לינקולן, שגייטס ניתק באוגוסט עם כמה חיילים כדי להציק לעמדות הבריטיות מאחורי צבאו של בורגוין.
גם בורגוין וגם ארנולד הבינו את חשיבות האגף השמאלי האמריקאי, ואת הצורך לשלוט ברמות שם. לאחר שערפל הבוקר התפוגג בסביבות השעה 10 בבוקר, בורגוין הורה לצבא להתקדם בשלושה טורים. הברון רידזל הוביל את הטור השמאלי, המורכב מהחיילים הגרמנים ורגימנט הרגלים ה-47, על דרך הנהר, והביא את האספקה הראשית של הארטילריה והשמירה והסירות על הנהר. גנרל ג'יימס אינגליס המילטון פיקד על הטור המרכזי, המורכב מהרגימנטים ה-9, ה-20, ה-21 וה-62, שיתקפו את הרמות, והגנרל סיימון פרייזר הוביל את האגף הימני עם הרגימנט ה-24 ופלוגות הגרנדירים וחיל הרגלים הקל לאיגוף האגף השמאלי האמריקני על ידי התקדמות על הקרקע הגבוהה המיוערת מצפון וממערב לרמות במיס הייטס.
ארנולד גם הבין שתמרון אגף כזה סביר, ופנה לגייטס בבקשת רשות להזיז את כוחותיו מהרמות כדי לפגוש תנועות פוטנציאליות, שבהן המיומנות האמריקאית בלחימה ביערות תהיה יתרון. גייטס, שהאסטרטגיה המועדפת שלו הייתה לשבת ולחכות למתקפה החזיתית הצפויה, איפשר בחוסר רצון סיור בכוח המורכב מאנשיו של דניאל מורגן וחיל הרגלים הקל של הנרי דירבורן. כאשר הגיעו אנשיו של מורגן לשדה פתוח מצפון-מערב לרמות במיס הייטס השייך ללויאליסט ג'ון פרימן, הם הבחינו בכוחות קדמיים בריטים בשדה. הטור של פרייזר התעכב מעט וטרם הגיע לשדה, בעוד שהטור של המילטון עשה את דרכו גם הוא על פני גיא והתקרב לשדה ממזרח דרך יער צפוף ושטח קשה. הכוח של רידזל, בזמן שהיה על הכביש, עוכב בגלל מכשולים שהושלכו על ידי האמריקאים. קול הירי מערבה הניע את רידל לשלוח חלק מהארטילריה שלו במורד המסילה בכיוון זה. החיילים שראו אנשיו של מורגן היו פלוגה קדמית מהטור של המילטון.
הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מורגן הציב קלעים בעמדות אסטרטגיות, ולאחר מכן בחרו למעשה כל קצין בפלוגה הקדמית. לאחר מכן הסתערו מורגן ואנשיו, מבלי שהם מודעים לכך שהם פונים ישירות לעבר הכוח הראשי של בורגיין. בזמן שהם הצליחו להדוף את הפלוגה הקדמית, הקצה המוביל של פרייזר הגיע בדיוק בזמן כדי לתקוף את שמאלו של מורגן, ופיזר את אנשיו בחזרה לתוך היער. ג'יימס וילקינסון, שרכב קדימה כדי לצפות באש, חזר למחנה האמריקאי לתגבורת. כשהפלוגה הבריטית נסוגה לאחור לעבר הטור הראשי, הקצה המוביל של הטור הזה פתח באש והרג מספר מאנשיהם.
בסביבות השעה 13:00 בצהריים חלה הפוגה בלחימה, כאשר אנשי המילטון החלו להתגבש בצד הצפוני של השדה, ותגבורת אמריקאית החלה להגיע מדרום. לאחר שנודע כי מורגן בצרות, גייטס הורה להוציא שני רגימנטים נוספים (ניו המפשייר ה-1 וה-3) לתמוך בו, עם רגימנטים נוספים (ניו יורק ה-2, ניו יורק ה-4, הקנדי ה-1 והמיליציה של קונטיקט) מהבריגדה של אינוך פור שיגיעו בעקבותיהם. בורגוין סידר את אנשי המילטון עם ה-21 מימין, ה-20 משמאל, וה-62 במרכז, כשה-9 מוחזק בעתודה.
לאחר מכן הקרב נע בין לחימה אינטנסיבית לבין הפסקות בפעולה. אנשיו של מורגן התקבצו מחדש ביער, ופגעו בקצינים ותותחנים. הם היו כל כך יעילים בצמצום האחרונים, שהאמריקאים השיגו מספר פעמים שליטה קצרה בתותחי שדה בריטים, רק כדי לאבד אותם בהסתערות הבריטית הבאה. בשלב מסוים האמינו שבורגוין עצמו הופל על ידי צלף חד; במקום זאת היה זה אחד מעוזריו של בורגוין, שרכב על סוס מהודר, שהיה הקורבן. מרכז הקו הבריטי כמעט נשבר בשלב מסוים, ורק התערבותו של הגנרל פיליפס, שהוביל את הרגימנט ה-20, אפשרה לרגימנט ה-62 להיערך מחדש. בזיכרונותיו של רוג'ר לאמב, חייל בריטי שנכח בקרב, הוא כתב:
בקרב זה נפלו מספר יוצא דופן של קצינים, שכן צבאנו שפע צעירים מכובדים בתקופה זו, אשר לאחר מספר שנים של שלום כללי לפני המהפכה האמריקאית, נמשכו למקצוע הנשק. שלושה תת-קצינים של הרגימנט ה-20 בהזדמנות זו, שהמבוגר שבהם לא עבר את גיל שבע-עשרה שנים, נקברו יחד.
המכה האחרונה של הקרב הייתה שייכת לבריטים. בסביבות השעה 15:00 שלח רידזל שליח לבורגוין לקבלת הנחיות. הוא חזר שעתיים לאחר מכן עם פקודות לשמור על קרונות המטען, אך גם לשלוח כמה שיותר חיילים לכיוון האגף הימני האמריקאי. בסיכון מחושב, השאיר רידזל 500 איש לשמור על קרונות האספקה החיונית ויצא לכיוון שדה הקרב עם שאר הטור שלו. שתיים מהפלוגות שלו התקדמו בריצה ופתחו באש אכזרית על הימין האמריקני, וכוחו של פרייזר איים לכתר את האגף השמאלי האמריקאי. בתגובה לאיום האחרון, ארנולד ביקש כוחות נוספים, וגייטס איפשר לו לשלוח את הבריגדה של אבנעזר לירנד (מסצ'וסטס ה-2, ה-8 וה-9). (אם ארנולד היה על שדה הקרב, כוחות אלו היו עשויים במקום זאת להתמודד עם הסכנה הגדולה יותר הנשקפת מכוחו של רידזל.) למרבה המזל של הימין האמריקני, החלה החשיכה והביאה לסוף הקרב. האמריקנים נסוגו בחזרה לעמדותיהם, והותירו את הבריטים בשדה הקרב.
בורגוין זכה בשדה הקרב, אך ספג כמעט 600 אבדות. רובם השתייכו לטור המרכזי של המילטון, שם הרגימנט ה-62 צומצם לגודל של פלוגה בודדת, ושלושה רבעים מחיילי הארטילריה נהרגו או נפצעו. האבדות האמריקאיות היו כמעט 300 הרוגים ופצועים קשה.
סופר רבות בהיסטוריה של הקרב הזה שהגנרל ארנולד היה על שדה הקרב, וביים חלק מהפעולה. עם זאת, ג'ון לוזדר, היסטוריון פארק לשעבר בפארק ההיסטורי הלאומי סרטוגה, מתעד בקפידה את ההתפתחות של הסיפור הזה ומאמין שהוא חסר בסיס בחומרים מהתקופה, וכי ארנולד נשאר במטה גייטס, שם קיבל חדשות ושיגר פקודות באמצעות שליחים. עם זאת, הביוגרף של ארנולד, ג'יימס קירבי מרטין, חולק על לוזאדר, בטענה שארנולד מילא תפקיד פעיל יותר בחווה של פרימן בכך שהוא הפנה כוחות פטריוטיים לעמדה ואולי הוביל כמה מטענים לפני שהוזמן לחזור למפקדה על ידי גייטס.
הפוגה
[עריכת קוד מקור | עריכה]|
... מתקפה או אפילו איום של התקפה על פורט מונטגומרי חייבות להועיל מאוד ... |
| בורגון לקלינטון, 23 בספטמבר 1777 |
המועצה של בורגין דנה אם לתקוף למחרת, והתקבלה החלטה לדחות את המשך הפעולה לפחות יום אחד, ל-21 בספטמבר. הצבא עבר לגבש את העמדה קרוב יותר לקו האמריקני בעוד כמה חיילים אספו את מתיהם. המתקפה ב-21 בוטלה כאשר בורגוין קיבל מכתב מה-12 בספטמבר מהנרי קלינטון, שפיקד על חיל המצב הבריטי בניו יורק. קלינטון הציע שיוכל "לערוך מתקפה ב[פורט] מונטגומרי בעוד כעשרה ימים". (פורט מונטגומרי היה מוצב אמריקאי על נהר ההדסון, בהרי ניו יורק מדרום לווסט פוינט). אם קלינטון עזב את ניו יורק ב-22 בספטמבר, "כעשרה ימים" לאחר שכתב את המכתב, הוא עדיין לא יכול היה לקוות להגיע לסביבת סרטוגה לפני סוף החודש. בורגוין, שהיו חסרים לו חיילים ומזון, עדיין היה במצב קשה מאוד, אבל הוא החליט להמתין בתקווה שקלינטון יגיע להציל את צבאו. בורגוין כתב לקלינטון ב-23 בספטמבר וביקש סיוע או הסחה כלשהי כדי למשוך את צבאו של גייטס. קלינטון הפליג מניו יורק ב-3 באוקטובר, וכבש את המבצרים מונטגומרי וקלינטון ב-6 באוקטובר. הנקודה הצפונית הרחוקה ביותר אליה הגיעו כל חייליו הייתה קלרמונט, שם פשטו על האחוזה של משפחת הפטריוטים הבולטת ליווינגסטון ב-16 באוקטובר.
ילא ידיעת שני הצדדים בסרטוגה, גנרל לינקולן וקולונל ג'ון בראון ערכו מתקפה נגד העמדה הבריטית בפורט טיקונדרוגה. לינקולן אסף 2,000 איש בבנינגטון עד תחילת ספטמבר. בראון ויחידה של 500 איש כבשו עמדות מוגנות בצורה גרועה בין טיקונדרוגה לאגם ג'ורג', ולאחר מכן בילו מספר ימים בהפגזת המבצר בצורה לא יעילה. החיילים הללו, וכמה מהשבויים ששחררו בדרך, חזרו למחנה האמריקאי עד ה-29 בספטמבר.
במחנה האמריקאי, הטינה ההדדית בין הורשיו גייטס לבנדיקט ארנולד התפוצצה לבסוף לעוינות גלויה. גייטס דיווח במהירות על הפעולה של 19 בספטמבר לקונגרס ולמושל ניו יורק ג'ורג' קלינטון, אך הוא לא הזכיר כלל את ארנולד. מפקדי השטח ולוחמי השטח זיכו באופן אוניברסלי את ארנולד על הצלחתם. כמעט כל הכוחות המעורבים היו מכוחותיו של ארנולד וארנולד היה זה שניהל את הקרב בעוד גייטס ישב באוהל שלו. ארנולד מחה, והמחלוקת הסלימה לקרב צעקות שהסתיים בכך שגייטס שחרר את ארנולד מתפקידו ונתן אותה לבנג'מין לינקולן. ארנולד ביקש העברה לשרת תחת וושינגטון, אותה העניק גייטס, אך במקום לעזוב הוא נשאר באוהלו. אין הוכחות תיעודיות לאנקדוטה שמספרת על כך שעצומה שנחתמה על ידי קציני קו שכנעה את ארנולד להישאר במחנה.
בתקופה זו היו עימותים כמעט מדי יום בין סיורים של שני הצבאות. הצלפים של מורגן, המכירים את האסטרטגיה והטקטיקות של לוחמת יערות, הציקו ללא הרף לפטרולים בריטיים באגף המערבי.
עם חלוף ספטמבר לאוקטובר התברר שקלינטון לא בא לעזור לבורגוין, שקיצץ את מנות הצבא ב-3 באוקטובר. למחרת, כינס בורגוין מועצת מלחמה שבה נדונו מספר אפשרויות, אך לא נחרצות. התקבלו החלטות. כשהמועצה התחדשה למחרת, הציע רידזל נסיגה, שבה נתמך על ידי פרייזר. בורגוין סירב לשקול זאת, והתעקש שנסיגה תהיה מבישה. לבסוף הם הסכימו לבצע הסתערות על האגף השמאלי האמריקני עם אלפיים איש, יותר משליש מהצבא, ב-7 באוקטובר. אולם הצבא שהוא רצה לתקוף גדל במהלך ההפוגה. בנוסף להחזרת היחידה של לינקולן, המשיכו אנשי מיליציות ואספקה לזרום למחנה האמריקני, כולל תגבורות קריטיות בתחמושת, שהתדלדלה מאוד בקרב הראשון. הצבא שהתמודד מול בורגווין ב-7 באוקטובר היה חזק ביותר מ-12,000 איש והובל על ידי אדם שידע באיזו צרות נמצא בורגוין. גייטס קיבל מידע מודיעיני עקבי מזרם העריקים שעזב את הקווים הבריטיים. בנוסף, הוא גם יירט את תגובתו של קלינטון לבקשתו של בורגוין לעזרה.
הקרב השני: קרב רמות במיס (7 באוקטובר)
[עריכת קוד מקור | עריכה]גיחה בריטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעוד שסדר הכוחות של בורגוין היה חזק יותר באופן נומינלי, ככל הנראה היו לו רק כ-5,000 חיילים יעילים ומוכנים לקרב ב-7 באוקטובר, שכן אבדות מהקרבות המוקדמים יותר במערכה והעריקות בעקבות הקרב ב-19 בספטמבר צמצמו את כוחותיו. הגנרל רידזל יעץ לצבא לסגת. בורגוין החליט לסייר את האגף השמאלי האמריקאי כדי לראות אם מתקפה אפשרית. ככוח משמר לקחו הגנרלים את הקורפוס המתקדם של פרייזר, עם כוחות קלים ורגימנט הרגלים ה-24 מימין וכוח הגרנדירים הבריטי המשולב משמאל, וכוח שנלקח מכל הגדודים הגרמניים בצבא במרכז. היו שמונה תותחים בריטיים תחת מייג'ור ויליאמס ושני תותחים של הסן-הנאו תחת קפטן פאוש. ביציאה מהמחנה שלהם בין 10 ל-11 בבוקר, הם התקדמו כשלושת רבעי מייל (קילומטר אחד) לשדה החיטה של ברבר במעלה מעל מיל ברוק, שם עצרו כדי לצפות בעמדה האמריקנית. בעוד שהשדה איפשר את ירי הארטילריה, האגפים היו קרובים בצורה מסוכנת ליער שמסביב.
גייטס, בעקבות סילוקו של ארנולד מפיקוד השדה, קיבל את הפיקוד על השמאל האמריקני ונתן את הימין לגנרל לינקולן. כאשר סיירים אמריקאים הביאו ידיעות על תנועתו של בורגוין לגייטס, הוא הורה לרובאים של מורגן לצאת לקצה השמאלי, עם אנשיו של פור (ניו המפשייר ה-1, ה-2, וה-3) בצד שמאל; הרגימנטים של ניו יורק ה-2 וה-4 מימין, והרגימנטים של ניו יורק ה-1, הקנדי ה-1, ומסצ'וסטס ה-2, ה-8 וה-9 עם פלוגות מיליציות, במרכז. כוח של 1,200 אנשי מיליציות ניו יורקיות בפיקודו של בריגדיר גנרל אברהם טן ברוק הוחזק בעתודה מאחורי הקו של לירנד. בסך הכל, יותר מ-8,000 אמריקאים עלו לשדה הקרב באותו יום, כולל כ-1,400 חיילים מהפיקוד של לינקולן שנפרסו כשהפעולה התעצמה במיוחד.
ירי הפתיחה הגיע בין 14:00 ל-14:30 מהגרנדירים הבריטים. אנשיו של פור נצרו את האש שלהם, והשטח הפך את הירי הבריטי לבלתי יעיל במידה רבה. כאשר מייג'ור אקלנד הוביל את הגרנדירים הבריטי במתקפת כידונים, האמריקנים החלו סוף סוף לירות מטווח קצר. אקלנד נפל, ירוי בשתי רגליו, ורבים מהגרנדירים נפלו גם הם. הטור שלהם הובס בצורה מוחלטת, ואנשי פור התקדמו ללכוד את אקלנד וויליאמס בשבי ולתפוס את הארטילריה שלהם. בשמאל האמריקני, גם כן לבריטים הדברים לא הלכו כשורה. אנשיו של מורגן סחפו הצידה את הקנדים והאינדיאנים כדי להעסיק את הסדירים של פרייזר. למרות שמספרם היה מועט יותר, הצליח מורגן לשבור כמה ניסיונות בריטיים לנוע מערבה. בעוד הגנרל פרייזר נפצע אנושות בשלב זה של הקרב, לפי לוזדר סיפור המסופר לעיתים קרובות הטוען כי מדובר בפגיעתו של טימותי מרפי, אחד מאנשיו של מורגן, עשוי להיות המצאה מהמאה ה-19. נפילתו של פרייזר והגעתה של חטיבת המיליציה הגדולה של טן ברוק (שהשתוותה בערך לכוח הסיור הבריטי כולו בגודלה), שברו את הרצון הבריטי, והם החלו בנסיגה לא מאורגנת לעבר ביצוריהם. בורגוין גם כמעט נהרג על ידי אחד הצלפים של מורגן; שלוש יריות פגעו בסוסו, בכובעו ובחולצתו.
השלב הראשון של הקרב נמשך כשעה ועלה לבורגוין בכמעט 400 איש, כולל לכידת רוב מפקדי הגרנדירים, ושישה מתוך עשרת תותחי השדה שהובאו לפעולה.
ההתקפה האמריקאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלב זה הצטרף לאמריקאים משתתף בלתי צפוי. הגנרל ארנולד, אשר "נבגד בתסיסה ובזעם רב" במחנה האמריקני, וייתכן ששתה, יצא החוצה כדי להצטרף לפעולה. גייטס שלח מיד אחריו את מייג'ור ארמסטרונג עם פקודות לחזור; ארמסטרונג לא השיג את ארנולד עד שהפעולה הסתיימה למעשה. (מכתב, שנכתב על ידי עד להליכים במחנה, מעלה כי לארנולד אכן היה אישור מגייטס להילחם בפעולה זו.)
ההגנות בצד ימין של המחנה הבריטי עוגנו על ידי שני מעוזים. החיצוני ביותר הוגן על ידי כ-300 איש בפיקודו של ההסיאני היינריך פון בריימן, ואילו השני היה בפיקודו של הלורד בלקר. קבוצה קטנה של קנדים כבשה את הקרקע בין שני הביצורים הללו. רוב הכוח הנסוג פנה לעבר עמדתו של בלקר, שכן זו של בריימן הייתה מעט צפונה ומרוחקת מהפעולה המוקדמת.
ארנולד הוביל את המרדף האמריקני, ולאחר מכן הוביל את אנשיו של פור בהתקפה על המעוז של בלקר. בלקר סידר את ההגנות שלו היטב, והמחסום התנהל, בפעולה כה עזה עד שבורגוין כתב לאחר מכן, "התמדה נחושה יותר ממה שהם הראו... אין בניסיון של אף קצין". משראה שההתקדמות נבדקה, וכי לירנד מתכונן לתקוף את המעוז של בריימן, ארנולד התקדם לעבר הפעולה הזו, רוכב בפזיזות בין הקווים והופיע להפליא ללא פגע. הוא הוביל את הממונה על אנשיו של לירנד דרך הפער שבין המעוזים, שחשף את החלק האחורי של עמדתו של בריימן, היכן שאנשיו של מורגן חגו מסביב מהצד הרחוק. בקרב גועש, היער נכבש ובריימן נהרג. סוסו של ארנולד נפגע באחד המטחים האחרונים, ורגלו של ארנולד נשברה גם מירייה וגם מהסוס שנפל תחתיו. מייג'ור ארמסטרונג השיג לבסוף את ארנולד כדי להורות לו רשמית לחזור למפקדה; הוא נישא בחזרה באלונקה. ארנולד רצה שיירו בו בלב, בידיעה שאם ימות בקרב, הוא היה שומר על התהילה כקדוש מעונה גיבור.
לכידת המעוז של בריימן חשפה את המחנה הבריטי, אבל החשיכה החלה להופיע. ניסיון של כמה גרמנים להשתלט מחדש על המעוז הסתיים בכיבוש עם רדת החשיכה ומדריך לא אמין הוביל אותם לקו האמריקני.
כניעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בורגוין איבד יותר מ-1,000 איש בשני הקרבות, מה שהותיר אותו בחיסרון מספרי ביחס של 3-1 בערך. האבדות האמריקאיות הגיעו לכ-330 הרוגים ופצועים. בורגוין גם איבד כמה ממפקדיו היעילים ביותר, ניסיונותיו לכבוש את העמדה האמריקאית כשלו, והקו הקדמי שלו נפרץ כעת. לאחר הקרב השני, בורגון הצית אש לעבר עמדותיו הקדמיות שנותרו ונסוג בחסות החשיכה. הוא הוציא את אנשיו 10–15 מייל צפונה, ליד סקיילרוויל של ימינו, ניו יורק. בבוקר ה-8 באוקטובר הוא חזר לעמדות המבוצרות שהחזיק ב-16 בספטמבר.
ב-13 באוקטובר, כשצבאו מכותר, ערך בורגיין מועצת מלחמה כדי להציע תנאי כניעה. רידזל הציע לשחרר אותם על תנאי ולאפשר להם לצעוד בחזרה לקנדה ללא נשקם. בורגוין הרגיש שגייטס אפילו לא ישקול תנאים כאלה, ובמקום זאת ביקש שיעבירו אותם לבוסטון, שם הם יפליגו חזרה לאירופה. לאחר מספר ימים של משא ומתן, חתמו שני הצדדים על הכניעה.
ב-17 באוקטובר, בורגוין הסגיר את צבאו לידי גייטס. הכוחות הבריטיים והגרמנים זכו לכבוד המלחמה המסורתי כשיצאו לכניעה. החיילים הקימו את צבא האמנה, שנקרא על שם האמנה שהעניקה להם מעבר בטוח בחזרה לאירופה. עם זאת, הקונגרס הקונטיננטלי ביטל את האמנה, וצבא האמנה הוחזק בשבי עד סוף המלחמה.
לאחר מכן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המערכה הכושלת של בורגוין סימנה נקודת מפנה גדולה במלחמה. הגנרל בורגוין חזר לאנגליה ומעולם לא קיבל תפקיד פיקוד נוסף בצבא הבריטי. הבריטים למדו שהאמריקאים יילחמו באומץ וביעילות. קצין בריטי אחד אמר:
האומץ והעקשנות שבהם נלחמו האמריקנים היו תדהמתם של כולם, וכעת השתכנענו לחלוטין שהם לא אותו אויב בזוי שדמיינו אותם עד כה, חסרי יכולת לעמוד בקרב סדור ושהם יילחמו רק מאחורי ביצורים חזקים ורבי עוצמה.
כהוקרה על תרומתו לקרבות בסרטוגה, הוחזר לגנרל ארנולד הוותק שלו (הוא איבד אותו לאחר שהועבר לקידום מוקדם יותר ב-1777). עם זאת, הפצע ברגלו של ארנולד החזיק אותו במיטה חמישה חודשים. מאוחר יותר, בעודו לא כשיר לשירות בשטח אך משרת כמושל הצבאי של פילדלפיה, החל ארנולד בהתכתבות בגידה עם הבריטים. הוא קיבל את הפיקוד על המבצר בווסט פוינט וזמם למסור אותו לידי הבריטים, רק כדי לברוח אל הקווים הבריטיים כאשר לכידתו של קשרו ג'ון אנדרה הובילה לחשיפת המזימה. ארנולד המשיך לשרת בפיקודו של ויליאם פיליפס, מפקד האגף הימני של בורגוין, במשלחת בשנת 1781 לווירג'יניה.
למרות שהותיר את כיוון הקרב לכפופים אליו, גנרל גייטס קיבל קרדיט רב כגנרל המפקד על הניצחון האמריקני הגדול ביותר של המלחמה עד כה. ייתכן שהוא קשר קשר עם אחרים להחליף את ג'ורג' וושינגטון כמפקד העליון. [במקום זאת, הוא קיבל את הפיקוד על הצבא האמריקאי הראשי בדרום. הוא הוביל אותו לתבוסה הרת אסון בקרב קמדן ב-1780, שם עמד בחזית נסיגה מבוהלת. גייטס מעולם לא פיקד על חיילים בשטח לאחר מכן.
בתגובה לכניעתו של בורגוין, הכריז הקונגרס על 18 בדצמבר 1777 כיום לאומי "לחג ההודיה"; זה היה החג הרשמי הראשון של האומה עם השם הזה.
הסיוע הצרפתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברגע שהידיעות על כניעתו של בורגיין הגיעו לצרפת, המלך לואי השישה עשר החליט להיכנס למשא ומתן עם האמריקאים שהביא לברית צרפתית-אמריקאית רשמית ולכניסה צרפתית למלחמה. זה העביר את הסכסוך לזירה העולמית. כתוצאה מכך, בריטניה נאלצה להפנות משאבים ששימשו למלחמה בצפון אמריקה לזירות באיי הודו המערבית ובאירופה, ולהסתמך על מה שהתברר כחזון תעתועים של תמיכה לויאליסטית בפעולותיה בצפון אמריקה. לאחר שהובסה על ידי הבריטים במלחמת הצרפתים והאינדיאנים יותר מעשור קודם לכן, מצאה צרפת הזדמנות לפגוע בכוח הבריטי ובסופו של דבר לנקום על ידי סיוע למתיישבים לאורך מלחמת העצמאות. לפני קרב סרטוגה, צרפת לא סייעה במלואה למתיישבים. עם זאת, לאחר שקרבות סרטוגה נוצחו סופית על ידי המתיישבים, הבינה צרפת שלאמריקאים יש תקווה לנצח במלחמה, והחלה לסייע באופן מלא למתיישבים באמצעות שליחת חיילים, תרומות, הלוואות, נשק צבאי ואספקה.
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שדה הקרב ואתר הכניעה של בורגוין נשתמרו, וכעת מנוהלים על ידי שירות הפארקים הלאומיים כפארק ההיסטורי הלאומי סרטוגה, אשר היה רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים בשנת 1966. הפארק משמר מספר מבנים באזור ומכיל מגוון אנדרטאות. לאובליסק אנדרטת סרטוגה יש ארבע גומחות, שלוש מהן מכילות פסלים של מפקדים אמריקאים: גייטס, סקיילר וקולונל דניאל מורגן. הנישה הרביעית, שבה היה אמור להיות הפסל של ארנולד, ריקה. אנדרטה דרמטית יותר לגבורתו של ארנולד, שאינה נותנת לו את שמו, היא אנדרטת המגף. נתרמה על ידי גנרל מלחמת האזרחים ג'ון ווטס דה פייסטר, ומציגה מגף עם דורבנים וכוכבים של גנרל. היא ניצבת במקום בו נורה ארנולד ב-7 באוקטובר תוך שהוא מסתער על המעוז של בריימן ומוקדש ל"חייל המבריק ביותר של הצבא הקונטיננטלי".
משנת 1972 עד 1977, לבקשת שירות הפארקים הלאומיים, הארכאולוג דין ר' סנו ערך חקירות וחפירות בשטח ובסביבתו של אתר שדה הקרב, ושיחזר ממצאים שונים ושני שלדים אנושיים. נכון לאמצע 2023, קרן Battlefield American ושותפיה רכשו ושימרו 26 דונם משדה הקרב שליד הפארק הלאומי.
שש יחידות המשמר הלאומי של הצבא נגזרות מיחידות אמריקאיות שהשתתפו בקרב סרטוגה. יש כעת רק שלושים יחידות בצבא ארצות הברית עם שושלות שחוזרות לתקופה הקולוניאלית.
מספר אוניות נקראו על שם הקרבות כולל USS סרטוגה (1842), USS סרטוגה (CV-3) ו-USS Saratoga (CV-60).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קרב סרטוגה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)