שקמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןשקמה
שקמים ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: ורדנאים
משפחה: תותיים
סוג: פיקוס
מין: פיקוס שקמה
שם מדעי
Ficus sycomorus
ליניאוס, 1753
תחום תפוצה
מפת התפוצה של השקמה
עץ שקמה ברחוב הקישון בעיר נשר שענפיו העליונים נכרתו, ושורשיו כוסו בדשא סינתטי. העץ גדל ביציאה הצפונית של אצטדיון נשר

שקמה (שם מדעי: Ficus sycomorus) הוא מין עץ ממשפחת התותיים הנמנה עם הסוג פיקוס, שבו כלולים כ-1,000 מינים. העץ קרוי גם פיקוס השקמה. עצי השקמה (שקמים) נפוצים בעיקר באזורים החמים של כדור הארץ. השקמה היא עץ בר במזרח אפריקה, אך הופצה בידי האדם לארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. מין דקדוקי: נקבה. בריבוי שִׁקְמִים.

בישראל גדלים עצי השקמה בעיקר במישור החוף ובשפלה. בעבר היה להם ערך כלכלי, עצם שימש לנגרות ופריים נאכל. במשך השנים התמעטו מאוד עצי השקמה ברחבי הארץ אך עדיין ניתן למצוא עצים בני מאות שנים. ידועה במיוחד השקמה של אום חאלד, כיום בתחום העיר נתניה, וכן שקמים אחדות בתל אביב וסביבתה. כיום נשמרים העצים העתיקים, ועצים חדשים ניטעים למטרת נוי. פיקוס השקמה הוא צמח מוגן בישראל.[2]

השקמה פורחת כמעט כל השנה. פרחיה הם חד מיניים. התפרחת, בצורת פגה האופיינית למיני פיקוס נוספים כגון תאנה, זכתה גם לכינוי ג'ומס. היא טובה למאכל אדם, אך נחותה בטעמה מתאנה וכיום היא חסרת ערך מסחרי. עם זאת, היא מושכת אליה עטלפי פירות, אשר ניזונים ממנה והפכו לחלק מהנוף הטבעי בערים דוגמת תל אביב. בארץ ישראל, בניגוד למקומות אחרים, מבשילות פגות השקמה לפרי, אך אינן יכולות לייצר זרעים מכיוון שלא מצוי כאן מין צרעת הפיקוס המסוים שמאביק אותן. לכן מרבים את השקמה באופן חלופי בעזרת ייחורים - ענפים המפתחים שורשים ואפשר לנטוע אותם.

על פי פרופסור אבינעם דנין, מהמחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית בירושלים, השקמים בארץ ישראל אינן עצי בר והן ניטעו בידי חקלאים שהביאו אותן למקומות החוליים.

פיקוס השקמה הוא אלרגני לפי הספרות הבוטנית[דרושה הבהרה].

עץ השקמה מופיע בסמלה של העיר חולון.

במצרים העתיקה עץ השקמה הקטן (Little Sycamore) היה האטריבוט של האלה חתחור. בתור אלת העץ היא סיפקה צל, מזון ומשקה ל'בא' (נשמה) של הנפטרים.

השקמה בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך מופיע עץ השקמה מספר פעמים. לדוגמה: "יהרג בברד גפנם ושקמותם בחנמל" (תהלים, ע"ח, מ"ז).

השקמה מוזכרת כעץ הגדל בשפלה: "ויתן המלך את-הכסף בירושלם כאבנים ואת הארזים נתן כשקמים אשר-בשפלה לרב" (מלכים א', י', כ"ז), "ועל-הזיתים והשקמים אשר בשפלה בעל חנן הגדרי ועל-אצרות השמן יועש" (דברי הימים א', כ"ז, כ"ח).

מקצועו של הנביא עמוס היה בליסת שקמים: "ויען עמוס ויאמר אל-אמציה לא-נביא אנכי ולא בן-נביא אנכי כי-בוקר אנכי ובולס שקמים" (עמוס, ז', י"ד). בולס היא מילה יחידאית בתנ"ך והדעות בקשר למשמעותה חלוקות. הפירושים המקובלים כוללים: פוצע את הפרי על מנת שיבשיל (על פי תרגום השבעים), קוטף את הפרי או מערבב את הפרי עם חומרים אחרים להאכלת בקר.

השקמה במשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסדר זרעים, במסכת שביעית (פרק ט', משנה ב') משורטטים גבולות הארץ לעניין דיני השמיטה. הגליל התחתון מוגדר האזור מדרום לכפר חנניה, בו גדלה השקמה. הגליל העליון הוא האזור מצפון לכפר חנניה, בו לא גדלה השקמה. כמו כן מופיעה השקמה בתחילת מסכת דמאי (פרק א', משנה א') ומבואר שם שאם היו פוצעים את פירות השקמה, היו על ידי כך ממהרים להבשיל, ולכך היו נחשבים פירות השקמה כפירות חשובים שחזקה עליהם שאינם באים מן ההפקר, והיו חייבים במעשרות.

כמו כן נאמר לגביה (מסכת בבא בתרא, פרק ב', משנה ז') דין הרחקה מן העיר 50 אמה (יותר משאר אילנות) כי ענפיה מרובים.

השקמה באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצי השקמה נטולי פרות עוצבו בתבליט לכיש, המתעד את מסע סנחריב לכיבוש לכיש בשנת 701 לפסה"נ.[3] עצי השקמה על פרותיהם עוטרו בארבעה פסיפסים מהתקופה הביזנטית בארץ ישראל. כל האתרים בהם מעוטרות שקמים מצויים בתחומי האקלים בהם עצי שקמה מסוגלים לגדול: בית חג הנילוס בציפורי בגליל התחתון, כנסיות חורבת בית לויה וחורבת מדרס בשפלת יהודה, ובית הכנסת השומרוני של סמארה במורדות המערביים של השומרון.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שקמה באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), ה'תשס"ה-2005, ק"ת 6369, ה'תשס"ה, 15 בפברואר 2005 (תוקן ב־17 בדצמבר 2019), בספר החוקים הפתוח
  3. ^ זהר עמר, הגידולים החקלאיים על-פי תבליט לכיש, בית מקרא קנח, תשנ"ט, עמ' 356-350