מרטין היידגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרטין היידגר
Heidegger 4 (1960) cropped.jpg

היידגר בשנת 1960.
תאריך לידה 26 בספטמבר 1889
תאריך פטירה 26 במאי 1976 (בגיל 86)
זרם אקזיסטנציאליזם
תחומי עניין מטאפיזיקה, תורת ההכרה, פנומנולוגיה, אונטולוגיה
הושפע מ אפלטון, אריסטו, עמנואל קאנט, גיאורג וילהלם פרידריך הגל, סרן קירקגור, פרידריך ניטשה, אדמונד הוסרל
השפיע על ז'אן-פול סארטר, ז'אק דרידה, מישל פוקו, מוריס מרלו-פונטי, עמנואל לוינס, ז'אק לאקאן

מרטין היידגר (גרמנית: Martin Heidegger; ‏26 בספטמבר 1889 - 26 במאי 1976), פילוסוף גרמני, מאבות האקזיסטנציאליזם המודרני.

יצירתו העיקרית היא החיבור "הוויה וזמן" (1927), שאותו הקדיש לאדמונד הוסרל, מורו לפילוסופיה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היידגר נולד בעיירה מסקירש, במדינת באדן-וירטמברג שבגרמניה. הוא היה בנו של שמש הכנסייה, התחנך כקתולי ולמד בסמינר של מסדר הישועים. בין 1909 ל-1911 למד תאולוגיה באוניברסיטה של פרייבורג, ואחר כך למד פילוסופיה באותה אוניברסיטה. ב-1914 השלים את עבודת הדוקטורט שלו בנושא "פסיכולוגיזם", וב-1916 כתב את התזה "ג'ון דנס סקוטוס" שהסמיכה אותו לשמש כמרצה באוניברסיטה. לימד ללא שכר עד שהפך לפרופסור מן המניין.

בשנים האחרונות של מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הגרמני ושימש בתפקיד משרדי. אחרי המלחמה שימש כעוזרו של אדמונד הוסרל באוניברסיטה של פרייבורג עד 1923 כאשר נבחר לשמש כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה של מארבורג. בין הסטודנטים שלו שם היו חנה ארנדט והאנס יונאס.

ב-1928, עם פרישתו של אדמונד הוסרל, מרטין היידגר נבחר למלא את מקומו כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה של פרייבורג. הוא נשאר שם במשך כל ימי חייו למרות שהיו לו הצעות לשמש באותו תפקיד באוניברסיטאות אחרות, לרבות האוניברסיטה היוקרתית של ברלין. בין תלמידיו בפרייבורג היה עמנואל לוינס.

ב-1 במאי 1933 הצטרף היידגר למפלגה הנאצית ובעקבות זאת מונה לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג. הוא התפטר מתפקידו זה בפברואר 1934. במהלך כהונתו אסרה האוניברסיטה על מורהו, הפילוסוף היהודי אדמונד הוסרל, להשתמש בספריית האוניברסיטה, זאת במסגרת חוקי הגזע הנאציים. מהמהדורה השנייה של "הוויה וזמן", שיצאה לאור בשנת 1941, הסיר היידגר את ההקדשה להוסרל. לאחר המלחמה, כאשר יצאה לאור מהדורה שנייה לספרו "מבוא למטפיזיקה", אשר ראה אור לראשונה בשנת 1935, סירב היידגר להסיר ממנה דברי תמיכה חמים במפלגה הנאצית, ואף סירב להוסיף הערת הסבר כלשהי.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגותו של היידגר ניתנת להבנה לאור השאלה המנחה אותה, היא "שאלת ההוויה". לטענתו, ההוויה "נשכחה" לאורך רוב הפילוסופיה המערבית. כדי להבין את האמירה הזאת, עלינו להבין כיצד היידגר מבין היסטוריה. לדידו, ההיסטוריה היא זירת ההתרחשות של ההוויה והיא מתחוללת מתוך יחסו של הDasein ("היות-שם", האדם) אל ההוויה. על כן, התהליך ההיסטורי, ובכללה ההיסטוריה הפילוסופית בפרט, נעוצים ב"קשב" של האדם להוויה כפי שהיא. דוגמה לדבר אנחנו מוצאים במאגנוס אופוס שלו "הוויה וזמן": לדידו, דיקארט, שקבע את מהלכה של הפילוסופיה המודרנית, אשם באותה "שכחה" של ההוויה. על ידי כך שדיקארט זיהה את ההוויה עם מושג המחשבה, הוא התחיל את הסובייקטיביות המודרנית שאינה מכירה למעשה בהוויה אחרת מלבדה ובכך שוכחת את ההוויה במובן המקורי של המושג - כלומר כהוויה שיכולה להיות קשורה להכרה אבל זהו לא בהכרח המאפיין שלה. היידגר טוען שההוויה צריכה להיות מובנת מתוך עצמה, ובכדי להדגים את ההבנה הזו הוא מאמץ גרסה מורחבת של הפנומנולוגיה מבית מדרשו של הוסרל על-מנת לפרשן את כתביהם של הפרה-סוקרטרטים, אשר לשיטתו הבינו את ההוויה.

בית המשפחה במסקירש, שבו גדל היידגר

נהוג לחלק את הגותו של היידגר לשני תקופות‏[1]. החלק הראשון מאופיין בספר המרכזי של היידגר "הוויה וזמן". בספר זה היידגר מבסס את הפירוש שלו למושג האדם בתור ההיות שדואג להיותו. האדם "דואג" לדברים ועל-כן חושף את מהותם, בהתאם למידת הקרבה שלו אליהם. מכלים שאנחנו משתמשים בהם ביום-יום ועל-כן אנו רואים בהם מעין "הרחבה" של עצמנו ועד לדברים שביססו לעצמם מעמד של "ניכור" מאיתנו על ידי כך שהם עומדים מנגדנו (הפירוש המילולי ל"אובייקטיבי" בגרמנית). האדם עצמו יכול לדאוג להוויתו שלו ובכך לחשוף אותה. חשיפת ההוויה של האדם נקראת אצלו אותנטיות. בעצם היות האדם עצמו באופן בלתי מסולף, הוא מגיע להוויה אותנטית שאינה "מושפעת" מדברים אשר אינם שייכים לה. ההגעה לאותנטיות נעשית באצמעות כלים שמקבלים אצל היידגר פרשנות פנומנולוגית, כגון עמידה בפני המוות, המצפון והניגוד ל"הם".

החלק השני של הגותו מאופיין בהפנמה של הבנת ההוויה מתוך עצמה, על כן הוא נוטש מושגים אנטרופוצנטריים לטובת מושגים מתוך הפנומנולוגיה שהוא עצמו פיתח, שקשורה קשר הדוק לפרשנות שלו את הפרה-סוקרטיים. בחלק השני היידגר מתייחס יותר להופעת ההוויה, ה"איבטוח" שלה בהיותה וטמפורליות הבלתי-נמנעת שלה. ב"מכתב על הומניזם" (שמסמן את המפנה הנ"ל) היידגר ממשיל את האדם לרועה צאן שההוויה היא הצאן שלו. על האדם לדאוג להיות ההוויה על מנת שהיא תתרחש במלואה.

השפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשובי תלמידיו של היידגר היו יהודים: חנה ארנדט, ז'אק דרידה, עמנואל לוינס ואחרים; אך למרות "התפכחותו של היידגר" מהתקווה לגבי תפקידו ההיסטורי של הנאציזם, הוא מעולם לא חזר בו מבגידתו במורהו הגדול הוסרל.

היידגר השפיע על הפוסטמודרניזם השפעה מכרעת. לאקאן לקח מהיידגר את הצורך שהמטפל יכבד את החלקים הלא-מילוליים של המטופל. מישל פוקו לקח מהיידגר את הקשר בין המילים והדברים ואת סדר הדברים. ליוטאר לקח ממנו את ביקורת הנראטיבים הגדולים.

ההיסטוריונית גרטרוד הימלפארב, בספרה On Looking Into the Abyss: Untimely Thoughts on Culture and Society, ביקרה בחריפות את הנטייה של הוגים פוסטמודרניסטים להעריץ את היידגר: הן משום ש"מכר נפשו לשטן הנאצי" ובגד בחבריו ובפילוסופיה שלו עצמו, והן בשל הדלות והשטחיות של רעיונותיו שמוצגים, לדעתה, בשפה כבדה ומורכבת שמכסה על השרלטנות ההיידגריאנית.

מפרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של היידגר במסקירש
זהו ספר היסוד של היידגר, בו הוא מנסה לעמוד על טיבה של ההוויה, ולהראות שהפילוסופיה הניחה באופן מובן מאליו ולא מבוסס בעליל את משמעותה. הוא מצביע על כך שניטשה ביקר את הפילוסופיה היוונית-מערבית מאז סוקרטס, ומנסה להציע לה אלטרנטיבה שמתחברת עם הפרה-סוקרטיים. תוך התבססות על תורת הפנומנולוגיה אותה ייסד אדמונד הוסרל, היידגר ניסה לצייר את ה-Dasein (ה"היות-שם"), שנמצא תמיד ב"עולם"; דרכו ודרך הניסיון שלו להפיק משמעות, היידגר ניסה להבין את משמעותה של המילה "הוויה", כלומר - מה זה אומר "להיות קיים?". לטענתו, אין לאנוס את המציאות כמו המטפיזיקאים, המדענים והטכנולוגים, אלא נבין אותה תוך השתלבות בה, תוך אמפתיה עם המציאות. ספר זה היה מיועד להיות חלק מסדרה בת שלושה כרכים, אך לבסוף היידגר בחר שלא להוציא את הכרך השני והשאיר את "הוויה וזמן" ככרך בודד.
  • קאנט ובעיית המטאפיזיקה (Kant und das Problem der Metaphysik)‏, 1929
  • על מהות האמת (Vom Wesen der Wahrheit)‏, 1930
אמת אינה התאמה בין טענה לשונית לבין המציאות (כמו שלוגיקאים כמו פופר וטארסקי טענו) אלא הכרה פנימית עמוקה שנובעת מהזדהות.
  • מקורה של יצירת האמנות (Der Ursprung des Kunstwerkes)‏, 1935
האמנות היא אחד מהכלים להבנת הטבע מתוך הזדהות ולא מתוך אונס.
  • מכתב על ההומניזם (Brief über den Humanismus)‏, 1946
ההומניזם מאז סוקרטס וביתר שאת מאז דקארט והתרבות האירופאית, הוא הומניזם של השתלטות ואונס הטבע והזולת. הוא אינדיבידואליזם אגואיסטי. פוסט-הומניזם הוא ראיית היחיד בחלק מהמציאות הפיזית, הביולוגית והחברתית.
  • השאלה על אודות הטכניקה (Die Frage nach der Technik)‏, 1949
הטכנולוגיה במאה ה-20 היא שיאה של הגישה האונסת האימפריאליסטית שהחלה במטפיזיקה ובמדע.
  • זמן והוויה (Zeit und Sein)‏, 1962
מבט על הספר הראשון מ-1927 מפרספקטיבה שאחרי מלחמת העולם השנייה.
  • קץ הפילוסופיה ומלאכת החשיבה (Das Ende der Philosophie und die Aufgabe des Denkens)‏, 1964
אם הפילוסופיה המערבית הדרדרה למטפיזיקה, מדע וטכנולוגיה, מה פירושה של חשיבה פוסט-פילוסופית?

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרטין היידגר, מקורו של מעשה-האמנות, תרגום: שלמה צמח, הוצאת דביר, 1968
  • מרטין היידגר, מאמרים (1929-1959): הישות בדרך - מן האין (מבעד לטכניקה) אל השפה, ערך, תרגם מגרמנית, בצירוף הערות ומבוא - אדם טננבאום, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1999
  • הוגו ברגמן, הפילוסופיה של מרטין הידגר, בתוך: הוגי הדור, תל אביב: הוצאת מצפה, תרצ"ה 1935.
  • אברהם מנסבך, קיום ומשמעות: מרטין היידגר על האדם, הלשון והאמנות, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשנ"ח.
  • טימותי קלרק, מרטין היידגר - מבוא, (תרגום: יאיר אור, עריכה מדעית: אלעד לפידות), הוצאת רסלינג, 2007.
  • ג'ורג' שטיינר, משנתו של מרטין היידגר, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, 1988.
  • מיכאל רובק, אונטולוגיה ומתמטיקה במחשבתו של מרטין היידגר, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 1997.
  • מרטין היידגר, 'רק אל עוד יכול להצילנו', הראיון ב-'דר שפיגל', דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א'. נוסח עברי: מיכל סגל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


פילוסופיה
P philosophy1.png
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזהבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוסשון דזהקונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסג'ון דנס סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאםניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקון
פילוסופים מודרניים רנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגיאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני זמננו גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלארד
פורטל פילוסופיה
  1. ^ היידגר עצמו מתייחס למפנה הזה במכתב שהוא שלח לאקדמאי האמריקאי ריצ'רדסון. המכתב מופיעה בהקדמה לספר "מפנומנולוגיה למחשבה".