אבובכר טפאווה בלאווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אבובכר טפאווה בלאווה

אל-חאג' סר אבובכּ‏ר טפאווה בלאֶ‏ווה (Al Hadj Sir Abubakar Tafawa Balewa ‏, דצמבר 1912 - 15 בינואר 1966) היה פוליטיקאי ומדינאי ניגרי וראש הממשלה הראשון והיחיד של ניגריה בין השנים 1957-1966 (משנת 1960, של ניגריה העצמאית) מורה בהכשרתו, היה מנהיג של האוכלוסייה הצפונית של המדינה ואחד ממשכיליה המעטים בזמנו. בהתחלת דרכו ספקן לגבי הסיכויים לקיומה של ניגריה מאוחדת, עם הזמן תמך ברעיון האחדות וגילה יחס כבוד לכל מרכיבי הפסיפס הלאומי והתרבותי של ארצו. בכל זאת העימותים הבין-אתניים ובין-דתיים הטילו צל גם על שנות שלטונו. נואם מוכשר, הצטיין בפעילות במסגרת הארגון לאחדות אפריקה שבייסודו לקח חלק.

רקע משפחתו, לימודיו וצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טפאווה בלאווה נולד בכפר טפאווה בלאווה על יד באוצ'י במחוז הצפוני לרה (כיום מדינת באוצ'י), כבן יחיד למשפחה מוסלמית מהמעמד הנמוך. אביו, יאקובו דאן זאלה, ממוצא בגירי היה עבד או צמית של ה"מדאקי" מבאוצ'י וקודם במהלך הזמן עד לתפקיד של ראש נפה. האם, פטימה אינה הייתה ממוצא האוסה-פולאני.

שם הכפר בו נולד אומץ על ידו כשם משפחה. סבורים שמקורו בשתי מלים בשפה האוסה-פולאני: "טפארי" שמובנה "סלע" ו"באלרי" שמובנה "שחור". משום כך ופאווה באלווה עצמו כונה לפעמים "הסלע השחור". [1] טפאווה בלאווה למד קודם בבית הספר הקוראני בבאוצ'י, אחר כך בבית הספר המחוזי בבאוצ'י. היה בדרך כלל ביישן וממושמע. רק פעם אחת נתפס מעשן סיגריות עם חברים מחוץ לשטח בית הספר ונענש בהצלפת שוט, כפי שהיה נהוג באותם הימים. בדומה לבני האליטה הניגרית הצפונית, המשיך במכללת קאצינה אותה סיים עם תעודת הוראה (1928-1933). בחזרתו בעיר הולדתו לימד בתיכון המקומי וניהל אותו. בשנת 1944 יחד עם עוד כמה מורים מצפון הארץ נשלח להשתלם במשך שנה במכון הפדגוגי Institute of Education של אוניברסיטת לונדון. בסיום לימודיו שם קיבל תעודת מורה להיסטוריה. אחרי ששב לניגריה מונה על ידי המנהל הקולוניאלי הבריטי בתפקיד מפקח בתי הספר ("קצין חינוך של רשות הילידים").

פעילותו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותן השנים נכנס לפוליטיקה. בשנת 1943 ניהל חוג לדיונים פוליטיים בבאוצ'י ואחר כך ב-1948 נבחר לסגן יושב ראש הסתדרות המורים שהייתה האיגוד המקצועי הראשון שקם בניגריה. בשנת 1946 נבחר חבר בבית הנבחרים הצפוני של המושבה ואחר כך, יחד עם אל-חאג' אחמדו בללו, הסרדאונה מסוקוטו, הקים בשנת 1949 את NPC - הקונגרס של עם הצפון, קודם כארגון תרבותי, ואחר כך ב1951 כמפלגה. מטעם מפלגה זו נבחר ב-1951 לבית הנבחרים של אזור הצפון ולבית הנבחרים של ניגריה כולה גם יחד. כמחוקק נעשה דובר לאינטרסים של האוכלוסייה המוסלמית מצפון ניגריה. .

פיעלותו כשר וכראש ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1952 בלאווה נכנס לממשלה כשר העבודה ואחר כך כשר התחבורה. בשנת 1957 נבחר כראש הממשלה בראש קואליציה בין מפלגתו NPC והמפלגה הקרויה NCNC המועצה הלאומית של ניגריה ושל הקמרונים שבהנהגת ד"ר נאמדי אזיקיווה. בשנת 1954 התקיימה בניגריה וועידה חוקתית שקבעה מסגרת פוליטית פדרלית למדינה בדרך, כאשר לכל האזורים ניתן חופש פוליטי ניכר. על בסיס עקרונות אלה חולקה בהמשך ניגריה לשלשה אזורים אוטונומים גדולים: מזרח (1957), מערב (1957) וצפון (1959). אחרי שניגריה השיגה את עצמאותה בשנת 1960 המשיך באלווה בתפקידו כראש ממשלה ונבחר שוב בשנת 1964. בתקופתו ריכז בידיו את הנהגת המדינה בפועל . לנשיא הראשון ד"ר אזיקיווה, המושל הכללי לשעבר ונציג האוכלוסייה מהדרום, שנבחר לפי נספח לחוקה בהצעתו של טפוואה באלווה, היה תפקיד יותר ייצוגי.

מדיניות החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

כראש ממשלה של ניגריה סר אבובכר נהנה מהערכה רבה בין המנהיגים האפריקאים האחרים. שיחק תפקיד חשובים בגיבוש הארגון לאחדות אפריקה ויצר שיתוף פעולה טוב עם המנהיגים של המושבות הצרפתיות לשעבר. תיווך בכמה מהסכסוכים העקובים בדם שפרצו ביבשת השחורה, בעת המשבר בקונגו 1960-1964, בין מואיז צ'ומבה ובין השלטונות של רפובליקת קונגו - לאופולדוויל דאז. בין השנים 1960-1961 מילא בלאווה גם את התפקיד של שר החוץ עליו ויתר ב-1961 לטובת ג'אג'ה ווצ'וקו שכיהן כשר חוץ ולעיניני הקהיליה הבריטית בין השנים 1961-1965.

מחה נמרצות נגד הטבח בשארפוויל בדרום אפריקה ב1960 ויצר ברית עם אותן הארצות החברות בחבר העמים הבריטי שהביאו לסילוקו של משטר האפרטהייד מארגון זה בשנת 1961. כמו כן באלווה הביע התנגדות רבה לתוכניות צרפת לניסויים בנשק גרעיני באלג'יריה.

בתקופת כהונתו של טפאווה בלאווה כראש ממשלה הוקמו יחסים טובים עם מדינת ישראל. בשנת 1959 הוקמה הקונסוליה הכללית של ישראל בלאגוס, שתהפוך ב-1960 לשגרירות. קויימו בהמשך ביקורים הדדיים של שרים משתי הארצות. כשמפלגתו שלו עצמו, CNP הצפונית, ובראשה מנהיגה ההיסטורי, סר אחמדו בללו, ביקשו לחזור מההכרה במדינת ישראל ומהמשא ומתן על קבלת סיוע ממנה טפאווה בלאווה, שחשב על האינטרסים של ארצו כולה, לא הסכים לכך וב-16 ביוני 1959 הצהיר במסיבת עיתונאים כי ממשלת ניגריה איננה רואה עצמה חלק מהסכסוך בין ישראל ובין העולם הערבי ולא תתנגד לקבלת סיוע מאף מדינה בעולם. [2]

מדיניות הפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטונו של בלאווה סבל מהאווירה העכורה שנגרמה על ידי הרוח הפלגנית והשנאות הבין-דתיות ובין שבטיות ששררו במדינה. למרות שבשנת 1950 תמך ברפורמה שהייתה אמורה להגביל את הסמכויות הגדולות של המנהיגים הפאודלים המסורתיים בצפון המדינה, במשך השנים תפס באלווה רק את המקום השני בהנהגת מפלגת NPC ויישר את הקו עם המדיניות השמרנית מסורתית של ראש המפלגה, אל חאג' אחמדו בלו. משערים כי מדיניות זו הייתה בעוכריו ותרמה גם להדחתו. בדצמבר 1964 לרגל הבחירות הפדרליות המדינה ידעה עימותים קשים בין צפונים מוסלמים ובין דרומים מהאזורים מערב ומזרח שרובם נוצרים ואנימיסטים. ביולי 1965 בדיכוי מרד בקרב אוכלוסיית ה"טיבים" ממרכז ניגריה שמחתה נגד סילוף תוצאות הבחירות לטובת מועמדי הצפון המוסלמי, נהרגו כ-3000 אנשים משבט זה. באלווה עורר תרעומת רבה בקרב חלק מתושבי אזור המערב כשבזמן שלטונו אחד המנהיגים הנערצים של מערב ניגריה, המנהיג משבט יורובה, אובפמי אוולואוו Obafemi Awolowo נשפט והורשע בהאשמות (ייתכן נכונות )[3]של בגידה ויצירת קשר עם מנהיג גאנה, ד"ר קוואמה נקרומה. אחרי הבחירות משנת 1965 פרצו באזור המערב פרעות קשות על רקע עימותים בין אוהדי אוולואוו שהובסו בבחירות ובין אוהדיו של סמואל אקינטולה, בן בריתו המקומי של סר אבובכר טפאווה באלווה.

הדחתו ורציחתו בהפיכה הצבאית ב-15 בינואר 1966[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבובכר טפאווה בלאווה נחטף ונרצח בלאגוס בהפיכה הצבאית ב-15 בינואר 1966 שאורגנה על ידי קבוצת קצינים דרומיים (משבט איגבו) שמרדו במה שראו כהגמוניה של העמים הצפוניים האוסה ופולאני. בהפיכה נרצחו גם מנהיגים אחרים, בהם סר אחמדו בלו וכן שר האוצר פסטוס אוקוטיה אֶ‏בו, וסמואל אקינטולה. בסופו של דבר, הקצינים שיזמו את ההפיכה לא הצליחו לתפוס בעצמם את השלטון, אבל הממשלה הפסיקה להתקיים. בהמשך נתפס השלטון על ידי הגנרל ג'ונסון אגוי-אירונסי, ממוצא איגבו.

בעקבות ההפיכה תמה תקופת הרפובליקה הניגרית הראשונה וניגריה נכנסה לעידן של דיקטטורות צבאיות כמעט רצופות.

גופתו של בלאווה נמצאה בשולי דרך סמוך ללאגוס, כשישה ימים אחרי שנחטף, ונקברה בבאוצ'י. אבובכר טפאווה באלווה היה בן 54 במותו. הוא השאיר ארבע נשים - ג'ומאי, אומה, זיינב ולרבה, ותשעה-עשר ילדים. את אשתו הראשנה ג'ומאי, מסוקוטו, נשא כשהייתה בת 13. שבועיים אחרי מותו נולדה לו בת נוספת, זיינב.

כל אלמנותיו התחתנו בשנית, אך נישואיהן לא עלו יפה והן חזרו להתגורר ביחד בבית ראש הממשלה המנוח בבאוצ'י. אמו, חג'ייה פטימה אינה, נפטרה שנה אחרי מותו. [4]

אותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האוניברסיטה בעיר הולדתו , באוצ'י, נקראה לפי שמו.
  • קברו בבאוצ'י הוכרז כאתר לאומי וכולל חנות ספרים ומסגד.
  • כיכר בלאגוס נושאת את שמו
  • דיוקנו מופיע בשטר הניגרי של 5 נאירה.

מקורות וקישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מקס סיולון - נפט, פוליטיקה ואלימות - תרבות ההפיכות הצבאיות של ניגריה 1966-1976, הוצאת אלגורה, ניו יורק, 2009 (באנגלית)
  • Max Siollon (Oil, Politics and Violence: Nigeria's Military Coup Culture (1966-76 2009 Algora Publishing, New York
  • Trevor Clark - A right honourable gentleman Abubakar from the Black Rock
  • A Narrative Chronicle of the Life and Times of Nigeria's Alhaji Sir Abubakar Tafawa alewa. Edward Arnold, London 1991
  • Kalu Ezera;, Constitutional Developments in Nigeria: An Analytical Study of Nigeria's Constitution-Making Developments and the Historical and Political Factors That Affected Constitutional Change, 1960
  • Richard Sklar, Nigerian Political Parties: Power in an Emergent African Nation (1963
  • James S. Olson, Robert S. Shadle Historical Dictionary of the British Empire, Greenwood Press, 1996

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Max Siollon אבובכר טפאווה באלווה - גבורים נשכחים של ניגריה - ברשת
  2. ^ Yitzhak Oron ed - Middle East Record vol 1 , 1960 The Israel Oriental Society, Reuven Shiloakh Research
  3. ^ 2009 Max Siollon
  4. ^ Max Siollon גבורים נשכחים של ניגריה