קרל פון רוקיטנסקי

קרל פון רוקיטנסקי
Carl von Rokitansky
	ציור דיוקן מ-1853-1852 מאת הצייר אוגוסט גאורג מאייר
לידה	19 בפברואר 1804; הראדץ קראלובה, ממלכת בוהמיה, ממלכת הבסבורג
פטירה	23 ביולי 1878 (בגיל 74); וינה, ציסלייטניה (ארצות אוסטריה), האימפריה האוסטרו-הונגרית
מקום קבורה	Hernalser Friedhof
שם לידה	Carl Joseph Wenzel Prokop Rokitansky
לימודי רפואה	אוניברסיטת וינה
תפקידים	רופא, פרופסור, פתולוג, פוליטיקאי, פילוסוף, אנטומיסט
פרסים והוקרה	אזרחות כבוד של וינה (1874); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קארל בפראג (1848); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פרידריך שילר (1861); דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה היגלונית של קרקוב (1874) ;
צאצאים	Hans von Rokitansky, Karl Frh. von Rokitansky, Viktor Rokitansky, Prokop von Rokitansky

הברון קרל פון רוקיטנסקי או קארל רוקיטנסקי (בגרמנית: Karl von Rokitansky, בצ'כית:Karel Rokytanský, ‏ 19 בפברואר 1804 – 23 ביולי 1878) היה רופא אנטומיסט ופתולוג, אנתרופולוג, הוגה דעות הומניסט ופוליטיקאי ליברל אוסטרי ממוצא צ'כי, יליד בוהמיה. רוקיטנסקי נחשב לאחד מאבות האנטומיה הפתולוגית כתחום נפרד, אחד המייסדים של האסכולה הווינאית לרפואה, אחד מייסדי האבחון המבוסס מדעית. רודולף וירכו כינה אותו "קרולוס לינאוס של הפתולוגיה".

דיוקן מ-1839 בליתוגרפיה מאת יוזף קריהובר

קורות חייו

ילדות וצעירות

קרל רוקיטנסקי נולד ב-1804 בשם קרל יוזף ונצל פרוקופ רוקיטנסקי בעיר הראדץ קראלובה, בגרמנית - קניגגרץ, בממלכת בוהמיה במסגרת הקיסרות ההבסבורגית, מדינה ממרכיביה של האימפריה הרומית הקדושה הגרמנית. אביו פרוקופ רוקיטנסקי (1871-1813)^[1]היה פקיד בכיר (קנצלר מחוז) בעיר לייטמריץ. תואר על ידי בנו כאדם שוחר תרבות ומשכיל. אמו של רוקיטנסקי, תרזיה לבית לודגמן (1827-1772) הייתה בתו של ונצל לודגמן, אביר פון אאואן, שכיהן כנציב מחוזי ראשי של קניגגרץ. קרל היה הבכור בין ארבעה ילדים (אחיו היו פרוקופ, מארי ותרזיה). אחרי מותו טרם עת של אביו ב-1812, קרל ואחיו גדלו בתנאי מחסור. יחד עם זאת עשתה אמו מאמצים כדי לשלוח אותו לבית ספר תיכון בעיר ואף איפשרה לו להמשך לימודים באוניברסיטת וינה ואחר כך באוניברסיטת קארל בפראג. רוקיטנסקי תיאר את חינוכו בבית כליברלי מאוד. תחילה התכוון ללמוד בעיקר פילולוגיה קלאסית.

ב-1818 התחיל רוקיטנסקי ללמוד פילוסופיה בווינה. הוא השתתף, בין היתר, בשיעורי הפילוסוף ברנרד בולצאנו (1848-1771) שהשפיעו הרבה על השקפתו הפוליטית והחברתית.^[2]. כדי להתפרנס לימד שיעורים פרטיים. אולם כעבור 3 שנים, ב-1821 החליט לפנות ללימודי רפואה בפראג. ב-1824 עבר לגור אצל דודו לודגמן פון אאוה בווינה והמשיך שם את לימודי הרפואה. ב-1827 התחיל בתפקיד "פרוסקטור" את מחקריו באנטומה פתולוגית בבית החולים הכללי בווינה. ב-23 באוקטובר 1827 כתב את הדו"ח הראשון לנתיחה אחרי המוות ^[3] את הדוקטורט ברפואה סיים רוקיטנסקי באוניברסיטת וינה ב-6 במרץ 1828. עבודת התואר דנה ב"חיסון לאבעבועות שחורות" "De Varioloide Vaccinica", נושא ששיקף את התעניינותו המוקדמת בסרולוגיה.

פעילותו בתחום הפתולוגיה

ב-6 במרץ 1828 סיים רוקיטנסקי את תואר הדוקטור ברפואה באוניברסיטת וינה. ב-1832 התמנה כמנהל זמני אחראי על הנתיחות וב-1834 כפרופסור שלא מן המניין לאנטומיה פתולוגית באוניברסיטת וינה וכאוצר המוזיאון לאנטומיה פתולוגית. תחום זה היה עדיין בחיתוליו והוא פתח בפני הרופא המטפל בחולים אפשרויות חדשות לגבי האבחון ושיטות הטיפול. לצד חרארד ואן סוויטן (1772-1700), מייסד האסכולה הווינאית הראשונה לרפואה, רעיונותיו של רוקיטנסקי עוררו סוג של "מהפכה" מדעית. שיתוף הפעולה שלו עם הפנימאי יוזף שקודה (1881-1805) ועם רופא העור פרדיננד פון הברה (1880-1816) איפשרו את הקמת האסכולה הרפואית הווינאית השנייה או החדשה, שהצטיינה במפנה בדרך החשיבה שלה: הרפואה לא הונחתה שוב בידי הפילוסופיה אלא על ידי מדעי הטבע. הפתולוגיה חדלה להיות כמו אצל גבריאל אנדראל (1876-1797) וז'אן פרדריק לובשטיין (1835-1877), מדע תיאורי טהור שלא נקב באבחנות. מכאן ואילך המחלות לא הוגדרו יותר כתוצר של "רגע דינמי" שבו השתבש האיזון בין ארבע הליחות של הגוף, כפי שהאמינו מאז היפוקרטס. רוקיטנסקי ייחס חשיבות מיוחדת לאנטומיה (מה שכונה בתקופתו - גישה "סולידיסטית") וביסס את אבחון התסמונות הקליניות על יסודות אנטומיים. הוא חיפש הפעם לא את "הרגע הדינמי" אלא את "המיקום האנטומי" של המחלה. הוא שאב השראה גם מהתגליות בכימיה הפיזיולוגית ובנה גם תאוריה מיוחדת על ה"דיסקרזיות" של הדם, לפיה הפלזמה עומדת בבסיס כל המבנים המוצקים (ה"סולידיים") של גוף האדם. אחת הנתיחות הראשונות שביצע רוקיטנסקי בצעירותו יחד עם הממונה מעליו, יוהאן ואגנר (1832-1799) הייתה זו של גופת לודוויג ואן בטהובן. בנתיחה סיקרנה, בין היתר, שאלת החירשות של המלחין, והמנתחים חיפשו סיבה אנטומית לנכות הזאת. רוקיטנסקי המשיך אחר כך לחפש הסברים אנטומיים לאבחנות של המחלות השונות, גישה אינטלקטואלית שאחד מאבותיה היה האיטלקי ג'ובאני בטיסטה מורגאני במאה ה-18 רוקיטנסקי נחשב משום כך אחד מאבות הרפואה המבוססת הוכחות, שבה ביסוד האבחנות עומדים ממצאים מדעיים. בכתובת על המכון האנטומי-הפתולוגי שבשיפיטאלגאסה ברובע התשיעי של וינה נכתב בלטינית: "Indagandis sedibus et causis morborum" ("מחקרם של המיקומים ושל סיבות המחלות").

באמצעות ההתמחויות הרפואיות, כולל הענפים הרפואיים החדשים, תפסה הרפואה הווינאית מעמד עולמי ייחודי. תלמידי רוקיטנסקי, ביניהם זיגמונד פרויד ראו בו דמות אב וקראו לו בשם החיבה "אבא רוקי". ב-1844 התמנה רוקיטנסקי כראש הקתדרה לאנטומיה פתולוגית והיה לראש קתדרה הראשון במקצוע זה בכל העולם דובר גרמנית.

במהלך חייו ערך רוקיטנסקי כמעט 60,000 נתיחות שבהן הקפיד להשוות את ההיסטוריה הרפואית והתסמינים הקליניים של החולים המנוחים ולפרטיכל הנתיחות שלהם. הוא שם לב שרופאים רבים הגדירו מחלות רק לפי סימנים חיצוניים בלי להתעניין לעומק במחלה הפנימית המסתתרת מאחוריהם (למשל צהבת אצל מטופלים שעורם הצהיב, ללא מחשבה על מחלת הכבד שגרמה לכך). התסמינים ששמם היווני - סימפטומאטה - משמעותו "צירופי מקרים" - אינם למעשה צירופי מקרים אלא הם מצביעים על שינוי פתולוגי שחל באיבר פנימי. יחד עם יוזף שקודה, רוקיטנסקי הבהיר את היחסים בין התסמינים הקליניים שאותם רואים, ממששים או שומעים, לבין השינויים הפתולוגיים באיברים - מה שנקרא קורלציה קלינית-פתולוגית. על ידי כך איפשר רוקיטנסקי את המעבר מפרדיגמה ספקולטיבית, פילוסופית אל פרדיגמה של רפואה מבוססת-מדע. על ידי סיווג המחלות לפי שלב התפתחותן התאפשרה גם הערכת פרוגנוזה שלהן. החל משנות ה-1830 סטודנטים ורופאים מכל העולם באו לווינה כדי ללמוד על שיטות האיבחון והנוזולוגיה של רוקיטנסקי ושל האסכולה הווינאית החדשה. החקר השיטתי של כל איבר ואיבר הוביל להתפתחות התמחויות קליניות חדשות. כיועץ רפואי במשרד הפנים תמך רוקיטנסקי במהלך זה, כולל למשל, בהקמתה בווינה של הקליניקה הראשונה לאוטלוגיה בעולם.

ספר הלימוד לאנטומיה פתולוגית

רוקיטנסקי תיעד את ממצאי מחקריו בספר הלימוד לאנטומיה הפתולוגית Handbuch der pathologischen Anatomie בשלושה כרכים שפורסמו ב-1846-1842 בהוצאה לאור בראומילר & זיידל. הוא תיאר באופן שיטתי את השינויים הפתולוגיים בכל איבר ואיבר והסביר איך להגיע לאבחנה על בסיס שינויים אלה והתסמינים. המהדורה השלישית של הספר (1861-1855) כוללת הדפסי עץ של ציורי המדגמים ההיסטולוגיים שערך בידו תוך הגדלה פי 550 מונים. פקודה של הקיסר ב-1846 חייבה את השימוש בספר זה על ידי כל תלמידי הרפואה ברחבי האימפריה. הספר תורגם לכמה שפות זרות:אנגלית, רוסית, הולנדית ואיטלקית

פעילותו הפוליטית והציבורית

רוקיטנסקי אימץ עמדות אופייניות לליברליזם שצמח בחברה האוסטרית של זמנו. כמגן על החופש והקידמה הוא תרם לרפורמות באוניברסיטה ולשיפור משמעותי במצב התברואה במדינה. בשנים 1850-1849, 1857-1856, 1860-1859 ו-1863-1862 הוא כיהן כדקאן של הפקולטה לרפואה בשנת הלימודים 1853-1852 היה לרקטור הראשון של אוניברסיטה וינה שנבחר חופשית על ידי סגל ההוראה. הוא כיהן כיושב ראש המועצה העליונה לענייני בריאות. והחל מ-1850 עמד עד סוף חייו בראש האיגוד לרפואה של וינה. ב-1863 מינה אותו שר המדינה אנטון פון שמרלינג כאחראי על סוגיות הבריאות במשרד הפנים. בנובמבר 1867, להפתעתו של רוקיטנסקי, מינה אותו הקיסר פרנץ יוזף כחבר בבית העליון של הפרלמנט. ב-1870 החברה האנתרופולוגית של וינה שנוסדה זה עתה, בחרה בו כיושב ראש הראשון שלה. רוקיטנסקי סבל בשנותיו האחרונות מחלת לב איסכמית עם התקפי תעוקת לב וניסה לשכך את כאביו בעזרת כלורופורם. הוא נפטר ב-1878 קרוב לוודאי בעקבות אוטם שריר הלב. לא נערכה נתיחה אחרי מותו.^[4] ^[5]

הגותו

אף על פי שסינגר על ה"שיטה המטריאליסטית" במחקר במדעי הטבע, דחה רוקיטנסקי את המטריאליזם כהשקפת עולם. בנאומו החגיגי בטקס חניכת המכון לפתולוגיה ולאנטומיה של בית החולים הכללי של וינה, הזהיר רוקיטנסקי מפני הניצול לרעה של ה"חופש במחקרים במדעי הטבע". מדען הטבע צריך, לדעתו, לקחת בחשבון שהיצור האנושי הוא "סובייקט בעל יכולת הכרה" ורק מתוך נקודת מבט זו יוכל לציית ל"דחף לרכישת הידע". לדעתו, אם ברפואה לא ייחשב האדם אלא כאובייקט למחקר בלבד, אז ערך האדם ילך לאיבוד. משום כך הדגיש רוקיטנסקי את חשיבות סוגיית האתיקה ברפואה העתידית. בנאומו באקדמיה הקיסרית למדעים על "הסולידריות בין היצורים בעלי חיים" הציג רוקיטנסקי עמדה קרובה לרעיונות של ארתור שופנהאואר על סוגיית החמלה. "אם אנחנו חדורי חמלה ומיישמים אותה, אנחנו משתתפים בחלק מסבל הסובלים". גדולת האדם היא ביכולתו, תוך ויתור על התוקפנות, לקחת על עצמו את המשימות הגדולות ביותר. אלו שמצליחים בכך יהיו "המאורות שלנו בתחום המוסר".

כבעל השקפה הוליסטית דרש רוקיטנסקי שהחולים בהפרעות נפשיות, שעד אז כונו "חולי ירח" או בכינויים שונים אחרים, יזכו לאבחון, טיפול וריפוי. משום כך דרש את הקמתה של קליניקה פסיכיאטרית אונבירסיטאית ראשונה באוסטריה. בבקשתו המליץ שבראשה יעמוד תאודור מיינרט החשיבות שיוחסה לנפש האדם סללה דרך לא רק לפרויד, לפסיכואנליזה ולמדע הפסיכולוגיה אלא כפי שהראה אריק קנדל השפיע על האמנות המודרנית שהתחילה להביט לא רק בחיצוניות של הדברים אלא הבליטה את הפנימיות הרגשית של המודלים ופרוקופ רוקיטנסקי (1928-1842)

חייו הפרטיים

ב-1834 התחתן רוקיטנסקי עם זמרת קונצרטים, סופרן מפורסמת ומורה לפיתוח קול בשם מרי אנה וייס (Marie Weis), בת לבית פון אוסטבורן (1888-1806), תלמידה של אנטוניו סליירי, ואשר שרה בזמנו לצד פרנץ שוברט ופרנץ ליסט^[6] לזוג נולדו שבעה בנים שארבעה מהם שרדו את הילדות: השניים הראשונים היו למוזיקאים:הנס פון רוקיטנסקי (1909-1835), זמר אופרה ומורה לפיתוח קול,^[7] ויקטור פון רוקיטנסקי ((1896-1836) זמר קונצרטים ומלחין, שני בנים הצעירים למדו רפואה: קרל פון רוקיטנסקי הבן (1898-1839), גינקולוג, פרופסור לרפואת נשים באוניברסיטת גראץ^[8] ופרוקופ לותאר פון רוקיטנסקי (1928-1842), פרופסור לרפואה פנימית באוניברסיטת אינסברוק ורקטור של אוניברסיטה זו ^[9] אשתו של פרוקופ, מרי פון רוקיטנסקי (1924-1848) התפרסמה בספר הבישול הקלאסי שכתבה: Die österreichische Küche (המטבח האוסטרי)

מונחים רפואיים שנקראו על שמו (אפונימים)

תסמונת מאייר-רוקיטנסקי-קיסטר-האוזר (Mayer-Rokitansky-Küster-Hauser) הקרויה גם Müllerian aplasia ("אפלזייה מילרית" או Vaginal agenesis (אגנזה של הנרתיק)

נוצרה מכשל התפתחות הצינורות מילר והיא שילוב של העדר מולד של הנרתיק, אל-וסת ראשונית, רחם בלתי מפותח, שחלות תקינות וחצוצרות השוכנות בחלק הצדי של האגן. תיעודים ראשונים על תופעה של כשל בהיווצרות הנרתיק נמצאו עוד אצל היפוקרטס. התסמונת תוארה לראשונה על ידי אוגוסט פרנץ יוזף קרל מאייר (גרמניה) ב-1829, אחר כך ב-1838 על ידי רוקיטנסקי, וב-1910 על ידי הרמן קיסטר ו-1961 על ידי ז'ורז' אנדרה האוזר (שווייץ)^[10] ^[11]^[12] ^[13]

דיברטיקולום רוקיטנסקי - או הסעיף הוושטי המשיכתי הוא traction esophagian diverticulum. רוקיטנסקי סיווג את הסעיפים של הושט לסוג משיכתי (traction diverticulum) ו־ - סעיף ושטי דחיפתיpulsion) diverticulum)
תסמונת עורק מתלה המעי העליון או תסמונת וילקי - היא תסמונת נדירה של הקיבה וכלי הדם, תוארה לראשונה ב-1842 על ידי רוקיטנסקי ומנגנונה הפיזיופתולוגי אושש על ידי דוויד וילקי ב-1927. הוא מהווה סיבה נדירה לחסימת התריסריון על ידי לכידתו בין עורק מתלה המעי העליון לבין אב העורקים
טריאדת רוקיטנסקי - היצרות מסתם הריאה + פגם במחיצה הבינחדרית התת-אאורטית + עמדה צדדית ימנית של אב העורקים
סינוסים על שם אשוף-רוקטינסקי - סינוסים - מעין דיברטיקולים או כיסונים התוך הקיר של כיס המרה.

תוארו על ידי רוקיטנסקי ב-1842 ושוב על ידי קרל אלברט לודוויג אשוף ב-1905. הם סוג של אדנומיומטוזיס - ומלווים כולציסטוזיס היפרפלסטי וכוליציסטיטיס כרונית

ה"כיב קושינג" או הכיב קושינג-רוקיטנסקי - כיב גסטרי ( או בתריסריון או בוושט) המופיע בעקבות לחץ תוך-גולגולתי. תואר ב-1842 על ידי רוקיטנסקי וב- על ידי הארווי קושינג ב-1932
תסמונת רוקיטנסקי - מוד אבוט -זהו מום לב מולד - עם הישמרות ostium primum פתח הראשוני שבין שני הפרוזדורים או העליות ושיסוע של מסתם פנימי של הפתח המצנפי. היא תוארה ב מונוגרפיה של רוקיטנסקי "Die Defecte des Scheidewände (פגמי המחיצה) ובמחקריה של הרופאה הקנדית

אליזבת מוד סימור אבוט ב-1924.

תסמונת באד-קיארי נודעה בעבר גם כתסמונת פון רוקיטנסקי
קשרית רוקיטנסקי הוא גוש בתוך ציסטה טרטומית בשחלה
היציאה הפוכה שמאלה המתוקנת של העורקים הגדולים - מום לב מולד ללא כחלון
רוקיטנסקי היה הראשון שתיאר את האנדומטריוזיס - ב-1860.

רוקיטנסקי פיתח שיטת של נתיחת גופות שמבוססת בעיקר על דיסקציה in situ הוא סיפר "שפיקח על 70,000 נתיחות, כשאישית ביצע מעל 30,000, בממוצע שתיים ביום, למשך שבעה ימים בשבוע, לאורך 45 שנה".

פרסים ואותות הוקרה

17 ביולי 1848 - חבר האקדמיה הקיסרית האוסטרית למדעים
1848 - דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קארל בפראג
נבחר לסגן נשיא האקדמיה הקיסרית האוסטרית למדעים
1856 - חבר באקדמיה לאופולדינה
1861 - דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פרידריך שילר בינה
1878 - 1868 כיהן כנשיא האקדמיה הקיסרית האוסטרית למדעים, תפקיד שהוא ראה בו את "ההוקרה הגדולה ביותר"
1874 - אחרי מותו - יקיר העיר וינה
1874 - אחרי מותו - קיבל את תואר דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה היגלונית בקרקוב

ספרים

אוטוביוגרפיה

Selbstbiographie und Antrittsrede. Eingeleitet, ed. und mit Erläuterungen versehen von Lesky Erna,Wien.1960).

(אוטוביוגרפיה ונאום פתיחה.עם מקדמה והערות, ועריכה מאת ארנסה לסקי, וינה 1960)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרל פון רוקיטנסקי בוויקישיתוף

קרל פון רוקיטנסקי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
Who named it?Rokitansky

הערות שוליים

^ באתר גניאלוגי geni
^ Felicitas Seebacher: "Freiheit der Naturforschung!" Carl Freiherr von Rokitansky und die Wiener medizinische Schule. Wissenschaft und Politik im Konflikt. Verlag der Österreichischen Akademie der Wissenschaften [ÖAW], Wien 2006, עמ'47
^ Helmut Rumpler, Helmut Denk, Christine Ottner: Carl Freiherr von Rokitansky 1804–1878. Pathologe, Politiker, Philosoph, Gründer der Wiener Medizinischen Schule des 19. Jahrhunderts. Wien, Böhlau 2005, עמ' 9. ISBN 3-205-77205-9
^ 2010 R.Sedivy
^ מחלותיו וסיבת מותו של רוקיטנסקי באתרpubmed ‏Roland Sedivy Rokitansky's diseases and cause of death: A short pathological and historical discourse;160(5-6):147-51 2010 Wien Med Wochenschr March
^ Fastl, Monika Kornberger, art.Maria Weis, Oesterreichisches Musiklexikon, online 2020
^ Clemens Hoeslinger art. Hans Rokitansky in Oesterreichisches Biographisches LexikonÖBL 1815-1950, Bd. 9 (Lfg. 43, 1986), עמ' 221
^ Ursula Rokitansky-Tilscher - art. Karl Rokitansky in Oesterreichisches Biografisches Lexikon ab 1815 (2. überarbeitete Auflage - online 2024
^ פרוקופ רוקיטנסקי באתר הגנאלוגי geni
^ C. A. J. Mayer.Über Verdoppelungen des Uterus und ihre Arten, nebst Bemerkungen über Harenscharte und Wolfsrachen. Journal der Chirurgie und Augen-Heilkunde, Berlin, 1829, 13: 525-564
^ K. F. von Rokitansky. Verdoppelungen des Uterus. Medizinische Jahrbücher des kaiserl. königl. österreichischen Staates, Wien, 1838, 26: 39-77.
^ H. Küster. Uter bipartitus solidus rudimentarius cum vagin solida. Zeitschrift für Geburtshilfe und Gynäkologie, Stuttgart, 1910, 67: 692—718.
^ A. Hauser, W. E. Schreiner. Das Mayer-v. Rokitansky-Küster Syndrom Schweizerische medizinische Wochenschrift, Basel, 1961, 91: 383-384

[1] באתר גניאלוגי geni

[2] Felicitas Seebacher: "Freiheit der Naturforschung!" Carl Freiherr von Rokitansky und die Wiener medizinische Schule. Wissenschaft und Politik im Konflikt. Verlag der Österreichischen Akademie der Wissenschaften [ÖAW], Wien 2006, עמ'47

[3] Helmut Rumpler, Helmut Denk, Christine Ottner: Carl Freiherr von Rokitansky 1804–1878. Pathologe, Politiker, Philosoph, Gründer der Wiener Medizinischen Schule des 19. Jahrhunderts. Wien, Böhlau 2005, עמ' 9. ISBN 3-205-77205-9

[4] 2010 R.Sedivy

[5] מחלותיו וסיבת מותו של רוקיטנסקי באתרpubmed ‏Roland Sedivy Rokitansky's diseases and cause of death: A short pathological and historical discourse;160(5-6):147-51 2010 Wien Med Wochenschr March

[6] Fastl, Monika Kornberger, art.Maria Weis, Oesterreichisches Musiklexikon, online 2020

[7] Clemens Hoeslinger art. Hans Rokitansky in Oesterreichisches Biographisches LexikonÖBL 1815-1950, Bd. 9 (Lfg. 43, 1986), עמ' 221

[8] Ursula Rokitansky-Tilscher - art. Karl Rokitansky in Oesterreichisches Biografisches Lexikon ab 1815 (2. überarbeitete Auflage - online 2024

[9] פרוקופ רוקיטנסקי באתר הגנאלוגי geni

[10] C. A. J. Mayer.Über Verdoppelungen des Uterus und ihre Arten, nebst Bemerkungen über Harenscharte und Wolfsrachen. Journal der Chirurgie und Augen-Heilkunde, Berlin, 1829, 13: 525-564

[11] K. F. von Rokitansky. Verdoppelungen des Uterus. Medizinische Jahrbücher des kaiserl. königl. österreichischen Staates, Wien, 1838, 26: 39-77.

[12] H. Küster. Uter bipartitus solidus rudimentarius cum vagin solida. Zeitschrift für Geburtshilfe und Gynäkologie, Stuttgart, 1910, 67: 692—718.

[13] A. Hauser, W. E. Schreiner. Das Mayer-v. Rokitansky-Küster Syndrom Schweizerische medizinische Wochenschrift, Basel, 1961, 91: 383-384

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]