אדית שטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אדית שטיין
לוח הזיכרון לאדית שטיין בסטלה מאריס, חיפה

אדית שטיין (Edith Stein;‏ 12 באוקטובר 1891 - 9 באוגוסט 1942) הייתה פילוסופית ילידת גרמניה, נזירה כרמליתית בשם תרזה בנדיקטה. הייתה יהודייה מומרת. נספתה במחנה הריכוז אושוויץ. לאחר מותה הוכרזה על ידי הכנסייה הקתולית כקדושה.

חייה והתנצרותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטיין נולדה ביום כיפור תרנ"ב, אוקטובר 1891, בעיר ברסלאו שבגרמניה בשם יהודית, אך נקראה בעיקר אדית. היא הייתה תלמידתו של הפילוסוף אדמונד הוסרל.

בהיותה בת 25 קיבלה את התואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת פרייבורג עבור חיבורה Zum Problem der Einfühlung, בו הציגה את הניתוח הפנומנולוגי הראשון בעולם לתופעת האמפתיה, בהדרכתו של הוסרל.

אדית שטיין שמשה כעוזרת-מחקר של הוסרל וכחברת סגל אוניברסיטת פרייבורג, במקביל לתלמיד אחר, מרטין היידגר, ויחד ערכו את כתביו של הוסרל לפרסום.

בגיל 30 המירה את דתה לנצרות קתולית, והקדישה את חייה לנזירות במסדר הכרמליתי, לאחר שויתרה על משרת ההוראה בפרייבורג והאסיסטנטורה עם הוסרל, לטובת הוראה בבית ספר קתולי לבנות, בין השנים 1922-1932.

נראה כי הסיבות להתנצרותה היו קודם כל השפעתו של הוסרל, שאף הוא היה יהודי מומר; כן היא הושפעה מספרה האוטוביוגרפי של תרזה הקדושה מאווילה (פילוסופית ואם כנסייה, ממעצבות דרכו של המסדר הכרמליתי), 'המבצר הפנימי', שעל פי עדותה של שטיין, גרם לה להארה רוחנית. פנייתה לנצרות הקתולית דווקא, נבעה מן הרושם הרב שהותירו בה מחוות רליגיוזית שראתה בכנסייה קתולית, כמו כריעה וכדומה.

זהותה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם לאחר התנצרותה המשיכה שטיין לראות עצמה חלק מהעם היהודי. בשנת 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, היא פנתה כנזירה כרמליתית לאפיפיור פיוס האחד עשר, במטרה לשכנעו לפעול להצלת העם היהודי. במהלך תקופת שלטונה של המפלגה הנאצית בגרמניה וכניסתם לתוקף של חוקי נירנברג, כתבה שטיין מחזה אלגורי, בו הזדהתה עם אסתר המלכה המתחננת על עמה.

מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהתנצרה והפכה לנזירה כרמליתית, חיה שטיין במנזר בגרמניה. עם מימוש הפתרון הסופי ושליחת יהודי גרמניה להשמדה, היא הוברחה למנזר כרמליתי בעיר אכט שליד לימבורג בהולנד, בו הוסתרה עם אחותה רוזה. למרות הכל, באוגוסט 1942 תפס הגסטפו את השתיים, והן נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ. לאחר שנלכדו קיבלה על עצמה שטיין את הדין ואמרה לאחותה: "בואי אחותי, נשוב אל עמנו". היא נספתה באושוויץ שבוע לאחר מכן, ב-9 באוגוסט 1942.

הכרזתה כקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים הייתה שטיין סמל ומופת בעולם הקתולי בשל מותה על אמונתה, כמו המרטירים בראשית הנצרות. במאי 1987 הכריז האפיפיור יוחנן פאולוס השני כי היא 'מבורכת' (דרגת הקנוניזציה השלישית מבין ארבע), והיא הוכרה כמרטירית (למרות שנספתה בשואה על רקע יהדותה), בטענה שנשלחה למחנה-הריכוז, ביצגה את עמדתה המוסרית של הכנסייה הקתולית של הולנד, כנגד הנאציזם. בנאום שנשא יוחנן פאולוס בעיר קלן שבגרמניה אמר:

"אנו מרכינים ראש בפני מורשת החיים והמוות של אדית שטיין, בת מופלאה לעם היהודי, ובה בעת בת מסדר הכרמליתים. אחותנו תרזה בנדיקטה של הצלב הייתה אישיות שאיחדה בחייה עתירי המעש סינתזה דרמטית של המאה שלנו, של ייסורי פצעים עמוקים הכואבים עדיין, ושל האמת המלאה על אודות בני האדם. אלה חברו בלבה האחד שנותר חסר מנוח ובלתי ממומש, עד שמצא מנוח בחיק האלוהים".

באוקטובר 1998 הכריז עליה יוחנן פאולוס כ'קדושה', שהיא דרגת הקדוּשה הגבוהה ביותר בכנסייה הקתולית. הכרתה כקדושה הייתה תוצאה של "נס רפואי", כאשר נודע בדיעבד שתפילתה, שנים רבות קודם לכן, ליד מיטתה של ילדה (תרזה מקארתי) שסבלה מהרעלה קשה של פרצטמול בחדר הטיפול הנמרץ בבית-החולים הכללי בבוסטון, הביאה כביכול להחלמתה הספונטאנית. רופא הילדים בחדר-המיון, רונאלד קליינמן, העיד על המקרה בפני הטריבונאלים של הכנסייה, וזו הכירה במאורע כנס שמאפשר את השלמת הקנוניזציה לדרגה הגבוהה ביותר.

ב-1999 הוכרזה על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני כקדושה הפטרונית של אירופה, יחד עם קתרינה מסיינה ובריגיטה משבדיה.

אתרים המוקדשים לאדית שטיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכנסייה הכרמליתית במנזר סטלה מאריס שבחיפה מוצג לוח זיכרון המוקדש לשטיין, ובו זוג ידיים נשואות לצלב גדול מוקף אור, מתחת הידיים מתוחים חוטי תיל הרומזים למחנה השמדה. בין החוטים משולב מגן דוד המשמש כאיקונין של שטיין בסמלי הכנסייה הקתולית. בתחתית הלוח נראה ספרה של תרזה מאבילה, שהשפיע על שטיין להתנצר.
בשנות ה-80 יזם המסדר הכרמליתי את הקמתו של מנזר לזכרה של שטיין באושוויץ. הדבר עורר סערה גדולה בישראל, ובשל כך קיימה הכנסת ה-11 מושב מיוחד בעניין, בו הובעה התנגדות ישראלית להקמתו. המנזר הוקם בכל זאת, אך כאשר ביקשו הנזירות להציב בחזיתו צלב גדול להנצחת דמותה של שטיין, התעוררה סערה נוספת, והרעיון נגנז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]