ג'ורג' קלינטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ורג' קלינטון
George Clinton
ג'ורג' קלינטון
ג'ורג' קלינטון
לידה 26 ביולי 1739
ליטל בריטיין, פרובינציית ניו יורק, אמריקה הבריטית
פטירה 20 באפריל 1812 (בגיל 72)
וושינגטון הבירה, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות ההולנדי הישן, קינגסטון, ניו יורק, ארצות הברית
מפלגה Tricolour Cockade.svg המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
בת זוג שרה קלינטון
סגן נשיא ארצות הברית ה־4
4 במרץ 180520 באפריל 1812
(7 שנים ו־6 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית תומאס ג'פרסון
ג'יימס מדיסון
מושל ניו יורק ה־1
1 ביולי 180130 ביוני 1804
(3 שנים)
סגן מושל ניו יורק ג'רמייה ואן ראנסלר
30 ביולי 177730 ביוני 1795
(17 שנים)
סגן מושל ניו יורק פייר ואן קרטלנדט
נציג בקונגרס הקוטיננטלי מטעם ניו יורק
15 במאי 17758 ביולי 1776
(שנה ו־7 שבועות)
חתימה George Clinton Signature-rt.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ג'ורג' קלינטוןאנגלית: George Clinton;‏ 26 ביולי 1739 - 20 באפריל 1812) היה אישיות פוליטית בכירה בימיה הראשונים של ארצות הברית.

כיהן כמושל ניו יורק הראשון בשנים 17771795. במסגרת תפקידו זה הביע התנגדות תקיפה לאשרור החוקה הפדרלית, והיה מראשי האנטי-פדרליסטים. לאחר אשרור החוקה הצטרף למפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, והיה מראשי האגף שתמך במתן כוח למדינות. בשנים 18011804 כיהן שוב כמושל ניו יורק, והיה, עד לדצמבר 2015, המושל שכיהן בשנים הרבות ביותר בהיסטוריה האמריקאית.[1]

כיהן כסגן הנשיא הרביעי של ארצות הברית, תחת הנשיאים תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון עד לפטירתו (18051812). הוא וג'ון קלהון היו היחידים ששימשו סגן נשיא תחת יותר מנשיא אחד. היה מועמד פעמיים לנשיאות ארצות הברית, בשנים 1792 (אז נבחר ג'ורג' וושינגטון בפעם השנייה) וב-1796 (אז נבחר ג'ון אדמס).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריו של ג'ורג' קלינטון היו מהגרים פרסביטריאנים שעזבו את מחוז לנגפורד, ממלכת אירלנד, בשנת 1729 כדי להימלט מהמשטר האנגליקני הבלתי סובלני שהטיל מגבלות על מתנגדי הדת. צ'ארלס ואליזבת דניסטון קלינטון התיישבו במחוז אלסטר שבניו יורק, שם נולד ג'ורג' ב-26 ביולי 1739. צ'ארלס קלינטון היה חקלאי ומודד קרקעות, שסקר הגבול של ניו יורק שרשם הרשים את המושל על לכדי כך שהוא הוצע לו תפקיד כשריף ​​של ניו יורק והמחוז הסובב את העיר בשנת 1748. לאחר שקלינטון האב דחה את קבלת המשרה, מינה המושל את ג'ורג' הצעיר כממשיכו של פקיד בית המשפט המחוזי באלסטר, תפקיד שהוא מילא משנת 1759 והחזיק אותו עד סוף חייו.

ג'ורג' קלינטון למד אצל איש כמורה סקוטי כדי להתכונן לאחריותו המשפטית העתידית, וקטע את לימודיו בגיל 18 בשנת 1757 כדי להתגייס למלחמת הצרפתים והאינדיאנים. לאחר המלחמה הוא היה עוזר משפטי בניו יורק תחת עורך הדין הנודע ויליאם סמית'. הוא החל את עבודתו המשפטית בשנת 1764 והפך לפרקליט המחוז בשנה שלאחר מכן. כשירותו של קלינטון לסקר ורישומי הקרקעות הפכו אותו בסופו של דבר לאחד התושבים העשירים יותר במחוז אלסטר, אך למרות הונו הניכר, היה קלינטון איש בעל הרגלים חסכניים ונהג בנימוסים בלתי מתפשרים. אפילו בחייו המאוחרים יותר, כשחולי כרוני הקשה עליו למלא את תפקידיו הציבוריים, העירו משקיפים על ה"עליזות הנעימות" ועל "ההומור הטוב" שבו קלינטון ניחן.

המהפכה האמריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של בריגדיר גנרל ג'ורג' קלינטון בשירות הצבא הקונטיננטלי במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית. אויר בידי ג'ון טרומבול ב-1791.

בשנת 1768 נבחר קלינטון בן ה-29 לאספה המחוקקת בניו יורק, שם תמך בסיעת "ליווינגסטון", ברית שאותה חיזק שנתיים לאחר מכן עם נישואיו לקורנליה טאפן, קרובת משפחה של אדוארד ליווינגסטון. ליווינגסטונים ובני בריתם, שייצגו את בעלי השטחים העשירים, בעיקר פרסביטריאנים יושבי עמק ההדסון, הסדירו עמדה אנטי-בריטית כאשר היחסים בין בריטניה למושבותיה בצפון אמריקה התדרדרו בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-18. קלינטון התפרסם כמנהיגה של התנועה בשנת 1770 כשהגן על חבר בני החירות שנכלא בגין תביעת הוצאת דיבה על ידי הרוב המלכותי שעדיין שלט באספה בניו יורק. קלינטון שימש נציג לקונגרס הקונטיננטלי השני בשנת 1775, שם ציין עמית אחר כי "לקלינטון יש יכולת אבל הוא נוהג לשתוק רוב הזמן, ומשיג (כשהוא כן מדבר) את ההשפעה שאליה הוא מכוון." קלינטון התנגד לסדר הצבאי של המיליציה, מכיוון שכפי שהסביר, "עצם החובה להשגיח מפני סכנה מביאה גברים רבים להיות פחדנים", ותוך זמן קצר הוא התפטר מנציגותו כדי לקבל מינוי של בריגדיר גנרל במיליציה של ניו יורק אותה התכוון לפתח. הוטל עליו הפיקוד על מערך ההגנה היבשתי על גבול ניו יורק, שם מאמציו למנוע מהבריטים להשתלט על נהר ההדסון ולפצל את ניו אינגלנד משאר שלוש עשרה המושבות זיכו אותו במינוי לבריגדיר גנרל בהבא הקונטיננטלי החדש שהוקם והפך אותו לדמות נערצת בקרב חקלאים רבים באזורי הספר המערביים של מושבת ניו יורק.

השינויים החברתיים והפוליטיים שהביאה המהפכה פעלו לטובת קלינטון, והוא ניצל את רוב ההזדמנויות שלו. במחקרו על ניו יורק בתקופת המהפכה, טוען אדוארד קאנטרימן כי "משבר העצמאות .. ניפץ את ניו יורק הישנה, ​​פוליטית וחברתית כאחד". החוקה החדשה של המדינה הרחיבה מאוד את זכות הבחירה והגדילה את סמכות הרשות המחוקקת של המדינה. קלינטון הפך לדובר של חקלאים עובדי אדמה באזורי הספר, שקודם לכן היו יריבי תנועת "ליווינגסטון". תמיכתם הוכיחה עצמה כבעלת חשיבות מכרעת בבחירות למושל בשנת 1777, כאשר קלינטון ניצח את אדוארד ליווינגסטון במהפך ש"סימן את פירוק מפלגת ליווינגסטון הוותיקה." הבחירות סימנו גם את הופעתו של קלינטון כדמות דומיננטית בפוליטיקה בניו יורק; הוא כיהן כמושל מ-1777 עד 1795 ושוב מ-1801 עד 1804, והפעיל השפעה ניכרת על הרשות המחוקקת במדינה לאורך כהונותיו.

מושל ניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני שעזב את שדה הקרב כדי לקחת על עצמו את האחריות המנהלית החדשה שלו כמושל ניו יורק, הבטיח קלינטון למפקדו הראשי, הגנרל ג'ורג' וושינגטון, כי יחזור לתפקידו הצבאי "אם העסק של המינוי החדש שלי לא יוכיח את עצמו בחשיבותו". נאמן לדבריו, קלינטון חזר במהרה לשדה הקרב כדי לסייע בהגנה על ניו יורק. שם מנעו חיילים אמריקאים בפיקודו את הנרי קלינטון (שנאמר כי היה "בן דוד רחוק" של ג'ורג') את תנועת הכוח הבריטי העיקרי של ג'ון בורגוין מקנדה דרומה. קלינטון פעל לתרום למערך הדיפלומטי לשכנוע ממלכת צרפת שהמושבות הנאבקות ראויות לסיוע שהוכיח עצמו בהמשך כגורם מכריע במאמץ המהפכני נגד הבריטים.

העבודה האזרחית של המושל קלינטון תרמה גם כן לקידום תדמיתו הפוליטית. כמו מושלי אחרים במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית, הוא היה אחראי על תיאום מאמצי המלחמה של מדינתו. חשיבותה האסטרטגית של ניו יורק והיות חלק נכבד מאוכלוסייה נאמנה לכתר, יחד עם התנתקותה של רפובליקת ורמונט מתוכה בשנת 1777, היוו מכשולים מיוחדים עבור המושל, אך לאורך כהונתו הוכיח עצמו כמנהל כשיר. עם זאת, הוא היה מתוסכל, ככל שהוצאות המלחמה עלו, וככל שהקונגרס הקונטיננטלי, שחסרה לו הסמכות לקיים גיוס הכנסות מכלל המדינות והסתמך בלבד על גיוס תרומות, פנה לניו יורק לבקש הלוואות כדי לפצות על המחסור שנבע מכך שמדינות אחרות לא הצליחו לעמוד במכסותיהן. הוא תמך בקריאתו של אלכסנדר המילטון להקמת קונגרס חזק יותר עם סמכויות עצמאיות לגיוס הכנסות, והזהיר את נשיא הקונגרס הקונטיננטלי, ג'ון הנסון, בשנת 1781 כי "לא נוכל, ללא שינוי בנסיבותינו, עוד להמשיך לשמור על השלטון האזרחי שלנו."

נקודת המבט של קלינטון השתנתה בשנת 1783, לאחר שהקונגרס ביקש מהמדינות לאשר תעריף לאומי שישלול מניו יורק את מקור ההכנסה המשתלם ביותר שלה. הוא האמין מזמן שהקונגרס צריך להקל ולהגן על מסחר החוץ החשוב כל כך לניו יורק. לשם כך, הוא תמך במאמציו של המילטון לחזק את תקנון הקונפדרציה במהלך המלחמה. אבל הרעיון של תעריף לאומי עזר לשכנע אותו שממשלה לאומית בעלת סמכויות מוגדלות במידה רבה עלולה להציף את המדינות ולערער את חירויות הפרט. "אם סמכויות חזקות יותר לקונגרס יועילו לניו יורק", לפי הביוגרף שלו, "קלינטון היה עוקב אחר צעדים כאלה. בעניינים פנימיים גרידא, המושל היה מעמיד את החששות של ניו יורק מעל לכולם [הכוונה לממשל הפדרלי]." הדאגה העיקרית של המושל הייתה להימנע מכל אמצעי שעלול להכביד על תושבי ניו יורק העוסקים בחקלאות במס. התעריף סיפק כמעט שליש מהכנסות ניו יורק במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19, וקלינטון חשש שאם מקור הכנסה קריטי זה יופנה לקופה לאומית, יהיה על הרשות המחוקקת של המדינה להעלות ארנונה ולפגוע בקולם של החקלאים.

הפנייה לפוליטיקה פדרלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלינטון התגלה כאחד המתנגדים הבולטים של חוקת ארצות הברית החדשה. הוא היה נציג לוועידת האישור של ניו יורק, שם בחר בה רוב אנטי-פדרליסטי להנהיגו. אך עם התכנסות הוועידה של ניו יורק היו הזדמנויותיו של קלינטון צרות, שכן 8 מדינות כבר אישרו את החוקה. הוא קיווה בתחילה לאשרור מותנה, המותנה באימוץ "תיקונים המחושבים לצמצם ולהגביל" את הסמכות הפדרלית, אך לאחר שהאנטי-פדרליסטים לא הצליחו להסכים על אסטרטגיה משותפת והרגש העממי השתנה לטובת אשרור ללא תנאי, אבד סיכויו למלא מטרה מוגבלת זאת. לבסוף הורה קלינטון לתומכיו לאשרר גם כן את החוקה, וזאת מכיוון שהעריך כי במקרה ויוכל להשיג את מושכות משרת סגן הנשיא, יוכל לייעץ לוושינגטון, שצופה כי יבחר לנשיא, כך שימתן את סמכותו של הממשל הפדרלי לעומת ממשל המדינות.

במהלך הבחירות לנשיאות ב-1789, קלינטון היה מועמד לסגן הנשיא וזכה לתמיכה נרחבת מצד וירג'יניה וניו יורק. ג'יימס מדיסון נחרד מכך ש"אויבי הממשלה… מניחים אבני דרך לבחירת המושל קלינטון", ואלכסנדר המילטון פעל לאיחוד הפדרליסטים מאחורי מועמדות ג'ון אדמס לסגן הנשיא. שמועות המיועדות לתעמולה פגעו במועמדותו של קלינטון בכך שציינו כי האנטי-פדרליסטים ממוקמים בין ריצ'רד הנרי לי או פטריק הנרי בעוד קלינטון אינו מועמד בראשות סדר העדיפויות שלהם. לפני אישור התיקון ה-12 לחוקת ארצות הברית בשנת 1804, האלקטורים הוציאו שני קולות בבחירות לנשיאות מבלי להבחין בין מועמדים לנשיאות וסגני נשיאות, ובעל מספר האלקטורים השני בגודלו היה נבחר לסגן הנשיא. אולם כל בוחר אזרחי הצביע מתוך כוונה ברורה לבחור אדם אחד כנשיא והאחר כסגן נשיא. באווירה הטעונה סביב הבחירות הראשונות במסגרת החוקה החדשה, ההתלהבות העממית מהממשלה הפדרלית החדשה וההתנגדות הידועה של קלינטון לחוקה פעלה גם היא נגדו. ג'ון אדמס זכה במשרת סגן הנשיא עם 34 קולות אלקטורים בעוד וושינגטון נבחר לנשיא כצפוי.

בסופן של בחירות 1789, השיג קלינטון 3 אלקטורים בלבד. עמדתו של קלינטון התחזקה במעט במהלך הבחירות לנשיאות ב-1792. בתום הקדנציה הראשונה של וושינגטון, הקבינט חלק ברצינות על המערכת הפיננסית של מזכיר האוצר אלכסנדר המילטון, וכל הצדדים הסכימו כי בחירתו מחדש של וושינגטון חיונית להישרדותה של הרפובליקה אשר עודנה בחיתוליה. למרות הסתייגותם הקודמת מהקלינטון, מזכיר המדינה תומאס ג'פרסון ובני בריתו מוירג'יניה, מדיסון וג'יימס מונרו, היו נחושים להחליף את סגן הנשיא "המונרכיסטי" אדמס. הם ראו בקלינטון מועמד מתון בעל סיכוי רב להחליף את אדמס.

מועמדותו של קלינטון עמדה בפני כמה מכשולים. הוא עדיין נחשד כמתנגד לחוקה, ונסיבות בחירתו המחודשת למושל מוקדם יותר באותה השנה עוררו את החשש אפילו מצד בסיס התמיכה שלו. ג'ון ג'יי, המועמד הפדרליסטי, קיבל רוב הקולות במרוץ לתפקיד המושל, אך ביטול רישומם של פתקי מחוז אוצגו בחשד להונאת בחירות הטה את הכף לטובת קלינטון. ג'פרסון חשש שהבחירות בניו יורק יסכנו את הזיקה "לתנועה הרפובליקנית" האנטי-פדרליסטית שקידם, ומדיסון הרחיק לכת והציע לקלינטון להתפטר ממשרת המושל אם הוא סבור שלמעשה נבחר במרמה. אף על פי שאדמס נבחר מחדש לסגן הנשיא, קלינטון הצליח לצבור אחוז קולות מכובדים, כשהוא נושא את רוב התמיכה בוירג'יניה, ג'ורג'יה, ניו יורק וקרוליינה הצפונית. הבחירות סיפקו נחמה מוגבלת עבור ג'פרסון ומדיסון, שראו בתשואות סימן להצלחה עתידית לקואליציה האנטי-פדרליסטית המתגבשת אשר קידמו.

פרישה זמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ההופעה החזקה שלו בבחירות הלאומיות, המושל קלינטון התקשה לשמור על בסיס התמיכה שלו בניו יורק. בטענה לתשישות ובריאות לקויה, הוא הודיע ​​על פרישה בשנת 1795 מתפקיד המושל. אף על פי שבריאותו הלקויה ריתקה אותו למיטתו עד כדי כך שלא יכול היה עוד לנסוע לאולבני כדי לכנס את המחוקק של המדינה, גורמים אחרים השפיעו על החלטתו. נסיבות בחירתו מחדש בשנת 1792 גררו עמן האשמות חמורות, ויעילותו כמושל פחתה כאשר הפדרליסטים השיגו רוב על המחוקק במדינה בשנת 1793. המוניטין הציבורי של קלינטון נפגע עוד יותר כאשר בתו קורנליה נישאה לדיפלומט הצרפתי, אדמונד ז'נט, בשנת 1794.

קלינטון נותר בעל סיכוי אטרקטיבי לבחירה למשרת סגן הנשיא בתקוותם של מנהיגים אנטי-פדרליסטים אשר ראו בבחירתו גורם מרכזי בשימור הקשר הפוליטי בין וירג'יניה ומדינות הדרום לבין ניו יורק. קלינטון על כן סירב להתמודד לצד ג'פרסון במהלך הבחירות לנשיאות ב-1796. עד מהרה מצא את עצמו מנוגד לג'פרסון, שהתמנה לסגן נשיא בשנת 1797 לאחר שקיבל את מספר הקולות האלקטורלי השני בגודלו אחרי אדמס שנבחר לנשיא. בנאום הפתיחה שלו בסנאט, 4 במרץ 1797, שיבח ג'פרסון את קודמו, הנשיא ג'ון אדמס, כאיש בעל "כישרונות ויושרה". קלינטון מיהר להביע את זעמו על "הסתירה הפומבית לכאורה של האופוזיציה שהציגו חבריו נגד בחירתו של מר אדמס". עם זאת, בשנת 1800, הסכים קלינטון להתמודד בבחירות לנשיאות עבור משרת סגן הנשיא אך עם ניצחונו של ג'פרסון בבחירות הוא מינה את ארון בר, גם הוא מניו יורק, להיות לסגנו.

מושל ניו יורק בשנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן המושל הרשמי של ג'ורג' קלינטון.
הנס הפרטי של ג'ורג' קלינטון.

קלינטון שב לחיים הפוליטיים מפרישתו ב-1800, כאשר נבחר למושב בבית המחוקקים של ניו יורק. הוא השתתף בבחירות על פי בקשתו של בר, להבטיח בחירת רוב מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, וכנראה התכוון לפרוש עם תום כהונתו. אך כאשר הדמוקרטים-רפובליקנים בניו יורק, שציפו לניצחון ג'פרסון בבחירות הלאומיות וקיוו לבסס את הישגיהם ברמה המקומית, ביקשו ממנו להירשם לבחירות למושל ב-1801, הוא הסכים. תחילה הוא נרתע מבקשת המועמדות, אך במהרה תמך בו בר שירוץ לתפקיד.

אחת עשרה שנים קודם לכן מינה המושל קלינטון את ארון בר לתובע הכללי של ניו יורק. בשנת 1789, כשהפדרליסטים היו בעלי רוב ברשות המחוקקת של המדינה, חבריו נרתעו מלצרף את בר ובני בריתו לקואליציה של קלינטון. גורמים פדרליסטים ברשות המחוקקת מעולם לא סמכו על בר לחלוטין, וחשדותיהם אוששו כאשר בר סירב לדחות את תומאס ג'פרסון לאחר ששני המועמדים קיבלו מספר שווה של אלקטורים בניו יורק בבחירות לנשיאות ב-1800. לאחר ניצחון ג'פרסון ובר בבחירות לנשיאות בניו יורק, ניבא אחיינו של קלינטון ויורשו הפוליטי, דוויט קלינטון, כי בר יפוטר מתפקיד סגן הנשיא וינסה להחזיר את הונו המרוסק על ידי ריצה לתפקיד המושל של ניו יורק. דוויט כנראה שכנע את דודו שהוא המועמד הפוטנציאלי היחיד שיכול למנוע מבר להשתלט על סניף המפלגה הדמוקרטית-הרפובליקנית במדינה. ג'ורג' קלינטון היה מושל בעל רוב תמיכה בהפרש מוחץ מבר, כשהוא נושא את תמיכת העיר ניו יורק הפדרליסטית באופן מסורתי ואיתה גם רוב תומכים בכל מחוזות המדינה מלבד שש.

במהלך כהונתו האחרונה כמושל, האפיל אחיינו התוקפני והשאפתן על ג'ורג' קלינטון. ובכל זאת, אף על פי שדוויט היה כעת "הכוח האמיתי בפוליטיקה בניו יורק", ג'ורג' קלינטון זכה להערצה רבה על ידי הבוחרים בניו יורק. מתוך חשש למשמר הקואליציה של וירג'יניה - ניו יורק, אך בעודו נחוש להגביל את תפקידו של בר בממשלו, פנה ג'פרסון לקלינטון בבקשה לייעוץ במינויים פדרליים בניו יורק. "אין אף אחד", הוא הבטיח לקלינטון, "שדעתו תתקבל אצלי בכבוד רב יותר משלך, אם תסכים להיות זה שייעץ לי." ג'פרסון למעשה, דחה את בר, אף על פי שמעולם לא התנער בפומבי או מתח ביקורת גלויה על סגן הנשיא שלו. משקיף פדרליסטי אחד ציין עד מהרה כי "בר הוא אדם מבודד לחלוטין בוושינגטון די. סי.". כשהתקרבו הבחירות ב-1804, כתב דוויט לחברי המועצה הדמוקרטית-רפובליקנית והציע את דודו ג'ורג' כתחליף לבר.

סגן נשיא ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קדנציה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' קלינטון זכה לכבוד נרחב בגבורתו במהלך מלחמת העצמאות ובמסירותו לעקרונות הדמוקרטים-רפובליקנים, ויכול היה להחליף את בר מבלי לפצל את המצביעים בניו יורק. גילו ובריאותו המעורערת היו שיקולים חשובים עבור ג'פרסון, שחישב שבשנת 1808 קלינטון בן ה-65 יהיה זקן מכדי לערער על יורשו המיועד, מזכיר המדינה ג'יימס מדיסון, על המועמדות לנשיאות הדמוקרטים-רפובליקנים. אבל לקלינטון לא הייתה שום כוונה לדחות את מועמדותו של מדיסון בשנת 1808. כפי שהסביר ביוגרף של מדיסון, ראלף קטצ'ם, הדמוקרטים-רפובליקנים בניו יורק קינאו עמוקות במקביליהם תושבי וירג'יניה ששלטו ברשויות המחוקק בארצם מאז 1792. "החלפתו של ג'ורג' קלינטון בבר כסגן נשיא בשנת 1804 לא הייתה פיוס עם תושבי וירג'יניה, אלא מנע להדחת מועמדה של וירג'יניה ב-1808."

לאחר הבחירות, קלינטון כמעט נרתע הצידה על ידי נשיא שלא רצה לחזק את מעמדו של סגן הנשיא בממשל או לעודד את שאיפותיו הנשיאותיות. ג'פרסון כבר לא ביקש את עצתו של קלינטון בקביעת מינויים פוליטיים בניו יורק או במקומות אחרים, או בכל נושא אחר, בהסתמך על ייעוץ של מדיסון ומזכיר האוצר, אלברט גלטין. כשהרגיש צורך להתייעץ עם מחוקקים דמוקרטים-רפובליקנים, הוא עשה זאת באופן אישי או באמצעות גלטין, שמעונו בגבעת הקפיטול שימשה כמקום המפגש של כל הוועידות הדמוקרטיות-רפובליקנית.

קלינטון גם נטל חלק מועט בחיי החברה של הממשל. לחברה בוושינגטון היה טעם דרומי מובהק, וכפי שסגן הנשיא פנה לסנאטור פלומר, הוא מצא את "ההרגלים, הנימוסים, התלבושות, החוקים והמדינות" של ניו אינגלנד "עדיפים בהרבה על מדינות הדרום." קלינטון היה אלמן מזה ארבע שנים בזמן בחירתו, והוא ובתו מריה חיו בקפדנות ובצניעות עם פקיד בית הנבחרים ג'ון בקלי ורק לעיתים רחוקות קיבלו אורחים. אפילו בממשל שנמנע במודע מהטקסיות ומההצגה הראוותנית לטובת הסגנון הפשוט, הדמוקרטים-רפובליקנים התפלאו מאורח חייו הצנוע של קלינטון, שאחז בו ללא הרף על אף עושרו הרב.

אף על פי שפלומר ואחרים ייחסו את חוסר יכולתו של סגן הנשיא לגילו המתקדם ולבריאותו החלשה, כנראה ש"סלידתו הממושכת של קלינטון מוועדות" ייצגה את קשייו הפוליטיים. לא הייתה לו סבלנות מועטה כלפי סנאטורים נושאי נאומים ארוכים, כפי שגילה ג'ון קווינסי אדמס, לאחר שיח ממושך שהיה, על פי הודאתו, "דבר מאוד מייגע לכל שומעיו". "סגן הנשיא", סיכם, "אינו אוהב נאומים ארוכים." קלינטון לא יכול היה להקל על אי הנוחות שלו, בהתחשב בעובדה שכללי הסנאט אפשרו דיון ממושך, אך לפחות פעם אחת ביקש טובה מיוחדת: "שכאשר אנו עומדים לעשות דיונים כאלה עלינו להודיע ​​לו; כך שניצל את ההזדמנות כדי להתחמם ליד האח." קלינטון נעדר לעיתים קרובות מהסנאט, אך ככל הנראה הוא אזר כוחות להשתתף כאשר מצא סיבה משכנעת לכך. מקרה מובהק היה הצבעתו שוברת השוויון לאישור מינויו של ג'ון ארמסטרונג הבן, חבר ילדות ובעל ברית פוליטי, כשגריר בספרד הבורבונית. הסנאטורים הפדרליסטים, ורבים מעמיתיהם הדמוקרטים-רפובליקנים, התנגדו בתוקף למינויו של ארמסטרונג, וטענו כי כשל במהלך כהונתו כשגריר בצרפת לטפל בהשתלטות הצרפתים על אוניית הסוחר 'ניו ג'רזי' במהלך המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת.

הניסיון היחיד הידוע של קלינטון להשפיע על חקיקה כסגן נשיא אירע בתחילת 1807, כאשר ביקש מג'ון קווינסי אדמס לתת חסות להצעת חוק בעניין מתנחלים שרכשו אדמות במערב ג'ורג'יה מחברות הקרקעות של יאזו. בשנת 1795 הרשות המחוקקת בג'ורג'יה העניקה 35,000,000 דונמים של קרקעות במערב לגורמים פרטיים עבור יישוב ופיתוח של המערב. אף על פי כן, שנה מאוחר יותר התגלה שההצבעה הייתה נטויה עקב הונאות כספיות ועקב זאת הרשות המחוקקת הטילה ביטול על החקיקה הקודמת שהעניקה את הקרקעות. הסנאט חוקק ב-11 בפברואר 1807 חוק "למניעת התנחלויות על אדמות שהועברו לארצות הברית, אלא אם הוסמכו לכך על פי חוק".

מערכת היחסים הקלוקלת מאז ומעולם של קלינטון עם ג'פרסון הלכה ונמתחה כשהנשיא הגיב לתקיפות בריטיות וצרפתיות על הספנות האמריקאיות באסטרטגיה של תמרון דיפלומטי וכפייה כלכלית. קלינטון התבונן בעימות ההולך וגדל בין בריטניה לצרפת. הוא האמין שמלחמה עם אחת או עם שתי האומות היא בלתי נמנעת ותוסכל מהסתייגותו של ג'פרסון לכאורה לחמש את המדינה לקראת מלחמה. מדינתו של סגן הנשיא עצמה הייתה פגיעה במיוחד, מכיוון שהמשלוחים והסוחרים בניו יורק סבלו באופן חריף עקב פשיטות בריטיות, אך הפתרון המוצע של ג'פרסון להטלת עיצומים על סחר חוץ עלול היה להשפיע באופן הרסני על כלכלת המדינה. הגנות החוף המוגבלות של ניו יורק, חשש קלינטון, יתגלו כבלתי מספקת במקרה שאסטרטגיית הנשיא לא הצליחה למנוע מלחמה.

קדנציה שנייה ופטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס אישר את חוק העיצומים, שסגר את נמלי ארצות הברית למסחר חוץ, בדצמבר 1807. כשוועידת הקונגרס הדמוקרטית-רפובליקנית נפגשה בחודש שלאחר מכן כדי לבחור את המועמד לנשיאות המפלגה ב-1808, תומכיו של סגן הנשיא נעדרו באופן בולט. קלינטון ידע כי הוועידה תבחר במדיסון, האדריכל של מדיניות החוץ של ג'פרסון, כמועמדם לנשיא, אך ככל הנראה האמין כי הוא יכול לזכות בנשיאות ללא תמיכתה של המפלגה. "ידידנו הנכבד, סגן הנשיא", ציין הסנאטור מיטצ'יל, "רואה עצמו זכאי במלואו למקום הראשון במדינה." קלינטון היה כה "שאנן", טען מיטצ'יל בפליאה, עד שלא הצליח "להבחין בין אור יום לכל גוף אחר", עד כי לא הייתה אפילו "ההסתברות המרוחקת ביותר להצלחתו בבחירות לנשיא." קלינטון מצידו עדיין אחז בהשפעה על רבים מבני מפלגתו, ולבסוף הוצע לו להתמודד לצד מדיסון על קדנציה נוספת במשרת סגן הנשיא.

מדיסון וקלינטון ניצחו בבחירות לנשיאות ב-1808 ברוב סוחף. קלינטון התנגד למדיניות החוץ והפנים של מדיסון, אך חסרה לו התמיכה והחיוניות לגייס אופוזיציה אפקטיבית. ובכל זאת, הוא נתן מכה קשה לממשל כאשר הצביע בהצבעה המכריעה בעד אמצעי למניעת הקמתו המחודשת של הבנק הפדרלי. מדיסון התנגד בעבר להצעת המילטון להקים בנק פדרלי, אך עד 1811, "עשרים שנים של משמעות ושירות ציבורי" שינו את עמדותיהם של השניים. שר האוצר גלטין ראה בבנק מרכיב חיוני במערכת הפיננסית והאשראית של המדינה, אך קלינטון ו"רפובליקנים ישנים" אחרים עדיין ראו במוסד הרחבה בלתי חוקתית של הסמכות הפדרלית. הסנאט התווכח בהרחבה רבות על הצעת החוק לפני שהחל בהצבעה. קלינטון הצביע בעד ההצעה לאחר שהסנאט נתקע בהצבעה של 17 ל-17. ההצבעה שלו כשלעצמה לא הביסה את הבנק, שכן הצעת החוק כבר נכשלה לעבור בבית הנבחרים, אך פעולת התרסה אחרונה זו פגעה בממשל ובמיוחד בגלטין.

נאומו של קלינטון ב-20 בפברואר 1811 היה נאומו הרשמי הראשון והאחרון לסנאט. יומיים לאחר מכן, הוא הודיע ​​לסנאטורים כי ייעדר להמשך מושב הסנאט המכהן. הוא חזר למושב הפתיחה של הקונגרס ה-12 ב-4 בנובמבר 1811, ועמד בראש הסנאט לאורך כל החורף, אך בסוף מרץ 1812 הוא היה חולה מכדי להמשיך בתפקידו. הנשיא הזמני של הסנאט, ויליאם קרופורד, ישב בראש המשך המושב, בעוד שממשיכי דרכו של קלינטון עסקו בהקדמה לבחירות ללא הפסק וקידמו את מועמדותו של סגן הנשיא לקדנציה נוספת. ב-20 באפריל 1812 הודיע ​​קרופורד לסנאט על "מותו של אחינו האזרח הנכבד, ג'ורג' קלינטון, סגן נשיא ארצות הברית."

למחרת אחר הצהריים ליוותה משלחת משותפת של הסנאט ובית הנבחרים את גופתו של קלינטון לחדר הסנאט. הוא היה האדם הראשון ששכב בארונו באולם הקפיטול, במשך כשעתיים, לפני שהליך ההלוויה ליווה את שרידיו לבית הקברות הסמוך לקונגרס. הנשיא מדיסון היה בין האבלים הרשמיים, אף על פי שהוא והגברת הראשונה קיימו את קבלת הפנים המקובלת שלהם באחוזת הנשיא למחרת. בלשכת הסנאט נצבע כיסא נשיא הסנאט בשחור להמשך המושב, וכל סנאטור ענד רצועת זרוע שחורה למשך 30 יום לסמל "כבוד לא מזויף" לסגן הנשיא אשר הלך לעולמו. יריבו לשעבר של קלינטון, הסנאטור גוברנור מוריס, הציע מאוחר יותר מחווה ל"חייל המהפכה" שנפל. בהספד אמר כי קלינטון העניק שירות של חיים שלמים לניו יורק ולאומה, אבל "להשתתף במנהל הממשל לא היה חלקו. להשפיע עליו לא היה בכוחו".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ורג' קלינטון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כאשר את שיאו עקף מושל איווה טרי ברנסטאד


P vip.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא אישים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.