אגירה, זעם האל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אגירה, זעם האל
Aguirre, Der Zorn Gottes
בימוי ורנר הרצוג
הופק בידי ורנר הרצוג
תסריט ורנר הרצוג
עריכה ביאטה מאינקה ילניגהאוס
שחקנים ראשיים קלאוס קינסקי
הלנה רוז'ו
דל נגרו
ראי גוארה
פיטר ברלינג
ססיליה ריברה
דני אדס
ארמנדו פולנה
מוזיקה פופול וו
צילום תומאס מאוך
מדינה גרמניה המערבית
מקסיקו
פרו[4]
חברת הפקה חברת ההפקה של ורנר הרצוג
תאגיד השידור הסה
חברה מפיצה פילמורלאג דר אוטורן (חברת הפצת סרטי במאים עצמאיים)
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 29 בדצמבר 1972
משך הקרנה 94 דקות
שפת הסרט אנגלית
גרמנית
קצ'ואה[1]
סוגה דרמה היסטורית אפית
תקציב 370,000 דולר[3]
הכנסות 37,042 דולר[2]
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אגירה, זעם האל (בגרמנית: Aguirre, Der Zorn Gottes; באנגלית: Aguirre, The Wrath Of God) הוא סרט קולנוע מערב-גרמני מסוגת דרמה-היסטורית-אפית בכיכובו של קלאוס קינסקי ובבימויו של ורנר הרצוג אשר יצא לאקרנים ב-1972. עלילתו מתרחשת במהלך המאה ה-16 באמריקה הדרומית ועוקבת אחר מעלליו של לופה דה אגירה (אנ'), אביר ספרדי המוביל קבוצת קונקיסטאדורים במורד נהר האמזונאס בחיפוש אחר עיר הזהב האגדית אל דוראדו.

ככל שמסעם של האבירים מתקדם נראה כי הם רק חוזרים על צעדיהם, ואט-אט הולכת לאיבוד מציאותם בנבכי הג'ונגל הטרופי המטיל אשליות על חושיהם, עד שלבסוף הופך חיפושם לכדי חזון של טירוף מוחלט.

אף על פי שהתסריט מבוסס באופן קלוש על דמותו האמיתית של אגירה, הודה הרצוג מספר שנים לאחר הקרנת הסרט שסיפורו בדוי כמעט לגמרי. ייתכן כי מספר דמויות ואירועים נולדו מתוך כתביו של גספאר דה קרוואחל (אנ'), מיסיונר אשר התלווה למסעות אחדים באמזונאס, אותם תיאר בספריו, אף על פי שלא השתתף במסע הספציפי אשר הופיע בסרט.

הסרט הוא שיתוף הפעולה הראשון בין הבמאי ורנר הרצוג לשחקן קלאוס קינסקי, אשר עבדו זה לצד זה בארבעה סרטים נוספים אחריו. השניים החזיקו בדעות שונות בנוגע לצורת המשחק הנכונה שתתאים לדמותו של אגירה, ורבו על כך לעיתים קרובות. קינסקי היה ידוע בנטייתו להתקפי זעם ועצבים, ונהג לעורר תגרות וריבים בקרב אנשי ההפקה והתושבים המקומיים.

כלל הצילומים התקיימו ביערות הגשם הטרופיים של פרו בסמוך לנהר האמזונאס במהלך תקופה בת חמישה שבועות, לעיתים בסביבת יובלות הסמוכים לנהר האוקיאלי. צוות ההפקה והשחקנים נאלצו לטפס על הרים ולחתוך את דרכם מבעד לשיחי עבות בכדי ליצור לעצמם מעבר בתוך סבכי הצמחייה הצפופה של הג'ונגל, ומספר פעמים אף שטו על רפסודות מעץ במורד אשדי נהרות גועשים, שנבנו עבורם בידי המקומיים.

לאחר הקרנת הבכורה ספג אגירה גל רחב של פרשנויות והפך במהרה לסרט פולחן מוכר, ועד לעצם היום הזה נחשב לאחת היצירות המוכרות ביותר של הבמאי. מספר מבקרים תיארו אותו כיצירת מופת, ומגזין טיים כלל אותו ברשימתו של מאה הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים[5][6].

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור נפתח בשנת 1560 עם פלוגת קונקיסטאדורים הצועדת במורד עמק טרופי יחד עם מאה מעבדיהם האינדיאנים בהובלתו של גונסאלו פיסארו, לאחר שעזבו את עירם הכבושה של בני האינקה בהרי האנדים, לכיוון סבך הג'ונגלים הנמצא מזרחית אליה, בחיפוש אחר עיר הזהב האגדית אל דוראדו.

מסעם הקשה נמתח על פני ימים רבים תחת תנאי הג'ונגל הקשים, בעודם נאלצים ללבוש שריון מלא ולגרור תותחי פלדה כבדים בדרכים בוציות ועקלקלות. לאחר שאספקת המזון שלהם אוזלת בערב השנה החדשה, מחליט פיסארו לעצור למנוחה ולשלוח קבוצה בת ארבעים אנשים במעלה הדרך בכדי לתכנן את צעדיהם הבאים. הוא בוחר בדון פדרו דה אורסוה כמפקד המשלחת, דון לופה דה אגירה כיד ימינו, דון פרננדו דה גוסמן, איש אצולה שמן וגרגרן, כשגריר משפחת המלוכה הספרדית, והאח גספאר דה קרוואחל, המיסיונר, כנציג האל והכנסייה.

המשלחת יוצאת לדרכה על גבי ארבע רפסודות במורד הנהר, אך לא עובר זמן רב בטרם אחת מהן נתקעת על שפת הגדה הנגדית ומאלצת את כלל הקבוצה לעצור עד לחילוצה עם אור השחר. במשך הלילה נשמעות מספר יריות, ובבוקר למחרת נמצאים כל יושבי הרפסודה מתים. אורסוה מחליט לשוב למחנה בכדי לקבור את הגופות, אולם אגירה פותח באש תותחים לכיוונן ומטביע אותן.

במהלך הלילה נסחפות הרפסודות הנותרות במורד הנהר, וזמן משימתה הקצוב של המשלחת תם. אורסוה מצווה על אנשיו לשוב לקבוצתו של פיסארו, אולם אגירה מוביל נגדו מרד בהבטחתו לאבירים כי בהמשך הדרך מחכה להם עושר בל יתואר, ומזכיר להם את סיפורו של הרנאן קורטס אשר ניצח את האימפריה האצטקית לאחר שהפר את פקודותיו. אורסוה מנסה לעצור את אגירה יחד עם אחד מחייליו, אולם נורה בחזהו ונפצע אנושות.

אגירה כופה על החיילים לבחור בדון פרננדו דה גוסמן, האציל השמן, כמנהיגם. הוא מכתיר אותו למלכו של העולם החדש ומתכחש לשלטונו של פליפה השני. יחד מקיימים השניים משפט שדה מהיר לאורסוה וגוזרים עליו דין מוות, אולם דה גוסמן מחליט לחון אותו ברגע האחרון.

לאחר ביסוס מעמדו של אגירה כשליטם הבלתי מעורער, ממשיכים האבירים במורד הנהר על גבי רפסודת עץ גדולה. זוג ילידים שוחרי שלום השטים לכיוונם על גבי קאנו נלכדים בידי החיילים, ולאחר שהשניים מביעים בלבול כלפי ספר תנ"ך המוצג בפניהם, הורג אותם האח קרוואחל בעוון חילול הקודש.

באותה העת סועד האציל דה גוסמן בתאוותנות ומסיים את מנות האוכל המעטות שנותרו בידיהם, בעוד ששאר הלוחמים גוועים ברעב, ומצווה להשליך את הסוס האחרון אל תוך הנהר לאחר שעיצבן אותו. מאוחר יותר נמצאת גופתו בקצה הרפסודה עם חתיכת בד מתוחה בעזרת מקל סביב צווארו.

עם מותו של דה גוסמן נלקח אורסוה לעומק הג'ונגל ונתלה בפקודתו של אגירה. החיילים תוקפים ובוזזים כפר ילידי, ואחדים מהם נהרגים בהתקפות חנית ומטחי חצים. פילגשו של אורסוה, אינס, צועדת לכיוון הג'ונגל ונעלמת.

החיילים הנותרים שבים לרפסודה יחד עם אגירה והאח קרוואחל, ושוקעים לתוך חלום של טירוף. גוועים ברעב, חולים ופצועים, מתחילים האנשים להטיל ספק במציאותם בעודם שטים בנהר במעגלים וללא כל מטרה. הם בוהים בחוסר אמונה בספינת עץ הנמצאת בצמרת העצים, ונחים על גבם בשוויון נפש כאשר חצים רעילים נורים עליהם בידי האינדיאנים. בגל התקפות אחרון נהרגים כולם, וביניהם גם בתו של אגירה.

הספינה על צמרת העצים בג'ונגל. "אני רואה ספינה עם מפרשים על עץ גבוה, ממנה תלוית סירת קאנו", אומר המשרת היליד אוקלו. המיסיונר קרוואחל היושב לצדו משיב בפטירה, "הספינה קיימת רק בדמיון שלך. אנחנו הוזים, אין זה אלא חזון תעתועים". אגירה מתעצבן ומצווה עליו לשתוק בטענה שהספינה אמיתית, ולאחר שישתלטו עליה יפליגו בעזרתה לאוקיינוס האטלנטי.
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

אגירה נותר לבדו ברפסודה, אשר מתמלאת לפתע בעשרות קופים קטנים. הוא מדבר, ספק אליהם ספק אל עצמו, "אני, זעם האל, אתחתן עם בתי, ויחד אנו נייסד את השושלת הטהורה ביותר שהעולם הזה ראה אי פעם. יחד, אנו נשלוט בכל היבשת הזו. אנחנו נשרוד. אני הוא זעם האל.. מי איתי?"; הסרט מסתיים בעודו מחכה בקוצר רוח לתשובה מפי הקופים.

ליהוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון לסרט נולד במחשבתו של הרצוג, לדבריו, כאשר השאיל מחברו ספר שעסק בהרפתקנים היסטוריים. לאחר שקרא חצי עמוד שהוקדש ללופה דה אגירה, קיבל את ההשראה ליצירת הסרט ומיד החל בכתיבת הסיפור. הוא בדה את מרבית פרטי העלילה והדמויות, אך נצמד לקווי מתאר היסטוריים מטושטשים במקצת[7].

תסריט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרצוג כתב את התסריט בחיפזון לאורך יומיים וחצי. מרבית הכתיבה נעשתה במהלך נסיעת אוטובוס באורך 320 קילומטרים עם קבוצת הכדורגל שלו. חבריו לקבוצה שתו לשוכרה לאחר שניצחו במשחק ואחד מהם הקיא על כמה מדפי התסריט, אותם זרק הרצוג מיד מהחלון. לטענתו לא הצליח לזכור את כלל הפרטים והמאורעות אשר היו כתובים בהם[7].

הסרט צולם אחד-לאחד כפי שנכתב בתסריט, למעט כמה שינויים מינוריים. באחת הסצנות המוקדמות בהן בוחר פיסארו באורסוה כראש משלחת הסיור, נכתב בתסריט כי פיסארו מציע לאורסוה לגלות מה קרה למשלחת הקודמת של פרנסיסקו דה אורייאנה (ראו דיוק היסטורי) אם תזדמן לו האפשרות. מאוחר יותר, על פי התסריט, מוצאים אגירה ואנשיו סירה רעועה המכילה את שלדי חייליו של אורייאנה, ובמורד הנהר מגלים סירה נוספת הנמצאת על צמרת העצים. כאשר הם מטפסים מעלה בכדי לבדוק את פשר הדבר, אינם מוצאים כל סימן לאורייאנה או לאנשיו. לבסוף נמנע הרצוג מהוספת אזכורים כלשהם כלפי אורייאנה או משלחתו, למעט סצנת הספינה על ראש העצים, אשר בהקשר הסיפורי נתפשה כהזיה פרי דמיונן של הדמויות[8].

השינוי המשמעותי ביותר שנעשה תוך כדי חריגה מהתסריט הוא סצנת הסיום. הרצוג סיפר כי, "אני זוכר רק שהסוף היה שונה לחלוטין. בסצנה האחרונה הרפסודה נסחפה אל האוקיינוס ולאחר מכן שבה חזרה לפנים היבשת, מפני שלאורך קילומטרים רבים ישנו זרם נגדי, ונהר האמזונאס למעשה נע אחורה, כך שהרפסודה נזרקה מצד לצד, כאשר תוכי ששהה עליה צרח ללא הפסק: 'אל דוראדו, אל דוראדו!'"[9].

הרצוג וקינסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירתו הראשונה של הרצוג לתפקידו של לופה דה אגירה הייתה קלאוס קינסקי. השניים נפגשו מספר שנים קודם לכן כאשר קינסקי שכר חדר בבית משפחתו של הרצוג, ובמהלך שלושת החודשים בהם התגורר בו הותיר עליו רושם עמוק בזכות אופיו האקסצנטרי ונטייתו להתקפי זעם. כעבור מספר שנים נזכר בו הרצוג, ולאחר שהבין שהוא האדם היחיד המסוגל לגלם את דמותו המטורפת של אגירה, שלח לו עותק של התסריט. "הטלפון צלצל בין שלוש לארבע בבוקר", נזכר הרצוג. "לקח לי כמה דקות לזהות את קינסקי מבעד לרעש הצרחות הבלתי מובנות. לאחר שעה שלמה של אותו הטון, נפלה עליי ההבנה שהוא מצא את התסריט מרתק, ורצה להיות אגירה"[10].

עוד משלבי ההפקה המוקדמים התווכחו הרצוג וקינסקי על אופן המשחק המתאים ביותר עבור דמותו של אגירה. קינסקי רצה להציג "אדם מטורף ומתלהם", אך הרצוג התעקש על דמות "שקטה ומאיימת". בכדי להשיג את התוצאה שביקש, דאג הרצוג לעצבן את קינסקי לפני כל התחלת צילומים. לאחר שחיכה עד שמזגו החריף שכך, החל לצלם[7].

במהלך הצילומים התעצבן קינסקי על רעש שבקע מבקתה בה שיחקו מספר אנשי צוות בקלפים, וירה שלושה כדורים פנימה, אשר פגעו באחד מהם ותלשו את אחת מאצבעותיו[7]. לאחר שהרצוג סירב לפטר את אחראי הסאונד לדרישתו של קינסקי, החליט לעזוב את הסט, ושינה את דעתו רק לאחר שאיים עליו הרצוג כי אם יעשה זאת יירה בו ואז יתאבד. תקרית זו הולידה את האגדה כי הרצוג הכריח את קינסקי לעבוד עבורו תחת איומי אקדח. מאוחר יותר הכחיש הרצוג את השמועות הללו במהלך ראיונות שמסר, והסביר כי דבריו לא היו יותר מאיומים מילוליים אשר נאמרו בלהט הרגע, בניסיון נואש למנוע מקינסקי לעזוב את הסט[11].

צילומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקציב הסרט עמד על 370,000 דולר, כאשר שליש מהסכום נועד לשלם את שכרו של קינסקי[12]. הצילומים התקיימו ביערות הגשם הפרואנים, במאצ'ו פיצ'ו, ועל יובלות נהר האמזונאס במחוז אוקיאלי. הסרט צולם במשך חמישה שבועות לאחר תשעה חודשים של תכנון קדם-הפקתי[7]. הצילומים נעשו בסדר כרונולוגי מאחר שהרצוג האמין שהתקדמות הצוות לאורך הנהר שיקפה את מסעם המקורי של הקונקיסטאדורים לאורכו. בכדי להתנייד ממקום למקום, שטו אנשי הצוות על רפסודות בנהרות העמק הקדוש בפרו[12].

אנשי צוות ההפקה והשחקנים הגיעו משש עשרה מדינות שונות ואנגלית הייתה השפה המשותפת היחידה ביניהם, ובשל כך צולם הסרט בשפה זו. כמו כן, הרגיש הרצוג שצילום הסרט באנגלית ישפר את סיכוייו של הסרט להפצה בינלאומית. למרות זאת, הכסף ששמר לתהליך הסופי של סינכרון הדיאלוג "עזב את פרו בחשאיות יחד עם האנשים שבידיהם הובטח", לדבריו. רצועת הסאונד האנגלית הוחלפה בסופו של דבר בגרסה איכותית יותר של דיאלוג בשפה הגרמנית, אשר דובבה וסונכרנה בתום ההפקה. לטענתו של הרצוג ביקש קינסקי כסף רב מדי עבור השימוש החוזר בקולו, ולכן בוצעו שורותיו בידי שחקן אחר[13].

התקציב הנמוך של הסרט לא איפשר שימוש בפעלולנים או באפקטים מיוחדים. במקרים רבים נאלצו הסינמטוגרפים לשנות את התאורה על מנת להתגבר על מזג האוויר הסגרירי האופייני לאזור, שבגינו התלכלכו עדשות המצלמה לעיתים קרובות במי גשם ובוץ. צוות ההפקה נאלץ לחיות תחת תנאי הג'ונגל הקשים במשך שבועות ספורים, לטפס על הרים ולשוט על רפסודות עץ במורד נהרות שוצפים. באחד הימים, סערה טרופית גרמה לנהר לעלות על גדותיו ולהציף את סט הצילומים, אולם ההפקה ניצלה את המצב בכדי לצלם את השיטפון לצורכי הסרט[7].

המצלמה איתה צולם הסרט נגנבה על ידי הרצוג מבית הספר לקולנוע במינכן. שנים לאחר מכן סיפר הרצוג, "זו הייתה מצלמת 35 מ"מ פשוטה מאוד, כזו שהשתמשתי בה בסרטים רבים, כך שאינני מחשיב זאת לגניבה. בשבילי, היא הייתה דבר נחוץ באמת. רציתי לצלם סרטים והייתי זקוק למצלמה. הייתה לי זכות טבעית לכלי הזה. אם אתה צריך אוויר לנשימה, ואתה נעול בתוך חדר, עליך לקחת פטיש ואזמל ולשבור את הקיר. זו זכותך המוחלטת"[12][14].

על מנת להשיג את הקופים שהופיעו בסצנת הסיום, שילם הרצוג לתושבים המקומיים בכדי שילכדו עבורו כ-400 מהם. הוא שילם מחצית מהסכום שסוכם כמקדמה, ותכנן לשלם את השאר עם קבלתם. אולם הלוכדים מכרו את הקופים לאדם אחר מלוס אנג'לס או מיאמי, והרצוג נאלץ להגיע לשדה התעופה, בדיוק כאשר הועמסו למטוס אשר עמד להמריא. לאחר שהתחזה לוטרינר וטען שהקופים מוכרחים להתחסן לפני שיעזבו את גבולות המדינה, הם הורדו מהמטוס והוא העמיס אותם לרכבו. לאחר שהשתמש בהם לצילומיו, שחרר אותם לחופשי בג'ונגל[7].

פסקול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסקול של הסרט הולחן ובוצע על ידי פופול וו, להקת קראוטרוק ורוק מתקדם מערב-גרמנית. הלהקה נוסדה ב-1970 על ידי פלוריאן פריק, קלידן הלהקה, אשר פגש בהרצוג מספר שנים לפני הפקת הסרט[15]; בסרטו הראשון של הבמאי מ-1968, סימני חיים, גילם פריק פסנתרן. אגירה היה אחד משיתופי הפעולה הרבים בין הלהקה לבמאי.

מוזיקת הלהקה תוארה כהיפנוטית וזכתה לתשואות חיוביות רבות[16]. מבקר הקולנוע רוג'ר איברט כתב כי, "המוזיקה יוצרת את האווירה. היא אנושית, דתית, רודפת, ועם זאת היא גם משהו אחר.. המוזיקה היא חלק נחוץ לאגירה, זעם האל"[17].

באתר האינטרנט AllMusic נכתב כי, "המוטיב המרכזי בסרט משלב פעימות של מוג וקולות רפאים המועלים באוב בידי המלוטרון 'אורגן המקהלה' של פלוריאן פריק בכדי להשיג דבר נשגב, במובן האמיתי ביותר של המילה: זה דבר קשה, לא למצוא את המוזיקה הזו מעוררת השראה, ובעלת יופי מהמם ומערער כאחד. כוחה האגדי של סצנת הפתיחה בסרטו של הרצוג קיים בזכות המוזיקה של פופול וו לא פחות משהוא קיים בזכות עבודת המיז-אנ-סצנה של הבמאי"[18].

הרצוג הסביר כיצד יצרו חברי פופול וו את צלילי המקהלה בסרט; "השתמשנו בכלי נגינה מוזר בשם אורגן מקהלה. בגוף הכלי ישנם שלושה סרטים שונים המקבילים זה לזה, אשר זזים בלולאות. כל הסרטים האלו נעים באותו הזמן, ומבחוץ ישנו לוח קלידים עליו מנגנים כמו על אורגן כך שהצליל נשמע כמו מקהלה אנושית, אך באותה העת, מקבל נימה מאוד מלאכותית ולמען האמת, די מפחידה"[17].

פופול וו הוציאה אלבום אולפן ב-1975 בשם "אגירה". אף על פי ששמו נגזר מהסרט, רק שתיים מתוך שש הרצועות באלבום נלקחו מהפסקול של הסרט. ארבע הרצועות הנותרות צורפו מהקלטות שנעשו בידי הלהקה בין השנים 1972–1974.

"אגירה - צד א'"
מס' שםכותב(ים) משך
1. אגירה I פופול וו 07:22
2. ברכת בוקר II פופול וו 02:55
3. אגירה III פופול וו 06:15
4. טלה האל פופול וו 03:03
משך כולל:
 19:35
"אגירה - צד ב'"
מס' שםכותב(ים) משך
1. ויזואליות פופול וו 16:51
משך כולל:
 16:51
"רצועת בונוס - 2004"
מס' שםכותב(ים) משך
1. אגירה III פופול וו 07:16
משך כולל:
 07:16

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הופק בחלקו על ידי תאגיד השידור הגרמני הסה, אשר שידר אותו בערוצי הטלוויזיה שבבעלותו באותו היום בו הוקרן לראשונה. בשל כך האשים הרצוג את החברה בהצלחתו המסחרית הירודה בגרמניה[12]. עם זאת, במקומות אחרים בעולם כגון מקסיקו, ונצואלה ואלג'יריה, הפך אגירה לסרט פולחן אהוב[19]. בפריז הוקרן הסרט בבתי הקולנוע במשך חמישה עשר חודשים רצופים[20]. בארצות הברית הוקרן בבתי הקולנוע בידי חברת סרטי ניו יורקר והפך במהרה לסרט אהוד. כעבור מספר שנים הודיעה החברה כי זה הוא הסרט היחיד בקטלוג הקולנועי שלה שמעולם לא יצא מסירקולציה[19].

בגרמניה עיתון הזידדויטשה צייטונג תיאר את הסרט כ"ציור אלים וספוג צבעים"; עיתון הפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג תיאר את משחקו של קינסקי כ"יותר מדי תיאטרלי" עבור דמותו של לופה דה אגירה[21].

בארצות הברית ובממלכה המאוחדת זכה הסרט לביקורות חיוביות. וינסנט קנבי כתב בעיתון הניו יורק טיימס, "מהמם לחלוטין.. מר הרצוג צופה בכל המתרחש תוך כדי ניתוק מוחלט. הוא שומר על קור רוח. הוא לא לוקח צדדים. הוא אולי אפילו קצת משועשע. בסך הכל, הוא משורר אשר מפתיע אותנו כל הזמן עם אומנות הצירופים שלו.. זו בהחלט עבודה נהדרת"[22]; במגזין טיים כתב המבקר הקולנועי ריצ'רד שיקל כי, "הרצוג נותן לקהל את הכבוד לגלות את מקרי העיוורון, האובססיה והטירוף הפיכח שהוא מציב על המסך. משחק נהדר, בעיקר בזכות קלאוס קינסקי בתפקיד הראשי, צילום נהדר בידי תומאס מאוך. אגירה הוא לא, וזו לא בדיוק מחמאה, סרט אשר דורש חזקה לגדולה"[23]. טוני ראיינס מTime Out כתב, "כל סצנה וכל פרט מושחזים עד לפרטיהם הפנימיים ביותר. ברמה הזו, יוצר הסרט ניתוח מקדים על ידי עריכת ניתוח עצמי עם התקדמות עלילתו, ואינו מותיר מאחוריו אף דו-משמעות. אך באותו הזמן, נטייתו של הרצוג לחזותיות מגוונת מעולם לא הייתה חופשית יותר, והסרט עשיר ברגעים חלומיים"[24].

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תדמיתו של הסרט המשיכה לצמוח לאורך השנים. באתר הביקורות עגבניות רקובות, נתנו חמישים מבקרים ציון חיובי של כ-96%, עם דירוג ממוצע של תשע מתוך עשר. בקונצנזוס הכללי בין המבקרים נכתב על הסרט כי הוא, "מסע רודף של פלא טבעי וסכנה מוחשית, אגירה מתנשא מעל דפוסים האופיינים לז'אנרים, והופך למיתולוגי בזכות עצמו"[25].

מבקר הסרטים ג'יימס הוברמן כתב על אגירה כי הוא "אינו רק סרט נהדר, אלא גם סרט נחוץ.. היצירה הקולנועית השלישית של הרצוג.. גם ציון דרך חשוב וגם מטפורה חברתית"[26]; המבקר דני פרי כתב, "לראות את אגירה בפעם הראשונה היא חוויה שוות ערך לגילוי יצירת מופת אמיתית. הסרט סוחף ושובה אותך בקסמו; תחילה כמו בחלום, ואחר כך כמו בהזיה"[19]; רוג'ר איברט צירף את אגירה לרשימת הסרטים האהובים עליו בכל הזמנים[17], ובהוצאת הירחון הבריטי Sight & Sound מ-2002 כלל אותו בין העשרה הראשונים[27]. באותה הוצאה ציינו המבקר הקולנועי ניגל אנדרוס והבמאי סנטוש סיוון גם הם את אגירה ברשימת עשרת הסרטים האהובים עליהם[28]. מרטין סקורסזה כלל אותו ברשימת "39 הסרטים הזרים הנחוצים לכל יוצר סרטים צעיר"[29].

מגזין הרולינג סטון כלל את הסרט ברשימת "מאה הסרטים הגאוניים של מאה השנים האחרונות" ב-1999[30]. כמו כן נכלל אגירה ברשימת "מאה הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים" של מגזין טיים, אשר נכתבה על ידי ריצ'רד שיקל וריצ'רד קורליס[5][6]. מגזין אמפייר בחר בו למקום ה-19 ברשימתו של "מאה הסרטים הטובים ביותר של עולם הקולנוע" ב-2020[31].

הסרט זכה במספר פרסי קולנוע לאורך השנים. ב-1973 קיבל את פרס הסרטים הגרמני עבור סינמטוגרפיה ובשבח של "הישגים אישיים יוצאים מן הכלל"[32]. ב-1976 זכה בתואר הסרט הזר הטוב ביותר מידי סינדיקט מבקרי הסרטים הצרפתי[33][34]. ב-1977 זכה בפרס הסינמטוגרפיה הטובה ביותר מידי איגוד המבקרים האמריקני[35], ובהמשך קיבל את פרס הגרנד פריקס מידי איגוד המבקרים הבלגי ב-1976, והיה מועמד לקבלת פרס סזאר לסרט הטוב ביותר[36].

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטו של פרנסיס פורד קופולה "אפוקליפסה עכשיו" מ-1979 אשר התבסס על ספרו של ג'וזף קונרד "לב המאפליה" מ-1902 הושפע רבות גם מאגירה, ולדעת מספר מבקרים הציג "ציטוטים ויזואליים" שונים ביחס לתפאורה הטבעית שנראתה ביצירתו של הרצוג[37][38]. קופולה אמר כי "אגירה, עם כל החזותיות המדהימה שבו, היה גורם משפיע ומשמעותי עבורי. הייתי עושה טעות אילולא הזכרתי אותו"[39].

מספר מבקרים טענו שאגירה השפיע באופן ישיר גם על הרבה סרטים אחרים. מרטין רובין כתב כי "בין הסרטים שהושפעו הכי הרבה מאגירה הם אפוקליפסה עכשיו של קופולה והעולם החדש של טרנס מאליק". ג'יימס הוברמן הסכים עם הבחנתו של רובין, והוסיף כי "חלום האמזונאס הדמדומי" של הרצוג "היווה השפעה גדולה עבור העולם החדש של מאליק ממנה הוא אינו יכול להתנער". ערוץ ארבע הבריטי ציין כי "השפעתו של הסרט היא מדהימה, פשוטה באופן מתעתע, וענקית הלבושה בבגדים קטנים, הן ברובד הסגנוני והן ברובד המבני, ופירותיה נראות במגוון רחב של סרטים, ביניהם אפוקליפסה עכשיו, המיסיון, הטורף, ופרויקט המכשפה מבלייר"[40].

דיוק היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שחלק נרחב מעלילת הסרט ומרבית הדמויות המשתתפות בו נבראו בדמיונו של הרצוג, הבחינו היסטוריונים כי הסרט משלב בסיפורו מספר אירועים אמיתיים אשר התרחשו במאה ה-16. סיפורו של הרצוג מיזג שני מסעות שלקחו חלק בעולם החדש; האחד בהובלתו של גונסאלו פיסארו ב-1541, אשר הסתיים בגילוי נהר האמזונאס בידי פרנסיסקו דה אורייאנה, והשני בהובלתו של דון פדרו דה אורסוה ב-1560.

המשלחת הראשונה בראשותו של פיזארו יצאה מכיוון העיר קיטו אל אגן האמזונאס בחיפוש אחר אל דוראדו, אולם נתקלה בדרכה בקשיים רבים. אבוד בנבכי הג'ונגל, סבר פיזארו כי הוא נמצא בקרבת עיר הזהב וציווה לשלוח קבוצת סיור קטנה עם אורייאנה בראשה בכדי למצוא את העיר ולשוב אליו עם חדשות על מיקומה. הקבוצה השתמשה בספינת בריגנית על מנת לשוט במורד הנהר, אך משלא מצאה דבר ולאחר שנכשלה לחזור על עקבותיה בשל הזרם החזק, המשיכה בכיוון נהר הנאפו עד שהגיעה לשפך האמזונאס ב-1542. אחד מאנשי הקבוצה היה המיסיונר גספאר דה קרוואחל, אשר ניהל יומן בו תיעד את מסעם.

גספאר דה קרוואחל (1500-1584) האמיתי היה נזיר ספרדי דומיניקני אשר התיישב בפרו והקדיש את חייו להמרת הילידים האינדיאנים לנוצרים. הוא היה ידוע במזגו הנעים והאדיב, בניגוד לדמותו בסרט אשר הוצגה כאיש דת פחדן ואלים המציג את הכנסייה כ"גוף שתמיד צודד בחזקים"[8].

מרבית הדמויות המרכזיות בסרט, ביניהן אגירה ובתו פלורס, דון אורסוה ופילגשו אינס, והאציל פרננדו דה גוסמן, השתתפו במשלחת השנייה אשר עזבה את פרו ב-1560 בחיפוש נוסף אחר אל דוראדו. באישורו של מושל פרו, ארגן אורסוה משלחת בת שלוש מאות אנשים והחל בהכנות המסע לאורך נהר האמזונאס. הוא לקח איתו את פילגשו, דונה אינס, אישה מעורבת ממוצא מסטיסי.

במהלך המסע החליט אגירה, אשר היה חייל מיומן ומקצועי, כי יוכל למוטט את השלטון הספרדי בפרו בעזרת שלוש מאות החיילים שעמדו לרשותו, וציווה עליהם להרוג את אורסוה. לאחר מכן הכתיר את פרננדו דה גוסמן לנסיך פרו, אך לבסוף ציווה להרוג גם אותו לאחר שהתנגד לתוכניתו לשוט לעבר האוקיינוס האטלנטי, לכבוש את פנמה ולפלוש לפרו. חיילים רבים אשר ניסו למרוד באגירה הוצאו להורג. החיילים הנותרים כבשו את האי מרגריטה הסמוך לחופי ונצואלה והחלו בהיערכות לקראת פלישה מסיבית לכיוון היבשת הראשית. עד אז שמעו אנשי השלטון הספרדי על תוכניותיו של אגירה, וכאשר הגיעו חייליו לוונצואלה, הציעו להם סוכני הממשלה חנינה בתמורה לכניעתם. לאחר תבוסתו רצח אגירה את בתו פלורס, אשר נותרה לצדו לאורך כל מסעו, ומעט לאחר מכן נלכד וגופתו בותרה[41].

משלחות ספרדיות אחרות השפיעו גם הן על הסיפור; השיחה בין שני הילידים וחייליו של אגירה בה נרצחו בידי קרוואחל לאחר שסירבו לקבל את ספר התנ"ך, נולדה ככל הנראה בהשראת מאורעות שקדמו לקרב קחאמרקה, בהן סירב לכאורה קיסר בני האינקה אטוואלפה לקבל את מסמך הרקרימיינטו. כמו כן, כתביו של אלוור נונייס קבסה דה ואקה מזכירים תקרית בה נראתה ספינה על צמרת העצים לאחר סערה טרופית כבדה בהיספניולה:

ביום שני בבוקר ירדנו לנמל ולא מצאנו את הספינות. ראינו מספר מצופים על פני המים ומכך הבנו שהן אבדו. הלכנו לאורך החוף בכדי לחפש אותן, אך לאחר שלא מצאנו דבר, המשכנו לעבר העצים, וכעבור רבע ליגה מצאנו את אחת מסירות הספינה על העצים.

צורת משחקו האגוצנטרית ומלאת הכעס של קינסקי תאמה לדמותו ההיסטורית האמיתית של אגירה, אשר תואר כ"מגלומן רצחני" ונחשב בידי רבים מחייליו למטורף. צליעתו של קינסקי בסרט נועדה לחקות נכות אמיתית ממנה סבל אגירה כתוצאה מפציעת קרב. נאומיו של קינסקי לחיילים כפי שנראו בסרט היו קצרים אך להוטים, והתבססו על תיאורו האמיתי של יכולותיו הרטוריות של אגירה כ"פשוטות אך אפקטיביות"[41].

אופיו של הסרט מבחינת קפדנות ודיוק היסטוריים תואר על ידי כתב העת הקולנועי South Atlantic Review כמזכיר את מחזותיו של שייקספיר; "בדומה לשייקספיר, הרצוג פותח בתיאור מאורעות אמיתיים ומציג דמויות היסטוריות, אולם במהרה מעצב אותן בשנית ורוקם מחדש את המתרחש, בעת ובעונה אחת מספק תשובות ומעלה שאלות מבלבלות עוד יותר, לא רק הופך 'היסטוריה' ל'אומנות', אלא מטיל ספק ביוצרי ההיסטוריה, ובהיסטוריה עצמה"[41].

מספר השוואות נעשו בין האימפריאליזם הספרדי למשטר הנאצי, עם דגש על נאום הסיום של אגירה כאנלוגיה היסטורית לחזונו של היטלר והפשיזם הגרמני. כתב העת הקולנועי Film Quarterly הרחיב נקודה זו וטען כי ליהוקו של קינסקי הוא הסמל להשוואה ההיסטורית.

הרצוג נכנס אל המימד הזה כאשר בחר ללהק שחקן בעל מאפיינים נורדים: קלאוס קינסקי, עם שערו הבלונדיני ועיניו הכחולות. לפי תיעודים היסטוריים, היה אגירה 'בעל קומה נמוכה, גופו קטן, תוויו חולים, פניו קטנות ורזות, וזקנו שחור'; האגירה של הרצוג אינו בעל קומה נמוכה, ואף על פי שגם אינו גבוה במיוחד, צליעתו גורמת לו לעמוד בזקיפות. בניגוד לאגירה ההיסטורי, דמותו הקולנועית היא בעלת תווי גוף גדולים יחסית, בלונדינית, וחסרת זקן. דרך האביר הנורדי והבלונדיני הזה רומז הרצוג על עידן מוקדם יותר של התרחבות: ימי הביניים הגרמניים והאימפריאליזם הדתי של מסעי הצלב והאבירים הטאוטונים, וכמו כן לתקופה קרובה יותר: שנות ה-30 של המאה ה-20, בה התמזגו לידתו-מחדש של הסטריאוטיפ הנורדי (אשר נראתה לרקע רעיון עליונות הגזע) וכיבוש העולם בידי היטלר. דמותו העיקרית של הרצוג היא יותר מסתם קונקיסטאדור של תקופת זמן אקראית; היא התגשמות האימפריאליזם באדם. מבעד לנקודת המבט הזו, בימויו של הרצוג בתור יצירה מחדש של תקופה מסוימת בהיסטוריה, קרי הכיבושים הספרדיים בעולם החדש, הופך למסכת בנושא רוע האימפריאליזם לאורך הדורות. אין זה מפתיע, אפוא, שסרטו מתעלם מפרטים היסטוריים מדויקים ויוצר קולאז' של בדיון ואמת[42].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עברית English
הרצוג, ורנר; הרצוג על הרצוג; הוצאת פייבר ופייבר, 2001 (מסת"ב: 0-571-20708-1) Herzog, Werner; Herzog On Herzog; Faber And Faber, 2001, (ISBN 0-571-20708-1)
רובינסון, דייוויד; סרטי שנות השבעים; ספרי אורביס, 1984, עמוד 162 (מסת"ב: 0-85613-640-9) Robinson, David; Movies Of The Seventies; Orbis Books, 1984, Page 162 (ISBN 0-85613-640-9)
פרי, דני; סרטי פולחן; ספרי דלתא, 1981, עמודים 1–4 (מסת"ב: 0-517-20185-2) Peary, Danny; Cult Movies; Delta Books, 1981, Pages 1-4 (ISBN 0-517-20185-2)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אגירה, זעם האל בוויקישיתוף

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Movies Of The Seventies", Book, David Robinson, Orbis Books, 1984, Page 162, ISBN 0-85613-640-9; "The film was shot in English, but was primarily released in a German-dubbed version"; Archived From The Original On January 12, 2022.
  2. ^ "Aguirre, The Wrath Of God", Box Office Mojo, Internet Movie Database; Archived From The Original On January 12, 2022.
  3. ^ "Aguirre, The Wrath Of God", Internet Movie Database; Archived From The Original On October 6, 2015.
  4. ^ "Aguirre, Der Zorn Gottes", Lumiere; Archived From The Original On January 12, 2022.
  5. ^ 1 2 "All Time 100 Movies", Time; Archived From The Original On January 12, 2022.
  6. ^ 1 2 "All Time 100 Best Films", Time, Richard Schickel, Richard Corliss, February 12, 2005; Archived From The Original On March 14, 2007.
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 "Aguirre, the Wrath of God", Movie DVD, Anchor Bay Entertainment, Audio Commentary, 2001, OCLC 228418112; Archived From The Original On January 13, 2022.
  8. ^ 1 2 "Werner Herzog's Adaptation of History in Aguirre, The Wrath of God", Film And History (Journal), Issue 15:4, Ronald Fritze, Pages 74-86.
  9. ^ "The Trail of Werner Herzog: An Interview", Off Screan, Volume Eight Issue One, Andre Habib, Nicolas Renaud, Simon Galiero, January 2004; Archived From The Original On January 13, 2022.
  10. ^ "The enigma of Werner H", The Guardian, John O'Mahony, March 30, 2002; Archived From The Original On January 13, 2022.
  11. ^ "Hauntingly Herzog", Weekly Wire, Mary Dickson, April 27, 1998; Archived From The Original On December 13, 2022.
  12. ^ 1 2 3 4 "Herzog On Herzog", Book, Werner Herzog, Faber And Faber, 2001, ISBN -571-20708-1; Archived From The Original On October 28, 2009.
  13. ^ "A conversation with Werner Herzog", Robert Ebert, August 28, 2005; Archived From The Original On September 10, 2005.
  14. ^ "The secret mainstream: contemplating the mirages of Werner Herzog", The Free Library, Harper's Magazine, Tom Bissell, December 1, 2006; Archived From The Original On January 13, 2022.
  15. ^ "Florian Fricke Interview", Eurock, Grehard Augustin, February 1996; Archived From The Original On October 15, 2007.
  16. ^ "Aguirre: The Wrath of God", Slant Magazine, Nick Schager, 2006; Archived From The Original On December 13, 2007.
  17. ^ 1 2 3 "Aguirre, the Wrath of God (1972)", Chicago Sun Times, Roger Ebert, April 4, 1999; Archived From The Original On October 11, 2007.
  18. ^ "Aguirre Review", Allmusic, Neate Wilson; Archived From The Original On January 13, 2022.
  19. ^ 1 2 3 "Cult Movies", Danny Peary, Delta Books, 1981, ISBN 0-517-20185-2; Archived From The Original On January 13, 2022.
  20. ^ "Much Madness: Werner Herzog and Contemporary German Cinema", Vernon Young, Jstor, The Judson Review, Volume 30 Number 3, August 1977; Archived From The Original On January 13, 2022.
  21. ^ "Aguirre - Der Zorn Gottes", Filmstarts; Archived From The Original On February 28, 2009.
  22. ^ "'Aguirre, the Wrath of God' Haunting Film by Herzog", Vincent Canby, The New York Times, April 4, 1977; Archived From The Original On January 13, 2022.
  23. ^ "Meditation on Madness", Richard Schickel, Time, May 16, 1977; Archived From The Original On January 8, 2007.
  24. ^ "Aguirre, Wrath of God", Time Out Film Guide, Tony Rayns; Archived From The Original On January 13, 2022.
  25. ^ "Aguirre, The Wrath Of God (1972)", Rotten Tomatoes; Archived From The Original On January 13, 2022.
  26. ^ "Jungle Fevers", Village Voice, James Hoberman; Archived From The Original On March 6, 2007.
  27. ^ "How the directors and critics voted", Sight And Sound BFI, Roger Ebert; Archived From The Original On March 10, 2007.
  28. ^ "How the directors and critics voted", Sight And Sound BFI, Santosh Sivan; Archived From The Original On December 15, 2007.
  29. ^ "Martin Scorsese Creates a List of 39 Essential Foreign Films for a Young Filmmaker", Open Culture, Martin Scorsese, October 15, 2014; Archived From The Original On February 7, 2015.
  30. ^ "Rolling Stone 100 Maverick Movies of the Last 100 Years", Filmsite, Rolling Stone Magazine, 1999; Archived From The Original On July 30, 2012.
  31. ^ "The 100 Best Films Of World Cinema", Empire Magazine; Archived From The Original On April 12, 2020.
  32. ^ "Deutsche Filmpreise von 1951–2004", Deutsche Filmakademie; Archived From The Original On September 27, 2007.
  33. ^ "Film Archive: Aguirre, The Wrath of God", German Films; Archived From The Original On November 23, 2010.
  34. ^ "Awards for Aguirre, der Zorn Gottes", Internet Movie Database; Archived From The Original On January 4, 2013.
  35. ^ "Past Winners Database: 1977 12th National Society of Film Critics Awards" Los Angeles Times; Archived From The Original On August 16, 2007.
  36. ^ "Anciennes Editions", Lescesar Du Cinema, 1976; Archived From The Original On September 27, 2007.
  37. ^ "Werner Herzog: Visionary at Large", Gene Siskel Film Center, Rubin Martin; Archived From The Original On February 24, 2007.
  38. ^ "Coppola, 'Apocalypse Now,' and the Ambivalent 70's", The Chronicle Of Higher Education, The Chronicle Review, David Sterritt, August 3, 2001.
  39. ^ "Francis Ford Coppola, Interview with Gerald Peary", Gerald Peary; Archived From The Original On May 25, 2012.
  40. ^ "Aguirre The Wrath of God", Channel Four; Archived From The Original On August 6, 2007.
  41. ^ 1 2 3 "Aguirre, The Wrath of God": History, Theater, and the Camera", Jstor, South Atlantic Review, Gregory A. Waller, 1981, Pages 55-69; Archived From The Original On January 13, 2022.
  42. ^ "Fact and Fiction: Nature's Endgame in Werner Herzog's Aguirre, the Wrath of God", Proquest, Film Quarterly; Archived From The Original On January 13, 2022.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אגירה,_זעם_האל&oldid=37099003"