הנרי דירבורן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הנרי דירבורן
Henry Dearborn
דיוקן של הנרי דירבורן מאת גילברט סטיוארט, 1812, המוזיאון לאומנות, פורטלנד, מיין
דיוקן של הנרי דירבורן מאת גילברט סטיוארט, 1812, המוזיאון לאומנות, פורטלנד, מיין
לידה 23 בפברואר 1751
נורת'האמפטון, מחוז ניו המפשייר, האימפריה הבריטית
פטירה 6 ביוני 1829 (בגיל 78)
רוקסברי, מסצ'וסטס, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות פורסט הילס, בוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית
עיסוק פוליטיקאי, דיפלומט עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מזכיר המלחמה של ארצות הברית ה־5
5 במרץ 18014 במרץ 1809
(8 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית תומאס ג'פרסון
שגריר ארצות הברית בפורטוגל
16 באוגוסט 182230 ביוני 1824
(שנה ו-45 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית ג'יימס מונרו
→ ג'ון גרהם
תומאס ברנט ←
הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית ה־10
27 בינואר 181215 ביוני 1815
(3 שנים ו-20 שבועות)
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מסצ'וסטס
4 במרץ 17934 במרץ 1797
(4 שנים)
חתימה Henry Dearborn Signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הנרי דירבורןאנגלית: Henry Dearborn;‏ 23 בפברואר 17516 ביוני 1829) היה איש צבא ופוליטיקאי אמריקאי. במלחמת העצמאות של ארצות הברית הוא שירת תחת בנדיקט ארנולד במסע לקוויבק, שמהיומנים שניהל באותה תקופה ניתן לקבל מידע רב. לאחר שנפל בשבי והוחלף בעסקת חילופי שבויים, הוא שירת תחת ג'ורג' וושינגטון בצבא הקונטיננטלי ונכח בכניעה הבריטית במצור על יורקטאון. דירבורן היה חלק מהמטה של וושינגטון בווירג'יניה. בתקופת ממשלו של נשיא ארצות הברית תומאס ג'פרסון הוא שימש כמזכיר המלחמה בין השנים 18011809 ובמלחמת 1812 הוא שימש בתפקיד הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית. בערוב ימיו גרמה הביקורת שהטיח בגנרל ישראל פטנאם על תפקודו של זה האחרון בקרב גבעת בנקר למחלוקת קשה. על שמו נקראו המבצר "פורט דירבורן" (כיום בתחומי שיקגו והעיר דירבורן שבמישיגן).[1]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי דירבורן נולד בעיירה נורת' האמפטון שבניו המפשייר לסיימון דירבורן ולשרה לבית מרסטון. הוא היה צאצא של גודפרי דירבורן מאקסטר שבאנגליה אשר הגיע למושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1639. גודפרי דירבורן התיישב באקסטר שבניו המפשייר וזמן קצר לאחר מכן עבר להאמפטון הסמוכה, שם חיו ארבעה דורות של צאצאיו. הנרי דירבורן בילה את רוב שנות נעוריו בעיירה אפינג הסמוכה לעיירת הולדתו, שם הוא למד בבתי ספר ציבוריים. הוא גדל כנער אתלטי, חזק באופן בולט והצטיין בהיאבקות.[2] הוא למד רפואה בהנחיתו של דר' האל ג'קסון בפורטסמות', ניו המפשייר וב-1772 החל לעסוק במקצוע בעיירה נוטינגהאם הסמוכה.[3]

דירבורן היה נשוי שלוש פעמים. ב-1771 הוא נשא לאישה את מרי ברטלט, ב-1780 הוא נשא לאישה את דורקס (אוזגוד) מרבל וב-1813 את שרה בוודין, אלמנתו של ג'יימס בוודין שהיה מושל מסצ'וסטס. בנו מאשתו השנייה היה הנרי אלכסנדר סקמל דירבורן, פוליטיקאי בזכות עצמו.[1]

מלחמת העצמאות של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי דירבורן
השתייכות Gadsden flag.svg הצבא הקונטיננטלי
הצבא האמריקניהצבא האמריקני  הצבא האמריקני
תקופת שירות 1783-1775
1815-1812
דרגה US-O8 insignia.svg מייג'ור גנרל
מלחמות וקרבות
מלחמת העצמאות של ארצות הברית
מלחמת 1812

כאשר החלו קרבות מלחמת העצמאות של ארצות הברית, לחם דירבורן עם הצבא הקונטיננטלי כקצין בדרגת קפטן ברגימנטים ה-1 וה-3 של ניו המפשיר ועד מהרה הוא הועלה לדרגת לוטננט קולונל. ביולי 1781 הוא מונה לסגן קצין האספקה הראשי ושירת במטהו של ג'ורג' וושינגטון בווירג'יניה.[4] בגיל 23 הוא ארגן את כוח מיליציה מקומי של שישים גברים באזור בוסטון ופיקד עליו, שם הוא השתתף ב-17 ביוני 1775 בקרב גבעת בנקר כקצין בדרגת קפטן ברגימנט ה-1 של ניו המפשייר בפיקודו של קולונל ג'ון סטרק. דירברון העיר שבמהלך הקרב "שום קצין או חייל מהכוחות הקונטיננטליים שהשתתפו בו לא לבש מדים, כל המשתתפים לבשו בגדים אזרחיים פשוטים, ואף אחד המקצינים לא רכב על סוס".[5] שנים לאחר מכן האשים דירבורן את ישראל פטנאם על שכשל בתפקידו במהלך הקרב ובכך עורר מחלוקת קשה וידועה.

בספטמבר 1775 התנדב דירבורן לשרת תחת קולונל בנדיקט ארנולד במסגרת המסע הקשה לקוויבק. מאוחר יותר כתב דירבורן ביומן המלחמה שניהל על המצב והתנאים הכלליים: "היינו אכן כוח קטן כדי שנוכל לחשוב על כניסה לקוויבק. אך במצב בו אספקתנו כמעט ואזלה לחלוטין, היה ברור שנמות אם ננסה לשוב על דרכנו ומצבנו לא יהיה גרוע יותר אם נמשיך בנתיבנו".[6]

בקטע האחרון של המסע הוא חלה קשות וחומו עלה, כך שהוא נאלץ להישאר מאחורי קוטג' על גדות נהר שודייר. מאוחר יותר הוא חבר לכוחות המשולבים של בנדיקט ארנולד ושל גנרל ריצ'רד מונטגומרי, בדיוק בזמן כדי לקחת חלק בתקיפה על קוויבק.[3] יומנו של דירבורן מהווה מקור חשוב על מערכה זו. במהלך המסע נעשו הוא וארון בר לידידים.[7] יחד עם כמה קצינים נוספים, נשבה דירבורן ב-31 בדצמבר 1775, במהלך קרב קוויבק, וישב בשבי במשך שנה. במאי 1776 הוא שוחרר, אך חילופי השבויים לא בוצעו עד מרץ 1777.[1]

לאחר שהשתתף במצור על מבצר טיקונדרוגה ביולי 1777, הועלה דירבורן לדרגת מייג'ור והוצב ברגימנט בפיקודו של אלכסנדר סקמל.

בספטמבר 1777 הועבר דירבורן לרגימנט הראשון של ניו המפשייר, תחת פיקודו של ג'וזף סיליי. הוא לקח חלק בקרב סרטוגה נגד הגנרל הבריטי ג'ון בורגוין בקרב חוות פרימן. בקרב הראשון השתתפו בעיקר כוחות מניו המפשייר, שממנה הגיע דירבורן. בריגדת ניו המפשייר בפיקודו של גנרל פור ופלוגת חיל הרגלים בפיקודו של דירבורן, שיחד מנו כ-300 איש, יחד עם פלוגות ממיליציה אחרת ועם הריינג'רים של וייטקומב, שיתפו פעולה עם דניאל מורגן בהדיפת מתקפתו של הגנרל הבריטי סיימון פרייזר. הגנרל הזהיר הורשיו גייסט הורה באי רצון לכוח הסיור שכלל את כוח הרובאים הארעי של מורגן ואת כוח הרגלים הקל של דירבורן לתצפת על אזור רמות במיס. מאוחר יותר ציין גייטס לטובה בדיווחו את תפקודו של דירבורן כחייל וכקצין. לאחר מכן הצטרף דירבורן לכוח העיקרי של הצבא הקונטיננטלי בפיקודו של ג'ורג' וושינגטון בוואלי פורג' שבפנסילבניה כקצין בדרגת לוטננט קולונל, שם הוא בילה את חורף 1778-1777.[3]

ב-1778 השתתף דירבורן בקרב מונמאות' בניו ג'רזי, שהתנהל בעקבות הפינוי הבריטי של פילדלפיה והנסיגה לניו יורק, בקרב העיקרי האחרון בזירה הצפונית ובקיץ 1779 הוא התלווה למייג'ור גנרל ג'ון סאליבן במשלחת שהוביל נגד שבטי האירוקוי בצפון מדינת ניו יורק. הוא גם השתתף בקרב נגדם בוויומינג שבפנסילבניה.[3]

במהלך חורף 1778–1779 הוא חנה במה שהיום נקרא פארק הזיכרון פטנאם שברדינג, קונטיקט. ב-1781 הצטרף מחדש דירבורן למטה של הגנרל וושינגטון, שם הוא שימש כסגן קצין האספקה הראשי ופיקד על הרגימנט הראשון של ניו המפשייר בקרב יורקטאון, אז נשא כבר דרגת קולונל. הוא גם נכח בכניעתו של הגנרל הבריטי צ'ארלס קורנווליס באוקטובר אותה שנה.

ביוני 1783 שוחרר דירבורן מהצבא הקונטיננטלי והתיישב בגרדינר שבמיין, שם הוא היה למייג'ור גנרל במיליציה של מיין. הוא קיבל מוושינגטון מינוי של המרשל של מחוז מיין. בין השנים 17931797 כיהן דירבורן כחבר בבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז מיין, שהיה אז חלק ממסצ'וסטס.

יומני המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית ניהל דירבורן שישה יומנים שונים בהם הוא תיעד מערכות שונות, קרבות ואירועים חשובים אחרים במלחמה מנקודת מבטו. ספרו "יומני מלחמת העצמאות של הנרי דירבורן, 1783-1775" מספקים להיסטוריונים של ראשית ימי ארצות הברית מידע רב ערך ממקור ראשון מנקודת מבטו של קצין שהיה מעורב במגוון של קרבות ושל האירועים הקשורים אליהם. היומנים פורסמו לראשונה ב-1939 על ידי מועדון קקסטון משיקגו ונערכו מכתבי היד המקוריים על ידי ההיסטוריונים לויד א. בראון והווארד הנרי פקהאם. הפרסום כולל מאמר ביוגרפי אודות דירבורין מאת הרמון ד. סמית'. ששת היומנים הם:

יומן 1 – המסע לקוויבק

יומן 2 – מערכת ברגוין (מערכת סרטוגה)

יומן 3 – המבצעים במושבות המרכזיות

יומן 4 – המשלחת אל האינדיאנים של סאליבן

יומן 5 – מערכת יורקטאון

יומן 6 – המשא ומתן לשלום.[8]

דירבורן גם כתב את המאמר "דין וחשבון על קרב גבעת בנקר". כמה חוקרים ציטטו את המאמר הזה כחשוב מבחינה תרבותית וככזה שתרם משמעותית לבסיס הידע על ההיסטוריה האמריקאית המוקדמת.[9]

לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1787 הוצב דירבורן כבריגדיר גנרל במיליציה של מסצ'וסטס וב-1789 הוא קודם לדרגת מייג'ור גנרל. באותה שנה הוא מונה על ידי ג'ורג' וושינגטון לתפקיד המרשל הראשון של ארצות הברית במחוז מיין על פי החוקה החדשה של 1787. את המחוז הזה הוא ייצג בקונגרסים השלישי והרביעי מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בין השנים 17931797.

מזכיר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1801 מינה נשיא ארצות הברית השלישי, תומאס ג'פרסון את דירבורן לתפקיד מזכיר המלחמה, משרה בה הוא החזיק במשך שמונה שנים עד 7 במרץ 1809. דירובורן ייעץ לג'פרסון בסוגיות של ניהול כוח האדם הצבאי כאשר ג'פרסון ניסח את "חוק הממסד הצבאי לעתות שלום" (Military Peace Establishment Act) של 1800–1801, שהתווה את מערכת החוקים והמגבלות החדשים לצבא וגם הוביל לייסוד האקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט.[10] באפריל 1801 ביקש דירבורן מג'ורג' ברון, אנגלי שהיה ידידו ממיין, לקבל על עצמו משרת לימוד מתמטיקה בווסט פוינט. דירבורן אף הציע את משרת המפקח הכללי של האקדמיה לג'ונתן ויליאמס שתרגם לאנגלית כמה מאמרים על ארטילריה ועל ביצורים.[11]

במהלך השנים 1801 ו-1802 ניהלו דירבורן וג'פרסון תכתובת ענפה בה הם דנו בסוגיות פוליטיות וצבאיות שונות. הסוגיה הבולטת ביניהן הייתה הדוח של דירבורן מה-12 במאי 1801 על מחלקת המלחמה,[11] והמלצתו ל"סימון קו הגבול בין ארצות הברית לבין הנחלות הבריטיות השכנות, באופן כזה שיימנה סכסוכים כלשהם בעתיד...".[12]

במהלך תקופת כהונתו כמזכיר המלחמה סייע דירבורן לג'פרסון להתוות את המדיניות בנוגע לאינדיאנים בארצות הברית. המטרה הייתה להתוות גבול מערבי באמצעות רכישת אדמות לאורך נהר המיסיסיפי.[13]

ב-1805, כאשר אירועי "שערוריית בר" החלו להתפתח, תכננו לכאורה ארון בר ומושל טריטוריית לואיזיאנה, ג'יימס וילקינסון, לפתוח במלחמה נגד מקסיקו, מתוך מטרה להקים מדינה נפרדת בדרום-מערב ארצות הברית. במכתב לדירבורן האיץ בו וילקינסון לתקוף את מערב פלורידה הספרדית מכוון באטון רוז'. על רקע השמועות שרווחו על מלחמה הממשמשת ובאה, הורה לו דירבורן לשלוח שלוש פלוגות לפורט אדמס שבמערב פלורידה כאמצעי זהירות. וילקינסון עשה שימוש בסיכויי המלחמה להצדקת שליחת משלחת גישוש צבאית אל שטחי דרום-המערב כדי לאתר נתיב שישמש לאספקת הציוד למלחמה שתתנהל על הגבול שבין ארצות הברית לבין מקסיקו הספרדית. במאי הורה דירבורן לווילקינסון להגיע לטריטוריית אורלינס והנחה אותו "להדוף כל פלישה לארצות הברית מזרחה מנהר סבין או צפונה או מערב מעבר לגבולות של מה שהיה קרוי מערב פלורידה...". בהמשך טען דירבורן שכל תנועה שכזאת מעבר לקווי גבול אלו תהווה "פלישה של ממש אל הזכויות הטריטוריאליות שלנו". הן לבור והן לווילקינסון הייתה זו ההזדמנות שהם קיוו שתתרחש, מתוך מחשבה שהממשל הספרדי יהיה על סף עימות עם ארצות הברית שיתדרדר במהירות למלחמה. בכל אופן, כאשר וילקינסון ביקש מדירבורן לשלוח משלחת צבאית אל אזורי הדרום-מערב, השיב לו דירבורן ש"אתה, בר, וכו', נעשים מקורבים מדי... שמור כל אדם חשוד מעבר לטווח היד". באותה עת הזהיר גם דירבורן את וילקינסון ש"שמך הוזכר לעיתים קרובות מאוד בנשימה אחת עם שמו של בר". זמן קצר לאחר מכן נעצר בר באשמת בגידה.

במרץ 1809 מונה דירבורן על ידי הנשיא ג'יימס מדיסון לתפקיד הגובה של נמל בוסטון, תפקיד בו הוא החזיק עד ה-27 בינואר 1812, כאשר הוא מונה להגנרל המפקד של צבא ארצות הברית.

מלחמת 1812[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת 1812, כאשר האיץ הנשיא מדיסון באנשי המפלגה הפדרליסטית להצטרף ל"תמיכה המאוחדת" כנגד בריטניה במלחמה שבה לא היו להם סיבות רבות לשתף בה פעולה, הוא הטיל על דירבורן תפקיד פיקודי בכיר בגזרה הצפון-מערבית שהשתרעה מנהר הניאגרה ועד חוף ניו אינגלנד. כמי שלחם במלחמת העצמאות והגיע לדרגת קולונל, חיבב מדיסון את דירבורן ששירת כמזכיר המלחמה תחת הנשיא ג'פרסון ובמיוחד סייע לו לנסח את "חוק הממסד הצבאי לעתות שלום", שבאמצעותו סולקו קצינים פדרליסטים רבים ממערך הקצונה. כתוצאה מכך בחירתו של מדיסון בדירבורן לפקד על הזירה הצפון-מערבית לא התקבלה בברכה על ידי רוב הפדרליסטים. דירבורן היה אז בן 61, סבל מעודף משקל, התנהל באיטיות ובחוסר ביטחון, והוא חש שמשימתו להשרות ביטחון בקרב האנשים תחת פיקודו תהיה קשה עליו. במרץ הוא נחבל קלות עקב נפילה והוצע שהוא ייקח לעצמו זמן להחלמה. עם פרוץ המלחמה הוא בילה זמן רב יותר בבוסטון, מתוך חשש שלו היה שותף סגן הנשיא אלברידג' גרי, שהפדרליסטים יזממו פעם נוספת להתבדל מארצות הברית בחלקה הצפון-מזרחי והיה מוכן למסד מלוכה "בסגנון בית הנובר" כמשקל נגד מולם.

מתוך הצורך להציג בפני הקונגרס דיווחים על התקדמות, האיץ מזכיר המלחמה ויליאם יוסטיס בדירבורן לצאת מיד לאולבני ולהתחיל בהכנות לפלישה למונטריאול. דירבורן טען עם זאת שעליו להגיע קודם כל לניו אינגלנד ולדאוג להגנת חופה על ידי המיליציה, כך שהכוחות הסדירים יהיו פנויים להתכונן למערכה שעמדה להתחיל מצפון ולפני שהפדרליסטים יפתחו במרד גלוי שם. לאחר עימותים עם כמה מהמושלים הפדרליסטים של מדינות ניו אינגלנד, שסירבו להקצות את המיליציות שלהן לטובת הגנת החופים, עזב דירבורן את ניו אינגלנד באי-רצון ויצא לאולבני עם כוחות סדירים בסוף יולי, כשהוא מותיר את החופים כמעט חסרי הגנה כנגד תקיפה בריטית.

ב-9 באוגוסט, בעוד הגנרל ויליאם הל ציפה למתקפת הסחה של דירבורן בניאגרה פולס, היה זה האחרון עדיין במפקדתו בגרינבוש, שבפאתי אולבני, ונתקל בקשיים רבים לקבץ כוחות לטובת המתקפה בקנדה. באותה עת שלח המושל הכללי של קנדה ג'ורג' פרבוסט את הקולונל הבריטי אדוארד ביינס לנהל משא ומתן עם דירבורן על שביתת נשק זמנית. דירבורן למד שראש ממשלת הממלכה המאוחדת הלורד ליברפול נתן לממשלה האמריקאית זמן להגיב. מתוך מחסור באמצעים לפעול בצורה ראויה מול הבריטים בקנדה, לא היה דירבורן להוט לקרב והוא קיבל בברכה את העיכוב ובישר במהירות את החדשות על שביתת הנשק למדיסון כדי שיאשר אותה. בינתיים הורה דירבורן לגנרל סטפן ון רנסלר להימנע מכל התנגדות לאורך נהר הניאגרה. בכל אופן, שביתת הנשק הייתה קצרת ימים וב-15 באוגוסט דחה מדיסון את ההסכם שגיבש דירבורן והוצאו פקודות לחידוש המתקפה.

דירבורן הכין תוכניות למתקפות מקבילות על מונטריאול, קינגסטון, פורט ניאגרה ואמהרסטבורג, אך ביצוע התוכנית היה כושל. כמה חוקרים מאמינים שהוא לא פעל באופן מהיר מספיק כדי לדאוג לכוחות מספיקים להגנת דטרויט. הל נכנע בפני הגנרל הבריטי אייזיק ברוק, מבלי שחייליו ירו אפילו ירייה אחת. הוא נשפט על כך בפני בית דין צבאי בראשותו של דירבורן ונידון למוות, אך עונשו הומתק.[14]

ב-27 באפריל 1813 השיגו הכוחות האמריקאים בימת אונטריו בפיקודם של דירבורן ושל קומודור אייזיק צ'אונסי הצלחה בקרב יורק (כיום טורונטו), כבשו את העיר למשך כמה ימים ולקחו שלל של כלי נשק וציוד. לאחר מכן מכן הועברו חיילי הצבא מעבר לימה בספינותיו של צ'אונסי אל פורט ניאגרה. דירבורן קיבץ שם 4,500 חיילים ותכנן לתקוף את פורט ג'ורג', משימה שהוא הפקיד בידיו של קולונל וינפילד סקוט, אך הצבא היה זקוק למנוחה ולהתארגנות מחדש. לא בוצעו שום הכנות לשכן את הכוחות בפורט ניאגרה ובמשך כמה ימים הם סבלו מחסור בצרכים בסיסיים.

אף על פי שלדירבורן הייתה הצלחה בקנה מידה קטן בכיבוש יורק ב-27 באפריל 1813 ובכיבוש פורט ג'ורג' ב-27 במאי אותה שנה, הפיקוד שלו היה רוב הזמן חסר השפעה. ב-6 ביולי הוא נקרא מהחזית והוצב מחדש בתפקיד מנהלי בניו יורק. באותה עת הוא נשא לאישה את שרה בוודין, אשתו השלישית.[1] ב-15 ביוני 1815 שוחרר דירבורן מהצבא בכבוד.[15]

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1816 נבחר דירבורן כחבר ב"חברת העתיקות האמריקאית" (American Antiquarian Society), שכיום היא החברה ההיסטורית הוותיקה ביותר בארצות הברית.[16]

ב-1818 התמודד דירבורן על משרת מושל מסצ'וסטס מול המושל המכהן ג'ון ברוקס. בשל חברותו של דירבורן במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית במדינה שנשלטה על ידי הפדרליסטים, הוא היה זקוק לעיתונות אוהדת כדי להצליח במערכת הבחירות. בהמשך הוא קיבל הצעה מצ'ארלס מיינר, עורך The Port Folio, מגזין פוליטי בפילדלפיה, בה הוא ביקש ממנו לאמת מפה של חייל בריטי שמתארת את קרב גבעת בנקר. דירבורן ראה בכך הזדמנות לזכות באהדה ציבורית וקפץ על המציאה. אף על פי כן, מאמציו הביאו תוצאות הפוכות כאשר הוא כתב גם "דין וחשבון נכון" על הקרב במאמר שהודפס מחדש ב-1818 ובו הוא האשים את ישראל פטנאם במחדלים ובמנהיגות פחדנית במהלך הקרב, האשמה שהציתה מחלוקת מתמשכת בקרב משתתפי המלחמה ובקרב כמה היסטוריונים.[17]

ב-1813 הציג הנשיא מדיסון, עם היבחרו לתקופת כהונה נוספת, את מועמדותו של דירבורן בפעם השנייה לתפקיד מזכיר המלחמה, אך הסנאט דחה את המינוי, לנוכח הביקורת הקשה שהוטחה על תפקודו של דירבורן במלחמת 1812 ומדיסון משך את ההצעה. מאוחר יותר הוא מונה על ידי הנשיא ג'יימס מונרו לשגריר ארצות הברית בפורטוגל, בתפקיד זה הוא שימש מה-7 במאי 1822 ועד ה-30 ביוני 1824, כאשר הוא סיים את תפקידו על פי בקשתו ופרש לביתו ברוקסברי שבבוסטון.

הנרי דירבורן מת בביתו ברוקסברי ב-6 ביוני 1829. הוא נטמן בבית הקברות פורסט הילס שבמישור ג'מייקה (אז מחוץ לבוסטון, מאז 1874 בתחומי העיר).[1]

מורשתו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחת לואיס וקלארק שמונתה על ידי הנשיא ג'פרסון ב-1803, קראה לנהר דירבורן שבמערב מונטנה על שמו של דירבורן. על שמו נקראו גם מחוז דירבורן שבאינדיאנה, העיר דירבורן שבמדינת מישיגן והעיר דירבורן שבמדינת מיזורי. מבצר דירבורן שבשיקגו נקרא על שמו ושם זה הוא המקור לשמו של רחוב דירבורן, רחוב מרכזי במרכז העיר. בראשית המאה ה-19 היה גם מבצר דירבורן במחוז אדמס שבמיסיסיפי.

שמה של בירת מיין, אוגוסטה שונה ב-1797 מהארינגטון לשמה הנוכחי על שמה של בתו של דירבורן.

נשקייה של צבא ארצות הברית שאמורה הייתה להיקרא "מאונט דירבורן" תוכננה להיבנות בראשית המאה ה-19 על אי במפגש הנהרות קטאובה ווטרי, ליד גרייט פולס שבקרוליינה הדרומית. המיזם לא יצא מעולם לפועל, אך שם האי נותר ולאחר שב-1905 העיר נוסדה, נקרא הרחוב הראשי שלה על שמו של דירבורן.

במהלך מלחמת העולם השנייה נקרא מבצר להגנה חופית, שהוקם במדינת הולדתו ניו המפשייר, על שמו של דירבורן.

בנו של דירבורן, הנרי א. ס. דירבורן, היה חבר הקונגרס שייצג את מסצ'וסטס בין השנים 18311833.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הנרי דירבורן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 "Henry Dearborn". U.S. Army Center of Military History.
  2. ^ earborn, Henry; Peckham, Howard Henry (2009). Revolutionary War Journals of Henry Dearborn, 1775-1783. Heritage Books, page 4.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Johnson, Allen; Malone, Dumas (Eds.) (1930). Dictionary of American Biography, Feb. 23, 1751 - Jun. 6, 1829, Vol. V. Charles Scribner's Sons, New York.
  4. ^ "Dearborn, H.A.S. (Henry Alexander Scammell), 1783-1851". New York Public library.
  5. ^ Dearborn, Henry; Peckham, Howard Henry (2009). Revolutionary War Journals of Henry Dearborn, 1775-1783. Heritage Books, page 5.
  6. ^ Dearborn, Henry; Peckham, Howard Henry (2009). Revolutionary War Journals of Henry Dearborn, 1775-1783. Heritage Books, page 50.
  7. ^ Dearborn, Henry; Peckham, Howard Henry (2009). Revolutionary War Journals of Henry Dearborn, 1775-1783. Heritage Books, page 19.
  8. ^ Dearborn, Henry; Peckham, Howard Henry (2009). Revolutionary War Journals of Henry Dearborn, 1775-1783. Heritage Books, pp. i - vii5.
  9. ^ Dearborn, Henry; Putnam, Daniel (1818). An Account of the Battle of Bunker's Hill. Munroe & Francis, Boston.
  10. ^ "Thomas Jefferson to the Senate, 25 March 1802". U.S. National Archives.
  11. ^ 11.0 11.1 "Henry Dearborn's Report on the War Department, (12 May 1801)". U.S. National Archives. 1801.
  12. ^ "Dearborn's 5 December 1801 letter to Jefferson". U.S. National Archives. 1801.
  13. ^ "Henry Dearborn (Physiognotrace)". Thomas Jefferson Foundation.
  14. ^ Hickey, Donald R. (1989). The War of 1812, The Forgotten Conflict. University of Illinois Press, page 83.
  15. ^ Johnson, Allen; Malone, Dumas (Eds.) (1930). Dictionary of American Biography, Feb. 23, 1751 - Jun. 6, 1829, Vol. V.
  16. ^ American Antiquarian Society Members Directory
  17. ^ Purcell, Sarah J. (2010). Sealed with Blood: War, Sacrifice, and Memory in Revolutionary America. University of Pennsylvania Press, pp164-168.